"מי שיבוא לכאן יקנה מגרש ב-150 אלף שקל - ובמיליון שקל תהיה לו וילה נהדרת" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מי שיבוא לכאן יקנה מגרש ב-150 אלף שקל - ובמיליון שקל תהיה לו וילה נהדרת"

האם ההחלטה על הקמת יישובים בנגב תצליח להשפיע על מחירי הדירות הנוסקים? ■ ביקור בדרום בעקבות ההחלטה להקים חמישה יישובים חדשים בנגב

43תגובות
אזור אשל הנשיא, שבו יקום יישוב חדש באותו שם
אילן אסייג

את שי חג'ג', ראש המועצה האזורית מרחבים, אנחנו פוגשים בסמוך לכפר השיקומי עלה נגב, שבו חיים אנשים בעלי צרכים מיוחדים. חג'ג', 44, ראש מועצה מאז 2012, הוא אחד משורה של מנהיגים מוניציפליים שקמו בשנים האחרונות באזור הדרום, כמו מיכאל ביטון מירוחם, רוביק דנילוביץ' מבאר שבע ואיציק דנינו מאופקים, הנחושים להוביל תהליך התחדשות באזור הבחירה שלהם. כשאנחנו עומדים עמו בשטח הפתוח הצמוד לגדר הכפר ומביטים אל האופק, חג'ג' מסביר לנו מדוע היישוב החדש שיקום כאן — אחד מחמישה יישובים חדשים בנגב שהממשלה אישרה השבוע את הקמתם — הוא הכרחי. "אנשים צריכים מקום לגור בו, וכאן נמצא הפתרון השפוי ליוקר המחיה. מי שיבוא לכאן יקנה מגרש ב–150 אלף שקל, ובהשקעה של מיליון שקל תהיה לו וילה נהדרת. הממשלה השקיעה בשנים האחרונות בתשתיות פה, ועכשיו תפקידנו הוא להביא לכאן את האנשים. נגמר הסיפור של מדינת תל אביב. עכשיו הזמן של מדינת הנגב".

ואיפה יעבוד מי שיגור פה?

"לא רחוק, בצומת בית הגדי, נמצא פארק התעשייה נועם, ששטחו צפוי להגיע ל–3,000 דונם. 500 דונם כבר שווקו. כבר עכשיו יש בו נציגות לטרה, מובילק ורמי לוי. הפארק ייצור 10,000 מקומות עבודה. 26 מפעלים מחכים בתור להיכנס אליו".

אישה על אופניים באמצע שכונה שבבנייה. האישה רוכבת לבד על כביש מאובק
אילן אסייג

אז למה שמי שרוצה לגור באזור לא ילך לגור באחת הערים?

"מי שרוצה לגור בעיר יגור בעיר, ומי שרוצה לגור בכפר יגור בכפר. אני גדלתי במושב ואני לא יודע לגור בעיר. תן לי את הווילה הכי יפה בעיר — אני לא אגור בה. אני בעד פיתוחה של אופקים, ונעשה הכל כדי שהערים לידינו יתפתחו, אבל אין מצב שהבן שלי יגור באופקים. אם אני רוצה שהילדים שלי יישארו לגור באזור — אני חייב לדאוג להם לעתודות קרקע ולמגרשים פנויים. כל המושבים באזורנו הגיעו למיצוי הגודל שלהם לפי תמ"א 35, ואי אפשר להרחיב אותם יותר. כך שאם אני רוצה שהבן שלי לא יברח למרכז, אני חייב להקים יישוב".

לא עדיף להשקיע את האנרגיה בעקיפת מגבלת ההתרחבות ולהגדיל את היישובים הקיימים?

"יישוב שבו יש יותר מ–500 יחידות דיור הוא כבר לא יישוב כפרי, הוא עירוני. זה באמת יפגע בערים לידינו".

השאלה מדוע להקים יישוב חדש במקום להרחיב את היישובים הקיימים מעוררת תהיות, בוודאי במקרה של עלה נגב, לאור העובדה שכדי להגיע מהנקודה שבה אנחנו פוגשים את חג'ג' לאופקים מפרידות 5 דקות נסיעה, בין השאר משום שאופקים מתרחבת ומתקרבת לאט לאט לעלה נגב. כשאנחנו מגיעים לעיר אנחנו נזכרים בביקורנו הקודם, לפני ארבע שנים, כשניסינו להבין מה חושבים בפריפריה על המחאה החברתית. הסיור ההוא הותיר בנו רושם מר: מהתושבים שפגשנו במרכז המסחרי קיבלנו מסרים חריפים של ייאוש וחוסר תקווה, ואיש לא חשב שמחאה יכולה לעזור.

הפעם האווירה היתה שונה. רחובה הראשי של אופקים הוא עדיין רחוב ראשי סטנדרטי של עיירת פיתוח, אבל באוויר מנשבות רוחות של שינוי, אולי בזכות תנופת הבנייה בשכונות החדשות מסביב למרכז הישן. 3,500 יחידות דיור נבנות ומתוכננות להיבנות באופקים, מה שיזניק בעשרות אחוזים את מספר תושבי העיר, המונה כיום 28 אלף איש. בנייה מסיבית כזאת מתרחשת גם בנתיבות, בקרית גת, בירוחם ובעוד כמה ערים בדרום. בשבועות הקרובים אמורה להיפתח בעיר תחנת רכבת, שתקצר מרחקים עבור מי שמתגורר בעיר ועובד במרכז ועשויה למשוך אליה תושבים חדשים.

בשכונת בתים פרטיים הנבנית בפאתי אופקים אנחנו פוגשים את אלי בן מוחה מחברת א.ב.רון בנייה ויזמות, קבלן מקומי העומד לצד ג'יפ הב.מ.וו שלו ומפקח על הפועלים הבדואים. בן מוחה לא רואה בשורה בהקמת היישובים החדשים. "ליישובים החדשים תהיה השפעה על הבנייה באופקים", הוא אומר. "הקמה של יישוב חדש באה על חשבון חיזוק הקיים. מי שתיכנן לקנות נכס באופקים, ישמע שמקימים חמישה יישובים חדשים ולא יקנה פה. לפני ארבע־חמש שנים עלה מגרש פה 270 אלף שקל, וכיום מוכרים אותו ב–400–450 אלף שקל. חצי מהאנשים שקנו פה נכסים עשו זאת בשביל הביזנס, ועכשיו הם לא יצליחו למכור".

אלי בן מוחה
אילן אסייג

איזו אוכלוסיה בונה פה? אמידה?

"לא תמיד. אנשים קופצים מעל הפופיק, לוקחים משכנתאות גדולות. כל דייר שבא אלי לבנות את הבית לוקח הלוואות של 80% מסכום הקנייה. כולם רוצים בית צמוד קרקע, ובמקום לקנות דירה יפה בתוך העיר במיליון שקל, הם בונים בית פה ב–1.6 מיליון שקל. זה לא שחסרה בנייה רוויה באופקים".

"שני שלישים מהבתים שנבנים באופקים הם צמודי קרקע", אומר משה עטיה, הבעלים של המרכז לניהול נדל"ן באופקים, העוסק בתיווך נדל"ן ובמשכנתאות. "התשואה פה משכירות על דירות להשקעה היא 6%–8%. עליית הערך של הנדל"ן בשנים האחרונות היא 12%–15% בשנה. יש כאן המון משקיעים שמשכירים דירות לתושבים המקומיים. השוק מתעורר ויש ביקוש גדול. קוטג' של 100 מ"ר שיושב על מגרש של 200 מ"ר עולה 1.3 מיליון שקל; דירת 4 חדרים בשכונה הישנה עולה 500 אלף שקל. מי שקונה את הבתים החדשים הם תושבים ותיקים שמשדרגים את עצמם, זוגות צעירים ואנשים שעוברים מדירות בשביל חלום הבית הפרטי".

"הנגב מפרבר את עצמו לדעת"

מעבר למחירי הנדל"ן, התוכנית להקמת חמשת היישובים החדשים מעוררת הרבה אמוציות מצד כל הצדדים הנוגעים בדבר, מפני שהיא חושפת מאבק רחב יותר הניטש בימים אלה לגבי האופן שבו ייראו הנגב והגליל בעוד כמה עשורים. זאת אינה התוכנית היחידה עבור אזורים אלה, אלא מגיעה אחרי תוכנית ממשלה מ–2011 להקמת עשרה יישובים חדשים במרחב שבין מיתר לערד, שבהם ייבנו 3,000 יחידות דיור, ובמקביל הקמת היישובים חירן, כסיף, כרמית ושיזף. לאלה יש להוסיף את גל ההרחבות הגדול של המושבים והקיבוצים בשנים האחרונות. בתחילת נובמבר אישרה ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) תוכנית לבנייה של עד 50 אלף דירות חדשות במושבים ובקיבוצים ברחבי ישראל. משמעות הצעדים האלה אינה שהיישובים המדוברים יקומו מחר. במקרה של חמשת היישובים החדשים בנגב, ההחלטה מבשרת בעיקר על תחילתה של עבודת מטה שבסופה חלק מהיישובים עשוי להיפסל — אבל המגמה ברורה.

לאחר שנים ארוכות שבהן המדינה לא הקימה יישובים חדשים, נדמה כי ההיאחזות בקרקע חוזרת לאופנה. אלא שכעת לא מדובר על חומה ומגדל לצד חיים חקלאיים, אלא על יישובי וילות שיאפשרו למי שרוצה בכך להגשים את החלום של בית צמוד קרקע בפריפריה. בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר השבוע על יום בשורה לאזרחי ישראל, לא מעט מומחים בתחום רואים במגמה הזאת אסון, שיוביל את ישראל למקום שאליו היא לא אמורה לצעוד.

עם העלויות הגבוהות של הקמת יישוב חדש קשה להתווכח. כפי שהסביר לנו גורם המעורב בבנייה הזאת, "ביישוב חדש בן 100 יחידות דיור המדינה משלמת 50 מיליון שקל רק על עבודות העפר. המשמעות היא 500 אלף שקל לכל יחידה. לזה יכולות להיתוסף עלויות של מאות אלפי שקל על תשתיות נוספות. מטבע הדברים, העלות השולית פוחתת ככל שמספר היחידות גדל, אבל איש לא מבטיח אם ומתי היישובים המדוברים יגדלו".

גם בתוך משרד האוצר היה מי שיצא נגד המהלך. ערן ניצן, האחראי על תחום הדיור במשרד, התנגד בשבועות האחרונים להקמת היישובים החדשים, בנימוק כי הדבר יפגע ביישובים הקיימים בנגב וימשוך מתוכם אוכלוסיה חזקה מבחינה סוציו־אקונומית. ניצן גם הציג את העלות החריגה של הקמת יישובים חדשים, הנובעת מהצורך בפרישת תשתיות חדשות — ביוב, כבישים, מערכת חשמל ועוד. ניצן התייחס גם לכך שהקרקע בישראל היא משאב במחסור, והשימוש בה בהקמת יישוב אינו יעיל לעומת הרחבת יישוב קיים, מה שפוגע במדיניות ציפוף האוכלוסין ומצמצם את עתודות הקרקע לדורות הבאים.

את העלויות האלה חקרה עמותת מרחב, המקדמת את ההתיישבות העירונית בישראל. במרחב מציגים נתונים שלפיהם עלות הקמתה של יחידת דיור ביישוב חדש גבוהה פי ארבעה מהקמתה ביישוב קיים. "בנגב יש 251 יישובים, ורק 28 מהם עירוניים, עם 84% מהאוכלוסיה, וב–223 היישובים הפרבריים חיים 16% מהתושבים. למה צריך להוסיף עוד?" תוהה דרור גרשון, מנכ"ל ומייסד מרחב. "גם 28 הערים הקיימות לא מצליחות מבחינה כלכלית. אם רוצים לחזק את הנגב, יש לחזק את הערים שנותנות שירותים לפרברים. מחקרים מראים שכשהערים כושלות, כל הסביבה כושלת, וכשהערים חזקות — הסביבה חזקה. ראינו את זה בכל מיני מקומות בארץ. למשל, כשנהריה פרחה ונהנתה מהגירה חיובית, היישובים סביבה פרחו. כשקרית שמונה סבלה מהגירה שלילית, גם הקיבוצים סביבה נחלשו. כמה עשרות משפחות שיגיעו ליישוב חדש לא יפתחו את כלכלת הנגב.

"לאור היחס בין היישובים העירוניים לכפריים, היה הגיוני להשקיע בערים. המהלך הזה מתרחש במקביל לשיווק עצום של דיור בתוך הערים. בקרית גת יש תוכניות להקמת 20 אלף יחידות, בבאר שבע ל–50 אלף, באשקלון ל–30 אלף ובקרית מלאכי ל–10,000 יחידות דיור, וכל זה כשבאזור הדרום כולו גרים 1.2 מיליון איש וגידול האוכלוסיה הוא 
0.5%–2.5%, לא יותר. מאחר שלא יגיעו הנה בקרוב מיליוני עולים חדשים, מדובר על עוד 20 אלף איש בשנה שמצטרפים לאזור, מה שמצריך הקמת 6,000 יחידות דיור בשנה. גם המחשבה שאוכלוסיית הנגב תגדל לא מבוססת. 60 שנה אנחנו עושים את זה, ובמשך כל השנים רואים ששיעור האוכלוסיה הישראלית בכל אזור בארץ מכלל התושבים נשאר זהה, למרות כל מאמצי הממשלה".

שי חג'ג'
אילן אסייג

"זאת תוכנית גרועה, ואני אומרת את זה אף שאני אחת ממייסדות המפלגה של משה כחלון ומאמינה בטוהר כוונותיו", אומרת האדריכלית והפעילה הסביבתית אורנה אנג'ל. "התוכנית הזאת מממשת בדיוק את האג'נדה של הממשלה הנוכחית: בראש וראשונה העדפה של חזקים על חשבון חלשים. הכי נורא שזה קורה במשמרת של כחלון. התוכנית הזאת לא מחזקת את הנגב אלא מחלישה אותו, ומעבירה תקציבים שנדרשים כל כך מהערים הקיימות החוצה, נותנת את הכספים האלה לגורמים חדשים שמגיעים למקום. התוצאה היא משיכה של אוכלוסיה חזקה מהערים אל היישובים החדשים, וערי הנגב ימשיכו להיחלש. בעוד שהמגמה בעולם היא מעבר ממקומות קטנים שקשה להתפרנס בהם לעיר, ממשלת ישראל מתנהלת כאילו אנחנו עדיין בשנות ה–70. מי מיישב כיום מדבריות בעולם? רק ישראל מממנת לכמה אליטיסטים חמישה יישובים חדשים. מעבר לזה, טביעת הרגל הסביבתית של יישובי פרבר מחריבה המון מהמרחב בשביל מעט אנשים. היא מעודדת שימוש בכלי רכב והשקיה של גינות פרטיות. זה הדבר הכי לא סביבתי שאתה יכול לעשות".

במשרד הבינוי לא רואים סתירה בין הצורך בחיזוק היישובים הקיימים להקמת היישובים החדשים. השר יואב גלנט הסביר השבוע כי הקמת היישובים החדשים נובעת מהצורך בהגדלת היצע הדיור בנגב לקראת מעבר בסיסי צה"ל לאזור, והדגיש כי התוכנית מגיעה במקביל להשקעות עתק בערי הדרום. הוא הזכיר כי רק החודש נחתם הסכם גג להקמת 20 אלף יחידות דיור בבאר שבע ו–30 אלף באשקלון, וכי בירוחם ובדימונה מקודמים הסכמי גג לבניית יחידות דיור נוספות. גלנט דיבר על הצורך במתן מענה למי שאינו מעוניין לגור ביישוב עירוני, ובתשובה לטענות הארגונים הסביבתיים על כך שהיישובים החדשים יוקמו באזורים "מופרים" ברובם (שהאיזון האקולוגי בהם מופר על ידי האדם גם כך), אמר כי במשרד שמו דגש על הצמדת היישובים החדשים לאזורים בנויים קיימים כדי לא לפגוע בסביבה.

לאור הטענות נגד התוכנית בלטה השבוע דווקא חוסר הנכונות של ראשי המועצות המקומיות הסמוכות ליישובים המתוכננים להתראיין, ופניותינו לראשי עיריות אופקים ונתיבות לא נענו. "יכול להיות שראשי העיריות לא רוצים להתבטא כדי לא להצטייר כמסכנים. אבל אין שום סיבה להקים את הקוטג'ים האלה", אומרת ד"ר נורית אלפסי, ראש המגמה לתכנון ערים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. "הדיבור על משיכת אוכלוסיה חזקה לנגב מעליב מהרבה בחינות, ומאחוריו ניצבת הרמיזה שהאוכלוסיה המקומית חלשה. אבל זאת לא האוכלוסיה שחלשה, אלה ההזדמנויות להתקדם פה שחלשות. אם היישובים הקיימים לא אטרקטיביים, היינו מצפים שהמדינה תטפל בהם. המשמעות של היישובים החדשים היא יצירת הפרדה בין חסרי היכולת לבעלי היכולת. הקמתם היא המשך התהליך שבו הנגב מפרבר את עצמו לדעת. אין הבדל גדול בין יישוב חדש לשכונה חדשה שמוקמת בפאתי העיר. מי שנשאר מוזנח הם מרכזי הערים, שלא עוברים התחדשות".

ואכן, בסיור באופקים קשה שלא לשים לב לפער העצום בין השכונות החדשות לשיכוני הרכבת המתפוררים במרכזי הערים, שחזון ההתחדשות העירונית עוד רחוק מהם. כשאלפסי מדברת על הפרדה, קשה שלא לחשוב על כך שהיישובים החדשים הם מעין השלמה עם המגמה הגוברת של חלוקת ישראל לשבטים, שביטויה מצוי בטבעם של יישובים אלה, המאכלסים בדרך כלל אוכלוסיה הומוגנית מסוג אחד, ולא מאפשרים את המגע המתאפשר בעיר גדולה בין מגוון האוכלוסיות המרכיב את החברה הישראלית.

גם שיחה עם ישראל שלומי, מתווך נדל"ן מאופקים, מבהירה זאת. "שוק הנדל"ן בעיר חזק מאוד, בפרט בשכונות החרדיות, שבהן יש הרבה יותר ביקוש והרבה פחות מוכרים. זה מתבטא במחירים. בשכונת הרצוג תשלם 380–400 אלף שקל עבור דירה של 60 מ"ר בקומה שנייה, ובשכונת הריף תשלם 600 אלף שקל על אותה דירה, כי רוב הקונים שם חרדים".

לחרדים יש יותר כסף?

"כמובן. הרבה אנשים מבני ברק, שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות שם בית, קונים פה ומשכירים".

כבר כיום כמחצית מתושבי העיר הם חרדים, ובהחלט ייתכן שהיישובים החדשים יימשכו החוצה את האוכלוסיה החילונית.

פרויקט בנייה מרחיבים אופקים
אילן אסייג

ממשיכים את חזון בן גוריון

הנימוקים הכלכליים החברתיים נגד בניית יישובים חדשים מעלים את השאלה מדוע התקבלה בכל זאת ההחלטה להקימם, והשאלה מתחזקת לאור העובדה ששר הבינוי, יואב גלנט, פתח את הקדנציה בהצהרות על חשיבות חיזוק הערים. תשובה אפשרית לכך טמונה במניעים פחות כלכליים. כפי שאומר חג'ג', "אני רואה היום שכל נקודה שאנחנו לא מעבדים, במרחק של מטר ממנה מתיישבים בדואים. אנחנו יודעים איך הדברים האלה מתנהלים. אנחנו מעבדים כיום 30 אלף דונם אחרי קו הבצורת, ומגדלים בהם חיטה במחירי הפסד, בדיוק מהסיבה הזאת. אם לא נעבד את האזורים האלה יתיישבו בהם בדואים, ואז מהר מאוד יתחילו פריצות ביישובי האזור, וזאת בעיה גדולה גם כך".

מה עם פתרונות דיור לבדואים? הם שוכרים יחידות במושבים של המועצה? הם יקנו פה בתים?

"פה ושם יש שוכרים בדואים. אם זה בן אדם שעשה צבא, אנחנו לא מתנגדים שיקנה מגרש".

גם שמוליק ריפמן, ראש המועצה הוותיק של רמת נגב, שבשטחה אמורים לקום שניים מהיישובים החדשים, מצביע על הסיבה הזאת. "זה שיש צורך באזורנו בעוד יישובים — זה ודאי. כל יישובי רמת הנגב נמצאים בתהליכי התרחבות, והביקוש למגורים בהם גדול מההיצע. אני לא מסתכל שנה קדימה, אלא 20 שנה קדימה, ואם רוצים שבנגב יחיו יהודים חייבים לפתח עוד מקומות חוץ מבאר שבע וירוחם, שמתפתחות יפה. צריך ליצור מאסה של אנשים בתוך המרחבים הכפריים. אם רוצים שב–2025 יחיו 20 אלף יהודים במרחב הזה, צריך לקדם את זה היום".

למה אנחנו רוצים שיגורו באזור 20 אלף יהודים?

"אז מה אנחנו רוצים? שיהיו סודנים? בישראל אין ואקום בנושאי מקרקעין. היעד שקבענו בשנים האחרונות הוא 20 אלף תושבים ברמת הנגב עד 2025, ואני מקווה שמי שיכהן אחרי כראש המועצה יגדיל את היעד הזה. דוד בן גוריון, מורי ורבי, אמר לי: 'אני הייתי רוצה שבנגב יחיו הרבה יהודים'. הוא לא ציין מספר, אבל אני עיגלתי אותו ל–20 אלף".

למה לא להקים עיירה במקום יישוב כפרי של כמה מאות תושבים?

"אחד לא סותר את השני. יש מקום להגדיל את היישובים הקיימים כמו ערד, דימונה וירוחם. אבל צריך לאפשר גם הקמת יישובים במרחבים הכפריים הגדולים, ואני שמח שהממשלה החליטה על הקמת שני יישובים מתוך החמישה אצלנו. אני לא אעזוב את הממשלה עד שהם יקומו".

שי חג'ג'
אילן אסייג

הקמת היישובים החדשים כחלק ממאבק בהתפשטות הבדואית קיבלה השבוע משנה תוקף לאור פרסומים שלפיהם שניים מהיישובים החדשים יקומו במקום שבו חיים יישובים בדואיים לא מוכרים. פאדי אל־אוברה, פעיל במאבק נגד התוכניות ההריסה הממשלתיות ולמען הכרה בכפרים הלא מוכרים, אומר: "נתארגן מחדש בהתאם להחלטת הממשלה ונפעל בהתאם. זה לא מפתיע, ורק מראה את האטימות וחוסר ההתחשבות בצורכי התושבים. זה חלק מהרעיון של לייהד את הנגב תוך התעלמות מוחלטת מהילידים שחיים פה. זה ייאלץ אותנו להמשיך את המאבק. הצלחנו לעצור את הצעת החוק פראוור לפני קריאה שנייה ושלישית, ואני מאמין שמי שיירתם כעת יעצור את העוול. אם כבר הממשלה רוצה שתפתח את היישובים הקיימים. האווירה הכללית היתה שמבחינת הממשלה אין מה להתחשב באוכלוסיה השקופה של הבדואים, אבל אי אפשר להרים כך סתם יישובים. הנגב לא ריק. גם הכפרים שבהם הכירו עדיין במצב רע. זה מראה על אטימות וחוסר התחשבות בצורכי האזרחים, ורק ישמור אותנו במעגל העימות. מאבק התושבים לא ייפסק".

על הרצון לבלום השתלטות בדואית באמצעות בניית יישובים חדשים אומרת אנג'ל: "במקום ההשקעה הזאת, שיבנו חמישה יישובים חדשים לבדואים כדי שלא יהיה להם צורך להשתלט על הקרקעות. שישקיעו את הכסף ברהט ויראו איך הם התושבים יתגייסו ויתרמו לחברה".

"לא כל יישוב חדש הורס עיר"

בעוד החזון של ריפמן כולל 20 אלף איש במועצה האזורית רמת נגב, יש מי שמדבר על חזון מפואר בהרבה. כשמקשיבים לרוני פלמר, שייסד עם אופיר פישר את תנועת אור, ששמה לה ליעד לקדם את ההתיישבות בנגב ובגליל, נראה שבאור חושבים הרבה יותר בגדול מכל אדריכל ומתכנן ערים. למשמע דבריו של פלמר קשה לומר אם הוא מגלומן או פשוט ממלא ואקום של היעדר תכנון לטווח ארוך במדינה שבה הממשלה מתחלפת כל שנתיים. עם זאת, חשוב להתייחס לדבריו ברצינות, שכן התנועה — מוסד שלא למטרות רווח הנתמך בתקציבים של קק"ל ובתרומות של יהדות ארה"ב — פועלת בצמוד לזרועות התכנון הממשלתיות, ובשנים האחרונות יש לה לא מעט השפעה על מגמות ההתיישבות בפריפריה. אף כי ממשרד הבינוי מסרו לנו כי לתנועה אין סטטוס פורמלי והיא פועלת מטעם עצמה, יש מקומות שבהם אור מעורבת בשיווק הקרקע, יש מקומות שבהם היא מארגנת גרעינים ויש מקומות שבהם היא אף קבלנית המניחה תשתיות. מעורר הערכה ככל שזה יהיה, לא ברור אם זאת הדרך הנכונה לבנות מדינה ב–2015.

"בעבר היינו מעורבים בהרבה החלטות ממשלה, אנחנו עובדים מול שישה משרדי ממשלה ויש לנו שותפות אמיצה עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל", אומר פלמר. "אנחנו מפעילים את מרכז המידע הארצי של ההתיישבות בנגב, ופעילים בעיקר בהבאת קבוצות התיישבות. דווקא במקרה של חמשת היישובים החדשים מדובר בהחלטה טריוויאלית יותר, כי יש לנו תוכנית עבודה כוללת לנגב ולגליל, שרובה נועד לחזק יישובים קיימים. עד היום פעלנו ואנחנו פועלים בשבע עיירות פיתוח וביותר מ–40 יישובים כפריים קיימים. פיתחנו תוכנית שאמורה להביא את הנגב והגליל למצב שבו יותר 40% מתושבי המדינה מתגוררים בהם. בסוף המאה ה–21 יחיו בישראל 24 מיליון איש. בשונה מהמגמה בעולם של התמעטות האוכלוסיה, ישראל הולכת למקום אחר בגלל שיעור הילודה הגבוה והגיוון הרב של האוכלוסיה. הנגב והגליל צריכים להיות מרכזיים בפני עצמם, ואני רואה 6–7 מיליון איש גרים בנגב. לקח 40 שנה לבנות את מודיעין מרגע שהתחילו לדבר על זה, והחישוב הזה אומר שעד 2050 צריכים עוד 70 ערים כמו מודיעין. בתוך הקונטקסט הזה שתלנו כמה שיותר אפשרויות של מגורים ביישובים הקיימים. בתוכנית הזאת, אחרי שמילאנו את באר שבע ביותר ממיליון איש, ואת כרמיאל וצפת ב–150 אלף איש, ואחרי שבכל המקומות האלה שתלנו מספרים דמיוניים, נשאר צורך בעוד יישובים".

ישוב בדואי אום בטין. רואים את הבתים מרחוק כשברקע שכונה מבוססת יותר
אילן אסייג

פלמר אמנם מאמין בחיזוק יישובים קיימים, אבל חושב שאין מנוס מהקמתם של יישובים חדשים. "אני מפתח תקוה ואשתי מרעננה, ולפני חמש שנים עברנו לירוחם", הוא מספר. "אחרי שהקמנו יישוב בנגב הבנו שזה לא העיקר, וחשוב יותר לחזק את היישובים הקיימים. עם זאת, יש הרבה אנשים שלא חולמים לבוא לנגב ובחיים לא יבואו לעיר פיתוח, כי הם פוחדים מזה, אבל אם תספר להם על יישוב חדש, פתאום הם כן יתעניינו. ואלה האנשים שיכולים לפרוץ את הדרך לאוכלוסיה מהסוג שלהם שתבוא אחריהם. הם פותחים ציר לקהל שלם, ויעילים יותר מכל שיווק ומיתוג. ברגע שהאנשים האלה יגידו 'אנחנו פה, טוב לנו בנגב, תבואו גם, אבל היישוב הכפרי שלנו מלא אז תמשיכו לערד ולאופקים', זה יחזק גם את תושבי הערים האלה.

"לכל אחד מהיישובים החדשים שמתוכננים יש מודל משלו. נווה גוריון, למשל, משקף מודל חדש שבו כל מי שהסביבה חשובה לו צריך לשמוח עליו. זה יישוב קהילתי כפרי פרברי במועצה אזורית, בבנייה סמי־רוויה, שבו יחיו 10,000 איש, שמתאים לעידן שבו אנחנו לא רוצים שלכל משפחה יהיו שני כלי רכב. היישוב הזה יוצר מרכזון עצמאי, שמספק יותר צרכנות ושירותים ליישובי הסביבה. יישוב נוסף, דיה, יקום באחד האזורים הדלילים בישראל, בין ים המלח למיתר. אין באזור הזה התיישבות ולא בוצע בו תכנון ליישוב".

איפה עומדת האוכלוסיה הבדואית בתוכניות שלכם?

"יש לתנועה שלושה גרעינים בדואים: אחד של בוגרי צבא, אחד שרוצה להקים יישוב בדואי מסוג חדש והתחלה של גרעין שמטרתו להקים יישוב ערבי בצפון, אף שאנחנו מנסים לשכנע אותם להקים שכונות ביישובים קיימים. בנגב צריך להיות שלל צבעים, ואי אפשר להפוך אותו לשחור־לבן. פקידי האוצר חוזרים כל הזמן על אותן סיסמאות נגד היישובים, אבל אין להם הוכחה לפגיעה סביבתית".

לא מדובר ביישובים שקמים כדי לשמור על השטח מהבדואים?

"איך יישוב של 700 דונם ישמור על השטח מפני בדואים? ונגיד שדיה יישב על 1,000 דונם, איזה משמעות יש לזה מול פזורה שיושבת על עשרות אלפי דונם? אני לא אומר שאין חשיבות לשמירה על קרקע, אבל במישור הזה הפתרון היחיד הוא שהמדינה צריכה לאכוף את החוק".

מה עם הפגיעה החברתית והכלכלית ביישובים הקיימים?

רוני פלמר
דניאל בר און

"אם לא היתה עומר לא היתה באר שבע. יישובים כמו עומר, להבים, גבעות בר ומיתר השאירו בדרום את כל אלה שרצו לברוח ממנו בזמנו. באר שבע של היום היא לא באר שבע של לפני 40 שנה. בזמנו כל הפרופסורים והרופאים אמרו 'ניתן הזדמנות אחרונה לדרום בעומר', זה מה שהחזיק אותם מלברוח צפונה. ברגע שמקימים יישוב כזה, תיאוריית המשפכים עובדת. הילדים של הפרופסורים מעומר רצו לגור ליד ההורים, אבל היה להם יקר, אז הם עברו לגור בשכונת רמות בבאר שבע. אם עומר לא היתה קיימת, אין סיכוי שרמות היתה קיימת. לא צריך לומר שכל יישוב חדש הורס עיר. מעבר לכך, ערד לא צריכה את 300 המשפחות שיגורו לידה. היא צריכה לשמוח על כך שהילדים משם באים לחוגים בעיר והופכים אותה לעיר הבירה שלהם".

והפגיעה הסביבתית?

"אנחנו מדברים בסך הכל על 700 דונם בין ערוער לצומת תל ערד. שמישהו יגיד לי שהוא בא לטייל שם". 

האדריכלית והפעילה הסביבתית אורנה אנג'ל
דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם