"סערה אחת בלילה חורפי גמרה לי את העסק" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"סערה אחת בלילה חורפי גמרה לי את העסק"

לילה סוער במושבה כרמי יוסף השמיד את מטע המשמש הצעיר של עמי מוארמן, חקלאי ותיק והבעלים של 16 אלף עצי פרי, והוליך אותו במדרון תלול - עד הרגע שבו החליט לשבות רעב

28תגובות
עמי מוארמן
אייל טואג

אמצע מארס 2015. עצי המשמש במטע הענק של החקלאי עמי מוארמן, 78, במושבה כרמי יוסף בשיא פריחתם. המראה מרהיב, העצים נצבעים בלבן, "יפים כמו כלה", מתפייט מוארמן. החקלאים מסביב מפרגנים וגם קצת מקנאים, מבינים שלמוארמן הולך להיות קלף חזק העונה. "יהיה לך בינגו", הם אומרים לו. אבל אז מתחוללת סערת לילית קשה, והפריחה נושרת מהעצים, ש"נותרו עירומים מעל האדמה, שכוסתה בלבן". מהמטע היפה, כך הוא טוען, לא נשאר כלום: "סערה אחת בלילה חורפי גמרה לי את העסק. הפסדתי 400 אלף שקל, ונשארתי בלי פרי ועם חובות כבדים".

מוארמן החל בתהליך לקבלת אישורים מהגורמים המוסמכים כדי לקבל פיצוי על הנזק, שלח מסמכים, הגיע למי שצריך וניסה להסביר איזה דבר נורא קרה לו. בסופו של דבר הוא קיבל פיצוי צנוע של כמה עשרות אלפי שקלים על מטע אחר בכלל, שגם הוא נפגע מנזקי טבע. החקלאי הוותיק התרעם וצעק, וכשהבין שדבר לא יעזור, החליט בשבוע שעבר לעלות לירושלים ולשבות רעב מול הכנסת. כמה שעות לאחר שהפסיק לאכול הצליח מוארמן, בעזרת כמה חברים, להיפגש עם שר האוצר משה כחלון, שהיה "מגויס והבטיח לעזור".

למחרת בבוקר, בדרך העפר שמקיפה את המטע, הרכב השכור של מוארמן שועט קדימה, מדלג בנחישות מעל בורות הבוץ. הוא מכיר באופן אישי כל אחד מהעצים במטע "16 אלף ילדי ילדי", הוא קורא להם, נהנה לעצור ליד ללטף ולהסביר באריכות על כל אחד מהם, על הפרחים של הרימון, היופי של המשמש והסוד הכמוס שגורם לשסק לגדול כל כך. "מדללים כדי שהפרי שיצמח יהיה גדול. מתוך כל מה שיש פה נשאיר רק 15%. זאת עבודה ידנית קשה, ותוך שבוע יגיעו לפה 30–40 פועלים ויתחילו בדילול".

מוארמן מתגורר ברמת השרון עם אשתו, אך מגיע מדי יום למטע, מנהל את העסק ואת העבודה. 600 דונם יש לו במטע, ובהם הוא מגדל גם ענבים, רימונים וזיתים. "אני דואג לעצים שלי, מברך אותם בבוקר ובערב, מרפא את מי שצריך. אלה עצים ששורדים המון שנים והפרי שלהם נהדר". את המקום הכשיר בכוחות עצמו לפני כמעט 60 שנה, כשהתיישב על הקרקע. "אתם רואים את הסלעים האלה, הגדולים שם, הבטונדות?", הוא מצביע בגאווה לא מוסתרת, "אני הזזתי אותם, אני יישרתי את הקרקע, הפכתי הרי טרשים שוממים למטעים יפים. זה הכל אני עשיתי פה, השקעתי פה כסף שיכול היה לממן אולי 20 בתים".

לאורך השנים הוא הרוויח לא רע. "עמי ענבים" קראו לו, להמחשת הדומיננטיות שלו בשוק הגפנים. מלבד גידולים חקלאיים, היו לו גם מניות בשוק הסיטוני בתל אביב. בשלב מסוים שני בניו נכנסו לעסק, והחיים היו טובים. אבל אז גם הכל החל להשתבש.

אף שנקלע לקשיים כתוצאה משילוב של נסיבות שונות, מוארמן רחוק מלהיות חקלאי מסכן או מקופח. הוא מנהל את המטע ביד רמה בעזרתם על ערבים־ישראלים שעובדים אתו כבר שנים רבות. את הפירות הוא משווק ישירות לרשתות הקמעוניות, ש"מכבדות אותי ולא גונבות אותי", וחוסך לעצמו את פערי התיווך.

אבל בלילה ההוא, עם הפירות שנשרו, נפלו השמים. "החלטתי להפגין כי אני קורס מבחינה כלכלית. אני חייב כסף לבנקים ולא יכול לעמוד בזה יותר. הבנתי שאני חייב לעשות מעשה, שאם אין אני לי, מי לי - אז קמתי ועליתי לירושלים".

וזה עזר?

מוארמן: "העליתי בפני כחלון את הטענות שלי, ושלנו החקלאים, ואת הפתרונות הנדרשים, ואמרתי שאם הדברים לא יסתדרו, תוך חודש אשבות שוב. כחלון היה ענייני וגילה הבנה למצב, ואפילו הבטיח לבוא לבקר במטע".

"אם אני לא אשבות רעב, 
שום דבר לא יזוז"

טרקטור במטע
אייל טואג

הבקשה המיידית והעיקרית של מוארמן נוגעת לפיצוי על נזק שנגרם כתוצאה מאסון טבע. המדינה מספקת לחקלאים שתי פוליסות ביטוח בסיסיות, שאותן הם יכולים לרכוש מקרן הביטוח הממשלתית קנט (קרן נזקי טבע) ומחברות הביטוח ביטוח חקלאי, שהיא אגודה שיתופית בבעלות 261 קיבוצים וחברת הפניקס.

הפוליסה לביטוח נזקי טבע מכסה אירועים שפוגעים ביבול כמו קרה, ואילו הפוליסה לביטוח אסונות טבע מכסה אירועים שלא נכללים בקטגוריית נזקי טבע, כמו בצורת או שיטפונות שגורמים לסחף בקרקע - לאחר שמתקבל אישור מהרשויות המוסמכות, דוגמת השירות ההידרולוגי. המדינה משתתפת ב–35% מתשלום פרמיית הביטוח עבור נזקי טבע וב-80% מהפרמיה עבור ביטוח אסונות טבע.

ההשתתפות העצמית של החקלאי במקרה של נזקי טבע מגיעה ל-5%–15%, אך שיעור ההשתתפות העצמית עשוי לעלות בעד 10% אם האירוע חוזר על עצמו בפעם השלישית תוך שש שנים. לעומת זאת, אירוע של אסון טבע מהסוג שפקד את מוארמן, שדיווח על סערה שפגעה במטע משמש בשלב הפריחה, כלומר לפני שהפרי חנט, מחייב את החקלאי בהשתתפות עצמית של 30%.

ההתחממות הגלובלית הפכה את האירועים האקלימיים הקיצוניים לתדירים ולאלימים יותר. המגמה הזאת ניכרת במאזנה של קנט, ולצערם של החקלאים תבוא כנראה לידי ביטוי בעליית פרמיות הביטוח בעונה הבאה. ב-2014 שילמה קנט לחקלאים 301 מיליון שקל, סכום שהיה גבוה ב-3 מיליון שקל מהפרמיות שגבתה מהחקלאים, אם כי בינואר־ספטמבר 2015 רשמה עודף פרמיות שהורווחו על תשלומים בהיקף של 14 מיליון שקל.

"הביטוח שלנו לא שווה כלום", אומר מוארמן. "זה הכל בלוף. לא הגיוני שהחקלאי שהפסיד הכל ייאלץ לשלם חצי מהנזק. המדינה לא מסייעת בכלל לחקלאים. OECD דירג את ישראל במקום הכמעט לפני אחרון בתמיכה בחקלאות, אף שלנו, החקלאים הישראלים, יש תפקיד בשמירה על הקרקע. בגרמניה אם האנס יפסיק לעבד את הקרקע יבוא אמדאוס, פה זה אני שומר על הקרקעות. המדינה לא מפנימה את זה, כי הדור התמעט".

כמה קיבלת בחזרה על המטע שהושמד?

"על החלקה שהושמדה באותו לילה לא קיבלתי פיצוי, אבל קיבלתי על פרי אחר שנפגע 1,200 שקל לדונם במקום ה–4,000 שזה עלה לי. בימים אלה יש דיון בענייני. אף אחד לא זז, אם אני לא אשבות רעב, שום דבר לא יזוז".

מה אתה בעצם רוצה?

"מימון מלא מהקרן. המדינה צריכה לממן את כל הנזק, או לפחות 90% ממנו, כי רק ככה לחקלאי יהיה כדאי לגדל. היום אין לי כיסוי לכלום. אני עושה ביטוח ומשלם עבורו. הפרמיה אמנם לא גבוהה, בסביבות 40 אלף שקל בשנה, אבל התמורה נמוכה. הפוליסה מחורבנת ולא מותאמת למציאות האקלימית של היום. היא גובשה לפני 30–40 שנה, הרבה לפני התחממות כדור הארץ. בגלל הפוליסות האלה אני לא מקבל כסף. איך אני יכול להתמודד עם הנזק? מה אני, בנק הפועלים? בגלל החובות נאלצתי למכור אדמות, מכרתי למשל חלקה שהיתה לי בירקונים. בעבר עיבדתי אותה, היו לי שם ענבים, הייתי מוציא כל יום 20 טון ענבים לשוק, הייתי מלך השוק מלך הענבים".

אבל קיבלת פיצוי.

עו"ד אורן אבלה

"כן, אבל זה כלום, זה לא מספיק. כנראה שב–2016 יעלו את הפיצוי ל–70%, בזכות מהלכים שגילגלתי בשנה האחרונה. אתם יודעים, במקום לעזור לחקלאים, המדינה עשתה בקרן את מעשה העני והעז. איימו להפחית 50 מיליון שקל מהתקציב בדיונים על תקציב המדינה, ואז החזירו. בעצם, כלום לא השתנה. החקלאים הם העם היחיד שטרם יצא ממצרים, נותרנו חוטבי עצים ושואבי מים. כל מי שאמור לייצג אותנו הם עסקנים, פקידים שמקבלים משכורת ומסתפקים בהטבות קטנות. אני חשוף, אין לי משכורת".

"כשאני לא אהיה פה, הכל ימות"

אבל לא רק אירועי הלילה ההוא הביאו את מוארמן למצב שבו הוא נמצא היום, אלא שורה של תהליכים והחלטות שפגעו לא רק בו אלא בחקלאים רבים. "מחירי הפירות אמנם עלו בשנים האחרונות עבור הצרכן הסופי, אבל החקלאי קיבל את אותה תמורה עבורם", הוא מסביר. "לעומת זאת, שכר העבודה עלה מאוד - מ–30 שקל ליום עבודה ל–270 שקל ועוד הטבות סוציאליות, וגם מחיר המים עלה משמעותית. אני משלם כיום 2.80 שקלים לקוב, שמסתכמים ב–450 אלף שקל בשנה. אני נוסע באוטו שכור ומשלם מאות אלפי שקלים על מים, כי המים היחידים שבהם אני יכול להשתמש הם מים שפירים. אין לי תמהיל של מים מושבים, הזולים יותר לשימוש, ואין לי הנחות על המים ולכן אני משלם מחירים גבוהים מאוד, והמדינה לא עוזרת. תבינו, אני השומר האזרחי של הקרקעות האלה, שוטר הגבול, אם אני לא אהיה פה - יקום כאן מסגד. אני שומר על הקרקעות ואני דור אחרון, כשאני לא אהיה פה, הכל ימות. אם תשאלו אותי, תוך 30–40 שנה הפריפריה תיעלם, יישארו רק המגדלים בתל אביב".

ארגוני החקלאים לא מנסים לסייע לכם?

"מנסים. אבל ארגוני החקלאים מול פקידי האוצר זה כמו מכבי רמת עמידר מול מנצ'סטר יונייטד, הם לא יודעים להתמודד אתם. יש עוד בעיות. אני הייתי מבעלי הדוכנים בשוק הסיטוני, החליטו להעביר אותנו לאזור מסובים ולא קרה עם זה כלום. צריך להחליט מתי מקימים ומי מקים. חייבים לקדם את זה כדי שיהיה שוק חלופי חדש, הבטיחו לנו שכך יקרה. השוק הסיטוני היה המקום שבו עברה הסחורה החקלאית, אבל הוא נסגר. אני חושב שבתי האריזות צריכים להקים את השוק במסובים. זה הכי נכון".

אבל כל זה, אם תשאלו את מוארמן, זה הכסף הקטן יחסית. "יש עוד בעיה", הוא מוסיף, "עם המחלקה החקלאית ברשות מקרקעי ישראל והדרך שבה הם מתנהלים. ההתנהלות שם בלתי נסבלת. אמרתי את זה לכחלון, הצעתי לו שייקח את מה שקשור לחקלאים במינהל ויחלק בין הפריפריות, כמו שעשו עם ועדות הבנייה".

"יושבים שישה־שבעה פקידים והם אחראים על כל האזור שבין גדרה לחדרה, איך אפשר לעבוד ככה?", מצטרף עו"ד אורן אבלה, מושבניק המכהן כיו"ר ועד ההתיישבות ורשות מקרקעי ישראל בלשכת עורכי הדין הארצית, "כשעל כל דבר החקלאי צריך לקבל אישור, העומס הוא בלתי נסבל".

"המחלקה החקלאית במינהל היא רק השליח", מוסיף בעניין זה עו"ד דוד בסון, המתמחה בקרקעות המינהל ובהן קרקעות חקלאיות. "כיום הזכויות של החקלאים על הקרקעות שלהם שוות אפס בגלל החלטת בג"ץ. לכן אם רוצים להפקיע קרקע לסלילת כביש, למשל, פשוט מעיפים את החקלאי בלי להתייחס אליו. שוכחים שהחקלאים היו אלה שעלו על הקרקע ראשונים ויישבו אותה. לחקלאים אין מי שייצג אותם בכנסת ולכן הם שווים אפס, חסרי זכויות ויחס".

למרות השנים הרבות בחקלאות והשטח העצום שבנה וטיפח, מוארמן מוכן להיפרד מחלקו, ככל הנראה כדי לשלם את חובותיו, ואולי כי הוא הדור האחרון לחקלאים במשפחתו. הבעיה, לדבריו, היא שבמהלך שינוי ייעוד של קרקע פרטית מחקלאות למגורים נאלץ בעל הקרקע לוותר על 91% מערכה. "יש עשרות אלפי דונמים של אנשים פרטיים שמשמשות כיום לחקלאות", הוא אומר. "אפשר להפשיר 20% מהם, ולהכשיר קרקעות לבנייה, אבל בשביל שזה יהיה כדאי לבעל הקרקע חלוקת הרווחים חייבת להיות יותר הגיונית". מוארמן אומר כי דיבר על כך עם כחלון, שהופתע מהאופן שבו הדברים נעשים.

מוארמן אינו החקלאי היחיד שיוצא נגד הקשיים שמערימה המדינה על חקלאים שרוצים להיפרד מהקרקע. למעשה, מוארמן טוען ששבת רעב גם מתוך רצון לסייע לחבריו, אבלה מחזק את דבריו. "המדינה רואה במושבניקים גוזלי אדמות, וככה היא מתייחסת אלינו", הוא אומר. "היא רק שכחה שאנחנו מחזיקים באדמות כדין, ואנחנו מעבדים את האדמות ושומרים על הגבולות. צריך לזכור שבחלק גדול מהקרקעות במרכז הארץ לא היה כלום כשהחקלאים הגיעו לשם. אלה היו מקומות סלעיים, קשים, ובחלקם נתונים להתקפות של פדאיון. אבל לא זוכרים את זה לחקלאים, את העובדה שהם היו שומרי הגבול של ישראל, והפיצוי שניתן להם על הקרקע נמוך מאוד. מה עם ההשקעה בקרקע?"

היא מתאזנת עם התמורה שהקרקע העניקה לחקלאים לאורך השנים.

"אם היתה תמורה, אם כולם היו מרוויחים מחקלאות - הענף לא היה מתמוטט".

הפתרון, כפי שטוענים מוארמן ואבלה, נעוץ בין היתר בעיגון זכויות החקלאים בקרקע. "היום, על כל שינוי או פעולה הכי קטנה שאני עושה במשק שלי, אני חייב לקבל אישור מהמינהל, שהוא הבעלים, ולשלם להם כסף", אומר אבלה. "בעיר, בנכס שברשותך את יכולה לעשות שינויים, ובלבד שיש מהוועדה המקומית. אצלנו נדרש גם אישור של המינהל".

לדברי אבלה, יש ניסיונות להסדיר את זכויות החקלאים בקרקע, אבל רשות המקרקעין עוצרת אותם. "ערכו פיילוט שבו חקלאים יוכלו לרכוש את הקרקע במחיר מוזל, אבל המינהל לא מתפקד - אז זה תקוע שם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#