שני הסכמים היסטוריים: אחד חוגגים ואחד מסתירים

לא סודות מדינה: מדוע מסתירים באוצר את ההסכם עם משרד הביטחון?

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים18

שני הסכמים חשובים הושגו החודש במשרד האוצר. האחד נחגג השבוע במהדורות החדשות עם סדרת חיוכים מלבבים של שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שהגדירו אותו "היסטורי". ההסכם השני לא נחגג, לא צולם, ולכו תדעו אם נחתם, אף שהוא הושג כבר לפני חודש.

ההסכם הראשון, שהושג באיומי שביתה כללית במשק, מעניק לכ–570 אלף עובדי המגזר הציבורי תוספת שכר של 7.5 מיליארד שקל שייפרסו על פני חמש שנים, ולראשונה תשולם תוספת גדולה יותר (באחוזים, לא בשקלים) לבעלי השכר הנמוך לעומת בעלי השכר הגבוה. ההסכם הוצג כמהלך פורץ דרך לצמצום פערי השכר במגזר הציבורי, ושר האוצר אף הביע תקווה שהרעיון יאומץ גם במגזר הפרטי.

השרים יעלון וכחלון
שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ושר האוצר משה כחלוןצילום: מרק ישראל סלם

ההסכם מציג הישג עקרוני־רעיוני יותר מאשר מתמטי. צמצום הפערים הוא מינורי בשלב הראשון, והוא מטפל בפער בתוך ארגונים ולא בין ארגונים. הפערים בין מגזרים מתוגמלים כמו חברת החשמל, רשות שדות התעופה או בנק ישראל לבין עובדים סוציאלים יישארו בעיניהם. אבל הפערים בין עובדים מתוגמלים לפחות מתוגמלים באותו ארגון יצטמצמו במעט.

ההסכם השני, זה שלא נחגג, מוסתר מעיני הציבור. זה די מפתיע, משום שאחד ההישגים שמיוחסים לו הוא מהפכת "שקיפות". מדובר בהסכם בין משרד האוצר למשרד הביטחון על ענייני כוח אדם, שכר ופנסיה בצה"ל, שמסדיר את הקטנת מספר אנשי הקבע הזוכים לפנסיית גישור (מסלול עוקף לפנסיה תקציבית שמשולמת מגיל הפרישה עד גיל 67), מתן פיצויי פרישה מוגדלים לפורשים בגיל 35, העלאת גיל הפרישה לנגדים ועוד. לכאורה, זהו הסכם חשוב שנותן מענה לכמה בעיות שעלו הן בוועדת לוקר והן בתוכנית הרב־שנתית של צה"ל (תר"ש גדעון). אבל רק לכאורה. מדוע? משום שעד כה התחמקו הן במשרד האוצר והן במשרד הביטחון מפרסום ההסכם.

משרד האוצר קובל במשך שנים על חוסר השקיפות של משרד הביטחון, שלא מאפשר גישה לנתוני התקציב הכי גדול מבין כל משרדי הממשלה. מדיניות ההסתרה הזאת גרמה למשבר אמון שנמשך שנים בין האוצר לביטחון, ותוצאותיו הם קרבות קבועים מדי שנה על גובה התקציב וביקורת ציבורית גוברת והולכת על תנאי הפרישה החלומיים של אנשי הקבע.

בחודשים האחרונים אני פוגש אנשי קבע במסגרות שונות של צה"ל, ורבים מהם מתלוננים על הפגיעה במעמדם הציבורי. כמה מהם אף טוענים כי הם מתביישים להסתובב באזור מגוריהם עם מדי צה"ל, משום שהסביבה מתייחסת אליהם כחולבי הקופה הציבורית/אוכלי חינם וכיו"ב. לטענתם, הם מורידים את המדים לפני שהם מגיעים הביתה. שמעתי את זה מלפחות עשרה אנשי קבע בדרגות בכירות (סא"ל ומעלה) שמשרתים ביחידות עילית — לא מג'ובניקים, מחיילים חרדים או בדואים שמתמודדים עם בעיות מסוג אחר לגמרי הכרוכות בשירות צבאי.

זה די הדהים אותי, ועד שאראה זאת במו עיניי אתקשה להאמין שזה נכון — אבל גם אם זאת הרגשה סובייקטיבית, היא ללא ספק מבוססת על הלך רוח מסוים. ולהלך הרוח הזה תורם במידה רבה הריטואל השנתי סביב תקציב הביטחון, שתמיד מסתיים בניצחון של מערכת הביטחון.

בחודשים האחרונים יצא כחלון להגנת משרתי הקבע. "לא אקבל את השיח האלים נגד משרתי הקבע. זאת חוכמה קטנה לחבק אותם רק בזמן מלחמה, צריך לחבק אותם כל השנה", אמר כחלון בחודש שעבר כשחתם על מזכר ההבנות של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, הנוגע לתקציב הביטחון לחמש השנים הקרובות. באותו מזכר כתבו השניים כי הם סיכמו על "עבודה משותפת תוך שקיפות מלאה בין המשרדים".

והנה, כשלפתע נוצרת הסכמה בין הצדדים, משרד האוצר נהפך למשת"פ של משרד הביטחון ומונע מהציבור לראות את ההסכם שהושג. זה המקום להזכיר שלא מדובר בסודות צבאיים: זה לא מידע מודיעיני רגיש, היערכות בשטחי אש או סימון מטרות בשטח, אלא רק ענייני שכר, פנסיה ופרישה — נושאים אזרחיים, שחשיפתם תפגע בביטחון המדינה פחות מרקטה שמשוגרת לשטחים פתוחים.

אם הצדדים הגיעו להסכם משמעותי ובעל ערך, עליהם להציגו בפני הציבור, לספר על עקרונותיו ותרומתו לכלכלה ולתפקוד הצבא. מדוע להחביא אותו? מדוע לתת תחושה שמסתירים מהציבור את המידע הזה? ובעיקר, מדוע להמשיך ולטפח את הרושם שתקציב הביטחון, תנאי השכר והפנסיה מתנהלים בצורה שונה מבכל מערכת אחרת ונהנים מפטור מדיון ציבורי שקוף ובריא?

לצבא ולאנשי הקבע עדיף שהדיון הזה יהיה פתוח. בין החברה האזרחית לבין משרתי הקבע יש נקודת חיכוך, ואי אפשר לפתור אותה באמצעות הסתרת נתונים. אם יש בעיה עם תדמית משרתי הקבע, הדרך לטפל בה היא קודם כל באמצעות שקיפות ואחרי כן באמצעות הסברה מדוע יש לתגמל בעלי מקצועות והתמחויות שונות בצבא בצורה טובה. כל עוד הדיון הזה נמנע והנתונים הנוגעים אליו מוסתרים — החיכוך הזה לא ייעלם. אנשי הקבע אינם אשמים בו, אלא מי שמופקד על מערכת הביטחון.

נ.ב

משרד האוצר הספיק לעשות בקדנציה הקצרה של כחלון (שבעה חודשים) כמה מהלכים שפועלים בכיוון של צמצום העוני והאי־שוויון במשק: העלאת שכר המינימום, הגדלת קצבאות הילדים והזיקנה וכעת הסכם תוספת השכר. יש גם כוונה להרחיב את מס ההכנסה השלילי (מענק שמשולם לאנשים עובדים ששכרם נמוך). בקצה השני, יש לחץ מסוים לרסן את הגידול בשכר המנהלים, לפחות במערכת הפיננסית, שאותו מובילות המפקחת על הביטוח דורית סלינגר והמפקחת על הבנקים חדוה בר. האם די בפעולות האלה כדי להביא לצמצום מהותי באי־שוויון במשק? לא בטוח בכלל.

האי־שוויון מושפע משני אלמנטים חזקים: צמיחה מוטת טכנולוגיה והשכלה בשלושת העשורים האחרונים, שמאפשרת טיפוס מהיר בשכר, אל מול פיגור גדול בשכר ובהשתלבות בשוק העבודה של חרדים וערבים ופערי מגדר. גם אם אלה המשתרכים מאחור מעלים הילוך ונוסעים ב–50 קמ"ש, אלה שמלפנים דוהרים ב–150 קמ"ש. אי אפשר לצמצם כך פערים. כדי לוודא שאנחנו באמת עולים על מסלול של צמצום האי־שוויון, יש לקבוע מדיניות ויעדים מוגדרים וברורים, שיישענו על תוכנית רחבה וכוללת של כל משרדי הממשלה. ואולם זה לא משהו שהממשלה מעוניינת לעשות. אם משום שהיא פשוט לא מעוניינת בכך, ואם משום שאינה סומכת על יכולתה לעמוד ביעד הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker