מדוע הממשלה לא משתמשת בנשק שלה לצמצום האי־שוויון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדוע הממשלה לא משתמשת בנשק שלה לצמצום האי־שוויון

האם מערכת המס לבדה יכולה להיות דווקא כלי רב עוצמה לטיפול הן בצמיחה והן באי־שוויון?

27תגובות

זה לא סוד שאחת הבעיות הבולטות של הכלכלה והחברה הישראלית בשנים האחרונות היא הגידול באי־שוויון - הפער בין בעלי הכנסות גבוהות לבעלי הכנסות נמוכות, שגדל בהתמדה זה שלושה עשורים.

זה לא סוד שהסיבות לפער הזה קשורות, בין השאר, לכך שמתקיימות כאן שלוש כלכלות נפרדות: כלכלת ענפי היצוא וההיי־טק הצומחים, שבהם השכר גבוה והיציבות התעסוקתית בינונית; כלכלת שירותים מקומיים מונופוליסטיים ומגזר ציבורי שבו השכר בינוני־גבוה והיציבות גבוהה; וכלכלת העניים - מחצית מציבור השכירים שמשתכר עד 6,500 שקל בחודש ובו השכר והיציבות עלובים.

חסר בית שוכב מתחת לחלון ראווה בתל אביב
מוטי מילרוד

זה לא סוד שאנחנו מדינת מהגרים ויש פערים בין אנשים שהגיעו בתקופות שונות עם יתרון מובהק לראשוניות. זה גם לא סוד שאנחנו מדינה הטרוגנית מבחינה דת, לאום ומוצא, וגם לאלה השלכות על האי־שוויון. וזה אפילו לא סוד שיש פערי שכר מגדריים שתורמים את חלקם.

אבל מה שפחות ידוע הוא ההשפעה של מדיניות הממשלה באמצעות מערכת המס על הגידול באי־שוויון. מערכת המס היא כלי רב עוצמה לטיפול הן בצמיחה והן באי־שוויון. אלא שהמערכת הזאת לא יודעת כמעט לטפל בשני הדברים בו־זמנית. בבואה להגדיל את הצמיחה היא בדרך כלל מגדילה את האי־שוויון ולהפך. בשלושת העשורים האחרונים, מאז תוכנית הייצוב של 1985, מטרת העל היתה צמיחה. אי־שוויון לא נתפש כיעד מדיניות וממילא לא נקבעו לו מדדים כמותיים. התוצאה: ישראל נהפכה בשנים אלה לאחת מארבע המדינות הכי לא שוויוניות ב–OECD.

אי־שוויון הוא עניין טריקי. כשהוא עומד אך ורק בזכות עצמו וללא פרמטרים של צמיחה, הוא יכול להביא למסקנות שגויות. אפשר למצוא בישראל יישובים שבהם השוויון גבוה יחסית ולנסות לקחת מהם השראה. אבל לא מומלץ לעשות זאת, כי מדובר בדרך כלל ביישובים עניים. מידה מסוימת של אי־שוויון חיונית לצמיחה ולהתפתחות כלכלית. אם לא ניתן תמריצים להישגיות, כישרון, השקעה או חריצות - הכלכלה תידרדר. זה אולי יביא לשוויון, אבל גם שלל בעיות אחרות.

משרד האוצר פירסם השבוע סקירה שמתנתחת את השפעות מדיניות המס של הממשלה על אי־שוויון. הסקירה הזו לא משאירה מקום לספקות: הרכב המס בישראל מעודד צמיחה בדומה למקובל ב–OECD, אך מעודד שוויון פחות מרוב המדינות המפותחות. כותבי הסקירה, אסף גבע, לב דרוקר וזאב קריל מאגף הכלכלן הראשי באוצר, מיפו את סוגי המסים לפי תרומתם לאי־שוויון ומצאו שיש מס אחד שגורם הן לפגיעה בצמיחה והן לפגיעה בשוויון - הארנונה. מתברר שנטל הארנונה בישראל גבוה מדי בהשוואות הבינלאומיות.

אי שוויון נטו, אחרי מסים והעברות.
מדד ג'יני. ישראל במקום הראשון ואחריה ארה"ב, בריטניה וספרד
בשוודיה, האי שוויון הנמוך ביותר

אבל זאת לא רק הארנונה. החוקרים ניתחו את השפעות מדיניות המס על הגידול באי־שוויון ב–1995–2011 ומצאו ש–65% מהגידול באי־שוויון מקורו בתרומת מערכת המס. באותן שנים היה תהליך ממושך ורציף של הורדת נטל המס בישראל, בניגוד למגמה הכללית במדינות OECD.

הניתוח של תרומת מערכת המס לגידול באי־שוויון חשוב כדי להבין מה עושים כדי לצמצם את האי־שוויון. אמנם אין מדיניות מוכרזת כזו של הממשלה, אבל יש צעדים שפועלים בכיוון הזה, כמו הגדלת חלקם של גברים חרדים ונשים ערביות בשוק העבודה, העלאת שכר המינימום, הנהגת מס הכנסה שלילי או טיפול בשכר ומעמד עובדי קבלן.

אבל מנגד יש החלטות אחרות שמקזזות את ההשפעה הזו, כמו העלאת מע"מ (הועלה ב–2% בארבע השנים האחרונות והופחת באחרונה ב–1%) או ייקור הארנונה (כמה רשויות חלשות באשכולות הסוציו־אקונומיים הנמוכים, כמו בני ברק, ביתר עילית ובית שמש, קיבלו השבוע אישור להעלאה חריגה בארנונה).

אבל אם הממשלה היתה מעוניינת לצמצם את האי־שוויון, ברור שמערכת המס היתה יכולה להיות כלי מדיניות רב עוצמה לעשות זאת. יש עיוות מסוים במבנה מערכת המס בישראל, משום שהחלק של המיסוי העקיף גבוה יותר מהמיסוי הישיר. תרומת המסים שאנו משלמים על צריכה (מע"מ, למשל) להכנסות המדינה גדולה יותר מתרומת המסים הישירים שאנחנו משלמים - מס הכנסה בעיקר. במדינות OECD זה הפוך. קשה לקבוע מה עדיף, אך ברור שהעלאת נטל המס הישיר והורדת מיסי הצריכה תפגע בצמיחה.

השפעת הרכב המסים על האי שוויון

ויש עניין נוסף: ארבעת העשירונים התחתונים בישראל כלל לא מגיעים לסף המס, ולכן לא משלמים מסים, כי הכנסתם נמוכה מדי. הדרך היחידה לגבות מהם מסים היא כאשר הם צורכים. למעשה, זו גם הדרך היחידה לגבות מסים ממעלימי מס - כשהם קונים דבר מה.

הדילמה של הממשלה בשימוש במערכת המס מגיעה גם משיקולי תועלת כלכלית וצמיחה, אבל גם מאידיאולוגיה שאותה הוביל בעשור האחרון ראש הממשלה בנימין נתניהו להפחתת נטל המס כדי לעודד את הצמיחה ואת התמריץ לעבוד. האידיאולוגיה הזאת הוכיחה עצמה בשיעורי אבטלה נמוכים במיוחד ובשיעורי צמיחה סבירים (גם אם רחוקים מלמצות את הפוטנציאל הכלכלי של ישראל), אבל תופעת הלוואי שלה היא פערים גדולים.

כדי לאבד את מעמדה המוביל והמפוקפק בצמרת המדינות הלא שוויוניות, ישראל לא חייבת לשנות לחלוטין את מערכת המס. היא תזדקק אולי לכמה תיקוני מס (כמו ביטולי פטורים למיניהם), אבל מה שיותר חשוב הוא לפעול בשוק העבודה ובמערכת החינוך באמצעות שיפור הפריון, ההשכלה וההכשרה המקצועית. אלה, בתוספת אפליה מתקנת של מגזרים מוחלשים, יהיו הרבה יותר אפקטיביים לטווח הרחוק מאשר מערכת המס.

נ.ב

הכוחות הפועלים בכיוון של הגדלת האי־שוויון עצומים: הדמוגרפיה הישראלית שבה הריבוי הטבעי בקרב הערבים והחרדים הוא הגבוה ביותר, התארכות תוחלת החיים, התשואה הגבוהה על השכלה מוטת כישורים וטכנולוגיה לעומת תשואה נמוכה על השאר, והפרגמנטציה הפוליטית שכמעט אינה מאפשרת ראייה מערכתית לאורך זמן, הם־הם איום גדול על האי־שוויון.

החלטת הממשלה מהשבוע שעבר להסיט 10–12 מיליארד שקל למגזר ההערבי ולתקן את מנגנוני ההקצאה המפלים כיום היא מהלך חשוב לשינוי התוואי באי־שוויון הגבוה. אין בו די. הוא חייב להיות רק תחילת הדרך לצמצום הפערים. אסור להשתמש במהלך הזה כשוט להשגת הישגים מול האוכלוסיה הערבית. כשהמדינה עשתה זאת בעבר, במקרים אחרים, כמו מול רשות הכיבוי שלא קיבלה תקציבים בסיסיים משום שסירבה לקדם רפורמה, היא נכוותה קשות. אחרי שהממשלה תטפל באוכלוסיות המוחלשות ותקדם רפורמות בשוק העבודה, אפשר יהיה לטפל בחלוקת הכנסות שוויונית יותר באמצעות מערכת המס. זהו הסדר הנכון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#