יש שופטים בירושלים, אבל הם "עיוורים", שמרנים - ומנותקים מהכלכלה הישראלית - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יש שופטים בירושלים, אבל הם "עיוורים", שמרנים - ומנותקים מהכלכלה הישראלית

בניגוד לתמונה שמציירת לעתים קרובות העיתונות - השחיתות הגדולה לא מתנהלת במעטפות כסף או בניירות סודיים ■ הון, שלטון וכישלונו של העליון

117תגובות
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בערעור בעליון בתיק הולילנד, 2014
אלכס קולומויסקי

שש פסקאות הקדישו השבוע שופטי בית המשפט העליון בירושלים למה שהם קראו ״נקודת המבט הכלכלית״ של פרשת הולילנד: השוחד, המרמה והפרת האמונים שבהם היו מעורבים כמה מהאנשים הבכירים בשלטון ובמגזר העסקי.

שש פסקאות, כ–500 מלה, של השופט ניל הנדל, מתוך פסק דין של 1,100 עמודים, הן ביטוי נוסף לכישלונו של בית המשפט העליון ושל צמרת עולם המשפט בהתמודדות עם אחד התהליכים המטרידים והמפחידים ביותר בעשור האחרון: השחיתות הכלכלית הגואה, ריכוז הכוח הכלכלי בידי מעטים וההשפעה האדירה של קבוצות האינטרס על כל זרועות השלטון - הממשלה, הכנסת, החברות הממשלתיות, הרשויות המקומיות וסוכנויות הרגולציה השונות.

הסיקור העיתונאי של פסק הדין בפרשת הולילנד נחלק השבוע לשלושת המחנות הרגילים: מחנה נוני מוזס, שם עשו כל שאפשר כדי לצמצם את הפרשה ולשפץ את תדמית מקורבם אהוד אולמרט באמצעות הבלטת הביקורת של העליון על פסק הדין של המחוזי; מחנה שלדון אדלסון, שחגג את ההרשעה ועונש המאסר של מי שהיה יריבו העיקרי של הפוליטיקאי המקורב אליו; וכלי התקשורת שאין להם מקורבים או פטרונים פוליטיים, לכל היותר אידיאולוגיה, אג׳נדה או סט ערכים מסוים, שהשוו בין פסקי הדין, הצביעו על כשלים והרימו שוב את דגלי האזהרה המתבקשים על השחיתות השלטונית.

אך את התמונה הרחבה יותר על תהליכי ההשחתה של השלטון והאליטות בישראל לא מצאנו גם השבוע בפסק הדין של העליון, בסיקור העיתונאי ובשיח באקדמיה. יש שופטים בירושלים, רובם עצמאים, מבריקים ומסורים - אבל בעיוורונם, שמרנותם ובעיקר בניתוק שלהם מהדרך שבה מתנהלת הכלכלה בישראל, הם תרמו רבות לתהליכים המפחידים המתרחשים כאן.

המקום להתחיל בו את הדיון הזה הוא דווקא במה שכן בחרו השופטים לכתוב בפסק הדין בקטע הקצר שהקדישו לזווית הכלכלית. הנדל כותב: ״מחקרים שונים הציגו תזה אפשרית של 'שחיתות יעילה'. על פי קו זה, השחיתות מאפשרת ליזמים לזרז הליכים ביורוקרטיים או לעקוף מדיניות ממשלתית שגויה. השחיתות גם משקפת מעין תחרות יעילה בין יזמים על משאב ציבורי: הזוכה בתחרות הוא היזם אשר יפיק את התועלת המרבית מן המשאב, ולשם כך הוא מוכן לשלם את השוחד הגבוה ביותר. במלים אחרות: השחיתות מגדילה את היעילות, כי היא מאפשרת ליזם, שיש לו אינטרס גדול דיו, להתגבר על חוסר היעילות של עובד הציבור או הפוליטיקאי״, כתב השופט והפנה לאחד ממאמריו המפורסמים של הכלכלן המצוטט בעולם, אנדריי שלייפר, ״פוליטיקאים ופירמות״ (1994).

ניל הנדל
תומר אפלבאום

הנדל מפרש: ״התזה שהוצגה מתבססת כנראה על כך שהמגזר הציבורי מתאפיין מטבעו בחוסר יעילות. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות: למשל מחסור בכוח אדם או קיומו של מנגנון שנועד לשמר עקרונות משפטיים חשובים, אך בד בבד מאט את קצב העבודה. השחיתות, על פי התיאוריה שהוצגה, היא מעין מזור לבעיה זו״.

הנדל לא מאמץ את גישת ״השחיתות היעילה״ ומיד מוסיף: ״הקושי הוא שמתקיימים מעין יחסי גומלין בין השניים - עובד ציבור עלול לייצר קשיים ביורוקרטיים או לחלק את המשאבים שבסמכותו בצורה לא יעילה, מתוך ידיעה שיש יזמים אשר יסכימו לשלם שוחד כדי להתגבר על הקשיים ולגייס את המשאבים לטובתם. במלים אחרות, האפשרות לשלם שוחד ולהשפיע לרעה על עובדי הציבור מעודדת ומשמרת את אותם כיסים של חוסר יעילות במגזר הציבורי.

״בנוסף, יש שהצביעו על כך שהמבנה ההיררכי של השירות הציבורי עלול להעצים עוד יותר את בעיית השוחד. נניח שעבור פעולה מסוימת נדרש להוציא רישיון ממשרד ממשלתי. הוצאת הרישיון כרוכה בסחבת ביורוקרטית ממושכת. כתוצאה מכך נוצר כר פורה לשוחד, שהרי יש אנשים שיסכימו לשלם שוחד עבור הרישיון. כך, עבודת הנפקת הרישיון נהפכת לעבודה מבוקשת, ואנשים יהיו מוכנים לשלם שוחד כדי להתמנות לתפקיד של מנפיק הרישיון, דהיינו לזכות בתפקיד של עובד ציבור. בהמשך לכך יהיו אנשים שישלמו שוחד במטרה להתמנות לתפקיד שבסמכותו למנות את מנפיק הרישיון, וכן הלאה. במלים אחרות, העלות החברתית של השוחד מוכפלת פי כמה, כי עובדי ציבור בכל דרגה ירצו להתקדם תמורת שוחד".

אהרון ברק
מוטי מילרוד

תרומה נוספת של הניתוח הכלכלי, לשיטת הנדל, מתבטאת בסוגיית הענישה. כך, למשל, נטען כי יש לקשור בין התועלת השולית שמפיקים מקבל השוחד והנותן לבין רמת הענישה. במלים אחרות, יש ליצור מדרג ענישה, שיכלול החמרה בעונש ככל שהשוחד הסב לעבריינים תועלת גדולה יותר.

הנדל התחיל לגעת מעט בקשר בין הכסף לבין מבנה השלטון, בתמריצים של השלטון ושל ההון ובקשרים ביניהם - אך עצר במהירות. לא הוא, לא חבריו ולמעשה אף שחקן בצמרת הזירה המשפטית - לא נתן דעתו להשלכות העצומות של מבנה המשק הישראלי, וליכולתם של האזרחים בישראל להתגונן מול שחיתות מוסדית, שורשית ועמוקה בצמרת השלטון ובעולם העסקים. ככל שיש ריכוז גדול יותר של כוח כלכלי או פוליטי בידי מעטים, כך הסיכוי של מערכת המשפט לחשוף את השחיתות, הפרת האמונים, ניגוד העניינים או השוחד הולך וקטן.

ח"כ תמר זנדברג (מרצ) התלהבה השבוע מהחשיפה בערוץ 2 על המאכער דני נוימן, שמציע שירותי פתיחת דלתות בשלטון, ותבעה לפטר את מנכ״ל משרד התחבורה עוזי יצחקי. זו יוזמה ברוכה, רק שבאותה הזדמנות כדאי לקרוא לפטר עוד כמה מאות רגולטורים ופקידים בשירות הציבורי, ברשויות המקומיות וברגולציה, שמקבלים מדי שנה אלפי פניות דומות מקבוצה קטנה של אנשים, שכישרונם העיקרי הוא החיבורים שלהם לשלטון.

כמובן שרק לוביסטים ומאכערים חלשים ולא מקושרים מדרגה נמוכה צריכים להשתמש בשפה השיווקית, הבוטה והלא זהירה של נוימן, שתועדה בהצלחה על ידי כתב ערוץ 2 חיים ריבלין. עורכי הדין, רואי החשבון והיועצים האסטרטגים המובילים בישראל, שמייצגים את חברות הענק, הוועדים הגדולים והגופים הגדולים במגזר הציבורי, לא צריכים להסביר ללקוחות שלהם מה הם מסוגלים לעשות ואיך הם עושים זאת. הלקוח - בכוח או בפועל - יודע היטב שהכישרון העיקרי של עורך הדין, היועץ והלוביסט אינו ידיעת החוק והתקנות, אלא היכרות אינטימית עם מקבלי ההחלטות בשלטון ועם המבוך הביורוקרטי והשלטוני.

ככל שהכוח הכלכלי והפוליטי במשק מרוכז יותר, כך הפקיד, הרגולטור או השר יודע לבדו, בלי שום הסברים, מדוע כדאי להיענות או לפחות להקשיב בתשומת לב לבקשותיהם של נציגי הגופים הגדולים במגזר הפרטי או הציבורי.

בניגוד לתמונה שמציירת לעתים קרובות העיתונות, השחיתות הגדולה לא מתנהלת במעטפות כסף, בשוחד במזומן או בניירות סודיים בכספות שבהם מתוארת עסקת הקח־תן. השוחד במזומן הוא השיטה של החלשים, חסרי הזהירות או דגי הרקק, ה״דני נוימנים״, משום שככל שהכוח הכלכלי והפוליטי מרוכז יותר והשחקנים המעורבים שייכים למועדון הכוח והכסף - מתייתר הצורך בשיטות פרימיטיביות אלה. הרגולטור והפקיד מבינים לבד עם מי צריך להיטיב, עם מי כדאי להיפגש מיד, למי כדאי להקשיב ועם מי לא מומלץ לעשות זאת, משום שהם יודעים היטב מיהם האנשים שהיענות לטלפונים שלהם תביא לקידומם המהיר בתוך השירות הציבורי או כאשר יסיימו את תפקידם.

דיון בערעור דני דנקנר
אורן נחשון

מדוע איש העסקים אלפרד אקירוב התבקש לשלם משכורת לשולה זקן במהלך משפטו של אהוד אולמרט? האם אפשר להוכיח כאן כוונה פלילית? כמובן שלא. אולמרט לא צריך היה להבטיח לו דבר בעל פה או בכתב ואקירוב לא היה צריך להבטיח לו.

היכולת להטות קבלת החלטות שלטוניות לטובת מקורבים בלי להשאיר בדל ראייה פלילית גדלה דרמטית ככל שהכוח והכסף מרוכזים יותר במשק. ריכוזיות של כוח וכסף יוצרת קבוצות קטנות של אנשי עסקים, שותפים בכירים במשרדי עורכי דין גדולים, רואי חשבון, לוביסטים, יועצי תקשורת, יועצים אסטרטגים ופוליטיקאים שיש ביניהם דרגות אמון גבוהות. הם לא צריכים להשאיר ניירות מאחוריהם או להבטיח הבטחות. בעגה של תורת המשחקים קוראים להם שחקנים חוזרים - הם לא הולכים לשום מקום, הם יופיעו בעתיד שוב ושוב ושוב.

כאשר עורך דין מסחרי ידוע הוא ״שחקן חוזר״ שמופיע שוב ושוב ושוב מול רגולטורים, לומדים עובדי הרגולציה שאוזן קשבת אצלו תקדם את הקריירה שלהם. לא צריך להציע שוחד, לא צריך לאיים, לא צריך מעטפות. לפעמים די שיראו כיצד הבוס הגדול מחייך או נדרך כאשר עורך הדין, הבנקאי, הלוביסט, המאכער הפוליטי או הטייקון מתקשר - והם מבינים למי צריך להיות קשוב. שום נייר לא יישאר מאחור, שום הקלטה מפלילה לא תישאר. המבנה של המשק, המשחק החוזר, שפת הגוף, התרבות הארגונית יצרבו במערכת קבלת ההחלטות השלטונית את הטיית שיקול הדעת לטובת השחקן החוזר, המקושר והחזק.

כאשר עורך דין ידוע מעניק שירותים לפוליטיקאי, לשר, לח"כ או לגנרל, הכפופים מבינים לבד שהוא איש חשוב. שלקוחותיו חשובים. לא צריך להגיד להם מה לעשות. אין צורך בהשארת ראיות פליליות מאחור. באחד מ–1,000 מקרים שכן יגיעו לבית המשפט ייכתב בפסק הדין ״לא ניתן לבסס״, ״אין ראיות״ וכדומה.

לפני כמה שנים הזדמן רואה חשבון צעיר מהמשרד החשוב ביותר בישראל למכוניתו של אחד משני עורכי הדין הידועים ביותר במדינה באותה עת. השניים היו בדרך לדיון בתיק חשוב של לקוח בירושלים. רואה החשבון הצעיר נדהם לשמוע את עורך הדין מנהל שיחות טלפון דומות: המזכירה חיברה אותו עם פוליטיקאים ובכירים, שביקשו שימצא משרות לקרובי משפחה שלהם. אחרי 40 דקות לא התאפק רואה החשבון הצעיר ושאל בפליאה את עורך הדין: "גם בזה אתה צריך להתעסק?" השועל הזקן הביט בו בזלזול והפטיר באנחה: "בזה אני מתעסק רוב זמני".

ביולי 1997 רכש קבלן ופעיל פוליטי 1,400 דונם של שטחים חקלאיים במושב גינתון השוכן ממזרח ללוד ב–24 מיליון דולר. זה היה כסף גדול מאוד לפני 18 שנה, וסכום מדהים בהתחשב בכך שהקרקע היתה חקלאית. לא חלפו חודשיים, והתכנסה ישיבה בלשכתו של האיש שהיה אחראי על מינהל מקרקעי ישראל, כדי לדון בקרקעות האמורות. לימים התברר שילדיו של אותו פוליטיקאי קיבלו סכומי כסף גדולים מאותו קבלן. היועץ המשפטי לממשלה כתב: ״מוטב היה שהפוליטיקאי היה נמנע מלטפל במישרין בעניינו של הקבלן וזאת נוכח היחסים האישיים והפוליטיים ביניהם. ברם, התנהגות זו אינה עולה כדי עבירה פלילית ואף לא הועלתה טענה שיש לראותה ככזו".

לפוליטיקאי קוראים אריאל שרון, לקבלן דודי אפל ומני מזוז הוא כיום שופט בית המשפט העליון. כמעט עשור לאחר סגירת תיק האי היווני של משפחת שרון ודודי אפל, סגר פרקליט המדינה את תיק החקירה של גלעד, שקיבל 3 מיליון דולר לחשבון הבנק שלו באוסטריה עבור ״ייעוץ בנושא חקלאי״. החשבון האוסטרי נפתח בסיועו של בחור בשם ג׳ימס שלאף (אחיו של מרטין).

מני מזוז
אוליבייה פיטוסי

כתב אישום? הרשעה? כמובן שלא. ״כמפורט לעיל, בכל אחת מהפרשיות שנחקרו ושפורטו לעיל, נותר, לאחר ניתוח דקדקני נרחב שנעשה בפרקליטות, ספק ראייתי המוביל למסקנה כי אין סיכוי סביר להרשיע את החשודים אם יועמדו לדין״.

אז היכן כישלון בית המשפט? כישלון המערכת המשפטית, ולעתים גם האקדמיה והעיתונות, הוא משולש.

ראשית, בהתעלמות מההשפעה הקריטית שיש לריכוזי כוח וכסף על היכולת של נציגי קבוצות אינטרס חזקות, חברות ענק, פוליטיקאים ורגולטורים להטות החלטות בצורה מושחתת מבלי להשאיר ראיות פליליות בשביל המושחת שבו פסעו. ריכוזיות יוצרת רשתות חברתיות־כלכליות קטנות עם דרגות אמון גבוהות, שבהן פוליטיקאים ורגולטורים יכולים להטות החלטות ולקבל טובות הנאה סמויות בלי להשאיר שום שובל אחריהם.

שנית, חומרת הטיפול במקרים הבודדים שבהם הפוליטיקאים, אנשי העסקים והמאכערים שבאמצע כן משאירים מאחוריהם ראיות או שמופיע עד מדינה. היחס הספקני והחשדני כלפי המקרים הבודדים האלה מתעלם מהקושי האדיר והמובנה להשיג ראיות או לאתר עדי מדינה, כאשר החשודים נמנים עם הקבוצות החזקות ביותר במדינה - קבוצות שבתוכן יש דרגת אמון גבוהה ו״שחקנים חוזרים״, שיודעים שהנאמנות לקבוצה מביאה החזר כלכלי וחברתי גבוה ואילו בגידה עשויה להפוך אותם לעניים כלכלית או מצורעים חברתית עד סוף חייהם.

שלישית, חוסר ההבנה של תפקיד התקשורת. בפסק הדין של אולמרט ציינו השופטים בגאווה שהם לא הושפעו מכלי התקשורת. זה חוסר הבנה כפול של השפעת התקשורת על הזירה הציבורית.

לתקשורת יכולה להיות השפעה דרמטית - לטוב או לרע - על הנורמות, הרעיונות והתפישות בחברה, ואלה יחלחלו בהדרגה למערכת המשפט. למרות מאות עמודים של פלפלת משפטית, הדין הפלילי אינו מודל מתמטי: מאותן ראיות ועל בסיס אותם חוקים יכולים לצאת פסקי דין וגזרי דין שונים דרמטית. המרכיב המשתנה יהיה שיקול הדעת של השופט שיושפע מנסיבות העניין, אופי השופט והרעיונות והנורמות שלהם הוא נחשף.

אי־אף־פי

לזה יש להוסיף את העובדה שחלק מכלי התקשורת בישראל, דווקא הנפוצים יותר, הצטיינו בעשור האחרון במתן הגנה לפוליטיקאים ולאנשי עסקים מושחתים ובהסתרת תפקידם הקריטי של המאכערים, הלוביסטים והיועצים במשחק ההון־שלטון. לעתים הסיבה פשוטה: חלק מהעיתונאים או הבוסים שלהם נמנים עם המעגל החברתי והכלכלי של החשודים או סוחרי המידע וטובות ההנאה - המאכערים. לאהוד אולמרט, לדני דנקנר ולאביגדור קלנר, שנשלחו השבוע לכלא, היה חיבור חברתי או כלכלי לצמרת העיתונות. הוא תועד בשורה של כתבות בעיתון זה. אתר העין השביעית חוקר ומתאר, בעיקר בשנתיים האחרונות, את ההטיה, הסילוף ולעתים הרמייה בדיווח העיתונאי הקשור לאנשים אלה, לפרשיות אלה או לחברות הענק המעורבות בהן.

כלומר, הסיפור על עיתונות רודפת סנסציות, סקופים ורייטינג נכון רק ב–99% מהמקרים. רובם לא חשובים. ב–1%, הקריטי לדמוקרטיה, לכלכלה שעוסק בקבוצה קטנה מאוד של פוליטיקאים, אנשי עסקים, רגולטורים, עורכי דין, לוביסטים ויחצ״נים שמשרתים אותם - התנהגות העיתונות היא הפוכה.

נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, למד את זה על בשרו רק לפני חמש שנים, כאשר ניסה להדיח את אותו דנקנר מתפקידו כיו״ר בנק הפועלים. הוא נדהם לגלות כי התגובה האוטומטית של רוב התקשורת, כמו צמרת עולם העסקים והפוליטיקה, היתה תמיכה בדנקנר או הקטנת הפרשייה. מיד עם סיומו של הקרב עם דנקנר רמז פישר, שכיום משמש סגן יו״ר הבנק המרכזי האמריקאי, כי הקושי העצום שבו נתקל בהפעלת סמכותו כרגולטור עצמאי נבע מקיומה של אוליגרכיה השולטת ברוב המשק הישראלי ושולחת זרועות לשלטון. דנקנר, שקיבל חיבוק מארבעה מתוך שישה עיתונים שפעלו באותה עת, הורשע מאז פעמיים בשתי פרשיות פליליות חמורות ובקרוב ייכנס לכלא למאסר נוסף.

במלים אחרות, אם השופטים, המשפטנים ואנשי הציבור היו מפנימים את המיקום המדויק של התקשורת בתוך המשולש של ההון־שלטון־עיתון, הם היו מגלים שהיא לעתים קרובות חסם נוסף בפני אלה שרוצים לחשוף את השחיתות ולהביא לדין את צמרת השלטון והכסף.

הריכוזיות של המשק הישראלי, חשיפת הרשתות החברתיות־כלכליות הקטנות שלהן השפעה אדירה על רגולציה, פוליטיקה ועיתונות וריבוי ״השחקנים החוזרים״ שפועלים בתפר ההון־שלטון - היו צריכים להוביל את בית המשפט העליון לקחת חלק בקרב על הזה על דמותה של הדמוקרטיה וביעור השחיתות המבנית בה.

אלא שלמעט קומץ משפטנים, צמרת העולם המשפטי מנותקת לחלוטין מהתמורות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שחלו בישראל בשנים האחרונות והמבריקים שבבניה, כמו אהרן ברק, העדיפו להקדיש את מרצם לנושאים של חוקה, זכויות, דת ומדינה. הדיון בישראל ובעולם על השתלטות הכסף וריכוזי הכוח על הדמוקרטיה עובר לידם.

חוקה, זכויות, דת מדינה והסכסוך הם קריטיים, אבל ההתעלמות מההשחתה של המוסדות הדמוקרטיים על ידי הכסף חמורה לא פחות וקשורה בסופו של דבר גם לנושאים שבהם מערכת המשפט ששה לעסוק.

בניגוד לפוליטיקאים, לאנשי אקדמיה, לרגולטורים, ליזמים חברתיים, לעמותות ולעיתונאים המתקרנפים או אדישים לכל אלה בגלל הסיכון האישי האדיר הרובץ לפתחם של אלה שמנסים לעמוד בשער ולהתריע, הרי לשופטי העליון לא יעמדו תירוצים אלה: יש להם עדיין עצמאות כלכלית וארגונית גדולה יותר מלכל שחקן אחר בדמוקרטיה. הם רק לא משתמשים בה. השופט העליון היהודי האחרון שהשתמש בה בצורה משכנעת, אפקטיבית ומהדהדת היה לואיס ברנדייס. זה היה לפני 100 שנה, בארה״ב, שם ניהל ברנדייס מאבק היסטורי נגד ריכוזי הכסף הגדול שהשתלט על הכלכלה והפוליטיקה. אם האליטה המשפטית לא תתעורר ותירתם למאבק הזה, יקרה לה מה שכבר קרה לרבים מכלבי השמירה ומוסדות הדמוקרטיה: היא תיהפך לחלק מהבעיה, השיטה והחבורה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#