מקולקל מהיסוד: "איך אפשר לשלוח ראש ממשלה לכלא בגלל 15 אלף דולר"? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מקולקל מהיסוד: "איך אפשר לשלוח ראש ממשלה לכלא בגלל 15 אלף דולר"?

פטור מעונש למי שנמצא בראש הפירמידה הוא לא רק לא הוגן, אלא גם איתות לכל מי שנמצא תחתיו בפרמידה שזה בסדר למעול, לגנוב, לשחד ולקחת שוחד

72תגובות

שירות טוב עשו השבוע כתבי חדשות 2 חיים ריבלין ומיכל פעילן כשחשפו את פרשן הכדורגל, דני נוימן, כלוביסט שגובה 5,000 דולר פלוס מע"מ עבור פגישה עם מנכ"ל משרד התחבורה לתחקירן שהתיימר למכור לכולנו צ'קלקות למכונית. נוימן היה קשר מצליח בבית"ר ירושלים בשנות ה-70, ועד היום עובד כקשר במסדרונות השלטון הישראלי. קשר זו אולי מלה קצת עדינה למה שעושה כיום נוימן. המושג הנכון יותר הוא מאכער, מישהו שמסדר דברים. מסדר פגישות, מסדר עניינים, והכל תמורת אלפי דולרים.

נוימן אינו המאכער הראשון וגם לא האחרון בישראל. גופים רבים וחזקים נעזרים במאכערים. אבל אנחנו זקוקים מדי פעם לניעור שיזכיר לנו איך הדברים כאן עובדים. בנק הפועלים השתמש בתחילת העשור הקודם במאכער שהקטין את חובו לביטוח הלאומי מ-86 ל-20 מיליון שקל. נילי פריאל, רעייתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, הקימה ב-2008 את חברת טאורוס, שנועדה לתווך בין "אנשי עסקים זרים למקבלי החלטות בישראל" וסגרה אותה עקב ביקורת ציבורית. פרשת הולילנד, שהגיעה השבוע להכרעה סופית בערעור בבית המשפט העליון, היא כולה תיק של מאכערים שמשמנים ומקדמים עניינים תמורת שוחד.

דני נוימן
אביב חופי / דוברות

קשרים הם נכס אדיר בציבוריות הישראלית. זאת לא תגלית מסעירה. מה שמסעיר יותר הוא החלחול העמוק של הקשרים לכל המערכות ותהליכי קבלת ההחלטות ובעיקר לערעור האמון של האזרח בכך שהמערכות הציבוריות כאן הוגנות. הן לא. כלומר, הן יכולות להיות הוגנות לעתים, אבל בהרבה מאוד מקרים הן לא הוגנות ומנציחות תרבות מושחתת שגורמת לאובדן אמון ולשחיקת ההון החברתי בישראל.

קשה לי לבוא בטענות לנוימן. אני יכול לא לכבד את סגנונו ומשלח ידו, אבל הוא לא הבעיה. את זכות קיומו כמאכער הוא הרוויח בשל ביורקרטיה ממשלתית, שיטה פוליטית בעייתית של יחסי תן וקח, ופוליטיקאים שמטפחים את ההרסנות הזאת של השירותים הציבוריים. הממשלה יוצרת פרצות, ופרצות מאפשרות לטיפוסים כמו נוימן להחליק לתוך המנגנון הממשלתי, להתקיים בתוכו ולשגשג. אלה אותם מנגנונים שמאפשרים את קיומם של גופים למיצוי זכויות כמו לבנת פורן.

המדינה, או במקרה הזה הביטוח הלאומי, לא עושה את מה שנדרש ממנו, לא מספק לאזרח את השירותים בצורה נאותה ובכך מאפשר לשחקנים שיודעים לזהות את הכשל הזה לפעול ולתווך בין אזרחים לבין גופים ביורוקרטיים מסורבלים ולעתים מושחתים. החוק שחוקק באחרונה ח"כ מיקי רוזנטל (להכנת החוק היה שותף גם שר הרווחה חיים כץ, אך הוא לא חתום עליו משום שמונה לשר) מסדיר את עבודתם של ארגונים למיצוי זכויות רפואיות ואת שכר הטרחה שהם גובים, אך הוא לא מטפל כלל בהסדרת התשתית שמאפשרת לאותם ארגונים לשגשג.

גם כאן, פורן אינה הבעיה, אלא זאת שחושפת את השירות הציבורי במערומיו. במקום להשתמש בפעילות שלה כאמצעי לזיהוי כשלי השירות של הביטוח הלאומי, מנציחים את קיומם של הגופים האלה במסגרת החוק, וכך גם מנציחים את שרירות הלב והכשלים הביורוקרטיים בעבודת הביטוח הלאומי.

מיד לאחר חשיפת התחקיר על דני נוימן, נשללה מנוימן תעודת הכניסה לכנסת, שאותה העניק לו יו"ר הכנסת לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין, כיום נשיא המדינה. מדוע העניק לו ריבלין בזמנו אישור כזה? התשובה פשוטה: קשרים. השניים הכירו בבית"ר ירושלים של שנות ה–70. ריבלין היה יו"ר המועדון ונוימן שחקן פופולרי.

הרחקתו של נוימן מהכנסת, חקיקת חוק לבנת פורן, חוק הלוביסטים ואפילו משפט הולילנד לא יכולים לפתור את בעיית היסוד שמשותפת לכולם: היעדר הוגנות. התרבות העסקית־ציבורית־חברתית בישראל אינה מבוססת על הוגנות. זה לא ערך חזק בחיים שלנו כאן. המנדט הבריטי השאיר לנו כאן כמה חוקים, אבל לא השריש את ערך ההוגנות, שמעוגן חזק יותר בממלכה הבריטית. אפשר לשער שמקורה של תרבות זו הוא גם בסביבה הקשה שבה אנחנו חיים, אבל מן הסתם, גם בהיסטוריה הגלותית היהודית, שהפכה אותנו לסתגלנים/מאלתרים/מסתדרים/שורדים, עשו כל מה שנדרש לשם כך.

אפשר לקוות שמקרה כמו נוימן או פרשת השחיתות החמורה של ישראל ביתנו, שבה חשודים אנשי ציבור בעבירות של שוחד, הטיית מכרזים, קבלת דבר במרמה וגניבה, ינערו קצת חלק מהמערכות כאן. ואולם זאת משאלת לב שספק אם תמומש. ריבוי פרשות השחיתות בישראל מעיד שלמרות הרשעתם של שרים, נשיא לשעבר וראש ממשלה לשעבר - ההרתעה לא עובדת. כל פעם צצים שחקנים חדשים, שמנצלים את כוחם לרעה וחוגגים על חשבון הקופה הציבורית והציבור הישראלי. כשאנשים אומרים משפט כמו "איך אפשר לשלוח ראש ממשלה לכלא בגלל שוחד של 15 אלף דולר", אתה מבין שמשהו כאן מקולקל מהיסוד. הם לא מבינים שפטור מעונש למי שנמצא בראש הפרמידה הוא לא רק לא הוגן, אלא גם איתות לכל מי שנמצא תחתיו בפרמידה שזה בסדר למעול, לגנוב, לשחד ולקחת שוחד.

אז אם ההרתעה לא ממש עובדת, איך מתמודדים עם חוסר ההוגנות של החיים כאן? איך מכניסים את ערכי ההוגנות לתרבות שלנו? התשובה נמצאת במערכת החינוך, אבל לא רק אצל המורים בבתי הספר היסודיים, בתיכונים או באקדמיה, אלא בידי כל מי שאחראי על תלמידים, סטודנטים, חיילים או עובדים - הן במערכת החינוך והן בשוק העבודה או במערכת הצבאית. סלחנות בבתי הספר או באקדמיה על העתקות, חיפוף בצבא על תרבות שקרית או כשלים ביחסי עבודה שמייצרים אי-אמון - הם הבסיס ליצירת אזרחים ומערכות שפועלים בחוסר הוגנות. החינוך מתחיל שם.

הביטוח הלאומי צריך לנצל את העובדה שמתווכים כמו פורן חושפים את כשליו כדי להשתפר ולשנות את דרכיו. לא כדי להפנים את זה ולהגיד "בואו נחיה זה לצד זה. אנחנו ואתם". העניין הוא לא לחסל לה את הביזנס, אלא להתבונן על ההתנהלות שלה באמצעות אותם מאתרי פרצות במטרה לתקן אותן.

לבנת פורן
אורן דאי

נ.ב

האקדמיה ללשון הכניסה באחרונה שימוש בשני מושגים חדשים, שנועדו להחליף את מלות הלעז רגולציה ורגולטור, וקבעה כי הראשונה תיקרא אסדרה והשני ייקרא מאסדר. אילו היתה ממשיכה בקו הזה, היא היתה צריכה לקרוא למאכער "מסדר" בכפל המשמעות של המושג: מסדר דברים, אבל גם מסדר את כולנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#