הדרך "להפוך 
1.3 מיליארד סינים למאושרים" 
עוברת בישראל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדרך "להפוך 
1.3 מיליארד סינים למאושרים" 
עוברת בישראל

אדמת סין רועדת תחת רגלי המפלגה הקומוניסטית ■ אז מה עושים? מגייסים את הסטארט-אפ ניישן כדי להמציא את סין מחדש כמדינה תעשייתית מפותחת, מוטת טכנולוגיה וחדשנות - ופותחים בפני היזמים הישראלים את ההזדמנות העסקית הגדולה ביותר שהיתה להם מאז ומעולם

35תגובות
בלומברג

משלחת ראשונה אי-פעם של עיתונאים ישראלים, כלכליים ומדיניים, הוזמנה לפני שבוע לביקור רשמי בסין. שיאו של הביקור היה פגישה עם נציג בכיר של IDCPC - אגף יחסי החוץ של המפלגה הקומוניסטית, והגוף שקובע בפועל את מדיניות החוץ של סין. הבכיר, צ'או ווי דונג, קיבל את פנינו בחדר רחב ידיים, עם כעשר כורסאות עור ענקיות המסודרות בחצי גורן.

הוזהרנו מראש שמדובר בפגישה טקסית. לא הבנו, עם זאת, שכללי הטקס בסין משמעם שאף שמשלחת העיתונאים הוזמנה על ידי ממשלת סין כדי להכיר את הכלכלה הסינית, אין הכוונה שיש לעיתונאים זכות לשאול שאלות. צ'או נשא הרצאה בת 60 דקות בדיוק, ואז התנצל שתם הזמן וקם ללכת. כך העיתונאים הישראלים מוצאים עצמם נדהמים פעמיים: פעם אחת בגלל האלגנטיות שבה סתמו את פיהם ולא איפשרו להם לשאול שאלות; ופעם שנייה מפני שבעצם לא נותר הרבה מה לשאול לאחר שצ'או, מיוזמתו, בפתיחות ובשקיפות שאף שלטון דמוקרטי לא היה מתבייש בהן, התייחס בדבריו כמעט לכל סוגיה בעייתית אפשרית שהתכוונו להתמקד בה - השחיתות, הפערים החברתיים, זיהום האוויר, העוני, התשתיות המפגרות, התפוקה התעשייתית הדועכת, המתח החברתי ואפילו היעדר שלטון החוק או הקושי הגובר של המפלגה הקומוניסטית להשיג את תמיכת העם בתוכניותיה.

סין היא ארץ של ניגודים. המפלגה הקומוניסטית שולטת במדינה באגרוף ברזל מאז 1949 - היא הגוף קובע המדיניות, הממשלה הסינית היא רק זרוע יישום של מדיניות המפלגה - אך המפלגה גאה על כך שהעם אוהב אותה, והיא כנראה לא לגמרי טועה. המדיניות הרשמית בסין היא של קומוניזם, אבל בפועל מתקיימת בה כלכלה חופשית, עם אוניברסיטאות משגשגות, עשרות כלי תקשורת ממשלתיים ופרטיים, רשתות חברתיות אדירות ממדים וסצנת אמנות מודרנית רותחת.

המפלגה מפקחת באופן הדוק על כלי התקשורת, אבל מאפשרת את קיומם של מאות מיליוני בלוגים, צ'אטים וציוצי Weibo - המקבילה הסינית של טוויטר - כולל כאלה שריח ברור של ביקורתיות עולה מהם. המפלגה שולטת ביד רמה, אבל חרדה מאוד לדימוי הציבורי שלה, ומרוכזת, כפי שאומר צ'או - במטרה "להפוך 1.3 מיליארד סינים למאושרים. התוצר הסיני הוא אמנם הגדול בעולם, 10 טריליון דולר דולר, אבל פר נפש מדובר בהכנסה של 7,000 דולר לשנה בסך הכל. יש לנו עוד המון עבודה לפני שנוכל להשיג את המטרה".

רויטרס

הדרך להפוך 1.3 מיליארד סינים למאושרים עוברת בתוכניות תוכניות חומש מפורטות שעליהן עמלה צמרת המפלגה מדי חמש שנים, ובחמש השנים הבאות עסוקה לוודא כי תוכניות העבודה מחלחלות לזרועות הביצוע בממשלות המקומיות (הפרובינציות) הסיניות. בימים אלה נמצאת בעבודה תוכנית החומש ה-13, שאמורה להתפרסם בתחילת 2016, לגבי 2016–2020. התוכנית תהיה פרי תכנונו של נשיא סין הנוכחי, שי ג'ינפינג, ועל אף שהיא עדיין לא פורסמה, עקרונותיה כבר ידועים: חדשנות, פתיחות של הכלכלה, צמיחה ירוקה, צמצום פערים וסינכרוניזציה בין הממשלה המרכזית והמקומית למגזר העסקי.

חמשת העקרונות האלה נועדו לסייע לסין להתמודד עם הבעיות הקשות שצ'או מקפיד לפרט. "אנחנו מעצמה תעשייתית מובילה", הוא אומר, "אבל התפוקה התעשייתית שלנו נמוכה מדי, ואינה בת־קיימא. התעשייה מפגרת טכנולוגית, וכך גם החקלאות. החלום ששירטט עבורנו הנשיא הוא שעד 2020 נהיה מדינה מתפתחת ומשגשגת, עם תוצר כפול מזה של שנת 2000, וכי עד 2050 נהיה כבר מדינה מפותחת, מודרנית וסוציאליסטית. כיום אנחנו עדיין מדינה מתפתחת".

המעבר מהמדינה המתפתחת הגדולה בעולם למדינה המפותחת הגדולה בעולם רצוף אתגרים. צ'או מדגיש את המתח החברתי הגואה בסין על רקע פערים עמוקים בחינוך, בריאות, דיור, פנסיה ואפילו ביטחון תזונתי. לאחר שסין הצליחה תוך שלושה עשורים לחלץ 600 מיליון איש מעוני - הישג חסר תקדים בכל ההיסטוריה האנושית - היא מתמקדת עתה ב-71 מיליון העניים שנותרו בה. "חייבים לטפל בעוני כדי לקדם את השגשוג הלאומי. זה נשמע פשוט, אבל את אותם אלה שנותרו עניים אחרי 30 שנות שגשוג כלכלי קשה הרבה יותר לחלץ מעוני", אומר צ'או.

הקושי, הוא מודה, נובע גם מהיעדר קונצנזוס בתוך החברה הסינית. "אין דרך לפתור את הבעיות, אלא דרך עוד רפורמות ועוד פיתוח של הכלכלה. הרפורמות הן תהליך מתמשך", אומר צ'או. "הגענו לשלב הקשה שלהן - קודם היה קונצנזוס מה צריך לעשות, כיום יותר קשה להשיג קונצנזוס כזה. גמרנו לאכול את הבשר, עכשיו אנחנו בשלב שבו צריך לפצח את העצמות".

השקעות בסטארט־אפים ישראליים שבהן
השתתפו משקיעים סינים, במיליוני דולרים
מספר משקיעים סינים שביצעו השקעות
בסטארט־אפים בישראל
2015
*467
2014
302
2013
219
2012
109
2012 2013 2014 2015
סך ההון שגייסו קרנות הון סיכון ישראליות,
שבהן השתתפו משקיעים סינים, במיליוני
דולרים
2015
*750
2014
524
2013
125
2012
270
*הערכה מקור: IVC
10
15
22
*28
הסינים מגלים את ישראל

העצמות הקשות ביותר לפיצוח, וצ'או מודה בכך, הן בתוך המפלגה. הוא מכה ללא רחם ב-87 מיליון חברי המפלגה כשהוא אומר שהם איבדו את הלהט להשגת המטרה, חלקם חסרי יכולת להשיג אותה, רבים מהם נהפכו למתנשאים ולמנותקים מהעם, והגרוע מכל - השחיתות פושה בהם. "יש לנו קמפיין אנטי־שחיתות", הוא אומר ומצטט משפט מפורסם של הנשיא שי: "במלחמה בשחיתות יש לטפל גם בנמרים וגם בזבובים".

רק שלא לשם כך הובאו העיתונאים השתקנים מישראל לפגישה עם בכיר המפלגה הקומוניסטית. קמפיין האנטי־שחיתות מכוון בעיקר לאוזניים סיניות, שם הביקורת נגד המפלגה גואה על רקע שלושה גורמים עיקריים - השחיתות, זיהום האוויר ובטיחות המזון. ספק אם המערב יוכל לעזור לסין בנוגע לשחיתות, אבל בשתי הבעיות האחרות שעומדות במרכז תוכנית החומש החדשה, יש לסין הרבה מה לקבל מהמערב. באופן ספציפי, יש לה הרבה מה לקבל ממדינה מזרח־תיכונית קטנה, שבמונחים סיניים קטנה יותר מהציפורן על הזרת, שמתגאה במיתוג של "אומת הסטארט־אפ".

למה סין רוצה לחזק את קשריה דווקא עם ישראל?

הספר "סטארט־אפ ניישן" על תעשיית ההיי־טק הישראלית היה לרב מכר בקרב צמרת המפלגה הקומוניסטית בסין, והוא מסביר את פשר הזימון ההיסטורי של משלחת עיתונאים לסיור כלכלי בסין. ארבעה עשורים לאחר שדנג סיאו פינג (מנהיג סין ב–1976–1997) פתח את סין לעולם והפך את סין לסיפור ההצלחה הכלכלי הגדול בהיסטוריה המודרנית, סין מגששת את דרכה לשינוי המודל הכלכלי שלה.

אבי אוחיון / לע"מ

הצמיחה המתועשת של סין חוללה בה מהפכה, אבל גם הפכה אותה למדינה מוכת זיהום. הציבור הסיני רואה בזיהום, גם של האוויר וגם של המזון, סכנה ברורה ומוחשית לחייו ולחיי ילדיו, ואינו מוכן לסבול זאת יותר. בעיקר האליטה של שנחאי ובייג'ין, שבכירי המפלגה הקומוניסטית הם כמובן חלק ממנה, אינה מוכנה לסבול זאת יותר. לכן המפלגה מחפשת את התפנית לצמיחה ירוקה יותר — צמיחה שהיא מוטת טכנולוגיה במקום מוטת תעשייה כבדה.

זהו הרקע להסכם ההיסטורי שנחתם לפני כשנה בין משרד החוץ הישראלי, בהובלת השגריר בסין מתן וילנאי, לסוכנות הידיעות הממשלתית של סין, שינחואה, על חילופי משלחות של עיתונאים בין המדינות — מה שהפך את ישראל לאחת משלוש מדינות בלבד שיש להן יש הסכם דומה עם שינחואה. עם יותר מ–16 אלף עובדים, נציגויות ב–150 מדינות ונשיא שנהנה ממעמד בכיר משל שר, שינחואה היא גוף התקשורת החזק בסין, והיא מתמודדת ראש בראש עם אי־פי ורויטרס על תואר סוכנות הידיעות הגדולה בעולם - והעובדה שדווקא ישראל זכתה בכבוד אינה מקרית. האימפריה העולמית העולה מחפשת להדק את קשריה דווקא עם ישראל, אף שישראל מזוהה באופן ברור כחלק מהגוש האמריקאי - משלוש סיבות שונות ונבדלות.

באופן מפתיע, שתי הסיבות הראשונות הן סיבות היסטוריות־תרבותיות. סין גאה על היותה תרבות עתיקת יומין בת יותר מ–4,000 שנה, שהחינוך והקדמה הטכנולוגית איפיינו אותה מרבית השנים (עד למאה ה–16 היתה סין המדינה המפותחת בעולם, לפני שנכנסה לשלב של הסתגרות והחמיצה את המהפכה התעשייתית). אחד הניגודים המעניינים בסין הוא העובדה שמצד אחד הסינים מעריצים את תרבות המערב ומנסים לחקות אותה בכל דרך אפשרית; ומצד שני בזים לאומות המערב כאומות נחותות וחסרות העומק התרבותי וההיסטורי שיש לסין. כל זה אינו נכון כמובן לגבי ישראל, שכמו סין מתגאה בהיותה תרבות בת 3,000 שנה, שכל השנים התאפיינה כתרבות של עם הספר. כלומר, הסינים מעריצים את ההיסטוריה ואת התרבות היהודית.

הסיבה השנייה לקרבה הסינית לישראל מגיע משתי מלחמות האופיום שהתנהלו במאה ה–19, שבמהלכן קואליציה של מעצמות המערב (בראשות בריטניה) כבשה זמנית את סין, השפילה אותה והכריחה אותה לפתוח את שעריה לסחר עם המערב. מלחמות האופיום היו חלק ממדיניות הקולוניאליזם המערבי של המאה ה–19, ודווקא במקרה הסיני מדובר היה באירוע קולוניאליסטי קל יחסית - מדינות המערב לא השתלטו על סין, אלא רק הכריחו אותה להיפתח לסחר עמן.

רויטרס

לכן, עבור המערב מלחמות האופיום נשכחו מזמן. לא כך הם פני הדברים עבור הסינים, שלא שכחו את ההשפלה הלאומית, וגם את מה שבא בעקבותיה - ההידרדרות של השלטון הקיסרי בעקבות המלחמות הכניסה את סין ל-100 שנה של כאוס, ששיאן היה בכיבוש היפני האכזרי של שנות ה-30. הסינים מכנים את התקופה הזאת "100 שנים של השפלה", וכל מי שהיה מעורב בתקופה הזו זוכה מבחינתם ליחס חשדני עד היום. ישראל היא אחת ממדינות המערב היחידות שלא הוכתמו בכתם הקשה של "מאת ההשפלה".

הסיבה השלישית היא עכשווית לגמרי - הצמא של סין לחדשנות ולטכנולוגיה. "ישראל היא מדינה קטנה, אבל מבחינת טכנולוגיה היא אינה קטנה כלל", אומר צ'או. "התעשייה שלנו אינה חדשנית, ובזה נוכל ללמוד מישראל". צ'או מצטט בדבריו את שי, שאמר באחרונה שסין זקוקה לשלושה דברים לצמיחה שלה: חדשנות, חדשנות וחדשנות. הוא מזכיר את העובדה שישראל מצטיינת בתרבות הסטארט־אפ, כלומר מצטיינת בעידוד של יצירת ידע חדש, וספציפית מזכיר את הטכנולוגיה הישראלית המתקדמת בתחום החקלאות, כמו הטפטפות. בהקשר זה יש כבר שיתוף פעולה ראשון בין ישראל לסין: עיר קטנה בצפון סין נבחרה להיות מודל לניהול משק המים העירוני באופן מתקדם - כמעט כל מקורות המים בסין מזוהמים, מה שיוצר לסין המשופעת במים בעיה של זמינות מים נקיים - וטכנולוגיה ישראלית היא זאת שמשמשת לכך.

לכן, מפתיע ככל שזה יישמע, סין הענקית, המשגשגת, הצומחת, מעריצה את תרבות הסטארט־אפ הישראלית, ורוצה ללמוד ממנה. זאת הסיבה שבכיר במפלגה הקומוניסטית מבזבז שעה מזמנו היקר כדי להרצות את משנתו בפני חמישה עיתונאים ישראלים. זאת הסיבה שבאופן קבוע מוצבים בישראל 16 עיתונאים סינים, שמונה מהם של שינחואה, שמארגנת לעיתונאים הישראלים סבב פגישות עם ראשי האקדמיה והתעשייה המתקדמת בסין, בעיקר בתחום האינטרנט והרשתות החברתיות. זאת הסיבה שסין היא כנראה ההזדמנות העסקית הגדולה ביותר הנפתחת בפני המשק הישראלי - רק שזאת לא הולכת להיות הזדמנות עסקית קלה להשגה. למרות הלהיטות הסינית והפתיחות הישראלית, השידוך במקרה הזה הולך להיות מסובך מאין כמוהו, כפי שיעידו מיעוט שיתופי הפעולה הקיימים כיום בין סין לישראל.

מקור הביקורת העיקרי על השלטון - הזיהום ובטיחות המזון

אי־פי

הדבר הראשון שמבקר בסין מבחין בו הוא האובך הצהבהב העוטף הכל. במבט ראשון זה נראה כמו ערפל כבד, אבל הריח של פחם שרוף מסגיר כי אין מדובר בערפל, כי אם בחלקיקי זיהום שנובעים מתנועת המכוניות וכן מהתעשייה הכבדה המקיפה את בייג'ין, רובה הגדול מוזן בפחם מזהם.

התקנות הבינלאומיות קובעות שיותר מ-50 חלקיקי זיהום באוויר מהווים סכנה בריאותית. בימים שבהם ביקרנו בבייג'ין ערכי הזיהום הרקיעו ל–500. עידן הרשתות החברתיות לא מאפשר יותר לממשל הסיני להסתיר את ערכי הזיהום, ובאופן חסר תקדים נאלץ הממשל בחודש האחרון להתחיל לפעול: פעמיים במהלך החודש הוכרז על מצב חירום בבייג'ין, שבו הושבתו בתי הספר, נסגרו מפעלים מזהמים ותנועת המכוניות הופחתה למחצית (מדי יום ניתן רק למכוניות עם לוחית רישוי המסתיימת במספר זוגי או אי־זוגי להיכנס לעיר). זה לא ממש עוזר, ורק הרוח החורפית חסה מדי פעם על העיר ומפזרת את הזיהום.

מהלך החיים בבייג'ין, ובמידה פחותה גם בשנחאי, נקבע על פי הזיהום. בכניסה לגורד השחקים המודרני של Shanghai Media Group, רשת טלוויזיה מהגדולות בסין, מוצב שלט אלקטרוני המעיד על הזיהום החיצוני לבניין ועל איכות האוויר המטוהרת בתוכו. כל חברה שמכבדת עצמה מטהרת את האוויר במשרדיה, ומחוץ למשרדים כולם מסתובבים עם מסכות לסינון האוויר על פניהם.

לא רק התעשייה הכבדה שמחוץ לבייג'ין או שנחאי גורמת לזיהום, אלא גם עומסי התנועה האדירים. בייג'ין היא כנראה העיר השנייה בעולם, אחרי מוסקווה, בעומסי התנועה שלה. אף שהעיר מתהדרת ברכבת תחתית מודרנית, כמעט כל תזוזה בעיר במכונית אורכת בין שעה לשעה וחצי. הכבישים המהירים האדירים החוצים את בייג'ין ושנחאי הם מרבית היום פקק תנועה אחד ארוך - ובסוף השבוע גם ב-1:00 בלילה הכביש המהיר בשנחאי פקוק.

בלומברג

רכישת מכונית בשתי הערים היא עסק יקר מאוד, בין השאר משום שכדי לקבל לוחית רישוי צריך לשלם עשרות אלפי יואנים. בממוצע, מחיר מכונית פשוטה באותן ערים הוא 100–150 אלף שקל, עם כל המיסוי המוטל עליה, ולמרות המחיר הגבוה ומערכת הכבישים המהירה המפותחת, הכבישים כורעים תחת העומס. הניסיון לנהל את התנועה באמצעות ייקור לוחיות הרישוי או איסור על התנועה בימים מסוימים בהתאם למספר לוחית הרישוי נוחל כישלון. עשירי סין פשוט קונים לעצמם מכוניות נוספות כדי שתהיה להם מכונית עם לוחית הרישוי המתאימה לכל יום.

זיהום האוויר הכבד מצטרף לבטיחות המזון ולזיהום המים: כל מקורות המים העיליים בסין, כולל נהרות ענק כמו היאנג צה והנהר הצהוב, מזוהמים. כמו כן, לפני כמה שנים התגלה כי חקלאים בסין מהלו את החלב שלהם בחומרים אסורים, דבר שהביא למותם של תינוקות שניזונו מפורמולה שהתבססה על החלב הסיני. בתגובה התנפלו עשירי סין על הסופרמרקטים בהונג קונג ובניו זילנד וחיסלו את מלאי פורמולת התינוקות שלהם. מאז ועד היום האליטה הסינית חוששת לגבי כל דבר מזון שהיא מכניסה לפיה.

הזיהום ובטיחות המזון הם גורם אי השקט העיקרי של האליטה הסינית. "כולם כאן מתים מסרטן", אמרה לנו אושיית תרבות סינית מובילה, תוך שהיא מביעה חשש לחיי ילדיה. היא גם הבהירה שכמו רבים בסין היא אינה מאמינה לאף מלה שיוצאת מפי השלטונות בנוגע לטיפול בזיהום או בבטיחות המזון, וכי בכוונתה לנסות ולהגר עם ילדיה לחו"ל, כדי להבטיח את חייהם.

חריפה ככל שתהיה, לא מדובר בהתבטאות יוצאת דופן. ראשי המפלגה הקומוניסטית יודעים שהזיהום הוא מקור הביקורת העיקרי על השלטון, ולכן המלחמה בזיהום - ובפועל, מעבר לצמיחה תעשייתית ירוקה יותר, בהכרח טכנולוגית יותר - היא בראש מעייניה של המפלגה ונמצאת במוקד תוכנית החומש החדשה.

בלומברג

זה מסביר, כמובן, את הרכישות הסיניות הגדולות שנעשו בישראל עד כה - גם הרכישה של חברת אדמה וגם הרכישה של תנובה (זה פחות מסביר, עם זאת, מדוע הסינים מתעניינים גם בחברות הביטוח הישראליות - לכך לא הצלחנו לקבל תשובה). זה מגדיר גם את הפוטנציאל העצום שפרוש בפני כל יוזמה ישראלית בתחומים של טכנולוגיית מים, מזון, חקלאות או מעבר לייצור טכנולוגי יותר ומזהם פחות.

משחררים קיטור ברשתות החברתיות

באוגוסט 2015 אירע פיצוץ אדיר בנמל העיר התעשייתית טיאנג'ין. תקלה במכלים שבתוכם חומר כימי מסוכן גרמה לפיצוץ שעוצמתו היתה שקולה לרעידת אדמה בעוצמה של 3 בסולם ריכטר, שמחק בניינים בשטח של קמ"ר. השלטונות הודיעו באמצעות הזרוע הרשמית שינחואה כי מספר ההרוגים באסון הוא 44. הרשתות החברתיות בסין געשו עם שמועות אחרות, והביעו חוסר אמון בוטה בגרסה הממשלתית. בחברת SINA, הבעלים של Weibo, מספרים כי הציוץ על הפיצוץ זכה לשלוש מיליארד תגובות.

שלושה דברים אפשר ללמוד מהאירוע הזה. האחד, שהציבור הסיני לא בוטח בממשלה שלו ובדיווחיה. השני, שהרשתות החברתיות נהפכו לתחליף למקורות הרשמיים לקבלת מידע על המתרחש בסין. השלישי, שהשלטונות מודעים לקיומו של ערוץ תקשורת אלטרנטיבי, ושהם נותנים לו להתקיים עם מגבלות.

בלומברג

לפני שנה וחצי נעשה ניסיון ראשון לרסן את הרשתות החברתיות, וחוקק חוק הקובע שפרסום של שמועת שווא הוא בגדר עבירה. בחוק הזה נעשה שימוש בקיץ האחרון, לא בגלל הפיצוץ בטיאנג'ין אלא בגלל המפולת שהתרחשה במקביל (וללא קשר לפיצוץ) בבורסה של שנחאי. כמה עיתונאים נעצרו, והואשמו בפרסום שמועות שווא שהובילו למפולת. החוק הזה מופעל גם ברשתות החברתיות. באופן יוצא דופן מודים ב–SINA כי הם מפוקחים בידי השלטונות, וכי היו מקרים שבלוגים או ציטוטים ברשת שלהם הוסרו בהוראה, והכותבים אף הוענשו בידי השלטונות. "אנחנו פועלים בהתאם לחוק", אומרים ב-SINA. "אנחנו יודעים מה מותר לדווח ומה לא, ונזהרים בכל הקשור לפוליטיקה". ועדיין, אין עוררין כי הרשתות החברתיות בסין רועשות וגועשות, וכי הגבולות המותרים בהן הולכים ומתרחבים בהתמדה. עצם ההודאה של עובדים ב–SINA כי השלטונות מפקחים עליהם והעובדה שהם נזהרים בדבריהם מלמדים כי חופש הביטוי בסין הולך ומתרחב - הגם שהוא רחוק מלהיות חופשי.

זהו איזון סיני עדין שמאפשר לציבור לשחרר קיטור ואף להעלות ביקורת, כל זמן שהיא בגבולות הטעם הטוב, וכל זמן שהיא מכוונת כלפי גורמים זוטרים בשלטון (בעיקר בשלטון המקומי, הפרובינציות) ולא כלפי ראשי המפלגה. יתרה מכך, זהו איזון מתוחכם מאוד - השלטונות מבינים שהם אינם יכולים לשלוט בכמות המידע המתרוצץ ברשתות החברתיות, ושאין גם טעם לנסות, וכי ביקורת מרוסנת אפילו מחזקת אותם. הפניית חצי הכעס לראשי הפרובינציה, למשל, מסייעת להסיט את הביקורת הציבורית מחלקה של המפלגה באחריות לאירועים הבעייתיים בסין. כלומר, זאת מדיניות מתוחכמת של "ניהול ביקורת", שבינתיים המפלגה מנהלת בהצלחה.

עוד דבר חשוב אפשר ללמוד מהאירוע הזה: העוצמה האדירה של הרשתות החברתיות בסין. מספרי ההצלחה של הרשתות החברתיות הם עוצרי נשימה: ל-Weibo יש 600 מיליון משתמשים ונכתבים בו 200 מיליון בלוגים ביום.

הופעה של שמעון פרס בצ'אט של Weibo הביאה ל-90 מיליון צפיות. ל-Cheeta Mobile, חברה סינית שעוסקת בפיתוח אפליקציות למובייל, יש 1.9 מיליארד הורדות, ו-567 מיליון משתמשים חודשיים קבועים - 74% מהם מחו"ל. החברה, שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי של 2.2 מיליארד דולר בלבד, מתקשה אמנם בינתיים לייצר הכנסות, אבל מעט ההכנסות שלה צומחות בקצב שנתי של 110%.

בלומברג

המשרדים החדשים של צ'יטה מודרניים להחריד, העתק מושלם של משרדי חברות היי־טק במערב - לרבות קיר טיפוס הנמצא שם להנאת העובדים, מגלשה שמחברת בין הקומה השנייה לראשונה, וגן לשירות ילדי העובדים. אין דבר בעיצוב שמסגיר כי מדובר בחברה שממוקמת בבייג'ין, בוודאי שלא האנגלית המושלמת של המארחים, והאופנה המודרנית - כולם מסתובבים במשרדים בג'ינס וסווטשירט.

גם בתחום התרבות סין כבר מודרנית לחלוטין. מתוך כוונה לשלוט על הפלישה התרבותית, השלטונות מתירים להקרין רק 14 סרטים מערביים מדי שנה. באופן לא מפתיע שני הסרטים הבולטים של השנה שזכו לקבל אישור הקרנה הם "מלחמת הכוכבים" ו"הנוקמים". ברחובות שנחאי יש חנויות ענק המוכרות פריטים משני הסרטים, במחירים מערביים מלאים לחלוטין.

בסין כולה יש 668 מיליון משתמשי אינטרנט, 49% מהאוכלוסיה מחוברת לרשת, והשימוש ברשת הוא מהמודרניים בעולם. בהיעדר תשתית של כרטיסי אשראי, הצעירים הסינים משתמשים בשירותי תשלומי המובייל של עליבאבא, Alipay, וקונים הכל דרך הרשת. היקף המסחר האלקטרוני בסין הגיע בשנה שעברה ל–2.5 טריליון דולר. אחת הנקודות המעניינת היא שהסחר האלקטרוני בסין הוא כנראה מהמשוכללים בעולם, בגלל שירותי תפעול מצוינים - משלוחים בתוך סין נעשים כמעט תמיד חינם. משלוחים בתוך העיר מגיעים ליעדם תוך פחות משעה, ומקצוות שונים של סין תוך יום־יומיים.

הרווחים של חברות האינטרנט הסיניות הגיעו ברבעון השני של 2015 ל–40 מיליארד דולר, צמיחה רבעונית של 23%, ורווחי חברות המובייל תופסים נתח של שליש. הצמיחה הזו נהנית כמובן מרוח עורפית של השלטונות, במסגרת מדיניות עידוד החדשנות — הממשלה הכריזה ב–2015 על מדיניות של "אינטרנט פלוס", תוכנית של האצת הצמיחה הסינית באמצעות שילוב טכנולוגיית אינטרנט מודרנית בכל תחומי העשייה והחיים. מדובר בתוכנית שאפתנית שמשלבת יצירת פס אינטרנטי רחב בכל סין, מובייל, אינטרנט של הדברים וביג דאטה, תוך עידוד היזמות והחדשנות בתחום, במטרה לעבור ממדינה תעשייתית גדולה למדינה תעשייתית מפותחת. ההזדמנויות הפרושות בפני חברות ישראליות העוסקות בתחומים הרלוונטיים הן כמובן עצומות.

בלומברג

שחיתות וזכויות אזרח: 
"כל הזמן בודקים את הגבולות"

ההרצאה המלומדת של צ'או מלמדת על מקור כוחה והצלחתה של המפלגה הקומוניסטית בסין. מדובר במפלגה תאבת חיים, ולכן היא ממוקדת בביצור שלטונה לא באמצעים של רדיפה וטרור, אלא באמצעים של הצלחה. המודל הסינגפורי, שלימד כיצד אפשר לקיים שלטון אוטוריטרי יציב ומשגשג, הועתק לסין. מטרת העל של המפלגה היא לקדם את המדינה, ובכך להבטיח את המשך שלטונה.

הדרך להצלחה עוברת בתכנון קפדני, תוכניות חומש שאפתניות ומערכת סינון וקידום מבוססת כישורים. המריטוקרטיה הסינית היא ארוכת ימים, ומבוססת על התפישה הקונפוציאנית של פקידות ממשלתית איכותית. מאז ומעולם פקידי הממשלה בסין נדרשו לעמוד במערכת בחינות קפדנית, פקידים שסיימו את הבחינות בהצטיינות נהפכו לגיבורי העם וקודמו על סמך כישורים. כך הם פני הדברים גם היום.

לפחות, כך הם פני הדברים באופן תיאורתי. שני עננים מעיבים על שלטון הפקידים מבוסס הכישורים בסין. האחד, השחיתות הפושה בקרב הפקידות הממשלתית. צ'או מקדיש חלק גדול מדבריו למאבק בשחיתות, שנהפך לאחד מהדגלים של הנשיא שי. אחד משיאי המאבק התרחש לפני שבועיים, כאשר יו"ר חברת הפיננסים הענקית פוסון נלקח לחקירה, ספק נעצר בידי השלטונות.

לאיש בסין אין ספק כי קרוב לוודאי שמיליארדר בסדר הגודל של יו"ר פוסון נגוע בשחיתות. ספק אם ניתן ליהפך בסין למיליארדר, גם כאשר מדובר בחברה פרטית לגמרי, בלי קשרים מתאימים במפלגה. עם זאת, המעצר היכה הדים בסין בגלל מעמדו הבכיר של יו"ר פוסון, ומפני שמדובר כנראה במי שהיה פחות מזוהה עם מחנה מסוים במפלגה הקומוניסטית. התחושה כי כל אנשי העסקים הבכירים בסין נמצאים כיום על הכוונת מעוררת בהלה בקהילה העסקית הסינית.

לאיש בסין גם אין ספק כי המאשימים בשחיתות הם מושחתים בעצמם. התחושה היא שכל זרועות המפלגה הקומוניסטית נגועות בשחיתות כזו או אחרת, וכי המלחמה בשחיתות היא מלחמה של מחנה אחד נגד המחנה האחר. "זה כמו שאני אגלה שאחד מבני הוא עבריין - האם אוכל להוקיע אותו או לפעול נגדו?", היטיב להגדיר זאת באוזנינו סיני עשיר.

השחיתות חותרת תחת מעמד המפלגה ושלטונה. הסינים מתלוננים על כך כמעט באופן גלוי, אבל רק כמעט. גבולות המשחק בסין ברורים היטב - אפשר להתלונן ולבקר, אבל אסור להפנות ביקורת ישירה כלפי המפלגה. ב-Shanghai Media Group מתבטא הדובר באופן חופשי על כך ש"אנחנו מסקרים גם פוליטיקה, אבל כמובן שאנחנו יודעים על מה לא לדווח". כאשר הוא התבקש לפרט, הוא הסביר שהכתבים מפנימים בעצמם מה מותר ומה אסור. כלומר, בפועל הצנזורה בסין היא בעיקרה פנימית - הכתבים, האמנים וגם הבלוגרים יודעים מהו הקו האדום, והם נזהרים שלא לחצות אותו.

עם זאת, הקו האדום הוא דינמי ומשתנה לאורך זמן. במרכז הגלריות היפהפה של בייג'ין, אזור 798 שהיה פעם מפעל לייצור נשק והוסב ללופטים של תערוכות, מציג אמן סיני מיצג בוטה שבו מאות אבנים שעליהן הדפסי פנים - כולם של אזרחים טיבטים. על הקיר תלויות תמונות ענק שבהן פרצופים מעונים לצד גולגלות. ברקע מצוי צלב שעליו מוקרנים מדדי הבורסה של שנחאי, וסביבו ערימות זהב. המסר - כיצד הסגידה לעגל הזהב באה בסין על חשבון זכויות אזרח - שקוף וברור. ובכל זאת, המיצג הזה מועלה במרכז בייג'ין באין מפריע.

כאשר מנסים לברר הכיצד, מתקבלת התשובה החמקמקה ש"המסר הוא רק בעיני המתבונן". כלומר, האמן אינו מודה שהמיצג עוסק בזכויות אזרח - הדמויות הטיבטיות, הוא אומר, הן כולן של אנשים חיים ונבחרו רק במקרה - אלא רק בביקורת על עגל הזהב של הבורסה הסינית. בהיעדר אמירה ישירה, שמטיחה את הביקורת היישר בפרצופה של המפלגה, יכולה המפלגה להרשות לעצמה להעלים עין מהמיצג הבוטה. היא יכולה גם שלא להעלים עין, ולטפל במי שמעלה מיצג כזה בדרכים נוקשות לרבות מאסר. "איך אנחנו יודעים מתי אמנות עוברת את הקו האדום?", מהרהר בקול אושיית תרבות סינית מובילה, "אנחנו לא. אנחנו כל הזמן בודקים את הגבולות, ומדי פעם יש אמן שמשלם על זה מחיר - ואז כולנו לומדים היכן עובר הגבול החדש".

אושיית התרבות גם מודה כי מיצג דומה כנראה לא היה עובר בשתיקה לפני עשור, וכי הפתיחות של השלטונות כלפי ביקורת, מרומזת יותר או פחות, אכן גדלה עם הזמן. זה אולי מסביר את הביקורת הבוטה שהוא מטיח נגד ממשלתו: הוא מכנה אותה שקרנית, אומר שאי אפשר להאמין למלה שלה, מניח כי השחיתות פושה בה והמאבק בשחיתות הוא לא יותר מאשר מלחמת כנופיות, וגם מצהיר בכנות מפתיעה על כוונתו לעזוב את סין. לא, לא בגלל זכויות אזרח, אלא בגלל הזיהום ובטיחות המזון. בסוף, בשורה התחתונה, גם אמנים רגישים ומודעים מודאגים בעיקר מהזיהום, ולא מזכויות האזרח שלהם.

רויטרס

פערים חברתיים: עולם עתידני לצד עולם שלישי

"אנחנו חותרים נגד הגאות", מצטט צ'או פתגם סיני מפורסם, "אם לא נחתור מספיק מהר - נפגר. אנחנו חייבים להתאמץ יותר לפתח את המדינה, ואנחנו חייבים ליישם את תוכניות הפיתוח שלנו. אנחנו צריכים 'To act on our words'". עבור מדינה שהצליחה תוך 30 שנה לחולל את הנס הכלכלי הגדול אי־פעם, ההדגשה של צ'או שסין צריכה גם לעשות, ולא רק לדבר, נראית מוזרה.

לפי אחד הסיפורים, בתחילת שנות ה–90 הוזמן ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לביקור רשמי בסין. הוא עמד על גדת הנהר בשנחאי, עם גבו לבניינים האירופיים האלגנטיים שנבנו בשנחאי הקוסמופוליטית בשנות ה–30 של המאה הקודמת, והשקיף לגדה השנייה, הכפרית. 
כאן, אמרו לו הסינים, יקום תוך עשור רובע העסקים החדש של שנחאי. רבין, מספרים, הביט בשדות הריקים, והחווה עם ידו מחוות ביטול. כל מי שעומד היום על אותה גדה ומביט אל קו הרקיע של עשרות גורדי השחקים בגדה השנייה מבין עד כמה רבין, הרגיל לחוסר יכולת הביצוע הישראלית, טעה בהערכתו.

ובכל זאת, צ'או אינו טועה כשהוא מנסה להתמודד עם חוסר האמון לגבי יכולתה של סין להמציא עצמה מחדש כמדינה תעשייתית מפותחת במקום מדינה תעשייתית גדולה ומפגרת. האתגרים שעמם מתמודדת סין בהשגת היעד הם עצומים, ובראשם הפערים החברתיים. שנחאי ובייג'ין הנוצצות, על 40 מיליון תושביהן, מייצגות רק חלק קטן מסין. במערב ובמרכז סין שורר פיגור עצום.

למעשה, גם בתוך הערים הפערים אינם ניתנים להסתרה. בברים המערביים של שנחאי מחיר בקבוק בירה הוא 60 שקל. ברחובות היאפיים של בייג'ין אפילו כוס תה סיני עולה 40 שקל. זאת בשעה ש-200 מטר משם, בסמטאות של בייג'ין הישנה, החוטונוגים, אפשר לקנות 3 ק"ג של אטריות ב-4 שקלים וארוחה סינית שלמה ב-15 שקל.

החוטונוגים של בייג'ין הם המחשה לקפיצת המדרגה העצומה ולעומק הפערים של סין. מדובר בסמטאות צרות ומזוהמות שבהן מתגוררות משפחות בחצר משותפת אחת - לכל משפחה יש דירת חדר וחצי, והשירותים והמקלחות משותפים. בחוטונגים המפותחים יותר יש חברות ניהול המנקות את השירותים, באחרים הניקיון הוא באחריות התושבים, ואז הצחנה העולה מהם מחרידה. בקיץ, בהיעדר מזגנים, ישנים התושבים ברחוב, יחד עם העכברושים.

מדובר בתנאי מחיה השקולים לאלה של שכונות עוני, סלאמס. למרות זאת, תושבי החוטונגים מסרבים להתפנות, ולא רק בגלל המיקום המצוין במרכז בייג'ין. הסיבה העיקרית היא שמרבית החוטונוגים מיועדים להריסה ולבניית מגדלי דירות ענקיים תחתם, כך שערך הקרקע לא יסולא בפז. פרדוקסלית, משפחות גרות במשותף בדירות חדר וחצי עם שירותים משותפים מצחינים, כאשר שווי הנכס שלהם מגיע למיליוני דולרים.

כמובן, זאת בתנאי שהם תושבי בייג'ין חוקיים. אחת הבעיות החברתיות הקשות בסין היא שיטת החוקו (HUKOU), שבה הזכויות הסוציאליות קשורות למקום מגוריך. תהליך העיור המהיר של סין, שתוך 30 שנה נהפכה מחברה כפרית לחברה ש-60% מתושביה חיים בערים, הביא למעבר של מאות מיליוני אנשים לערים - תוך שרבים מהם מאבדים עקב כך את זכויותיהם לטיפול רפואי, לחינוך לילדיהם, לעזרה סוציאלית כלשהי, מפני שהחוקו שלהם נשאר בכפר שאותו עזבו.

כך מתגוררים בערים בסין מאות מיליוני אנשים שקופים, נטולי זכויות. לרבים מהם יש ילדים שאינם זוכים לחינוך, או גרוע עוד יותר - ילדים שננטשו בכפר, לעתים באחריות הסבא והסבתא, לעתים לבד, מפני שההורים לא היו יכולים לממן להם חינוך פרטי בעיר. במטרופולינים הענקיים של סין יש גם תושבים חדשים רבים, שזכו לקבל חוקו של העיר. מדובר בעיקר בבני המזל מהמעמד הבינוני, שזכו לקבלת הצעת עבודה רשמית בעיר. כדי להגיע לכך הם חייבים להיות בעלי השכלה מתאימה, ובעיקר להיות בעלי תואר מאחת מאוניברסיטאות היוקרה של סין.

זהו ההסבר לעוד אחד מהחסמים החברתיים הקשים בסין - בחינות הכניסה לאוניברסיטאות, הגאוקו (GAOKO). מדובר בבחינות הכניסה הקשות בעולם, בגלל התחרות העזה על כל מקום פנוי באוניברסיטאות הטובות. במשך שלוש שנות התיכון יושבים טובי התלמידים של סין ולומדים מ-5:00 לפנות בוקר ועד חצות. הם עושים זאת כדי שיוכלו להצליח בגאוקו שלהם, מותר להם לגשת לבחינה - בחינה יחידה - פעם בשנה, ויוכלו להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית.

רויטרס

למי שמגיע מפרובינציות נידחות זה הסיכוי היחיד לפתוח לעצמו את הדלת לעיר הגדולה ולהצעות העבודה המתקדמות הקיימות בה. "תגיד לי בוגר של איזו אוניברסיטה אתה, ואומר לך מה הסיכוי שלך להשתלב בעבודה מכניסה" - זהו המסר החינוכי היחיד בסין.

בהקשר זה, למעמד הבינוני המבוסס של הערים הגדולות יש יתרון מובנה - אוניברסיטאות העילית של שנחאי ובעיקר בייג'ין נותנות עדיפות בקבלה לתושבי העיר. לכן, חוקו של בייג'ין שווה עבור התושבים לא רק את העבודה המכניסה שלהם, אלא גם את הסיכוי הטוב יותר של ילדיהם להתקבל לאוניברסיטת BEIDA בבייג'ין, או להתקבל לאוניברסיטה הטכנולוגית הגדולה של העיר, ה-MIT של סין, QINGHUA - ובכך להבטיח גם לילדים עתיד טוב יותר.

גם האקדמיה הסינית מחזרת אחרי ישראל

באוניברסיטת BEIDA יש אפילו חוג ללימודי עברית. הגר, שנמצאת בסין על רקע מחקר אנתרופולוגי שלה, מתפרנסת מהוראת עברית בכיתה של כ–20 סטודנטים. הכיתה אינה הומוגנית, וגם הסיבות שצעיר סיני ירצה ללמוד שפה זניחה כמו עברית אינן הומוגניות. חלק מהסטודנטים מיועדים לשרת בכוחות הביטחון של סין, כמרגלים אחר ישראל. חלק הם חברים במיעוט הנוצרי הסיני, שבו 100 מיליון מאמינים, ורוצים ללמוד את התנ"ך בשפת המקור. חלק פשוט לא הצליחו להתקבל לאף חוג אחר, כי ציון הגאוקו (מבחן הכניסה לאוניברסיטאות) שלהם לא היה מספיק גבוה, ומבחינתם כל תואר של אוניברסיטת BEIDA הוא פותח דלתות בשוק התעסוקה הסיני.

עם זאת, עיקר הקשר של BEIDA עם ישראל הוא קשר אקדמי־עסקי. כאחת האוניברסיטאות החשובות בסין, וכאוניברסיטה שמחוברת לעטיני השלטון, BEIDA הפכה עצמה לקונצרן עסקי, כאשר הקימה זרוע השקעות ענקית, FOUNDER. פאונדר עוסקת במגוון השקעות, עם מחזור הכנסות שנתי של 10 מיליארד דולר, בין השאר, גם בטכנולוגיית מידע ומובייל. בתחום הזה אחת החברות הבנות של פאונדר התקשרה עסקית בהקמת חברה משותפת, ACCESS, עם AMITEC הישראלית.

מדובר בהתקשרות עסקית לחלוטין, כלל לא אקדמית, אך היא מעניינת מאחר שהיא מתפרשת על פני עשור — כבר עשר שנים פאונדר ואמיטק שותפות, וזאת אינה שותפות קלה. רייצ'ל ליו, המנהלת את חברת טכנולוגיית המידע של פאונדר, מספרת בגילוי לב על דרך החתחתים הארוכה שעברה השותפות הישראלית־סינית. החל במשא ומתן רווי החשדות שארך יותר משנה, המשך בסירוב הישראלי להעביר את הקניין הרוחני הטכנולוגי לשותפות, והקשיים העסקיים בגלל הנפילות שהיו בשוק המוליכים למחצה ופערי שפה ותרבות עמוקים. "לקח לנו הרבה זמן להבשיל את הטכנולוגיה ואת החדירה העסקית שלה", היא אומרת, "רק ב–2012 הקניין הרוחני הועבר על ידי הישראלים לידי השותפות ורק אז יכולנו להתקדם".

"הישראלים", אומרת ליו, "אוהבים קונפליקטים, בעוד שהסינים מדברים על הרמוניה. הישראלים ישירים מאוד. אני אישית אוהבת ישירות, רק שלעתים מדובר בישירות אגרסיבית מדי. אם יודעים לשלוט בכך, זה מועיל לעסקים". היא מדברת על תקרות השכר בסין, ולכן על הצורך של סין לעבור מתעשייה מוטת כוח אדם זול לתעשייה טכנולוגית. פאונדר היא אחת מראשי החץ של הממשל הסיני בפיתוחה של תעשייה טכנולוגית בסין, וכעת הממשל הסיני הציב את ישראל כאחד מיעדיו כדי להשיג זאת. למרות זאת, החיבור בין סינים לישראל הוא רווי קשיים. "הסינים צריכים טכנולוגיה", היא אומרת, "והישראלים צריכים גישה לשוק הסיני. ובכל זאת, המפגש העסקי בין ישראל לסין כמעט לא קורה בגלל הפער התרבותי".

לעומת הניסיון הרב של רייצ'ל בניהול הקשר עם ישראלים, באוניברסיטה המקבילה - QINGHUA - הקשר נמצא רק בתחילת דרכו. בתחילת 2015 הוקם מרכז לשיתוף פעולה בין אוניברסיטת צ'ינגואה לאוניברסיטת תל אביב - מרכז שין (XINׂ). הלוגו של שין עוצב בידי פרופסורית מאוניברסיטת תל אביב והוא נושא את המלים "חדשנות", "מחקר" ו"יזמות" בעברית, בסינית ובאנגלית. בכך מתמצה גם תפקיד המרכז - לחבר בין הידע האקדמי של צ'ינגואה והידע האקדמי של אוניברסיטת תל אביב לעולם המסחרי בסין. במידה רבה שין הוא מרכז יישום שנועד לסייע במסחור של טכנולוגיות המפותחות בשתי האוניברסיטאות, אבל הקשר אינו סימטרי. תל אביב מביאה בעיקר ידע, יזמות ויכולת מסחור. צ'ינגואה מביאה גם היא ידע, אבל היא חסרה יזמות ויכולת מסחור. במקום זאת היא מביאה כסף, ואת קשריה הענפים בשלטון הסיני - הנשיא שי ג'ינפינג הוא אחד מבוגרי האוניברסיטה.

מדובר בהסכם היסטורי - לצ'ינגואה אין הסכם דומה עם אף אוניברסיטה בעולם, פרט לתל אביב. יש בכך אות כבוד יוצא דופן לאקדמיה הישראלית - האוניברסיטה כנראה המקושרת ביותר בסין בחרת לעבוד דווקא עם מוסד אקדמי ישראלי. אבל צריך גם לצנן את ההתלהבות. לפחות חלק מהסיבות לבחירה באוניברסיטת תל אביב נבעה מכימיה נדירה בין שני פרופסורים - פרופסור סיני לננו־פיזיקה מצ'ינגואה, וראש המכון לננו־טכנולוגיה בתל אביב, פרופ' יעל חנין. בנוסף, חצי שנה לאחר הקמת המרכז, רק קומץ של פרויקטים מחקריים נמצאים בשלבי מימון על ידו. חלקם משותפים לידע ישראלי וסיני, חלקם מבוססים על ידע נפרד של אחת האוניברסיטאות - עם מנטורים עסקיים, בדרך כלל מישראל, שמנסים לקדם את מסחור הפרויקט.

"יש לנו כאן מדע סיני ומדע ישראלי שמחפשים כסף, כשהישראלים מביאים יותר מדע ויוזמה, והסינים מביאים יותר כסף וקשרים ענפים של צ'ינגואה בשוק הסיני", אומר ערן פיין, יזם ישראלי שנבחר להיות אחד המנטורים של המרכז. גם פיין וגם המנהלת של מרכז שין, פרופ' אי גיאנג, לא מסתירים את מחלות הילדות של המרכז המשותף. "יש פערי תרבות ושפה, אין פערי ידע מחקרי" אומרת אי. "במחקר קל לשתף, אבל ברגע שעוברים ממחקר ליזמות זה נהיה אתגרי יותר. הבעיה העיקרית של החוקרים הסינים היא שהם מתקשים לעשות את קפיצת המדרגה ממחקר ליישום מסחר. בישראל יש סביבה עסקית מפותחת, עם תרבות סטארט־אפ שבה כל חוקר מחפש להיות גם יזם, ובסין עדיין לומדים זאת. אנחנו צריכים להיות יותר Open minded".

מירב ארלוזורוב

פיין, בלשון עדינה, מספר כיצד הוא מוצא עצמו נוזף בסטודנטים הסינים, שאת הפרויקטים שלהם הוא מלווה, על כך שהם ממושמעים מדי. "בסין לא נהוג לחלוק על דעת הפרופסור", הוא אומר, "יש כבוד לסמכות. בעולם העסקי זה לא עובד כך. מי שרוצה להיות יזם צריך לדעת להתווכח ולעמוד על דעתו".

גם לישראלים פיין שומר נזיפות, בעיקר על החשדנות כלפי השוק הסיני וחוסר הבנה של הפוטנציאל העצום שמצוי בשוק הזה. "אנחנו מוטים כלפי השוק האמריקאי, אבל יש תחומים שלמים שבהם השוק הסיני עדיף - כל מה שקשור למחלות זקנה, זיהום או מוליכים למחצה שמיוצרים בעיקר כאן, וצ'ינגואה מבחינה זאת היא פותחת דלתות אדירה - גם מבחינת יכולתה להביא מימון, וגם מבחינת הידע ההנדסי שיש כאן, ושמותאם לסין".

למרות הפוטנציאל - הסחר עם סין עדיין מגמגם

סין היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת אוכלוסיה, השנייה בגודלה בעולם כלכלה והשלישית בגודלה בעולם בשטחה. גודל רזרבות המט"ח שלה, 4 טריליון דולר, הוא הגדול בעולם. מ-2014 סין משקיעה יותר בעולם מאשר מושכת השקעות בעצמה - חברות סיניות השקיעו בשנה שעברה יותר מ-100 מיליארד דולר ב-6,000 חברות ב-156 מדינות שונות. במסגרת תנופת ההשקעות הזאת, סין ממצבת עצמה כמעצמה כלכלית חלופית לארה"ב.

בימים אלה מקדם הנשיא שי ג'ינפינג מיזם ענק של דרך המשי החדשה - חיבור יבשתי, בכבישים ובמסילות ברזל, של סין דרך מרכז אסיה לאירופה. לשם כך הקימה סין בנק מתחרה לבנק העולמי, ASIAN INFRASTRUCTURE INVESTMNET BANK. אף שמדובר באיום כלכלי ישיר על ארה"ב, מרבית מדינות אירופה, ובתוכן ישראל, מיהרו להצטרף לבנק החדש. בקרוב גם תיהפך סין ליצואנית ההון הגדולה בעולם, תוך שהיא עוקפת של ארה"ב.

אי־פי

בתוך הגידול האימתני הזה, ממשלת סין מצאה לנכון לייחד זמן ותשומת לב להידוק הקשרים דווקא עם ישראל. יש בכך אות כבוד יוצא דופן לכלכלה הישראלית, ופוטנציאל עצום עבור כל יזם ישראלי. רק שאי־אפשר להתעלם מהבעיות הקשות הניצבות בדרך. היקף סחר החוץ של ישראל וסין גדל במהירות: ב-2010 הוא היה 8 מיליארד דולר, וב-2014 יותר מ-11 מיליארד דולר. רק שבמאזן הזה 8.4 מיליארד דולר הם יבוא סיני לישראל, ורק 2.8 מיליארד הם יצוא ישראלי לסין.

גם בשגרירות ישראל בסין מביע השגריר, מתן וילנאי, אכזבה מקצב הגידול האטי של היצוא הישראלי לסין. בשגרירות מייחדים זמן ומאמץ ניכרים לפתוח דלתות עבור אנשי עסקים ישראלים, וכדאי לכל יזם ישראלי להשתמש בידע הצבור בשגרירות כאשר הוא ניגש לפצח את השוק הסיני. עם זאת, חלק גדול מהמאמץ אינו נושא פרי, ובשגרירות מפנים אצבע מאשימה דווקא ליזמים הישראלים: חוסר סבלנות הוא המכשלה העיקרית כאן.

היזמים הישראלים, מתברר, הם ישירים ובוטים. הם מגיעים לסין במטרה לסגור עסקה באופן מיידי. הסינים, לעומת זאת, לא ישירים, מתקשים לומר את האמת בפרצוף, ובעיקר מחפשים הוכחת רצינות כוונות באמצעות התמדה בפעילות בשוק הסיני. בשגרירות ישראל מעריכים שכדי להצליח לחדור לשוק הסיני, החברות הישראליות חייבות להיות הרבה יותר רציניות והרבה יותר סבלניות: הן חייבות להשקיע מאמץ בלימוד השוק הסיני; חייבות לפתוח משרד בסין גם אם עדיין אין עסקות באופק; וחייבות להביא בחשבון שעלולים לחלוף שנים לפני שהמשרד יישא פירות. "זאת עובדה שהאירופאים והאמריקאים מצליחים לעבוד בסין", אומרים בשגרירות, "ורק אנחנו לא. כלומר אלה לא רק פערי תרבות, אלה גם חוסר הסבלנות הישראלי וחוסר הנכונות להשקיע בבניית תשתית, שתשדר לסינים רצינות כוונות ואמון".

הדברים שמספרת רייצ'ל ליו, מקרן ההשקעות של אוניברסיטת BEIDA, פאונדר, מעידים על עומק הפער התרבותי בין המדינות: הישירות הישראלית מיתרגמת על ידי הסינים כאגרסיביות. הישראלים נתפשים כמי שמייצרים קונפליקטים, בעוד שהתפישה הסינית היא בדיוק הפוכה - של הרמוניה. צריך גם לזכור שהסינים נוקשים מאוד, אין להם את היצירתיות וגמישות המחשבה שיש לישראלים. זה יוצר פער מנטלי קשה לגישור, אבל זה גם מקור ההזדמנות: הסינים מודעים לחסרונותיהם, ורואים בישראלים את מי שיכולים להשלים אותם בכך.

העובדה שהקשר העסקי עם סין מלווה עתה ברוח גבית מפורשת של השלטונות עשויה לשנות זאת. ממשלת סין דוחפת להידוק הקשרים עם ישראל, ובעיקר להידוק הקשרים בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות, המים והמזון. המשמעות היא שצפוי להיות הרבה יותר קשב מהצד הסיני כלפי יזמים ישראלים, וכנראה גם הרבה יותר משקיעים סינים שיבואו לחפש הזדמנויות בישראל.

כך פאונדר כבר הקצתה 10 מיליון דולר להשקעה בקרנות הון סיכון ישראליות, ובכוונתה להתרחב להשקעות ישירות נוספות בחברות IT וחברות ציוד רפואי ישראליות. אחרי עשור של מהפכים בשיתוף הפעולה שלהם עם חברה ישראלית, עובדה שקרן ההשקעות הענקית רוצה להרחיב את השקעותיה בישראל.

כך גם חברת צ'יטה מובייל, שיש לה כבר השקעה אחת בישראל, ובאחרונה ביקרו ראשיה בארץ ונפגשו עם עשרות חברות העוסקות בפיתוחי אפליקציות למובייל במטרה לזהות השקעות נוספות. בנוסף, בינואר תקיים שגרירות ישראל בבייג'ין פסגת השקעות בהשתתפות 1,000 משקיעים סינים ו–85 חברות ישראליות במטרה לנסות וליצור קשרים עסקיים בין הצדדים.

הקשרים העסקיים המתהדקים כוללים גם הצטרפות של חברת תעופה סינית, HAINAN AIRLINES, לקו בייג'ין-תל אביב. החל באפריל אל על כבר לא תטוס לבדה על הקו. גם חילופי סטודנטים בין המדינות והקמת מרכז פיתוח ענק של הטכניון בעיר שדה בדרום סין - בהשקעה של 130 מיליון דולר, תרומת המיליארדר ההונג־קונגי לי קא־שינג - קורמים עור וגידים.

פעילות עסקית, אם כך, יש. גם רצון מן הצד הסיני יש. כפי שאפשר ללמוד מהעבר, כשהסינים אומרים הם גם מתכוונים, ולכן הצהרת הכוונות של ממשלת סין שהיא רוצה ביצירת קשרים עסקיים עם ישראל היא הצהרה ממשית. מה ייצא ממנה, עם זאת, תלוי ברצינות של הצד הישראלי לא פחות מאשר ברצינות של הצד הסיני.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#