למה רק מאות אנשים מתפרנסים מתגליות הגז

וגם: איך לעזאזל הופכים את תגליות הגז למנוע צמיחה של הכלכלה הישראלית - ומדוע השר שטייניץ אינו מושחת

סמי פרץ
סמי פרץ

לכאורה, הדיון הציבורי על מתווה הגז עומד להסתיים. אבל רק לכאורה. אם המתווה יאושר במתכונתו הנוכחית וגם אם יתוקן קלות, הדיון על טיבו יישאר אתנו בהערכה גסה לפחות עד שתושלם הפקת כל הגז ממעמקי הים התיכון. משהו כמו 20–40 שנה, לא סופי. כל שלושת הדיונים הנוגעים לגז יימשכו בשנים הבאות: הדיון הכלכלי, הדמוקרטי והאסטרטגי. כולם כאן כדי להישאר, וכולם יספקו מספיק סיבות הן לתומכי המתווה והן למתנגדיו להגיד: אמרנו לכם.

לכאורה, השבוע נעשה צעד חשוב נוסף בדרך לאישור מתווה הגז. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בשבתו כשר הכלכלה, התייצב בוועדת הכלכלה כדי להשיב על השאלות מדוע החליט לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים ולאשר את מתווה הגז. נתניהו יכול להכריז שהוא קיים את חובתו להיוועץ בוועדת הכלכלה לפני שהוא משתמש באותו סעיף 52 מפורסם, שמאפשר לשר הכלכלה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים אם יש נימוקים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה. זה כמובן יגיע לבג"ץ, שיידרש לשאלה אם נתניהו עשה שימוש ראוי באותו סעיף.

הפגנה נגד מתווה הגז בתל אביב. נקודת אור מרשימה
הפגנה נגד מתווה הגז בתל אביב. נקודת אור מרשימהצילום: תומר אפלבאום

ראש הממשלה התקשה לשכנע שעל המתווה הזה יקום או ייפול ביטחון המדינה, אבל לא קשה להשתכנע שמשאבי הגז יכולים לספק לראש הממשלה כלי לא רע במגעיו עם המדינות השכנות. לא צריך בשביל זה חוות דעת של מומחים ביטחוניים. נתניהו מקוטלג כסרבן מדיני, והיכולת לסחור בהסכמי גז יכולה לרכך במשהו את הדיאלוג שלו ושל ישראל עם מצרים, ירדן וטורקיה. אישור מתווה הגז שעליו תסכים נובל אנרג'י האמריקאית גם משרת את נתניהו ביחסיו עם ארה"ב ובעיקר עם ידידיו הרפובליקאים.

הדיון האסטרטגי

הנימוק הזה הוא גם כשל מסוים בכל הסיפור של מתווה הגז. שותפויות הגז דרשו ואף קיבלו במסגרת המתווה הבטחה ל"יציבות רגולטורית" - התחייבות ממשלתית לא לשנות את הכללים בשוק הגז בעשר השנים הבאות. הדרישה הזאת היא תוצאה של רגולציה אינטנסיבית מתבקשת בשנים האחרונות, שנבעה מכך שלישראל לא היו בעבר משאבי גז, וכשהם התגלו, זה חייב קביעת מדיניות ממשלתית בתחומי המיסוי והתמלוגים, שיעורי היצוא המותרים והחלת חוקי ההגבלים העסקיים על השותפויות בהיותן מונופול.

הכשל קשור, בין השאר, בחוסר היציבות באזור. קחו לדוגמה את מצרים, המחזיקה בעתודות גז כפולות ומעלה מאלה של ישראל. בשנים האחרונות, מאז ההפיכה שהפילה את שלטון חוסני מובארק, סובלת מצרים מחוסר יציבות פוליטי חמור. מצבה הכלכלי הידרדר, והנשיא עבד אל־פתח א-סיסי לא מצליח לשקם ולייצב את המשק המצרי.

הפיתוח של מאגר לווייתן מותנה במידה רבה, כך אומרים לנו, ביכולת לייצא גז למצרים. יש הרבה מאוד נעלמים לגבי המצב במצרים: לא ברור אם ומתי הם יגבירו את הפקת הגז שלהם, וגם המצב הפוליטי שם לא יציב מספיק כדי לבסס מתווה שלם רק על מה שיקרה שם. אז איך אפשר להעניק יציבות רגולטוריות למונופול הגז הישראלי במצב כזה מול הכלכלה המצרית? ומה אם מחר תתרחש שם הפיכה נוספת? ומה אם הם יגבירו את הפקת הגז ומחירו יצנח?

גם לגבי טורקיה יש סימני שאלה, ודאי כל עוד רג'פ טאיפ ארדואן עומד בראשה. הגז אמנם יכול לשמש מנוף לשיקום והידוק היחסים, אבל גם כאן אלה כרעי תרנגולת שקשה להשעין עליהן פרויקט של כ-8 מיליארד דולר. טוב שיש לישראל כלי כלכלי בדיאלוג שלה עם שכנותיה, אבל לא טוב שפיתוח משק האנרגיה הישראלי יישען רק עליו.

הדיון הכלכלי

זה הדיון הכי מוחמץ בסיפור הגז. המדינה עסקה רבות בשאלה כיצד לחלק את עוגת הגז, והפכה עצמה לשותפה בכירה בהכנסות הגז במסגרת ועדת ששינסקי, שהגדילה את חלקה בהכנסות מהגז מ-25% ל-50%–60%. גם בשאלת היצוא עסקה המדינה רבות, ובשלוש השנים האחרונות עבר המיקוד לשאלות של פיקוח על המונופול והכשרת ההסדר הכובל בין שותפויות הגז. אבל בדבר אחד המדינה כמעט לא עסקה: איך לעזאזל הופכים את תגליות הגז למנוע צמיחה של הכלכלה הישראלית.

נתניהו, וגם שר האנרגיה יובל שטייניץ, דיברו רבות על הצורך למשוך יזמים נוספים שיחפשו כאן גז, ועל הצורך לאפשר לשותפויות הגז לפתח את השדות תמר ולווייתן, אבל כמעט שלא שמענו אותם מדברים על יזמים אחרים: הסבת אלפי מפעלי תעשייה, בתי עסק ומוסדות ציבור לשימוש בגז, יזמויות חדשות שיכולות להתפתח עקב זמינות הגז, מעבר לייצור חשמל בגז על חשבון פחם ואפשרות להסבה של תחבורה ציבורית לשימוש בגז. גם אלה צמיחה ויזמות. אלה גם יזמויות שיכולות לייצר מקומות עבודה רבים.

מעט מאוד אנשים מתפרנסים כיום מתגליות הגז. מדובר בסך הכל ביזמים עצמם ובמאות בודדות של עובדים וספקי שירותים (עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים, לוביסטים ודוברים). מדוע לא הוקם עד כה צוות בין-משרדי שידאג להפוך את התגליות האלה למנוע צמיחה? מדוע הממשלה מסתפקת בסיסמאות?

הדיון הדמוקרטי

מחיר הגז ושאלות היקף היצוא והעתיד האנרגטי של ישראל הן שאלות שקל יחסית לענות עליהן, כי מדובר בדברים מדידים שיתבררו בנקודות זמן שונות בעתיד. הדיון הדמוקרטי קשה יותר למדידה ולפענוח. איך מודדים את עוצמת הלחץ שמופעל בכל רגע על הממשלה? איך אפשר לקבוע כמה הסרבנות המדינית של ראש הממשלה משחקת תפקיד ברכות שהוא מפגין מול עוצמת המונופול? עד כמה האינטרסים הכלכליים של המונופול מכתיבים את סדר יומה של הממשלה ואת סדרי העדיפויות שלה? איך אפשר למדוד את משמעות הגיוס של רגולטורים ואנשי מפתח במגזר הציבורי לעבודה במונופול הגז? איך אפשר למדוד את משמעות המסר שמעביר מונופול הגז לרגולטורים קיימים, כשהוא מגייס בזה אחר זה את פורשי המגזר הציבורי?

יש כמה נקודות אור מרשימות בדיון הזה, ובראשן המחאה הציבורית שהתפתחה כאן בחודשים האחרונים נגד מתווה הגז. מדובר הרי בסוגיה מסובכת מאוד, שרבים מתקשים למצוא בה את הידיים והרגליים - ובכל זאת אלפים רבים יוצאים להפגין ולמעשה מעניקים לממשלה כוח לפעול ולתקן את מתווה הגז. משום מה היא בוחרת שלא לנצל את הכוח הזה, כי סדרי העדיפויות שלה שונים.

המחאה הציבורית היא אירוע חשוב בתהליך הזה, משום שהיא מהווה משקל נגד לעוצמה של המונופול, שמשאביו מפרנסים סוללות של עורכי דין ולוביסטים. להבדיל ממחאת קיץ 2011, שבה דרש הציבור משהו עמום כמו "צדק חברתי" ולכן סחף מאות אלפים, כאן המחאה ממוקדת יותר וירדה כבר לפרטים כמו מחיר הגז, היציבות הרגולטורית, הנחת צינור נוסף ושאלת העתיד האנרגטי של ישראל. הציבור הישראלי עלה כיתה במחאה הזאת.

הממשלה הסתבכה בסיפור הזה לא מעט בגלל ההפכפכות של הממונה על ההגבלים העסקיים הקודם, פרופ' דיויד גילה, שקידם מתווה מוסכם להפרדת המאגרים הקטנים תנין וכריש ממונופול הגז וחזר בו. גילה סיפק לממשלה בהתפטרותו את הסיבות לנהל תהליך עקום של הדחת דמות מפתח (יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן) והזזת שר הכלכלה, אריה דרעי, מתפקידו כדי לאפשר את עקיפת הממונה על ההגבלים.

המחאה הציבורית נובעת במידה רבה מהתנהלות הממשלה - ולאו דווקא ממהות המתווה עצמו. גם הדיון בוועדת הכלכלה הוא נקודת אור. אמנם נתניהו דילג בקלות מעל שאלותיהם של הח"כים, אבל בירור כזה הוא חיוני בכל החלטה בעלת משמעות ציבורית כבדה וארוכת טווח.

נ.ב

ראש הממשלה החמיא השבוע ליושרה של ידידו שר האנרגיה, יובל שטייניץ. נתניהו צודק: שטייניץ הוא מהפוליטיקאים היותר ישרים, ואין לייחס לו שום התנהלות מושחתת בתהליך הזה; הוא לא משרתם של הטייקונים ולא יהיה כזה. ואולם העובדה שהוא ישר ונקי אינה אומרת שהוא לא קצת נגוע בכל הדיון על מתווה הגז. שטייניץ, נזכיר, היה זה שהחליט בזמנו על הקמת ועדת ששינסקי, שהביאה להגדלה דרמטית בחלקה של המדינה בהכנסות מהגז למורת רוחן של דלק ונובל אנרג'י. הנוסחה שנקבעה אז הפכה את המדינה לשותפה בכירה של מונופול הגז בהכנסות מהגז ולבעלת עניין במחיר גז גבוה. ככל שהמחיר גבוה יותר, כך המדינה מקבלת הכנסה גבוהה יותר. זאת היתה בחירה שמציבה את ההכנסות הישירות של המדינה מהגז לפני כל שיקול אחר של פיתוח התעשייה/משק החשמל/התחבורה הישראלית או הורדת יוקר המחיה. לכן, כששטייניץ מגלה נחישות בהעברת מתווה הגז הנוכחי ואינו קשוב להערות או הצעות לשיפור המתווה, הוא בעצם אומר: "אני את שלי עשיתי. דאגתי להכנסות הישירות של המדינה. כל השאר - בעיה שלכם".

הבחירה של נתניהו ושטייניץ מייצרת סדר עדיפויות שמציב את התועלת התקציבית הישירה (הכנסות ממסים ומתמלוגים) והתועלת המדינית (עמדת כוח מול עמי האזור) הרבה לפני התועלת הכלכלית הרחבה של פיתוח התעשייה והתחבורה בישראל. זה היה אמור לעורר זעקה של תעשיינים, אבל לא שמענו אותם יותר מדי בדיון הזה. פעילים חברתיים ניהלו עבורם את המאבק, וזאת עוד אחת מהאנומליות של הטיפול במתווה הגז.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום