השותפים השקטים של מגה, שלא הפריעו לה לקרוס - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השותפים השקטים של מגה, שלא הפריעו לה לקרוס

הם היו שותפים מלאים ברשת הקמעונית ■ נציגם, איציק באדר, ישב במשך שנים בהנהלה, ראה, שמע ובוודאי ידע מה התרחש במגה. מחליפו, עמית בן־יצחק, מחזיק בעמדת כוח ברשת הקורסת. אז למה אף אחד לא שומע מהם?

3תגובות
סניף סופרמרקט מגה ת"א
אייל טואג

ביום רביעי העלה הקיבוצניק אלי ספרן פוסט נרגש בפייסבוק, ששיקף את מה שהוא וחבריו בקיבוצים מרגישים בימים אלה על רקע המשבר במגה. "אני חבר קיבוץ סאסא בגליל העליון", כתב ספרן. "קמתי בבוקר והתברר לי שאני שותף לאסון כלכלי וחברתי שנפל על עובדי מגה. מתברר שלמגה יש שלושה בעלי שליטה: שרגא בירן, דודי ויסמן והקיבוצים. לי ולאלפי חברי קיבוצים אין מושג מי הם נציגינו בהנהלת מגה, שלפי דיווחי העיתונות הכלכלית אחראים לניהול כושל, משיכת כספים, אישור בונוסים חריגים ועוד. אני דורש מהנהגת התנועה הקיבוצית למסור דיווח מלא — לנו, חברי הקיבוצים, ולציבור, על חלקנו במחדל הכלכלי, ואם לדעתם לא היה מחדל — שיבהירו זאת. כחבר קיבוץ אני מתבייש ומתנצל בפני עובדי מגה על חלקנו בפרשה. מועצת התנועה הקיבוצית צריכה להתכנס לדיון דחוף לקבלת דיווח מנציגינו ולקבל החלטות מה אנו יכולים לעשות למען עובדי מגה. חברי קיבוצים שתומכים בדרישה מתבקשים להצטרף".

בניגוד לדברים שכתב ספרן, נדמה כי בהנהגה הכלכלית של התנועה הקיבוצית הרצון הוא לסגור את הדברים בשקט, בחדרי חדרים. את המגמה הזאת משקף עמית בן־יצחק, יו"ר חברת אלון, העומדת בראש פירמידה של חברות, שאחת המרכזיות שבהן היא מגה. "פה בקיבוצים יש סוג של רעות", מסביר מקורב לבן־יצחק. "בחברה ציבורית אולי היו מביאים מבקר פנים. כאן פועלים אחרת. יש מה לבדוק אחורה. אבל כרגע, אין טעם להתעסק במלחמות פנימית. עכשיו הזמן לשנס מותניים ולהציל את מגה".

עמית בן־יצחק (מימין) ושרגא בירן. "הם בסך הכל פתחו את מכסה הביוב הענק הזה, ועכשיו כל הסירחון יוצא החוצה"
עופר וקנין

אלון היא חברה פרטית ש–47% ממנה נמצאים בידי הקיבוצים, באמצעות ארגוני הקניות שלהם, בשותפות עם בירן וויסמן, שמחזיקים ביתר המניות. מלבד היותו יו"ר אלון, בן־יצחק נושא בשלל תפקידים — הוא יו"ר גרנות, ארגון הקניות החזק ביותר של הקיבוצים, שלפי הערכות לו מחזור שנתי של 3.7 מיליארד שקל, והונו העצמי מתקרב למיליארד שקל. מתוקף תפקיד זה, מונה בן־יצחק בשלהי 2014 לתפקיד יו"ר אלון. כובע נוסף של בן־יצחק הוא סגן יו"ר תנובה, שם מחזיקה גרנות 7.4% (הקיבוצים בכלל — 23.6%).

עד השבוע היה בן־יצחק לא מוכר לציבור הישראלי, וגם בזירה העסקית הכירו אותו מעטים. הוא היה מעדיף להישאר ככה: כרואה חשבון הוא רואה את עצמו כאיש מקצוע בתחום הפיננסי, יותר איש עסקים מאשר קיבוצניק אידיאולוג המבקש לתקן את העולם. הוא מעולם לא התראיין בתקשורת ותמיד השתדל לשמור ממנה מרחק. עם זאת, השבוע, שתיקתו שלו ושל שאר צמרת התנועה הקיבוצית, עוררה כעס והעצימה את התחושה שבעלי הבית במגה מסרבים לקחת אחריות.

בן־יצחק גם נעדר השבוע מהדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת הליך הקפאת ההליכים. בשיחות סגורות אפשר לשמוע אותו, כמו גם בכירים אחרים הקשורים למגה ואלון, מפנים אצבע מאשימה כלפי שניים: ויסמן — האיש שניהל את קבוצת אלון בפועל ואחראי לשורה של השקעות כושלות, ואיציק באדר — שהיה עד לפני שנה וחצי יו"ר אלון וגרנות, ואיפשר לניהול הכושל להתרחש. ביוני 2014, בראיון שנתן לעיתון "הקיבוץ" עם סיום התפקיד, באדר התגאה בכסף הרב שהרוויחו הקיבוצים, וטען כי אלון "כבר תרמה לבעלי האחזקות דיווידנדים בגובה של מאות מיליונים, ואני מעריך שתוכל להשיא רווחים פעמים נוספות בעתיד".

"בלעה אותם האדמה"

בן־יצחק מעדיף לא לשתף את הציבור בהתרחשויות באלון במהלך השנים, אבל טיפין־טיפין יוצאות הדלפות — כמו הפרסומים על כך שרותי שטרית, שהיתה מקורבת מאוד לוויסמן, קיבלה תוך חמש שנים 18 מיליון שקל עבור שירותי יחסי ציבור ופרסום.

פרופ' ירון זליכה — החשב הכללי לשעבר ומי שכנציג העובדים הוא כעת סגן יו"ר מגה (בהסדר הנושים האחרון, שנחתם ביולי, קיבלו העובדים שליש ממניות החברה) — מסכים שבן־יצחק לא אחראי להידרדרות של מגה, אבל סבור שהתנהלותו בחודשים האחרונים היתה בעייתית מאוד, בלשון המעטה. "בשבעת החודשים האחרונים, בן־יצחק, בירן וויסמן נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה", הוא אומר. "אנחנו, העובדים, מצאנו חברה שהבעלים רוקנו אותה, ולאחר מכן נעלמו והתאיידו".

דודי ויסמן
תומר אפלבאום

השבוע גם נשמע קולו של זליכה בהפגנת עובדי מגה מול בית המשפט. בין היתר, דרש זליכה שבעלי החברה, כלומר מגה והקיבוצים, יחזירו לפחות 100 מיליון שקל בגין דיווידנד בלתי חוקי, לדבריו, שמשכו מהחברה ב–2013, בזמן שהחברה הפסידה. בנוסף, חברות האם של מגה, ובעיקר רבוע כחול, משכו במשך השנים מאות מיליוני שקלים ממגה, הן בדיווידנדים והן באמצעות עסקות בעלי עניין. בין היתר, מגה נאלצה לשלם דמי שכירות מופקעים לחברה אחות שהוקמה — ריבוע כחול נדל"ן.

מקורבי בן־יצחק דוחים את הדברים: "עניין הדיווידנד הספציפי הזה הוא פתיר — ממילא מגה חייבת לחברה האם, רבוע כחול, 200 מיליון שקל — אז זה מתקזז. לגבי הדרישה הכללית, שגם נשמעת בציבור, כאילו הקיבוצים כבעלי בית צריכים להזרים כסף למגה — זה פופוליזם. ראשית, זה לא פותר את הבעיה. עוד 50 או 100 מיליון שקל למגה לא יצילו אותה. מה שיציל אותה זה האמון של הספקים. את זה אפשר לבנות רק בתהליך הבראה, שמתחיל עכשיו בחסות בית המשפט.

"בניגוד לטענתו של זליכה, בן־יצחק היה מאוד מעורב. הוא זה שבא למטה מגה ונתן גיבוי למנהלים. נעשתה עבודה, קוצצו שומנים במטה החברה ונמכרו סניפים. כעת מגה זו חברה רזה יותר, עם 127 סניפים במקומות מצוינים. מי שיקנה אותה, יעשה עסקה טובה. ובכלל, מה רוצים מהקיבוצים עכשיו? תכנס אסיפה בכל קיבוץ ותאסוף 400–500 אלף שקל? זה אבסורד, במיוחד משום שבזמן אמת חברי הקיבוצים עצמם לא נהנו מהרווחים. הדיווידנדים שעליהם כולם מתלוננים הלכו להשקעות כושלות שביצע ויסמן . זליכה מתנהל כאחרון הפרחחים, ולא כמי ששותף כיום להנהלת החברה. הוא עושה פוליטיקה ומחפש כותרות".

מקורבי בן־יצחק דוחים גם את הטענה שהוא היה צריך להיות נוכח בבית המשפט: "למה שיגיע לשם? אביגדור קפלן, יו"ר מגה, שעבד מאוד קשה בחודשים האחרונים כדי להציל את החברה, הגיע וחטף קללות. בדיון הקודם, ביולי, בן־יצחק הגיע אף שלא היה חייב, וישב לצד בירן. השבוע רצו שהוא יתייצב כדי שיהיה מול מי להפגין".

זליכה לא נשאר חייב: "הבחירה לתקוף אותי באמצעות מקורבים וגורמים אנונימים היא בושה וכלימה ומעידה על חוסר אחריות. לא זו בלבד שבירן, ויסמן והקיבוצים מוטטו את מגה ורוקנו את הונה בשורה ארוכה של עסקות בעלי עניין מופקרות, דיווידנדים מופקרים וניהול כושל, אלא מרגע שהתחיל המשבר, לפני כשנה, הם ברחו וסירבו לעמוד מול העובדים ומול הספקים ולהביט להם בעיניים. גם הפעם הם מוסיפים לתקוף את נציגי העובדים באמצעות גורמים אנונימיים ומקורבים ומסרבים לקחת אחריות ולהתנצל, אבל אין בכוונתנו להניח להם. לא נשקוט עד שנמצה עמם את הדין. אנו במגעים עם הנאמנים כדי לתבוע את חבורת המופקרים הזאת על הנזקים שהם גרמו למגה בכלל, ועל הדיווידנד הבלתי חוקי שהם משכו ב–2013 בפרט. אנו נראה להם כי יש דין ויש דיין בישראל".

בירן סירב להגיב לדברים. מקורביו מסרו כי "זליכה זורה חול בעיניים. בשמונה השנים האחרונות דיווידנדים לא הגיעו לבעלי האחזקות. מדוע הוא מסרב להגיד מה השכר שהוא מקבל? הרי ברור לכולם שמי שדירדר את מגה הם ויסמן ובאדר. בירן ובן־יצחק בסך הכל פתחו את מכסה הביוב הענק הזה, ועכשיו כל הסירחון יוצא החוצה".

"כמו להכניס חזיר לבית כנסת"

בן־יצחק, 52, נולד וגדל בקיבוץ רמת הכובש שליד כפר סבא, שם הוא מתגורר גם כיום. הוא נכד למייסדי הקיבוץ והוריו היו חברי קיבוץ ועבדו בו. כמעט את כל הקריירה העביר במסגרות שונות של הקיבוץ או של מוסדות הקשורים בתנועה הקיבוצית. לאחר שירות צבאי כקצין באמ"ן מחקר פנה ללימודי כלכלה במכללת רופין. משם המשיך לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה העברית. כשסיים התחיל לעבוד במפעל של הקיבוץ. במידה רבה, בן־יצחק מייצג את הזן החדש של הקיבוצניק: הוא מתגורר בקיבוץ מופרט, מרוויח משכורות גבוהות שהולכות לכיסו — אחרי מיסוי גבוה של הקהילה, וחי חיים טובים, אם כי צנועים ביחס למשכורת שיכול היה להרוויח אם היה עוזב את הקיבוץ ומשתלב בתפקיד בכיר בעולם העסקי.

תחנת דלק של אלון
איציק בן מלכי

ב–1997 מונה בן־יצחק לרכז המשק של הקיבוץ. כעבור כמה שנים פנה אליו אחד מצעירי הקיבוץ, איתמר גלילי, עם רעיון לסטארט־אפ: יצירת תוכנה הסורקת מחירי מוצרים באינטרנט, באמצעות פרסומים של החנויות עצמן. הרעיון הזה התגלגל לחברה שמוכרת כיום בשם זאפ. ב–2005 רכשה דפי זהב את חלקו של הקיבוץ בחברה תמורת עשרות מיליוני שקלים (כיום זאפ נמצאת בבעלות קרן איפקס, שרכשה אותה לפני שנה תמורת 145 מיליון שקל). בן־יצחק הוא זה שלקח את הרעיון של גלילי והפך אותו לחברה, שאותה ניהל כמה שנים. בן־יצחק אף פנה לחברי הקיבוץ ודרש שגלילי, יוזם הרעיון, יקבל באופן אישי 20% מהמניות. זה קרה בתקופה שרמת הכובש עדיין לא הופרט, ושההפרטות בקיבוצים רק החלו. בן־יצחק נאלץ להפעיל לא מעט מאמצי שכנוע באסיפות שונות בקיבוץ, כדי לאשר את המהלך התקדימי. "הוא התעקש על זה, על אף שבתקופה ההיא, לעשות דבר כזה בקיבוץ היה כמו להכניס בשר חזיר לבית כנסת", מספר אחד ממקורביו. "אבל הוא הסכים לעשות את המלחמה הזאת כי הוא ראה מה הכיוון שבו הולכים הקיבוצים, והוא הבין שחשוב לתת מקום לאנשים יצירתיים ובעלי יוזמה".

בן־יצחק, שבעצמו לא ראה כסף מהאקזיט, החליט שלא להשתלב בענף ההיי־טק או בתפקיד אחר במגזר העסקי. ב–2002 מונה למנכ"ל ארגון הקניות גרנות, וכעבור שלוש שנים גייס אותו אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה, לתפקיד סמנכ"ל הכספים בחברה. ב–2008, עבר להיות מנכ"ל המשביר החקלאי, אז חברה פרטית בבעלות משפחת לבנת וקבוצת גאון, המספקת חומרי דישון ועזרים אחרים לחקלאים. הוא הוביל את מכירת החברה לקרן סקיי בראשותו של צבי יוכמן.

ב–2014 עזב בן־יצחק את התפקיד לאחר שנקרא לדגל על ידי התנועה הקיבוצית, כדי להחליף את באדר, יו"ר גרנות, שאחרי 21 שנה עזב את התפקיד — וליתר דיוק הועזב — בין היתר על רקע המשבר בחברת אלון. "הוא אחד המנהלים הכי מוכשרים שהכרתי", אומר עליו רייכמן. "יש לו כושר אנליטי גבוה וצניעות אישית. הוא עושה דברים בשקט ובצורה יעילה. לכן, הוא היה אהוד בכל מקום שהיה". רו"ח אלי סנדרוביץ', שהחליף את בן־יצחק בתפקיד סמנכ"ל הכספים בתנובה, אומר עליו כי הוא "שחקן נשמה. אחד שמוודא שכל משימה שהוא עושה אכן מבוצעת. הוא מאוד פיננסייר בגישה שלו: מסתכל על המציאות דרך מספרים, דו"חות כספיים ויחסים פיננסיים".

לקלחת של מגה נכנס בן־יצחק לגמרי במקרה. לתפקיד של יו"ר גרנות הוא התכונן וציפה, אבל הוא לא היה אמור להיות יו"ר אלון. מי שהיה אמור לקחת על עצמו את התפקיד הוא דדי רובינשטיין, חבר קיבוץ נירים, שהיה אז ראש ארגון משקי הנגב, כיום ארגון הקניות הגדול ביותר בקיבוצים, לאחר שרכש את משקי יהודה. ואולם, בסוף 2014 רובינשטיין עבר אירוע בריאותי קשה, ובן־יצחק הסכים לקחת על עצמו את התפקיד.

בתחילת 2015 הוא נכנס לתפקידו כיו"ר אלון, ומתוקף כך גם יו"ר רבוע כחול (מתפקיד זה התפטר באוגוסט האחרון). כאיש פיננסים, מספרים מקורביו, הוא הסתכל על המספרים וראה מיד את גודל המחדל — חוב של 2.5 מיליארד שקל שנשאה על גבה קבוצת אלון כשנכנס לתפקידו. הוא ראה כיצד ההשקעות המיותרות של ויסמן בחברות כמו נעמן־פורצלן, רשת כפר הצעצועים וחנויות אחרות שאוחדו תחת המותג bee, ויוזמות אחרות, הורידו את הקבוצה לטמיון.

כבר בתחילת הדרך אלון היתה קשורה למיזמים שרחוקים שנות אור מהקיבוצניק שיושב במנרה, כמו בחברת אלון USA בארה"ב או השקעה בכביש 6. במהלך השנים, בדומה לטייקונים אחרים, ויסמן בנה פירמידה. הכסף הגיע מהקיבוצים ומבירן, שהרוויח את הונו מהפרטת קרקעות שהיו מוחזקות בידי הקיבוצים והמושבים, והקיבוצים נכנסו לשותפות באלון, כשהם מביאים לעסקה את הקרקעות שברשותם. לדברי מקורבים לבן־יצחק, הוא מיד כינס את ראשי ארגוני הקניות ופונקציונרים אחרים בהנהגה הכלכלית של הקיבוצים, והציג בפניהם את התמונה העגומה.

"היו שם אנשים, שישבו שנים בארגונים הכלכליים, הסתכלו על הדו"ח הזה, ופשוט היו בהלם", מספר אחד המקורבים. "הוא פוצץ להם את הבלון הזה בפנים. הוא עצמו, עד שערך את הדו"ח, לא ידע עד כמה המצב חמור". במקביל, פעל בן־יצחק כדי לצמצם מעט את החובות של אלון. כך לדוגמה, מימש את האחזקות באלון USA על ידי מיזוגה בדלק US, חברה שהוקמה על ידי יצחק תשובה, וכיום מוחזקת על ידי הציבור בארה"ב. כמו כן, הוא מכר את האחזקות בחברת האשראי דיינרס לוויזה כאל, תמורת 150 מיליון שקל. החוב של קבוצת אלון כיום הוא 1.8 מיליארד שקל.

סניף סופרמרקט מגה ת"א
אייל טואג

בהנהגה הקיבוצית, אם כך, יודעים לפחות כשנה עד כמה חמור המצב במגה ובקבוצת אלון בכלל. בתנועה הקיבוצית יש מי שמעלה טענות נגד ניר מאיר, מזכיר התנועה. לא רק במובן הערכי — לאחר שלא התייחס באופן ציבורי למשבר — אלא בעיקר מאחר שעד מאי 2015 היה יו"ר התאחדות הארגונים הכלכליים הקיבוציים במשך ארבע שנים, גוף שנקרא גם שולחן הארגונים (הגוף המרכז את כלל ארגוני הקניות של הקיבוצים). מאיר עמד בראש הגוף בתקופה שבה חלה ההידרדרות בקבוצת אלון ובמגה.

"מאיר הוא איש כלכלה", אומר גורם בתנועה הקיבוצית. "אם מאיר ידע מה קורה באלון זה חמור. אם הוא לא ידע, זה גם חמור". גורם כלכלי בכיר, המכיר היטב את הנעשה באלון, מוסיף: "יש פה כישלון שלם של התנועה הקיבוצית. במשך שנים אנשים שם נרדמו בשמירה, ישנו היטב על הכריות. איך הם לא שמו לב מה קורה? איך הם נתנו לוויסמן להתנהל כמו טיייקון, ולא אמרו מלה? קח לדוגמה את עיתון הפוסט. ויסמן החליט שהוא צריך עיתון שיחולק בסניפי הסופר. יש לזה היגיון כלכלי? ברור שזו התנהגות של טייקון, כמו במקרה של דנקנר ומעריב. בגלל זה ויסמן השקיע גם ב–103FM. הקיבוצים לא ראו את זה? דנקנר, פישמן, זיסר — כל הטייקונים של השנים האחרונות נפלו בגלל הדברים האלה. מזל שוויסמן והקיבוצים לא הספיקו לקנות מטוס פרטי מפואר. במסדרונות הנהלת מגה רצה בדיחה שאם ויסמן או רותי שטרית אומרים שסגול זה צבע יפה, אז כל הסניפים ייצבעו בסגול. באדר נהג לגבות דברים מהסוג הזה, ובקיבוצים אף אחד לא שאל מה לעזאזל קורה כאן".

ביולי האחרון, על רקע הסערה במגה שבעקבותיה גובש הסדר הנושים, נשאל מאיר בעיתון "הקיבוץ" על כך שהקיבוצים נהנו מרווחי מגה במשך שנים, אך בשעת המשבר אינם מוכנים להזרים כסף. תשובתו היתה כי "כמזכיר תנועה אין זה מתפקידי לענות על השאלה הזאת, וכמי שהיה יו"ר הארגונים אני לא רוצה לענות עליה". מקורביו של מאיר אמרו השבוע כי "הוא לא היה דירקטור בחברות האלה, הוא לא נשא באחריות ולא בסמכות. אבל היתה לו ביקורת על איך שהדברים התנהלו. הוא השמיע אותה בבית, למי שהיה צריך להשמיע. מה שאומרים עכשיו זאת חוכמה שבדיעבד. באדר הוביל את הקו, הוא נחשב למנהיג כלכלי בקיבוצים. הוא הבטיח למנהלים אחרים בתנועה שנעשים מהלכים טובים, והם האמינו לו". ממאיר נמסר בתגובה כי "אלון רבוע כחול היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. את החלטותיה, כך על פי החוק וכללי הרגולציה, מקבל דירקטוריון החברה ולא שולחן הארגונים שבראשו עמדתי".

שלטון המנהלים של הקיבוצים

חברת אלון הוקמה ב–1990 על ידי בירן, עורך דין בהכשרתו שהביא הון שצבר בעסקות נדל"ן; ויסמן, בן דודו מדרגה שנייה, שהיה מופקד על הניהול והביצוע; והקיבוצים, דרך ארגוני הקניות האזוריים שלהם. הקיבוצים הביאו את משאב הקרקע: קרקעות בכניסה לכל קיבוץ, שעליהן הוקמו תחנות דלק. הדבר התאפשר בזכות רפורמה בשוק הדלק שיזם שר האנרגיה דאז, איש מפלגת העבודה משה שחל, במטרה להכניס חברת דלק נוספת לשוק. במקביל לשנותיה הראשונות של החברה, בירן גזר הון עצום מעסקות שבהן הופרטו אדמות לאום בקיבוצים ומושבים כמו רמת רחל, גאליה, בני עטרות ועוד. מעסקות אלה הרוויח הון נוסף שאותו יכל להשקיע בחברה. בתחילת הדרך גם חברת אפריקה ישראל היתה שותפה באלון, אך בהמשך הדרך יצאה מהשותפות.

מ–2009 השותפות היא בין הקיבוצים לקבוצת בירן־ויסמן. בירן הוא השותף הבכיר המחזיק ב–80% מחברת ביילסול, המחזיקה ב–53% מאלון. תהליך צמיחתה של אלון התרחש במקביל לתהליכים כלכליים אחרים: מחיקת חובות הקיבוצים ותהליכי ההפרטה בהם מחד, ומאידך, התחזקות התעשייה הקיבוצית, שכיום היקף המכירות שלה הוא 41 מיליארד שקל בשנה וגידול בכוחם של ארגוני הקניות האזוריים.

מבחינת לא מעט קיבוצים, חברת אלון, שהוקמה בשנות ה–90, היתה אמורה להיות מיזם צדדי קטן, כזה שאמור להבטיח את הפנסיה לחברים, בזמנים הקודרים ההם, על רקע החובות. במשך השנים, החברה צמחה והניהול השוטף הופקד בידי קבוצת בירן־ויסמן, כשלוויסמן יד חופשית בניהול העסק. האימפריה שנוצרה יצרה לא מעט קונפליקטים אצל חברי קיבוצים. כך למשל, כשמאיר הביע תמיכה במתווה הגז, הוא חטף לא מעט ביקורת בתוך התנועה, אף שהקיבוצים מחזיקים ב–1.5% ממאגר תמר והם שותפים של תשובה וקובי מימון. "במשך שנים, הארגונים הקיבוציים פעלו לפי חוק הברזל של האוליגרכיה — שלטון מנהלים", מסביר בכיר בהנהגה הכלכלית של הקיבוצים. "זה גם מה שקרה באלון. פתאום נהיינו בעלים של עסקים שאין לנו קשר אליהם. מה לקיבוצים ולאלון USA? מה לנו ולחברת דיינרס? לאף אחד אין בכלל שליטה על מה שקורה שם. עכשיו, אחרי שנים, באים לקיבוצים בטענות. לחבר הקיבוץ הבודד אין בכלל קשר לזה, הכל בגלל תאוות השליטה והחמדנות של המנהלים".

לדבריו, "הקיבוצניקים לא כאלה מטומטמים. יש פה גם עניין של מקומות עבודה: הקיבוצים מופרטים, וחברים צריכים עבודה. אז אם באדר או פונקציונר אחר מכיר אותך, אז יש לך עבודה באחד המפעלים של גרנות. זה לא דבר פלילי, אבל ככה זה מתנהל. זה חלק מההסבר לשלטון המנהלים". לדברי אותו בכיר, הקיבוצים לא יזרימו כסף להצלת מגה. כעת זאת שאלה פחות רלוונטית מבעבר, משום שהחברה בהקפאת הליכים. אבל עניין זה עשוי לצוף בעתיד, אם יהיו תביעות בנוגע לאחריות הבעלים והמנהלים בעקבות קריסת מגה, ובוודאי אם תיפתח חקירה בנושא, כפי שדורשים העובדים. "אתה יכול להניח שאגורה לא יקבלו מאתנו", אומר הבכיר. "הנזק שנגרם לנו אדיר, אין לנו שום סיבה לשים כסף. ממתי בעלי הבית צריכים להביא כסף כשהעסק נכשל? הכנסנו את מה שהכנסנו בהתחלה. הקמנו חברת דלק על הקרקעות שלנו, ועכשיו אנחנו מפסידים. אגורה לא הגיעה לקיבוצים, הכל הלך לפירמידות הכושלות שוויסמן בנה. בשלב מסוים, בן־יצחק כינס את החברים מהארגונים האזוריים ואמר להם 'חבר'ה, תעשו טובה, אני לא יודע איך להתמודד עם זה', וביקש שנזרים כסף. הסכמנו להזרים 25 מיליון שקל. אבל אמרנו 'אגורה יותר לא ניתן בסיפור הזה'".

לדברי מקורבים לבן־יצחק, הסכום שניתן הוא 7.5 מיליון שקל ולא 25 מיליון, וגם זה כערבות. ואולם, גם בן־יצחק מסכים עם העיקרון שהקיבוצים, כבעלי בית, לא יזרימו עוד כסף מכיסם למגה.

המפץ הגדול של תנובה

לאחר שנכנס לתפקיד סגן יו"ר תנובה נמתחה על בן־יצחק ביקורת בנוגע לניגוד עניינים: מצד אחד הוא משמש יו"ר רבוע כחול, ומצד שני מכהן בתנובה — אחת הספקיות הגדולות של מגה. כעבור כמה חודשים התפטר בן־יצחק מתפקידו כיו"ר רבוע כחול. מקורביו טענו שהסיבה היא מחסור בזמן, אבל ברקע הדברים עמדה גם הביקורת הציבורית. לדברי מקורביו, לבן־יצחק היה סיכום בתנובה שהוא לא עוסק בעניינים הקשורים למגה. עם זאת, בן־יצחק ניהל שיחות עם אריק שור, המנכ"ל שהודח בשבוע שעבר על ידי בעלי הבית מסין. לפי גרסת המקורבים, בשיחות עלו סוגיות שונות, אך מגה לא היתה אחת מהן. גם בתנובה מאשרים שבן־יצחק לא עסק בסוגיות הקשורות למגה. השבוע, במסגרת הבקשה של מגה להקפאת הליכים, החברה לא היססה לתקוף את תנובה, כאחת הספקיות שבגללן נקלעה למשבר.

"תנובה עצרה הזמנות מאחר שהגיעה לרף המקסימלי של ביטוח האשראי שלה, בסך 105 מיליון שקל", נכתב בבקשה של מגה. "המועד לביצוע התשלום הגדול הבא האמור להפחית סכום מקסימלי זה חל ב–29 בינואר. החברה ביצעה עד למועד זה רכישות במזומן בסך 7.25 מיליון שקל". אגב, גם חברה קיבוצית אחרת נמצאת ברשימת הספקים של מגה — חברת מילועוף, שבבעלות ארגון הקניות מילואות, המאגד קיבוצים באזור הצפון, וגם הוא שותף באלון ובתנובה. על מילועוף נכתב בבקשה: "הודיע שהוא לא מקבל את ערבות רבוע כחול ועצר אספקה".

תנובה היא אבן דרך משמעותית בקריירה של בן־יצחק, וגם ממחישה את הדואליות שבו — איש טוב וישר שמבין היטב במספרים, ומצד שני, אחד שמתיישר עם הזרם המרכזי ומקבל עליו את דין התנועה. הדברים נכונים בעיקר לגבי מכירת תנובה לאיפקס ב–2006. זה היה מפץ גדול שהשפיע לא רק על החברה או על בעלי הבית — המושבים והקיבוצים, אלא על הכלכלה הישראלית כולה: קרן איפקס, שראתה את שורת הרווח בלבד, העלתה לאחר הרכישה את מחיר הקוטג', הציפה את ערך הנדל"ן, וכעבור שמונה שנים מכרה את חלקה (יחד עם מאיר שמיר, בן־דודו של באדר) לסינים, בשווי של יותר מפי שניים. בדיעבד נשמעו טענות נגד רייכמן וראשי תנובה, בעיקר על הסכום הנמוך שבו נמכרה תנובה לאיפקס — מיליארד דולר. בין היתר נטען שערך הנדל"ן של הקבוצה לא הוצף כמו שצריך בעת המכירה. כשאיפקס היתה בעלת השליטה היא ידעה להעלות את שווי תנובה בזכות הנדל"ן, ובין היתר ביצעה את עסקת השוק הסיטוני בתל אביב. בקורות החיים של בן־יצחק הוא מתפאר בתרומה שלו למכירת תנובה לאיפקס: "ניהול והובלת הליך מכירת תנובה, על כלל האספקטים: כלכליים, חשבונאיים, מיסויים, בדיקת הנאותות וכו'".

במהלך השנים הביקורת כלפי עסקת תנובה הופנתה בעיקר כלפי רייכמן, המנכ"ל שהוביל את המהלך. לדברי אחד המתנגדים לעסקה, שהעדיף להישאר בעילום שם, כבר בזמן אמת היו הצעות גבוהות יותר, למשל, זו של לב לבייב. לדבריו, גם לא היה הכרח למכור את תנובה לקרן פרטית זרה, אלא לעשות מהלך של מכירת מניות תנובה בין החברים השונים באגודה, כאשר אלה שרצו להגדיל את חלקם היו קונים את החלק של אלה שרצו לצאת. "אין ספק שבן־יצחק הוא איש מקצוע רציני", אומר הגורם. "אבל כמו אחרים, הוא לא רצה להבין מה יקרה בעקבות מכירת תנובה לאיפקס. כולם היו שבויים בקונספציה הזאת, וגם הוא. כשדיברתי אתו על זה, הוא לא אמר שום דבר שונה מבכירים אחרים בממסד החקלאי".

בן־יצחק גם תמך במהלך של מכירת השליטה בתנובה לממשלת סין, על־אף הביקורת מצד ארגוני קניות אחרים בתנועה הקיבוצית, ובמיוחד מכיוון מילואות. בן־יצחק אף שיתף את באדר, קודמו בתפקיד, בדיונים סביב העברת השליטה בתנובה לידי הסינים. לפי מקורבי בן־יצחק, "הוא עסק בצד הטכני של עסקת תנובה־איפקס, הוא לא עסק בסוגיות של קביעת שווי. רייכמן היה זה שהוביל את המהלך. תנובה החליטה שהיא הולכת להפרטה, כי היא כבר לא יכלה להיות בזהות הקודמת שלה. לגבי הנדל"ן — המחיר נקבע לאחר תהליך התמחרות. מה, יגאל אהובי, שגם התמודד, לא מבין בנדל"ן? מה שקרה זה שאיפקס ניצלה את הגאות בשוק הנדל"ן, שהגיעה בשנים שלאחר העסקה". לדבריהם, "האחזקה של הקיבוצים כיום בתנובה היא אסטרטגית, כדי לשמור על החקלאות הישראלית. הסינים ממילא לא היו נכנסים ב–100%, הם חיפשו שותף ישראלי ומרוצים מהשותפות".

סביר להניח שבשנה־שנתיים הבאות משבר מגה יסתיים, כך או אחרת, והקיבוצים, שספגו כאן מכה תדמיתית, יצטרכו לעשות בדק בית. השאלה היא לאן בן־יצחק מתכוון להמשיך מפה. "בונדי הזקן (אברהם לבנת, שותפו לשעבר של דנקנר באי.די.בי), אמר לו פעם: 'למה אני צריך לקום בדאגה בשלוש לפנות בוקר כדי לראות מה קורה למניה של קרדיט סוויס שדנקנר החליט לקנות?" אומרים מקורביו של בן־יצחק. "גם חברי קיבוצים לא צריכים להתעורר לפנות בוקר מדאגה מה קורה באיזו השקעה של אלון בארה"ב. בן־יצחק, בזמן אמת, היה מתנגד לדברים שוויסמן עשה. הוא לא טיפוס של יזם שלוקח חובות עצומים וסיכונים, הוא בן־אדם שמסתכל על מספרים. למכור את חלקנו באלון? כרגע אין מישהו שמתעניין. תביא קונה, בן־יצחק ישמח למכור". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#