מירי רגב, החארות - וחבורת הזבל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

מירי רגב, החארות - וחבורת הזבל

הנוסחה של רגב פשוטה: היא זקוקה לתומכים, למצביעים ולפעילים - הם זקוקים לג'וב עבורם או עבור מקורביהם. הם נותנים לה מזמנם וממרצם, והיא נותנת להם ג'וב

79תגובות

שרת התרבות, מירי רגב, נתפסה על ידי כתב חדשות 10, ספי עובדיה, אומרת על היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שהוא "זבל" ועל עובדיו שהם "חארות". לא משהו שאתה מצפה לשמוע משרה המופקדת על התרבות, אבל ממילא זה ליהוק תמוה ואחד המשרדים המופרכים בממשלה: התרבות אינה זקוקה לשר פוליטי, די לה בפקידות מקצועית שתסייע לקידום התרבות ולא תנסה לשמש עורכת תוכן ראשית שלה.

ההתבטאויות האלה עשו קצת רעש, אבל הסתירו את הגילוי היותר מטריד בעניינה של השרה רגב: חשיפת רשימה של פעילי ליכוד ומקורביה, שלהם מנסה ולפעמים מצליח ראש המטה שלה, איתן כהן, לסדר ג'ובים בשירות הציבורי. לאחד סידרו את תפקיד "ראש המועצה לתרבות ואמנות", לשני את תפקיד "עוזר מנכ"ל המשרד", לשלישי "רכז התמיכות", לרביעית "ראש מינהל תרבות" במשרד, ולכמה אחרים חברות במועצות ציבוריות למיניהן.

שרת התרבות מירי רגב
תומר אפלבאום

למעשה, גם מאירועים כאלה הפסקנו להתרגש. המגזר הציבורי רווי במינויים פוליטיים, מקורבים למיניהם ואנשי שלומנו. זה היה כך בימי מפא"י וההסתדרות, זה היה כך בממשלות קודמות וזה קיים בממשלה הנוכחית. דו"חות מבקר המדינה מפוצצים במידע על תופעת המינויים הפוליטיים והנפוטיזם. זה לא גורם לאיש לעצור את התופעה. גם יו"ר ש"ס, אריה דרעי, מינה את אחיו, יהודה דרעי, לסגן יו"ר קק"ל במסגרת ההסכמים הקואליציוניים. השרה רגב בסך הכל מיישרת קו ומאמצת את השיטה.

לא רק בממשלה תמצאו נפוטיזם ומקורביזם. לכו לחברות הממשלתיות - חברת החשמל, נמלי ישראל, רשות שדות התעופה - בכל מקום יש העסקת מקורבים ובני משפחה. לכו למערכת המשפט ותמצאו שם גילוי עריות של בנים ובנות של שעובדים או מתמחים אצל השופט ההוא או השופטת ההיא. תבדקו בבנקאות - גם שם לא חסרים בנים ובנות שמקבלים ג'ובים מפנקים. לפעמים היכן שאבא עובד, ולפעמים כדי למנוע לזות שפתיים במינויים צולבים: אני מעסיק את הבן שלך, ואתה תעסיק את הבת שלי.

העובדה שחלקים רבים במגזר הציבורי והעסקי נגועים בנפוטיזם ובמקורביזם הזה היא כנראה הסיבה שהחשיפה של המינויים הפוליטיים של רגב לא תפגע בה. מי ייצא נגדה? אנשים שבעצמם ממנים מקורבים? אנשים שזכו בג'וב מן ההפקר? אנשים שהרימו טלפון כדי לסדר מאן דהוא באיזה תפקיד? העובדה המצערת היא שמרגע שחשיפה כזו עוברת בשקט וללא נפגעים בנפש, זה מכשיר את המינויים הפוליטיים הבאים - אצל השרה רגב ואצל שרים אחרים. הנוסחה של רגב פשוטה: היא זקוקה לתומכים, למצביעים ולפעילים - הם זקוקים לג'וב עבורם או עבור מקורביהם. הם נותנים לה מזמנם וממרצם, והיא נותנת להם ג'וב.

יש לפחות שמונה בעיות עם הנוסחה הזאת: 1. היא מושחתת. 2. היא על חשבוננו. 3. היא מכניסה לשירות הציבורי אנשים לא ראויים. 4. היא חוסמת את דרכם של אנשים מוכשרים ובלתי מחוברים לתפקידים אלה. 5. היא מדרדרת את השירות הציבורי. 6. היא פוגעת באמון הציבור, בנבחריו ובמי שאמור לשרת אותו. 7. היא מעודדת את הציבור שאינו מחובר לנקוט פעולות שפוגעות בכלל הציבור (השתמטות מחובות, העלמת מס, מינוי מקורבים ופרוטקציוניזם). 8. כשעוברים על כך לסדר היום, זה מייצר שחיתות ברמות חמורות אף יותר, כמו פרשת נתיבי ישראל, שבמסגרתה נעצרו 19 בכירים בחברה וח"כ לשעבר, מיכאל גורלובסקי.

יש חוט מקשר בין מינוי פוליטי, שחיתות ממוסדת ושחיתות פלילית - ומי שלא יודע לעצור את השחיתות הראשונה, מתישהו יקבל את השחיתות השנייה. מתקפת המינויים הפוליטיים של השרה רגב היא לא עוד כמה ג'ובים לכמה חברי מרכז, אלא חלק מתופעה חמורה ומושחתת שפוגעת באמון כאן, וזה מתגלגל לכל מערכות החיים - בשפה, בהתנהגות בכביש, בפרוטקציות למיניהן, בהשתמטות ובחוסר סולידריות שהולך ומקצין.

המסר שמעבירה השרה רגב וחבריה עם המינויים הפוליטיים הוא שכדי לזכות בתפקיד אתה חייב לספק תמורה. לא די בכישרון, ידע או חריצות. חשובים מאלה הם הקשרים והאתנן - תמיכה פוליטית רציפה ואינטנסיבית. העסקות "תן וקח" האלה רקובות מיסודן. הן לא משאירות מקום רב לשיקולים נקיים ומקצועיים. הן מבאישות את ריחו של השירות הציבורי, מדרדרות אותו ופוגעות ברבים וטובים שמועסקים בו. הן הופכות את השירות הציבורי לקניינם של עסקנים פוליטיים, שלא יצלחו שום מלאכה זולת דאגה לעצמם ולקרוביהם ולפוליטיקאים שמיטיבים עמם. הן מביאות עלינו פרשיות שחיתות חמורות, שפוגעות בצורה קשה באיכות חיינו. יש מצב שהן גם מחלחלות ליחסים עם שכנינו - כי אם אצלנו אין אמון בין הציבור לנבחריו, כיצד יהיה בינינו לבין שכנינו?

השרה רגב הפכה עצמה לשק חבטות מחד גיסא ולאישיות פופולרית במרכז הליכוד מאידך גיסא, בזכות אותן תכונות בדיוק. היא מרימה להנחתות מדי יום באמצעות התבטאויות והתנהלות גסה, שחצנית ואדנותית. זה אולי קצת נאיבי לקרוא לה להניח למשרד התרבות וללכת למשרד אחר שיהלום יותר את כישוריה, אבל לא מאוחר להציע לה להסתכל על תפקיד שרת התרבות בצורה קצת שונה.

תרבות אינה רק סך ההצגות, הסרטים, המופעים והיצירה המקומית. תרבות היא בראש ובראשונה התנהלות ראויה, ממלכתית, שדואגת לכלל הציבור ולא לקומץ מקורבים, שמציבה ערכים ויעדים של הוגנות, נקיון כפיים, שפה נקייה וטוהר מידות לפני כל עניין אחר. מה היה קורה אילו השרה רגב היתה מאמצת קודים של תרבות ארגונית במשרדה שלה, כמו להיות השרה הראשונה שלא ממנה מינויים פוליטיים, אוסרת על שימוש בקללות כמו "חארות" או "זבל" במשרדה, או שוללת שימוש בכינוי "סרטן" על בני אדם אחרים, אפילו שהם מסודן? אם אלה היו קורים, היא כנראה לא היתה מתקדמת כל כך ברשימת הליכוד ומתמנה לשרת התרבות.

נ.ב

אלפי אנשים הפגינו בשבת שעברה נגד מתווה הגז ובשבת הקרובה צפויות הפגנות נוספות. זה המשך ישיר ונקודתי של מחאת קיץ 2011, שיצרה כאן מודעות ציבורית רחבה יותר מאי־פעם בעניין התפקוד של הממשלה (זו וקודמותיה) לטובת אזרחיה. מאז אותה מחאה קרו לנו הרבה דברים טובים: 
המודעות והידע הציבורי גדלו, היוזמות לתקן עוולות חברתיות התרחבו, ואפילו נעשה מאמץ ממשלתי מסוים לתקן כמה בעיות שעשויות לצמצם את יוקר המחיה (חוק המזון, רפורמת הקורנפלקס, הפרדת כרטיסי אשראי מהבנקים ומכירת דירות במנגנון של מחיר למשתכן). זה כמובן מעט מדי ונדרשות רפורמות גדולות בהרבה כדי להתמודד עם סוגיות של יוקר מחיה גבוה, מחירי דירות גבוהים, אי-שוויון ושיעורי עוני גבוהים ושירות ציבורי בינוני.

מתווה הגז הוא סוגיה שקשה לסחוף אליה ציבורים רחבים, משום שהיא מורכבת ולרוב הציבור אין מושג איך זה בדיוק משפיע על חייו. לא רק במובן של מחירים, אלא בעיקר במובן של כוחות שפועלים כאן. רבים מהמפגינים לא ניתחו מן הסתם את השפעת מתווה הגז ואת החלופות השונות, אבל מה שמניע אותם הוא אובדן אמון במערכת הממשלתית וביכולתה/רצונה לפעול למען האינטרס הציבורי הרחב.

מינויים פוליטיים, פרשיות שחיתות כמו זו שנחשפה בנתיבי ישראל ומהלכים כמו העברת השר דרעי מתפקידו (כדי שמתווה הגז יאושר) והזזת יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן - הן הסיבות לחוסר האמון הזה. אילו הציבור היה מאמין בכנות ובטוהר כוונותיה של הממשלה - היא היתה יכולה להעביר בקלות כל מתווה גז שהוא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#