תשכחו מכל מה שחשבתם על טייסי חיל האוויר

אופיר פלדי, טייס בן טייס, פרש ממסלול ההמראה הבטוח לחיים הטובים והחליט לייסד את ארגון "שמים", שמטרתו להוביל שינוי ערכי בישראל ■ הדרך: להפוך את התחקיר הצה"לי למתודה יום-יומית בבתי ספר, במגזר העסקי ובעולם הרפואה

רוני לינדר
רותם שטרקמן
רוני לינדר
רותם שטרקמן

אופיר פלדי, נשוי + 1, 32, גר בתל אביב. לשעבר טייס מסוק קרב. מייסד ומנכ"ל ארגון שמים. בעל תואר ראשון במדע המדינה, תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, בוגר תוכנית מעוז למנהיגות

אופיר פלדי
אופיר פלדיצילום: אייל טואג

פלדי, השתגעת? בגיל 27 היתה לך קריירה בטוחה כטייס בחיל האוויר עד הפנסיה בגיל 40 פלוס, ובהמשך בטח היית מתקבל לאל על, כמו אבא שלך. מי פורש ממסלול חלומות כזה?

לטייסים באמת נוצר עם השנים סוג של מסלול מוכתב מראש, שלחלקם הוא נוח ומעניין, שבו אחרי השחרור עוברים לאל על או לתעשיות הביטחוניות. גם לי היה ברור בהתחלה שאני הולך לקריירה צבאית, אבל איכשהו אחרי קורס הטיס הבנתי שזה לא יקרה. היתה לי תחושה שהאתגרים של החברה הישראלית הם לאו דווקא בעולם הצבאי, ושיש מקומות שיותר חשוב לי להיות בהם ולנסות להשפיע.

מה, הרגשת ש"העולם צריך אותך יותר באזרחות"?

הרגשתי שלי יש יותר מקום לייצר ולעשות דברים משמעותיים באזרחות. מטבעי אני יותר יזמי ומעניין אותי להקים ולעשות דברים אחרים, וכמו כל יזם חיפשתי נישה. בצבא אתה איש מערכת לכל דבר, ובאזרחות העולם כולו פתוח לפניך. חוץ מזה, בחיל האוויר יש אנשים מעולים והרגשתי שאם לא אהיה שם - יהיו אנשים אחרים, טובים לא פחות.

טייסים נחשבים לאם כל האליטות בצה"ל.

כן, אבל מחקר שנערך בחיל האוויר מצא שההשפעה של אנשי צוות אוויר על החברה הישראלית נמוכה ביותר בהשוואה לזאת של בוגרי סיירת מטכ"ל, 8200 ויחידות מובחרות אחרות.

איך אתה מסביר את זה?

ייתכן שהמסלול בחיל האוויר מרגיל אנשים לאורח חיים או למעמד מסוים, וכשהם יוצאים החוצה מהחיל קשה להתחיל מאפס.

והם נשארים במגדל השן שלהם. יש הרבה סטיגמות על טייסים.

כן, מכיר: יהירות, אליטיזם. אבל יש להם ערכים מוספים.

בוא נדבר עליהם.

הערך הראשון הוא היכולת לטוס, והשני הוא היכרות עם מודלים של למידה ותרבות עבודה שבה גדלנו. הרגשנו שאם נצליח להביא את האנשים ואת המודל של חיל האוויר לאזרחות, נוכל לייצר השפעה וערך גדולים לחברה.

מה זה אומר בת'כלס?

תא טייס, טייסי אל -על
צילום: רויטרס

יש ספרות מקצועית ומחקרים שמדברים על כך שצריך 10,000 שעות אימון כדי להיות מקצוען בתחומך. אומרים על הביטלס שאחת הסיבות להצטיינות שלהם היא שהם התאמנו אלפי שעות בברים ובהופעות קטנות עד שהגיעו לפסגה. חיל האוויר לוקח ילדים בני 18 ומכשיר אותם להיות טייסים מעולים ב–250 שעות אימון בלבד - הרבה פחות מרוב חיילות האוויר בעולם.

מה, אנחנו טובים יותר מהאמריקאים?

כשטסים עם חיילות אוויר אחרים מרגישים את ההבדלים. מה שברור הוא שחיל האוויר הצליח לייצר תהליך הכשרה שמביא אנשים למקסם את הפוטנציאל שלהם.

ואיך הפלא הזה מתרחש?

הסיבה המרכזית היא המודל של תהליך ההכשרה בקורס טיס. כמעט בכל תחום שמקבלים בו הכשרה - רפואה, משפטים, ראיית חשבון - מלמדים את המקצוע. חיל אוויר אומר: נלמד אתכם לטוס, אך מבחינתנו זה עניין משני. הדבר הראשון הוא מודל של למידה עצמית ואחריות אישית. זה מה שמאפשר למצות את הפוטנציאל תוך זמן קצר יחסית.

בכל זאת, נטילת אחריות אישית היא באמת דבר די נדיר בישראל.

נכון. זה נוגע לבעיה בסיסית, שהיא היחס לטעות בחברה הישראלית ובטבע האנושי. קשה לנו להתמודד עם טעויות, וזה הדבר הכי יפה שחיל האוויר הצליח לעשות בכמעט 70 שנותיו - היכולת לשנות את התפישה סביב המלה טעות, מוועדות חקירה, אצבעות מאשימות ועונשים למקום שבו זה חלק מתהליך העבודה והלמידה.

כל אחד לפעמים מעדיף להסתיר את הטעות שלו.

מטוס קרב בבסיס חיל האוויר תל נוף
מטוס קרב בבסיס חיל האוויר תל נוף צילום: דניאל בר און

פעם בטיסת אימונים הייתי עשירית השנייה מללחוץ על ירי חי. אף אחד לא ראה את זה ויכולתי לשתוק, אבל העליתי את זה בתחקיר, ודיברתי על הבדיקות שלא עשיתי כמו שצריך.

וידעת שאתה עלול להיענש.

כן, זאת התרבות בחיל ועל זה גדלנו. מישהו אמר לי: "תגיד את האמת, את הכל אתם מתחקרים לפי המודל?".

ומה התשובה?

כל טיסה מתוחקרת. דמיינו טייסת בחיל האוויר, שזה המקום עם הכי הרבה אגו, ואנשים קמים ומדברים על הטעויות שלהם. כולם נכנסים לאותו חדר, ונציג מכל צוות קם ומספר את הלקחים המרכזיים שהצוות למד. הטייס הצעיר לא מהסס לספר איזה טעויות עשה, וגם מפקד הטייסת מדבר על הכישלון שלו ומה אפשר ללמוד ממנו. שנייה אחר כך כולם יסובבו את הראש דווקא לזה שלא דיבר על טעויות, כי מהרגע הראשון מחנכים שאתה אדם - משמע אתה בהכרח טועה.

זה מזכיר קצת את קבוצות התמיכה, שבהן מישהו קם ומספר על הילדות שלו וכולם אומרים לו "אנחנו אוהבים אותך".

אצלנו זה משהו אחר, ומה שמיוחד הוא שמשתתפים בזה ותיקים וצעירים, מנהלים ועובדים. יש היפוך תפקידים.

וזה לא מקל על אנשים לעשות טעויות? להשתדל פחות? זה לא פוגע במצוינות?

לא, להפך. להודות בטעות לא מספיק. חלק משמעותי מתהליך הלמידה טמון בשאלה מה אתה עושה עם זה ואיך בפעם הבאה לא תטעה. אולי זה מקל עליך לעשות טעויות, אבל אתה לא עושה טעויות בכוונה. אחד הדברים היפים בשיטה הזאת, לפחות לתחושתי, היא שזה מביא אותך להבנה שאם אתה לא מספיק טוב - מקומך לא שם. למשל, לפני שבועיים שופט הכדורגל דניאל בר נתן נעמד מול כולם ואמר: "טעיתי, אני לוקח שבועיים בצד, אלמד מטעויות ואשתפר". זה מדהים. ובמקום להגיד שזה המודל הנכון, הוא חטף מאיגוד השופטים ומהתקשורת. גיבוי קטן שהוא היה מקבל, היה משנה תרבות.

אולי זה נשמע טוב, אבל זה לא כל כך מסתדר עם מה שאנחנו מכירים על ה"צ'קים" של בית הספר לטיסה - התחרותיים, המלחיצים, המסננים. הדימוי הוא שכל טעות בצ'ק מובילה להדחה.

בצ'קים הכי חשוב לבחון את תהליך הלמידה: האם אדם מסוגל לראות את הטעויות שלו ולהשתפר בטיסה הבאה? זה יותר חשוב מהתוצאה הסופית. המודל הוא מה שקורה סביב הביצוע: הכנה, תדריך, יישום ותחקיר. סביב כל שעת אימון יש שעות של הכנה: עוברים על חומר תיאורטי, צופים בסרטים, ומקבלים תדריכים בכמה רמות, כך שעד שאתה מגיע לטיסה - אתה ברמה גבוהה יותר.

ובסוף עורכים תחקיר.

גם במהלך הטיסה 15%–20% מהזמן מוקדש לתחקיר ולמידה בזמן אמת. אחרי הטיסה החניך כותב לעצמו תחקיר, אחר כך צופה בווידאו וכותב, ורק אחרי שתיחקר את עצמו הוא יושב עם הצוות והמדריך ושומע פידבקים. זאת אחריות אישית, וזה מה שמייצרת תרבות התחקיר - שאנשים מביאים את זה מעצמם.

אז איך מעבירים את זה לעולם האזרחי?

התחלנו בארגון שמים דרך עולם הספורט, בעיקר במחלקות נוער, משם נכנסנו לחינוך. אנחנו מקימים מרכזי תחקור ולמידה בבתי ספר, כולל מורים שמצלמים את עצמם ומתחקרים את זה. משם עברנו למגזר הציבורי, לתוכניות צוערים, ובשנה האחרונה הגענו גם למגזר העסקי ולעולם הרפואה.

איך מורים מגיבים לנוכחות שלכם?

מדהים. זה אחד הדברים הכי מפתיעים לטובה, וזה חוזר על עצמו בכל בית ספר. אמרו לנו שמורה הוא יצור בודד שעומד לבד מול כיתה, ומה פתאום לצלם אותו. בהתחלה באמת יש חשש גדול - מה פתאום וידאו? היום כבר הגענו למצב שמורים מבקשים אחד מהשני שיצלמו אותם כדי שיוכלו אחר כך ללמוד.

מה אתם בוחנים בצילומים האלה?

אנחנו לא בוחנים שום דבר, זה בדיוק העניין. המורים רגילים שפעם בשנה בא מפקח מבחוץ ונותן פידבק. אנחנו אומרים שהתהליך צריך להיות כזה שיגרום להם ללמד את עצמם, במקום להנחית עליהם את "התשובה". יש לי שקף במצגת שמראה את ההבדל בין חניך בקורס טיס בישראל לחניך בקורס טיס אמריקאי: בארה"ב רואים את המדריך הבכיר עומד ומרצה לחניכים, ואילו בישראל רואים את החניך יושב לבד עם מחברת ובעצם מבקר את עצמו. זה ההבדל.

איך זה עובד?

צילום: חגי פריד

התהליך מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון הוא איסוף החומר - צילומי וידאו או הקלטות אודיו, או סתם לשבת על תוכניות עבודה. בחלק השני יש מרכז למידה אישי בכל שבוע. החלק השלישי הוא הפורום. כמעט בכל ארגון יש גם ככה פורום שמתכנס פעם בשבוע שבוע וחצי, ואנחנו מתלבשים על הפורום הזה ושותלים פנימה את השפה והמתודה. אלה שעשו את הלמידה האישית מגיעים ומציגים בצורה פתוחה מאוד. כך נוצר תהליך למידה.

באיזו רמה זה מתבצע?

כל ארגון מחליט לעצמו, לפעמים רק המנהלים, ולפעמים גם ברמת הצוותים.

אלה שיטות שמבוססות על מחקר מדעי?

כשבנינו אותן זה לא היה מבוסס, אבל לפני שלושה שבועות התפרסם מחקר של שני פרופסורים בהרווארד שאומר פחות או יותר את מה שאנחנו אומרים. שברגע שהלמידה באה ממך ולא מגורם חיצוני היא משמעותית יותר, יוצרת אווירה שונה בקבוצה, והכי חשוב - מדברים על תחקיר כשגרת למידה יום־יומית.

"תחקיר" היא מלה קצת קשה כשמדובר במורים וברופאים.

נכון. נהוג לערוך תחקיר כשיש פאשלה. אף שזאת אותה מלה, אין לה אותה משמעות. עבורנו תחקיר הוא משהו שעושים בשגרת הלמידה היום־יומית. לא צריך לחכות שמישהו ימות כדי לערוך תחקיר.

זה נשמע כמעט אוטופי. בחברה קפיטליסטית ובעולם של שוק עבודה אכזרי שבו מי שאין לו קביעות יכול להיות מפוטר מהיום למחר, בחברה הישראלית שבה "לא מתנצלים", איך אפשר לעודד תחקיר עצמי בלי שאנשים יחששו שהוא יהיה חרב פיפיות?

קורס טיס הוא המקום הכי תחרותי, כי אתה כל הזמן במיון ובכל רגע יכול לעוף מהקורס, ועדיין הצליחו לעשות לנו את השינוי התפישתי הזה. השאלה היא איך אפשר להטמיע את אותה חשיבה בארגונים עסקיים. רואים לא מעט מנהלים שמדברים על זה ומבינים את ההשפעה הכלכלית, כי אם אנשים יהיו רגועים כשהם מדברים על טעויות ויש למידה הדדית - התוצאות העסקיות ישתפרו. נכון שיש חששות מובנים וברורים, בטח שבהתחלה. אבל מראש אנחנו נכנסים רק למקומות שבהם המנהלים הביאו אותנו מרצונם, וגם המנהלים שמתחתם רוצים את זה. אנחנו רואים שברוב הקבוצות נוצרת תחושת גאווה ועולים דברים אמיתיים. מפתיע אותי שהשינוי הזה קורה מהר, תוך שניים־שלושה מפגשים.

כיצד כל זה מתיישב עם הרפואה המתגוננת שאנחנו מכירים והחשש של רופאים ומוסדות רפואיים לתחקר אירועים חריגים? מבקר המדינה כתב כבר ב–2012 שבבתי החולים "נוצרה תרבות של הימנעות מדיווחים על אירועים חריגים", בין השאר, בשל החשש מתביעות רשלנות שיתבססו על ממצאי התחקירים האלה.

זה באמת פוגע ביכולת לייצר תהליכי למידה משמעותיים במערכת הבריאות, ולכן הרבה זמן שמנו בצד את העולם הזה. אמרו לנו שאין מה להתקרב, שיש את הנושא המשפטי ואת הפסיקה של השופט אהרן ברק, שקבעה שאין חיסיון לתחקירים של אירועים רפואיים חריגים. אבל לפני שמונה חודשים הזמינו אותנו להרצאה בקופת חולים כללית, ומנהלת בית חולים העמק, פרופ' אורנה בלונדהיים, הרימה את הכפפה ואחריה הגיעו אחרים. אנחנו רואים קשר הדוק בין עולם התעופה לעולם הבריאות. בשני העולמות יש כמות גדולה של מידע, עבודה עם צ'ק־ליסטים ואחריות עצומה של האדם בקצה. אפילו העבודה הטכנית דומה.

ובשניהם מחיר הטעות גבוה מאוד.

בדיוק. עד שנות ה–80 חיל האוויר היה מאבד 25 מטוסים בשנה, ואז אמרו - עד כאן. נעשה שינוי. השינוי המרכזי היה הכנסה של מצלמת וידאו למטוס. כיום אין מטוס שממריא בלי מצלמת וידאו עליו. זה עשה שינוי אדיר. כיום חיל אוויר מאבד בין אפס לשני מטוסים בשנה. עד אז הטייסים היו אומרים מה שהם רוצים על מה שקרה בטיסה.

אתה רומז שגם במערכת הבריאות מאבדים כיום הרבה חולים מיותרים?

כן. התחושה שלנו היא שעולם הרפואה נמצא במקום שבו היה חיל האוויר בשנות ה–80. בארה"ב מגדירים טעויות רופאים כגורם המוות מספר שלוש. בישראל מבקר המדינה קבע ש–5,000 מקרי מוות בשנה נגרמים מזיהומים שאת מחציתם אפשר היה למנוע.

מה גיליתם, למשל, על מערכת הבריאות שלא ידעתם?

שכל תהליך ההכשרה לא מובנה ולא סדור ושהלימוד הוא למעשה שולייתי. הרופא הצעיר אמור להסתכל מה עושה הוותיק - ולעשות כמוהו. זה כמו שיגידו לי "קח טייס טוב וטוס אחריו". כדי להיות מוסמך בכירורגיה צריך לעשות 50 ניתוחים, אבל אף אחד לא בדק מה בדיוק עשית ואם עשית את זה טוב.

לפחות תדמיתית, הרופאים נחשבים לקהל שלא ממש פתוח למשוב וביקורת. ממש בימים אלה, למשל, ארגון רופאי המדינה מנהל מלחמה נגד יוזמת הנציבות להעביר עליהם משוב כמו על כלל עובדי המדינה.

נכון שלבוא לרופאים עם ותק של 30 שנה ולרתום אותם לתחקירים זה קשה יותר, אבל מתברר שלפחות עם המתמחים אפשר לדבר במושגים של משוב וביקורת, ושהם רוצים להכניס תהליכי למידה ותחקיר. אנחנו עושים כמה דברים שאמורים לשפר את הרפואה.

פרט בבקשה.

קודם כל, מכניסים מצלמת וידאו ומצלמים ניתוחים. בנוסף, אנחנו עורכים תחקיר אישי שמגיע לפורום רחב יותר. אנחנו גם עובדים על תהליכי ההכשרה - מכניסים דו"חות הערכה של מומחים על מתמחים. הדבר השלישי הוא הדרכת מדריכים: את הרופאים הבכירים לא צריך ללמד להיות רופאים, אבל איש לא לימד אותם להדריך. בנוסף, בונים תיקי למידה. בחיל האוויר יש תיק למידה מסודר סביב כל משימה שכולל הכנה מקצועית בעיות שעלולים להיתקל בהן, מטרות ויעדים.

ואיך זה עובד בניתוח בבית החולים?

אין דבר כזה. עכשיו אנחנו בונים תיקים סביב פרוצדורות, למשל, ניתוח החלפת מפרק: דף הכנה, טעויות אופייניות, צ'ק־ליסט לביצוע, סרטי וידאו להדגמה. כך נוצר תיק שכל רופא או מתמחה עובר עליו לפני הניתוח. נוצרת סטנדרטיזציה והגדרה ברורה של איך הדברים צריכים להיות. כך גם יותר קל לערוך תחקיר לאחר מכן.

אם אין הכשרה מסודרת, אין הכנה לפני ותחקיר אחרי, אנחנו בעצם מופקרים?

לא, אבל יש תרבות עבודה שפועלת כבר הרבה שנים, ויש בעיות כמו החשש מתחקיר שיוביל לתביעות — וזה מקשה ללמוד.

מקבלים אתכם יפה בבתי החולים?

מה שהכי מפתיע אותי לטובה הוא הגישה. בהרבה תחומים אתה מגיע ונתקל בסקפטיות, ואילו פה אני רואה אנשים איכותיים שיודעים מה הם עושים, שאומרים "אנחנו צריכים את זה" ורוצים לעשות רפואה טובה יותר. יש צמא לזה ויש גם תהליכים עולמיים שקורים. הרבה אומרים לנו - לפני חמש שנים לא היו מדברים אתכם, ועכשיו דווקא יש פתיחות.

משהו לא ממש מסתדר לנו: איך אפשר לעשות את כל התהליכים המורכבים האלה שכוללים משובים ותחקירים ושיחות ועוד במציאות של עומס כזה על המתמחים, ובמציאות שבה הרבה פעמים רופאים בכירים בכלל לא נמצאים אחר הצהריים?

זה באמת בעייתי, אבל עדיין הכל עניין של סדרי עדיפויות. כולנו עמוסים, אבל בסופו של דבר מי שזה חשוב לו יודע למצוא זמן. כל אחד יודע לדחוף חצי שעה ביום בשביל משהו שמספיק חשוב לו. זה גם נורא תלוי במנהלים: ברגע שמנהל מחלקה החליט שהוא רוצה את זה - זה תמריץ לרופא צעיר. ובכלל, כולנו מטבענו רוצים להיות טובים, ואם יש משהו שיעזור לנו להיות יותר טובים - נשקיע בו. המתמחים מבינים שיש סיכוי שזה יהיה ההבדל שלהם בין להיות רופא טוב ללא טוב. לבכירים יש פחות עניין ופחות זמן, ולכן אנחנו מתמקדים במתמחים.

תן דוגמה לאירוע למידה.

עבדנו עם מנהל מחלקה אורטופדית שבאמצע הניתוח גילה שיש לו ביד בורג לא מתאים. הוא היה מספיק פתוח לספר את זה בתחקיר מול כל המחלקה. הם לקחו את זה למקום האופרטיבי של כיצד לפעול במקרה כזה בפעם הבאה, בנו צ'ק־ליסט של לפני ניתוח והסיקו מסקנות לגבי האספקה של הברגים. כך שמהערה אחת עלו דברים ברמה הארגונית.

אולי אתם בעצם מספקים עוד סוג של ייעוץ ארגוני.

לא, אנחנו לא יועצים ארגוניים. אנחנו עובדים על שיפור תוצאות עסקיות על ידי שיפור תהליכי הלמידה בארגון, והעיקר - פרקטיקה, פרקטיקה.

שמענו את מורשת הקרב מחיל האוויר ואת כל הסיסמאות, אבל זה די מובן שכשמנהלים מתכנסים לסיעור מוחות ולמידה יהיו תוצרים כלשהם. בכל ישיבה דברים עולים. איפה הערך המוסף שלך?

זה לא פשוט. נפגשנו עם עשרות מפקדים שיצאו מהצבא לתפקידי ניהול. כמעט כולם סיפרו לנו שניסו להטמיע את עניין התחקיר וכשלו. זה תהליך מובנה. לא מספיק שהמנהל יגיד "מעכשיו עושים ככה".

יש לכם ודאי גם כישלונות.

יש. לפעמים לא מצליחים לפצח את הקבוצה, או שהנחיתו אותנו לתוך קבוצה שיש בה התנגדות לתהליך. יש גם עניין של תיאום ציפיות, אבל האתגר הכי גדול שלנו זה איך לשמר לאורך זמן, כי זה נורא סקסי ומעניין בהתחלה ונורא שוחק אחרי זה. בהתחלה התגובה היא "וואו", ואז לאט־לאט זה נהפך ל"עזבו אותנו, נמאס לנו".

איפה ארגון שמים יהיה בעוד חמש שנים?

השאיפה שלי היא לפתח יחידות אורגניות נפרדות - בספורט, בחינוך, ברפואה, אם כי יש לי תחושה שהרפואה תהיה במקום המרכזי. אני גם רואה אותנו פועלים בחו"ל. אני מקווה שנהיה חלופה למקום תעסוקתי לאנשי צוות אוויר שמשתחררים מצה"ל ונספק להם תנאים דומים, עם ערך משמעותי. היום יש בארגון עשרה חבר'ה, רובם טייסים, ובראש הארגון עומד בהתנדבות אליעזר שקדי, שהיה מפקד חיל האוויר. הוא יו"ר אף על פי שאנו ארגון עסקי, כי הוא מאמין במטרות ובתרבות שאנחנו מנסים להנחיל. עבדנו ביותר מ–50 ארגונים בשלוש השנים.

אז זה עוד מועדון סגור של טייסים? זאת הבשורה החברתית שלכם?

התשובה מורכבת. מצד אחד אני רוצה שכל אלה שהולכים היום למסלולים הרגילים של אנשי צוות אוויר, שממשיכים את מסלול הקריירה המקצועי, יביאו אותנו בחשבון. מצד שני, שזה לא יהיה כל הארגון. כבר מהשנה הקרובה יהיו לנו עובדים שאינם אנשי צוות אוויר. בהחלט, כשהתחלנו אחת המטרות היתה להביא אנשי צוות אוויר להשפיע, כי אנחנו רוצים שיבואו ויתרמו מהרקע הערכי־חינוכי של החיל.

נראה לנו שהדרך לאימוץ תרבות התחקיר בישראל עדיין רחוקה: תראה, למשל, איזו מלחמה עושים ועד הפרקליטים ופרקליט המדינה נגד נציבת הביקורת על הפרקליטות, שבסך הכל עושה את עבודתה וחושפת כשלים בהתנהלותם.

כל אחד יבעט בגוף ביקורת חיצוני, ולכן התרבות של לבדוק את עצמך היא טובה. מקום כמו הפרקליטות הוא מקום מדהים להכניס בו מודל כזה של תחקיר.

לפי הרציונל הזה, אולי גם מבקר המדינה הוא מוסד מיותר? ובתי המשפט? ואולי אין שחיתות בעולם אלא רק אנשים שטעו וצריכים לעשות תחקיר עצמי?

זאת לא כוונתי. ברור שיש שחיתות בעולם, לא כולם שוחרי טוב, יש יצרים, יש נקמנות וצריך כנראה גוף ביקורת חיצוני. כמובן שמקום שאין בו רצון להצליח או להצטיין, היכולת שלנו להצליח בו נמוכה. צריך מוטיווציה. מי שלא מעניין אותו להשתפר - אי־אפשר לעזור לו.

מה חושבים עליכם בחיל האוויר? אפשר להגיד שלקחתם להם את הקניין הרוחני.

אנחנו מקבלים מהם תמיכה גדולה, פרגון ורוח גבית. בארגונים אחרים, כשיש טעויות תמיד מנסים להאשים את האחר, וכאן התרבות היא של הסתכלות פנימה, לקחת על עצמך - וזה מייצר סביבה יותר מקבלת ומשתפת, פחות קיצונית, למרות המאפיין התחרותי של קורס טיס. קורס טיס הוא אי של איכות שלא נתקלתי במשהו שדומה לו. הביקורת שלי היא על מה שקורה אחרי זה, בשוטף. בשלב הזה יש קצת נפילת מתח, שחיקה.

ב"הביקורת שלי" אתה מתכוון לגבי חיל האוויר?

כן, לא הכל מושלם ויש שחיקה, גם אצלי כשטסתי במילואים.

יכול להיות שארגון שמים צריך לעשות עבודה בחיל האוויר.

כן, זה לא מופרך בכלל. כבר היום אנחנו עובדים עם צה"ל. מודל התחקיר בצה"ל יותר קרוב למה שקיים בעולם האזרחי. בחיל אוויר עורכים תחקיר תוך שעתיים, שם לוקח כמה ימים.

עשית גם הכנה לראיון הזה ולאחריו תעשה תחקיר?

עשיתי הכנה ויתבצע תחקיר. ברור.

ומה יהיה כתוב בו?

שבפעם הבאה צריך להתכונן יותר טוב ולדעת מה לענות כששואלים אותך על סטיגמות על טייסים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ