למה כחלון מפחיד כל כך את פלוג?

אין עוד תעשייה שבה יש כל כך הרבה בשר לשחקנים חדשים, חדשנים ורעבים. המפקחים על הבנקים יודעים זאת היטב. לכן הם שמרנים ומכווצים כל כך

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים21
סמי פרץ

ערב הקמת הממשלה נקלע משה כחלון לעימות עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כל הפרטים היו מסוכמים - התיקים, הסמכויות, הוועדות. רק נושא אחד נשאר באוויר: כחלון דרש להכניס להסכם הקואליציוני את הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים.

בשתי שנות גלותו מהפוליטיקה ישב כחלון במשרד קטן במכללת נתניה ועמד בראש "מרכז לקידום רפורמות", שמומן על ידי כמה מתומכיו וידידיו. הוא רקם שם עם כמה יועצים קרובים תוכניות להגברת תחרות במערכת הבנקאות ולהורדת מחירי הדיור. עוד לפני שנבחר לכנסת עם מפלגתו כולנו, הוא ידע שיש לו את הסיכויים הטובים ביותר להתמנות לשר האוצר. נתניהו אף התחייב לכך ערב הבחירות.

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג ושר האוצר, משה כחלון ב
שר האוצר משה כחלון ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג בהכרזה על הקמת ועדה להגברת תחרותיות השירותים הבנקאייםצילום: אמיל סלמן

כחלון קיווה "לדפוק כניסה" לממשלה, ולהציג כבר ביומו הראשון הישג בדמות הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. אלא שלנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, היו תוכניות אחרות. היא הזהירה את נתניהו כי המהלך יערער את יציבות הבנקים. נתניהו הקשיב, ניסה להוריד את כחלון מהעץ, ולבסוף הצליח לשכנע אותו לדחות סיפוקים ולהקים ועדה שתקדם את המהלך. בראש הוועדה הציב כחלון את דרור שטרום, שעבד אתו בשנתיים האחרונות על תוכניות להגברת תחרות במערכת הבנקאות. זה הבטיח לשר האוצר כי המסקנה העיקרית של הפרדת חברות האשראי — תאומץ.

בתחילת השבוע, כשוועדת שטרום פירסמה את המלצות דו"ח הביניים, היה קשה לפספס את תחושת החמיצות שנשבה מפניהם של חתן וכלת האירוע, כחלון ופלוג. גם השושבין, שטרום, שניסה לעטוף את שלל המחלוקות בין השניים באריזה נוצצת של מהלך פורץ דרך, התקשה לעשות זאת. דו"ח הביניים רצוף אי הסכמות בין האוצר לבנק ישראל, וטבען של המלצות כאלה הוא שהשפעתן ניכרת דווקא בפרטים הקטנים וביישום, ולא בכוונות הטובות או בהצהרות של הצדדים.

ככה זה כשהמשימות של חברי הוועדה שונות כל כך. כחלון הכניס את אנשיו לוועדה כדי לטלטל את מערכת הבנקאות ולקדם הרחבה של התחרות באשראי למשקי הבית. פלוג הכניסה את אנשיה כדי לוודא שהבנקים לא יספגו זעזוע משמעותי וכדי לשלוט בגובה הלהבות למקרה שתתפתח תחרות בשוק האשראי. אין עדיין מסקנות סופיות כדי להכריע מי השיג את מבוקשו. כחלון כבר הצהיר שהוא לא מתחייב לאמץ את כל המסקנות. אגף התקציבים במשרדו, בראשות אמיר לוי, פירסם מסמך אלטרנטיבי ואגרסיבי יותר מזה של ועדת שטרום. בנק ישראל מצדו מנסה להרגיע ולשכנע שפניו ליצירת תחרות, והמפקחת על הבנקים, חדוה בר, אף הצהירה שתאפשר לחברות כרטיסי האשראי שיופרדו מהבנקים לקבל רישיון ולפעול כבנק לכל דבר ועניין.

נקודות המחלוקת העיקריות בין הצדדים הן: האם רק לאומי קארד וישראכרט יופרדו משני הבנקים הגדולים (לאומי והפועלים בהתאמה) או שגם ויזה כאל (שבבעלות דיסקונט והבינלאומי) תופרד; האם למנוע מהבנקים הנפקת כרטיסי אשראי לארבע שנים בלבד, או לעשר שנים (כפי שדורש אגף התקציבים); ומי יפקח על חברות כרטיסי האשראי לאחר שיופרדו מהבנקים?

בנק ישראל מעוניין להשאיר את כאל בבעלות דיסקונט והבינלאומי, בנימוק שזה יחזק אותם מול שני הבנקים הגדולים — הפועלים ולאומי — מה שיגביר את התחרות. תוצאת לוואי חשובה של החלטה כזאת היא שלא יהיה צורך לפצל את הפיקוח על חברות כרטיסי האשראי, שיישאר בבנק ישראל. כך ניתן יהיה לשלוט בעוצמת התחרות ולוודא שהן לא משתגעות וגוררות את הבנקים לתחרות חריפה מדי.

בתחום ההלוואות — הישראלים זהירים
היחס בין חובות משקי הבית לתמ"ג
טורקיה 250
 125 שווייץ
 105 סין
 95 בריטניה
 75 ארה"ב
 60 יוון
גוש היורו 55 
ישראל 80

=
מקור: BIS ובנק ישראל

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הישראלים אינם צרכני אשראי כבדים. על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ב–2013, רק 34% ממשקי הבית דיווחו כי היו במשיכת יתר (אוברדראפט) במשך 10 חודשים לפחות באותה שנה. 54% דיווחו כי היו במשיכת יתר במשך חודש אחד לפחות. לשליש ממשקי הבית היתה הלוואה שאינה לדיור, ול–29% ממשקי הבית היתה משכנתא.

מבחינת משק בית שנמצא במינוס זה אולי אחד העניינים המעיקים בחייו, אבל במונחי מאקרו אין זו בעיה חריפה או חריגה ביחס לעולם. על פי נתוני בנק ישראל, רמת החוב של משקי הבית הישראליים נמוכה בהשוואות בינלאומיות. ב–2013 היה היחס שבין חובות משקי הבית לתמ"ג בישראל 38.9%, לעומת 71% בממוצע בגוש היורו. זה אומר שיש לנו עוד הרבה אשראי לחלק לפני שנגיע לרמות המינוף המקובלים בעולם, וזה מה שמפחיד את בנק ישראל.

אין לו שום עניין בסגירת פערי המינוף מול העולם או בחגיגת אשראי שתיצור כאן בועות ומשברים כפי שראינו רק לפני כמה שנים בארה"ב, אבל האם זה אומר שמשרד האוצר כן רוצה בחגיגה? התשובה שלילית. המקום שאליו מכוון האוצר הוא הורדה ניכרת בעלויות המימון של האשראי הצרכני — משהו שיחסוך למשק בית כמה מאות או אלפי שקלים בשנה. המרחק בין תחרות תוססת לערעור יציבות הבנקים הוא רב. לבנקים ולחברות כרטיסי האשראי יש מרווח פיננסי גדול מספיק כדי ליצור תחרות, וגם מבנה הוצאות גבוה מאוד שניתן לייעל ולהעביר את החיסכון לצרכנים.

כחלון ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג במשרד האוצר
שר האוצר משה כחלון ונגידת בנק ישראל קרנית פלוגצילום: אמיל סלמן

קשה לראות מפקח כלשהו, בין אם הוא עובד בבנק ישראל ובין אם הוא איש משרד האוצר, שיאפשר התפרעות במתן אשראי צרכני. למעשה, קשה גם לראות אנשי עסקים שירכשו חברות כרטיסי אשראי ויתחילו לפזר הלוואות לכל דיכפין בריביות נמוכות. זה לא סלולר. זה לא עוף בשקל. וזה בעיקר לא מוצר שמחירו אחיד, אלא נתון לרמת הסיכון הספציפית של כל לווה. זו בעצם הסיבה להעמיס על חברות כרטיסי האשראי את התקווה לבשורה תחרותית: הן מצוידות במאגרי מידע, במודלים לדירוג סיכון של הלווים (קרדיט סקורינג) ויש להן מותג מוכר ומערכות יחסים מבוססות עם הלקוחות.

מאחר שחברות כרטיסי האשראי הן בשליטת הבנקים, כיום הן לא שחקניות של ממש בשוק האשראי. לכן, אין טעם להשאיר את הפיקוח על חברות האשראי בבנק ישראל. למעשה, יש דרך אחת להשאיר את הפיקוח בבנק ישראל, והיא להפוך את החברות לבנקים שמקבלים פיקדונות מהציבור. במצב כזה באמת לא ניתן לפצל את הפיקוח, אבל עד אז, טוב לתחרות שחברות כרטיסי האשראי יפוקחו על ידי שחקן אחר כדי שנראה כאן תפנית משמעותית, ולא משהו קוסמטי. למעשה, אפשר ליצור כאן תמריץ לבנק ישראל לקדם את הפיכת חברות כרטיסי האשראי לבנקים — אם ברגע שאלה יקבלו רישיון לשמש בנקים, הם יחזרו לפיקוחו של הבנק המרכזי.

הדבר המטריד בתהליך הכנסת התחרות למערכת הבנקאות הוא חוסר האמון המוחלט בין בנק ישראל למשרד האוצר. המפקחת בר דווקא הביאה גישה חדשה כשקיבלה את העיקרון של הפרדת שתי חברות כרטיסי האשראי. זוהי גישה מרעננת במוסד האולטרה שמרני הזה. ואולם באוצר רואים את עמדתה כמס מסוים שהיא מוכנה לשלם כדי להוריד את הלחץ מבנק ישראל, ולא משהו שמשקף עניין בהתפתחות תחרות אמיתית.

בשני העשורים האחרונים דובר רבות על מהלכים שיסייעו להגברת התחרות בבנקאות: מכניסת בנקים זרים, דרך הפיכת בנק הדואר לבנק קמעוני מתקדם וכלה בקידום הקמתם של בנקים אינטרנטיים — ושום דבר מאלה לא קרה. בנק ישראל אולי לא חיבל במהלכים האלה, אך קשה לטעון שהוא עשה מאמץ כלשהו כדי שהם יקרו.

הבנקים נשענים על משקי הבית
מרווח הריבית נטו של הבנקים, בחלוקה למגזרים
מקור: מרכז המידע והמחקר של הכנסת
משקי בית –
אשראי צרכני
עסקים
קטנים
מגזר
עסקי
מגזר
מסחרי
משקי בית –
הלוואות לדיור
6.43%
5.48%
3.42%
2.63%
0.8%

חובת ההוכחה כעת היא על בנק ישראל. לא רק בהפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, אלא גם בקידום רעיונות אחרים שיכניסו תחרות במערכת, כמו כניסה של חברות הסלולר או חברות טכנולוגיות אחרות לשוק הבנקאי. אם בתחום של מערך התשלומים או סליקה בבתי עסק, ואם בתחום האשראי הצרכני.

לבנקים יש כברת דרך לעשות עד לשיפור כושרם התחרותי, ובעיקר אמורים הדברים לגבי רמת היעילות הנמוכה שלהם. גם כאן, יהיה נכון למפקחת לקחת תפקיד מרכזי בהפעלת לחץ על הבנקים להתייעל. ללא התייעלות, הם יתקשו לספק מענה תחרותי ממשי לצרכנים. זה איום לא פחות משמעותי על הבנקים.

ההתפתחויות הטכנולוגיות הדרמטיות של שני העשורים האחרונים, ובעיקר צמיחת האינטרנט, עירערו עד כה שורת תעשיות — מעסקי המוזיקה, המדיה והספרים ועד עסקי התיירות והנסיעות. מודלים עסקיים ומאפייני צריכה חדשים חיסלו הרגלים ישנים אחרים, ואילצו ענפים רבים לעבור טרנספורמציה עמוקה. איכשהו, הדרמה הזאת פסחה על מערכת הבנקאות. זה לא מקרי. מדובר במערכות מפוקחות ומוגנות היטב על ידי רגולטורים שמציבים חסמי כניסה גבוהים לענף, וכך שומרים על השחקנים המסורתיים. לבנקים הגדולים, בישראל ובעולם, יש עוצמה אדירה ויכולת למנוע ולחסל מתחרים ואלטרנטיבות תחרותיות. גם שחקנים טכנולוגיים גדולים וחזקים לא ממהרים להתעסק אתם. ומדובר, נזכיר, בתעשייה אדירה שמייצרת בישראל הכנסות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, ובעולם כולו טריליוני דולרים. אין כנראה עוד תעשייה שבה יש כל כך הרבה בשר לשחקנים חדשים, חדשנים ורעבים. המפקחים על הבנקים יודעים זאת היטב. לכן הם שמרנים ומכווצים כל כך.

נ.ב

כחלון נוהג לומר שהוא יודע ש"בנקאות זה לא סלולר" וקשה לצפות שרפורמה כלשהי בבנקאות תביא לחיסכון של מאות שקלים בחודש, כפי שהיה בענף הסלולר. אלא שבמקום כלשהו אצלו, כחלון מקווה שבנקאות זה כן סלולר והוא דווקא יצליח לחולל תחרות ברורה, עם חיסכון משמעותי למשק הבית. הפרדת חברות כרטיסי האשראי לבדה לא יכולה להביא את ההישג הזה. ראשית, כי היא רלוונטית רק למשתמשים הכבדים באשראי. שנית, כי היא נוגעת רק במקטע אחד של העלויות הפיננסיות שלנו. יש דרך שבה כחלון היה יכול להציג לציבור הישג גדול יותר, וזאת אילו היה מרחיב את כתב המינוי של ועדת שטרום לכלל השירותים הפיננסיים: אשראי צרכני, ביטוחים למיניהם, משכנתאות ובעיקר דמי ניהול פנסיוני. טיפול כולל בסל ההוצאות הזה היה מניב לצרכן תועלת רחבה בהרבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker