אני מהמר על אדלסון: שנינו חילקנו עיתונים בגיל 12 - שנינו המשכנו בתחום התקשורת - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

אני מהמר על אדלסון: שנינו חילקנו עיתונים בגיל 12 - שנינו המשכנו בתחום התקשורת

לשאול את שלדון אדלסון שאלה זה כמו להמר בקזינו - כמעט תמיד לא תזכה במבוקשך

8תגובות
שלדון אדלסון, אירוע פרויקט תגלית
ארז עוזיר

ביום שני בערב במתחם הסינמה סיטי ברמת השרון אי-אפשר לזוז. מסיבת הקוקטייל של ארגון תגלית שבגללה הגעתי למקום כבר התחילה ואני ממהר, אבל בדרך אני נאלץ לדלג מעל מאות בני הנוער המרוחים כאן בכל מקום - על הרצפה, על הכיסאות ואחד על השני. חבורה אחת משחקת קלפים על גבי שולחן מאולתר, שתי בנות עסוקות בהפרחת בועות סבון והאחרים סתם צועקים. כולם דוברי אנגלית, וכולם לבושים בחולצות לבנות שעליהן הסלוגנים של תגלית.

הזמן העסוק ביותר של תגלית הוא בקיץ, אז עשרות אלפי בני נוער יהודים מהתפוצות גודשים את ישראל לביקור של עשרה ימים עד שבועיים, אבל גם חופשת חג המולד היא הזדמנות להביא לכאן לא מעט תיכוניסטים בעלי פוטנציאל עלייתי. רק ביום שני נחתו בנתב"ג 39 קבוצות ועוד היד נטויה. המטרה של תגלית היא לגרום לחבר'ה האלה לעלות ארצה, אבל כשאני מביט עליהם אני לא בטוח שהם קורצו מהחומר שיושיע את מדינתנו הקטנה ומוקפת האויבים.

בני הנוער במקום לא עונים לפרופיל הקלאסי של יהודים־אמריקאים חנונים, והמושג ג'אפ (Jewish American Princess) רחוק מחלקן. יש כאן היפסטרים עם זקן עבות, נערים עם שיער ארוך מחומצן וחבר'ה שתווי פניהם מסגירים כי מוצאם בכלל מהמזרח הרחוק. בהמשך הערב, כשאני מעלה את הנושא מול מנכ"ל תגלית, גידי מארק, ושואל לפשר הפרצופים האסיאתיים שראיתי, הוא מסביר כי "יש עשרות אלפי יהודים בארה"ב שהורה אחד שלהם הוא לא יהודי. מבחינת תגלית, כמה שהתלמיד שהבאנו לישראל יותר מרוחק מהיהדות, זה יותר טוב מבחינתנו".

 בני נוער תגלית בכותל
תגלית

מסיבת הקוקטייל במתחם ה–VIP אורגנה עבור אדם אחד, שהערב - ואולי תמיד - כולנו סטטיסטים בהצגה שלו: שלדון אדלסון, יהודי־אמריקאי ששווי ההון שלו מוערך ב–30 מיליארד דולר. אני מזהה אותו מיד בכניסה. איש ג'ינג'י מבוגר הנשען על שולחן בר מוגבה, מוקף באנשים שכולם מבקשים להחליף אתו מלה.

ההנחיה הברורה שקיבלתי מהמארגנים היא שאין לשאול אותו על דבר שאינו קשור לתגלית. אחד הכתבים במקום מנסה בכל זאת את מזלו, ושואל אותו על החקירה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. אדלסון מגיב בתקיפות שהוא מוכן להעניק "אפס תגובה" לנושאים כאלה, ראשו של הכתב האומלל מותז מיידית ומתגלגל על הרצפה לצדנו.

אני שם את נפשי בכפי ומתקרב. מזהירים אותי שאדלסון עצבני היום, אבל אני מרגיש אליו קרבה. בכל זאת, עוברים בינינו כמה קווים משותפים. הבת שלי הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלכה הנכדה שלו. גם אדלסון, כמוני, התחיל את הקריירה שלו בעולם העיתונות עוד בהיותו תלמיד בית ספר. הוא נהג למכור עיתונים בפינת הרחוב בבוסטון בגיל 12, אני חילקתי עיתונים על גבי אופניים בשכונה שבה גדלתי ביבנה. שנינו המשכנו בתחום התקשורת: אדלסון מממן את "ישראל היום", מחזיק ב"מקור ראשון" ובעיתון הגדול בנוואדה - ואני כותב בעיתון ישראלי.

צעירים מחובקים לובשים חולצות "תגלית"
ארז עוזיר

אני רוצה לשתף את אדלסון בפריטי הטריוויה האלה, אולי זה יגרום לו להיפתח. אבל אז אני שם לב לכך שיש בינינו בכל זאת גם כמה הבדלים. בעוד אני מנצל את האירוע כדי לבצע טעימה כפולה ומשולשת מכל אחד מהמתאבנים שעל המגשים שעמם מסתובבות המלצריות, אדלסון לא אוכל כמעט כלום. לכל היותר הוא מתחקר מלצרית אחת על מאכל גבינת רוקפור ואגוזים שמוצע לו - ומחליט לוותר. מעבר לנטיות הקולינריות שלנו, קיים גם ההבדל הפעוט בהיקף ההון החופשי שיש לכל אחד מאתנו, כך שאני מחליט ללכת על בטוח, ולרכך אותו עם שאלה שאני בטוח שהוא יסכים לענות עליה.

למה כל כך חשוב לך לממן את תגלית?

"התבוללות היא האחת הבעיות הגדולות של יהדות ארה"ב. חייבים לעצור אותה", משיב אדלסון בקצרה, ופונה לדבר עם אדם אחר העומד לצדו. אני לא נעלב ומחפש שאלה נוספת, אבל כל שעולה בראשי הן שאלות קטנוניות, כמו "ממה נובעות הדרישות בארה"ב לחקור אם כספי המאפיה הסינית עברו דרכך לפוליטיקאים אמריקאים"; או "מדוע התבקשו כתבים מהעיתון החדש שרכשת בלאס וגאס לבצע חודש לפני הרכישה תחקיר אודות השופטת שאמורה להכריע בתביעה נגדך". בסופו של דבר אני מצליח לחשוב על שאלה כללית שלא תעורר התנגדות.

מה האתגר הכלכלי הגדול ביותר של ישראל כיום כפי שאתה רואה אותו?

גידי מרק, אירוע פרויקט תגלית
ארז עוזיר

אדלסון: "אני לא אענה על זה".

אפילו על זה לא? למה?

"אני יודע שאתה עושה את העבודה שלך, אבל גם אני עושה את העבודה שלי".

אני שמח לגלות שגם אדלסון הרגיש בקרבה התעסוקתית בינינו. רק שאם הוא באמת התכוון לדבריו, אני חש קצת צער עבורו. אני די בטוח שמשרת "האיש שלא עונה לשאלות ששואלים אותו עיתונאים" לא מכניסה כמו הג'וב העיקרי שלו - ניהול בתי קזינו, שבו הוא מרוויח לפי פרסומים 30 מיליון דולר ביום.

אדלסון מצטלם עם ננסי שפילברג, אחותו של הבמאי המפורסם, שנמצאת כאן בזכות סרט שאותו ביימה אודות המתנדבים שהקימו את חיל האוויר הישראלי. הוא מצטלם גם עם משה ופנינה אדרי, בעלי הסינמה סיטי. "מה אתה אומר, זה האיש הכי עשיר שהתארח פה אצלך?" אני שואל את אדרי. "אני חושב שכן. לדעתי כן. מה דעתך?" מתייעץ אדרי עם איש יחסי הציבור שלו לגבי התשובה הנאותה לשאלה. אני מתנחם לרגע בכך שבשרשרת המזון האנושית, היחס בין חשבון הבנק שלי לחשבון הבנק של אדרי דומה ליחס בין חשבון הבנק של אדרי לזה של אדלסון.

"שבו על הטוכעס ונדבר"

מסיבת הקוקטייל מסתיימת ואנחנו יורדים לאולם שלמטה, שבו אמור להיערך טקס מיוחד שבו יעניקו בני הזוג אדלסון והשפילברגית אותות הוקרה. באולם הגדול מתרחשת כרגע מסיבת טבע קטנה, כאשר 1,000 צעירים מתגלית ניצבים דלוקים על רגליהם ורוקדים לצלילי מוסיקה אלקטרונית בווליום עוצמתי.

"יש לנו פה בריגדיר ג'נרל מחיל האוויר", אומר מנחה האירוע - ונענה בצווחות של הצעירים כאילו ג'סטין ביבר הגיע לאולם. "ויש לנו כאן את הזוג שהוא הסיבה המרכזית לקיום תגלית", ממשיך המנחה והקהל הצעיר כמעט מעיף את גג האולם. "תרמתם להשכלה היהודית יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה של העם היהודי", אומר המנחה, ובעוד אני שואל את עצמי אם יאנוש קורצ'אק קם לתחייה והגיע לכאן, נקראים אל הבמה שלדון ומרים אדלסון.

הזוג מפלס דרכו דרך הקהל בזמן שאות הפתיחה לכבודם מנוגן לא פחות מארבע פעמים. "אנחנו שמחים שהם פה כדי לענות על שאלות שהם לא נשאלו מעולם. אז שבו על הטוכעס ונדבר", אומר המנחה ומכניס אותי למתח. הייתכן שאדלסון ידבר עכשיו על הכל?

אבל השאלה הראשונה מבהירה שהמראיין הרשה לעצמו להיות ציני. "ממה נובעת המחויבות שלכם לישראל?" הוא מאתגר.

"המחויבות הבלתי מוגבלת שלי לישראל באה מהוריי שהיגרו לארה"ב", מתחיל אדלסון, ומספר על הוריה של מרים שהגיעו מפולין, משפחת אביו שהגיעה מליטא, משפחת אמו שהגיעה מקייב, וסבו, שבדרך לארה"ב עצר בבריטניה ומצא עבודה במכרות בוויילס. "אני נכדו של כורה פחם ושומר על ידיים נקיות", הוא מכריז.

"יש פה היום 1,000 איש שבאו לישראל בזכותך", אומר המראיין. מרים לוקחת את זכות הדיבור: "לא נולדתי בישראל, אלא בפלסטין - עוד לפני שישראל נולדה", היא אומרת ומכניסה אותי ללחץ. אני לא אוהב את שם המדינה שבה היא נולדה, ואני בטוח שגם בעלה לא.

"לאן ילך הפרויקט הזה בשנים הקרובות?" שואל המנחה את אדלסון.

"אנחנו, היהודים, כולנו משפחה אחת גדולה. לפני הרבה שנים, כשהרוסים הרשו ליהודים לראשונה לצאת לבודפשט או לווינה, היינו שותפים במאמץ לקחת את כל היהודים מבודפשט ולהביא אותם לישראל. שלחתי לשם אז מישהו, וכשהוא חזר שאלתי אותו מה הוא ראה. הוא סיפר לי: 'ראיתי את הדודים והדודות שלי, ואת בני הדודים שלי, כי היהודים הם משפחה אחת גדולה'. ב–2015 הגענו כבר ל–45 אלף צעירים שביקרו פה. אם בכל שנה נולדים 100 אלף יהודים, ואני רוצה שכולם יגיעו לפה - חסרים לי עוד 55 אלף".

"אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לכל אחד מכם חיבוק ואומרת 'כולנו משפחה אחת גדולה. תחזרו לפה'" אומרת מרים.

"יש לי מחקרים שנערכו על ידי מכון ברנדייס", ממשיך אדלסון, וברגע שהוא נוקב בשמו של המוסד האקדמי־יהודי מבוסטון, הוא נקטע בתרועות מהקהל.

"אני מקווה שהמריעים הם לא שמאלנים", הוא לא מתאפק. אדלסון מתבדח, אבל אני נחרד למחשבה שהסתנן לאולם איזה שמאלני. יותר מכך אני מבועת מהמחשבה שאם אכן הגיע לפה אחד כזה - הוא לא ענד על דש בגדו תג שיאפשר את זיהויו. "יש מחקרים של ברנדייס שמראים שרק 42% מהיהודים מתחתנים בתוך הדת שלהם. הייתי רוצה שהמספר הזה יקפוץ ל–76%", מסיים אדלסון.

טירונות באימפריה

כשאני מגיע הביתה אני מרגיש החמצה. היתה לי הזדמנות להצטרף לאימפריה של אדלסון, ולא ניצלתי אותה. למחרת בבוקר אני קם וצועד לפינת הרחוב הסמוך לביתי, פוגש את אחת מבנות הדודה של הזוג אדלסון, ניצבת בסרבל אדום ומחלקת את העיתון שלו. אני מגיע בדיוק כשהיא משליכה את הגיליון האחרון למכונית שעוצרת לידה.

"זהו, נגמרו כל העיתונים", היא אומרת.

רק 8:30. מה, את הולכת הביתה?

"לא. גם אם העיתונים נגמרים אנחנו צריכים להישאר בעמדה עד 9:30".

למה?

"לעשות פרסומת".

תגידי, אתם מחפשים עובדים? כמה מרוויחים?

"שכר מינימום. 25 שקל לשעה. מ–6:30 עד 9:30 בכל יום".

ומסיעים אתכם לעמדות החלוקה?

"לא. צריך להגיע עצמאית".

אבל יש את היתרון שאני גומר ב–9:30 ואני חופשי לעבוד בעוד מקום.

"נכון. אבל שתדע שזאת טירונות. מותר לשתות רק מים, אסור לאכול, אסור לשבת עד שאתה גומר לחלק. אם אתה הולך לשירותים, אתה צריך להודיע כשהלכת ולהודיע כשחזרת".

למרות האזהרה אני משאיר לה את הטלפון שלי, שתעביר לבוס שלה. גם אם ההתחלה תהיה קשה, אני חייב להצטרף לאימפריה של אדלסון.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם