מי ישמור עליכם הכי טוב - והאם אדם סמית צדק? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ישמור עליכם הכי טוב - והאם אדם סמית צדק?

מי צודק? הימין או השמאל? הגישה שקוראת תמיד לממשלה הטובה והמיטיבה ״להתערב״, ״לעזור״ ״ולתקן״; או זו שקוראת תמיד לבטל את כל הרגולציה "השבויה והמושחתת"?

4תגובות

עוד רגולציה או פחות רגולציה?

אחד הנושאים ש"מגש הכסף" הצליחה לייצר בו שיח משמעותי יותר הוא תפקידה של הרגולציה בכלכלה מודרנית. הנושא נטחן כאן ובשאר העיתונים הכלכליים בעשור האחרון, אבל יש סיכוי טוב שאנחנו עולים עכשיו מדרגה נוספת בעניין, וביכולתו של ציבור רחב יותר לחשוב על הנושאים האלה.

הדרך הטובה ביותר לדון בסוגיה היא באמצעות המתקפה שהגיעה משני צדדים בשבועיים האחרונים.

בצד אחד נמצאים חסידי השוק החופשי, שסבורים שרוב הבעיות הכלכליות והחברתיות נעוצות בעודף רגולציה ובממשלה גדולה מדי, שני נושאים שנכרכים אצלם יחדיו. לדידם, רוב החוליים הכלכליים נעוצים בקומבינציה של ציבור בור ופוליטיקאים שרוצים להתחנף אליו או לקבוצות האינטרס החזקות, ולכן הם יוצרים עוד ועוד רגולציה שנועדה לשרת את מקורביהם, לתת יותר כוח לפקידים תאבי שררה ולנפח את המגזר הציבורי כדי לקושש תומכים וקולות.

דיויד נאג'י

בצד השני נמצאים אלה שרואים ברגולציה ובממשלה פתרון לרוב הבעיות הכלכליות והחברתיות. נגדיל את התקציבים החברתיים, נעלה את המיסוי על השכבות העליונות ונפקח על רוב השווקים, המחירים והשירותים.

זאת הזדמנות לעלות מדרגה בדיון.

נתחיל מהסוף: הרעיון שאפשר לוותר על כל או חלק גדול מהרגולציה בכלכלה המודרנית הוא מוזר במקרה הטוב. היקף הרגולציה גדל במהירות בכל העולם ב–100 השנים האחרונות. חסידי השוק החופשי אוהבים לדבר על כוחו של הקפיטליזם, ששיפר במאות האחרונות את רמת ואיכות החיים בכל העולם בקצב חסר תקדים. הם צודקים, אבל שוכחים שבאותה תקופה בדיוק גדלה גם הרגולציה ברוב הדמוקרטיות כמעט בכל תחום. אין מוצר ושירות שאנחנו צורכים כיום שלא כפוף בדרך כלשהי לחוקים, לתקנות ולרגולציה אדירה. הרגולציה שלובה בהתקדמות כלכלית.

אף שאנחנו קוראים בעיתונות על תהליך הדה־רגולציה הניאו־ליברלי ב–30 השנים האחרונות בארה״ב, שהתפשט לכאורה לכל העולם, בפועל חלה עלייה אדירה בהיקף הרגולציה בעשורים האחרונים. הכלכלות האמריקאיות והאירופיות הרבה יותר עשירות כיום מכפי שהיו לפני 100 שנה, ובכל זאת הן גם הרבה יותר מפוקחות - לכאורה, מציאות שסותרת את התיאוריות הכלכליות.

פרופ' אנדריי שלייפר מאוניברסיטת הרווארד, הכלכלן המצוטט ביותר בעולם, פירסם עשרות מאמרים על רגולציה, משטר תאגידי, כשלי הממשלה והשוק החופשי. בספרו, "עליית הרגולציה וירידת מערכת המשפט", הוא מבקר את כלכלני אסכולת שיקגו, חלקם מוריו, על התפישה השלטת, שלפיה הכלכלה והחברה תמיד מרוויחות מצמצום היקף הרגולציה.

ובאמת, הביטו סביבכם: אנחנו עובדים כיום במשרות שכל היבט שלהן מפוקח - נוהלי ההעסקה והפיטורים של המעסיקים שלנו, מספר השעות שאנחנו עובדים, תנאי העבודה שניתנים לנו ויכולתנו להתאגד כדי להגן על זכויותינו. אנחנו חיים בדירות ובבתים שכל היבט של בנייתם מפוקח באופן נוקשה, מהתב״ע ועד לציות לתקנות הבטיחות והחומרים שבהם השתמש הקבלן. אנחנו אוכלים מזון שרכיביו אושרו ועובדו במפעלים מפוקחים, שנמכר בחנויות שהורשו מראש למכור לנו מזון, ועל האריזות הודפסו רשימות רכיבים שהחוק מחייב ואזהרות שחויבו גם הן על ידי החוק. הממשלה מפקחת על הייצור, המכירה, התחזוק והנהיגה במכוניות ובמטוסים שלנו. הילדים שלנו לומדים בבתי ספר רק חומר שאושר על ידי המדינה, ומשחקים בגנים ציבוריים שנבנו על פי תקנים ממשלתיים.

אנדריי שלייפר
מתוך ערוץ היוטיוב

שלייפר מזכיר לחבריו חובבי השוק החופשי שבכל מדינה מערבית עשירה ובכל מדינה מתפתחת, הרגולציה נמצאת בכל מקום. היא חוצה תרבויות, מסורות משפטיות, רמות דמוקרטיזציה וגורמים כלכליים. יש הבדלים ברמת הרגולציה, אבל גם ההבדלים האלה מחווירים לעומת העובדה הפשוטה שהרגולציה עדיין נמצאת בכל מקום.

מדוע יש לנו כל כך הרבה רגולציה? ומדוע היא גדלה כל כך? התיאוריות הבסיסיות שלנו לגבי רגולציה לא יכולות להסביר את התופעה הזאת. חלק מהכלכלנים מסבירים זאת בכשלי השוק המחייבים התערבות ממשלתית או רגולטורית - וראינו אותם היטב במשבר הפיננסי של 2008. העולם בהחלט חווה סדרה של כשלי שוק בשנים האחרונות.

תיאוריית "האינטרס הציבורי" מבססת את הצורך ברגולציה על שתי הנחות: 1. שווקים לא מפוקחים כושלים לעתים קרובות בשל בעיות כמו מונופולים והשפעות חיצוניות. 2. ממשלות פועלות בשם האינטרס הציבורי ומסוגלות לתקן את כשלי השוק האלה באמצעות רגולציה.

העקרונות האלה שימשו במשך השנים הן כמרשם למה שהממשלות צריכות לעשות והן כתיאור של מה שהן עושות בפועל. לפי גישת "האינטרס הציבורי", ממשלות צריכות לפקח על מחירים כדי לוודא שמונופלים לא יגבו יותר מדי, לפקח על מקומות עבודה כדי לוודא שעובדים לא ינוצלו והמעסיקים לא ייהפכו למונופסונים. הגישה הזאת נהפכה מאז ימי הכלכלן הצרפתי ארתור ססיל פיגו לאבן היסוד של הכלכלה הציבורית המודרנית, לתנ״ך של פוליטיקאים שמאליים וסוציאליסטיים ולאבן היסוד של הרטוריקה נגד כשלי שוק כמו של חתן פרס נובל ג׳וזף שטיגליץ.

ואז הגיעה חבורת שיקגו בשנות ה–60 וה–70, והתחילה לנקב חורים ברעיון הנאיבי משהו שפוליטיקאים ורגולטורים הם מלאכים שתמיד ידעו לנהל את הכלכלה ולפעול למען הציבור הרחב. הם מחלקים את הביקורת שלהם על תיאוריית "האינטרס הציבורי" לשלושה טיעונים מרכזיים: 1. חוזים ויוזמות פרטיות יכולים לתקן את רוב כשלי השוק, מבלי שיהיה שום צורך בהתערבות ממשלתית, ודאי שלא רגולטורית. 2. במקרים הנדירים שבהם השוק לא מתפקד ביעילות, התדיינות משפטית פרטית יכולה לטפל בכל קונפליקט שעשוי להיווצר. 3. אפילו אם יש בעיות שגם השווקים וגם בתי המשפט לא מצליחים לפתור, לרגולציה יש עוד פחות סיכוי לפתור אותם: הרגולטורים הממשלתיים הם בדרך כלל חדלי אישים, מושחתים ופועלים בשירות התעשיות שעליהן הם מפקחים, ולכן הרגולציה תחמיר את המצב.

שלייפר מונה בספרו את ההיגיון שעומד מאחורי טיעונים אלה לפני שהוא מבקר אותם. הטיעון הראשון מבקר את תיאוריית "האינטרס הציבורי", וגורס שהיא מגזימה בהערכת ההיקף והמספר של כשלי השוק, ולא מכירה ביכולתן של תחרות ויוזמה פרטית לטפל בבעיות האלה. תחרות על עובדים מוכשרים מבטיחה שהמעסיקים יספקו להם תנאים בטוחים ושכר הוגן, השוק הפרטי מבטיח בטיחות משום שאם קבלנים לא ייבנו בתים בטוחים ויצרניות רכב לא ייצרו מכוניות בטוחות, הצרכנים יילכו למתחרים. גם מה שנראה כמו מונופול עשוי להתפרק מעצמו, וקרטלים נוטים להתפרק אחרי זמן קצר, כי השותפים בכל מקרה מרמים זה את זה. ואפילו אם השוק כן כושל, אין כמעט בעיה שיוזמה פרטית לא יכולה לתקן - שכנים יכולים לפתור את הבעיות ביניהם בעצמם, לקוחות יכולים להדיר רגליהם מספקים בעייתיים או יקרנים. משפחות, ערים וקבוצות אתניות דואגות להגן על המוניטין שלהן בשוק באמצעות טיפול מחמיר בהתנהגות לא תקינה של חבריהן. לפי אסכולת שיקגו, היקפם של כשלי השוק שאינם מטופלים על ידי כוחות התחרות של השוק הוא מוגבל ביותר, והתערבות המדינה צריכה להיות בהתאם.

חבורת שיקגו הסבירה גם שבמקרים הספורים שבהם התחרות והיוזמה הפרטית לא מטפלות בכשלי השוק בעצמן, טיפול כזה יכול לקרות דרך בתי המשפט ואכיפת חוזים. מעסיקים יכולים להציע לעובדים חוזים מפורטים, שבהם הם מפרטים גם מה הם אמורים לעשות במקרה של תאונה. בתי השקעות יכולים למסור מידע מדויק ומפורט למשקיעים. כל עוד בתי המשפט יאכפו את החוזים המפורטים האלה, השוק יתפקד באופן יעיל.

ומה עם הרגולטורים? קוראי העיתונים הישראליים כבר יודעים את התשובה. הרעיון שלפיו הרגולטורים יודעים לנהל את השווקים וממוקדים רק בשירות הציבורי הוא אוטופיה נהדרת - אבל לא יותר מזה. לעתים קרובות נשבים הרגולטורים בידי התעשייה המפוקחת עצמה. רגולציה לא רק כושלת בניסיון לפקח על מחירים שגובים מונופולים - אלא גם משמשת כלי לשימור השחקנים הגדולים ודחיקת מתחרים פוטנציאלים, הפעם בחסות ממשלתית. הדוגמה הטובה ביותר בישראל היא מכון התקנים, שנהפך בענפי משק רבים למכון שחוסם תחרות ומגן על תעשיינים ויבואנים גדולים באמתלה של ״הגנה על צרכנים״. אפילו במקרים שבהם, בהשפעת ארגוני צרכנים, הרגולטורים מנסים לקדם שינויים חברתיים, הם מצליחים רק לעתים נדירות. לכן, מסכמים אנשי שיקגו, עדיף שהרגולציה תהיה מצומצמת, כי ההתערבות חסרת תוחלת ומסוכנת.

דרימסטיים

הביקורת של אסכולת שיקגו על גישת "האינטרס הציבורי" מוצדקת, ומהווה את אחת מההתפתחויות החיוביות ביותר של מדע הכלכלה במאה ה–20. היא חשפה את מדע הכלכלה לתיאוריות חדשות, ולתחזיות שבמקרים רבים הוכחו כמדויקות.

אבל, מסביר שלייפר, אסכולת שיקגו לא התמודדה היטב עם המציאות הבסיסית של חיינו: אנחנו חיים בחברה שהיא הרבה יותר עשירה ומיטיבה אתנו, אף שהיא מפוקחת בהרבה מכפי שהיתה לפני 100 שנה, ואנחנו דווקא די מרוצים מרוב הרגולציות שמגנות עלינו. אנחנו תומכים בפיקוח על מזון שמונע מיצרני מזון להרעיל אותנו, ונהנים מרגולציות בטיחות שמונעות מאתנו להיהרג בתאונות מטוסים. יש ראיות חזקות לכך שרגולציה תורמת לתפקוד השווקים הפיננסיים, ומגבירה את ההשתתפות הציבורית בהם. מה הסיכוי שמאמין אדוק בשוק חופשי ובאפס רגולציה יסכים לעלות על מטוס שלא עומד ברגולציה ממשלתית מתוך הנחה ש״השוק״ או החוזים יסלקו חברות תעופה גרועות שלא מבטיחות בטיחות לנוסעיהם?

הממשלה היא זאת שצריכה להיות אחראית לאכיפה. אכיפה פרטית לא עובדת: מהר מאוד היא נהפכת לג׳ונגל אלים. הראשון להסביר זאת היה הכלכלן הראשון, הליברל האמיתי, אדם סמית, שלפני שכתב את ספרו המפורסם ״עושר האומות״ כתב את הספר הפחות מוכר, אך חשוב לא פחות, ״תיאוריית הרגש המוסרי", שם טבע את המונח ״היד הנעלמה״ וכתב על תיאוריית הסנטימנט המוסרי, שעסקה בנורמות הראויות. סמית הבין שניסיון פרטי לאכוף את החוק יהיה לעתים קרובות מעוות לטובת צורכיהם של החזקים והעשירים.

אנחנו זקוקים איפוא לתאוריות חלופיות, שמביאות בחשבון מצד אחד את בעיית כשלי השוק והצורך ברגולציה, ומהצד השני את הנטייה של רגולטורים להישבות בידי קבוצות האינטרס. אנחנו גם נידונים כנראה לתנועת מטוטלת בין תקופות שבהן הציבור דורש יותר רגולציה ולאחר מכן דורש פחות רגולציה. אנחנו זקוקים לגישה חדשה, שמשלבת את אסכולת שיקגו עם גישת "האינטרס הציבורי", ומזהה את היתרונות שמספקת רגולציה.

הצופה הדמיוני ששואל מה עשיתם

נתחיל בכך שחופש החוזים יעיל בעיקר כאשר הצדדים במעמד דומה ויש להם יכולת התדיינות. כאשר יש פערים מהותיים בין הצדדים - בכוח שלהם, במידע שיש לפניהם (אסימטריה של מידע), או ביכולת שלהם להתארגן - האלטרנטיבה החוזית היא לעתים חוזה אחיד, שבו הצד החזק מכתיב תנאים לצד החלש. המערכת המשפטית לא יכולה להתמודד עם רוב כשלי השוק האלה.

רגולציה היא אחת מכמה אסטרטגיות אפשריות לפיקוח ולשליטה חברתית על עסקים. רגולציות, התדיינות משפטית וחקיקה הן כולן דרכים לאכוף נורמות חברתיות. לאורך זמן, חברות נוטות לאמץ אסטרטגיות יעילות יותר ויקרות פחות של אכיפה. בתחומים מסוימים, ההתערבות הממשלתית יכולה להיות מינימלית, ופתרון קונפליקטים יכול להתבצע באופן פרטי לחלוטין. ואולם במקרים אחרים, שום דבר פרט לשליטה מוחלטת של הממשלה לא יכול להבטיח שהאינטרס הציבורי יישמר.

אגב, חלק מכלכלני אסכולת שיקגו הליברלית, המורים של הכלכלנים הניאו־ליברלים, פרופסורים כמו הנרי סיימון וג׳ייקוב ווינר, היו מאמינים אדוקים בכוח השווקים החופשים והפתוחים - אבל במקום שבו לא היו משוכנעים שניתן להכניס תחרות הם העדיפו בעלות ממשלתית. הם גם האמינו שהממשלה חייבת להתערב בצמצום האי־שוויון, שאותו ראו כאיום על החופש והחירות.

השאלה מתי לתת לשוק לפעול באמצעות חוזים ומתי הממשלה צריכה להתערב תלויה לעתים קרובות בשאלה מה יעיל יותר. במקרים רבים, בתי המשפט יכולים להיות אופציה יקרה, לא צפויה ולא יעילה, ורגולציה - למרות כל הבעייתיות שלה - היא האסטרטגיה היעילה. כל עוד הם חשופים לגחמנותם של בתי המשפט, חוקים שמבססים אחריות משפטית בדיני נזיקין לא יכולים לרפא את כשלי השוק.

שלייפר מציג המחשה אינטואטיבית פשוטה: פיקוח על בטיחות במקומות עבודה קיים בכל כלכלה מתקדמת בעולם. מדוע? הרי כוחות השוק אמורים לטפל בבעיה הזאת. מאחר שהשכר עולה בהתאם לסיכון, לחברות אמור להיות אינטרס להפחית סיכונים. הן גם אמורות לרצות לשפר את נוהלי הבטיחות שלהן, כדי להבטיח את יכולתן למשוך את העובדים הכי מוכשרים. יש הרבה דרכים שבהן חוזים יכולים לאכוף סטנדרטים של בטיחות - חברות ביטוח יכולות לדרוש שחברות ועובדים ינקטו אמצעי זהירות, למשל. גם התקשורת בין ההנהלה לעובדים אמורה לסייע להנהלה לזהות סיכונים ולטפל בהם בזמן. לכאורה, יש המון אופציות פרטיות לטיפול בנושא הבטיחות - ללא שום צורך ברגולציה בכלל.

אלא שהמציאות מורכבת יותר: בעולם שבו יש רק חברות מבוססות ויציבות, שחושבות לטווח ארוך ונהנות מגישה נוחה לשוקי ההון, ייתכן שהיה מדובר בתיאור מדויק למדי של המציאות. החסכנות של החברות בנקיטת צעדי זהירות בתחום הבטיחות אמורה לעלות על העלויות שלהן בטווח הקצר. ואולם העולם האמיתי שונה לחלוטין: רוב החברות פועלות בעולם תחרותי, שבו מוטל עליהן לחץ עצום להוריד מחירים והגישה שלהן לשוק ההון מוגבלת, ולכן הן לוקחות על עצמן סיכונים כמו תאונות. אם השוק לא גורם להן לעשות זאת - חוזים בינן לבין העובדים או חברות הביטוח אמורים לאלץ אותן לנקוט אמצעי בטיחות, אבל חוזים נשענים על אכיפתם בידי בתי המשפט, והאופציה של פנייה לבית המשפט עשויה להיות יקרה, לא צפויה ולא יעילה.

התמיכה של כלכלנים בבתי המשפט כדרך לתקן כשלי שוק במקום רגולציה נשענת על שלוש הנחות: 1. השופטים מוכנים לעשות מאמץ כדי לוודא שחוזים וחקיקות ייאכפו. 2. לשופטים יש מספיק ידע כדי לברר את העובדות. 3. השופטים בלתי משוחדים ופועלים ללא משוא פנים.

שלוש ההנחות האלה מפוקפקות, והכישלון של כל אחת מהן מחזק את הטיעון בעד רגולציה. כשמסתכלים על תאונות במקום העבודה, למשל, יש שורה של גורמים שמגבילים את יכולתם של שופטים לפעול: 1. הם לא היו במקום התאונה, ולכן צריכים להרכיב את הסיפור בעצמם, כשהם מתבססים על הנרטיבים של העובדים והמעסיקים. 2. מכיוון שהצדדים או עורכי דינם נוטים לשקר, או לפחות להטות את האמת לטובתם, אפילו שופטים אידיאליים יתקשו לברר מה באמת קרה. התהליך הזה הוא יקר, מסורבל ופולשני, בין היתר בגלל רגולציות נוקשות שנועדו לוודא שהוא יתבצע ביסודיות. 3. שופטים מפרשים חוזים וחוקים על פי שורה של עקרונות סותרים, שמביניהם הם צריכים לבחור.

בגלל האי־ודאות שבה שרויים המקרים שבהם הם דנים, השופטים חייבים להפעיל לפחות מעט שיקול דעת משלהם כדי לפתור סכסוכים ותביעות. לעתים קרובות, הם צריכים לפרש חוזים לא מושלמים, על פי עובדות לא ברורות.

לבתי המשפט יש גם בעיית אכיפה: לחברות קטנות אולי אין יכולת לשלם פיצויים לעובדים, או שאין להן ביטוח, או שהן פשטו רגל. לחברות גדולות יש את המשאבים לעכב את יישומם של פסקי דין. בנוסף, פיצויים גדולים אמנם אמורים להרתיע חברות מלא לנקוט אמצעי זהירות, אבל גם גורם לחוסר יעילות, משום שהוא מפחית פעילות עסקית רצויה.

גם ההנחה שלפיה השופטים מונעים רק על ידי רצון לברר את האמת היא בעייתית. חברות עשויות לא לנקוט אמצעי בטיחות, למשל, משום שהן סומכות על יכולתן לבלבל את השופטים.

ההנחה השנייה גורסת שהשופטים יודעים מספיק, לפחות כשהם מסתייעים במומחים מטעם בית המשפט, כדי להגיע להחלטה צודקת. גם זאת הנחה בעייתית. שופטים הם עורכי דין, הידע שלהם הוא משפטי, הם לא מומחי בטיחות. במקרים מורכבים הם צריכים להסתמך על דעותיהם של עורכי דין ומומחים שמטרתם היא לנצח בתיק, לא לברר את האמת. הצד העשיר יותר הוא זה שיביא לעתים קרובות מומחים משכנעים יותר.

הבעיה הכי גדולה היא ששופטים הם פגיעים במיוחד ל״אי־שוויון בנשק״. לצד העשיר תמיד יש יותר תחמושת, ולכן יתרון משמעותי בבית המשפט. חתרנות יכולה לבוא לידי ביטוי בשורה של אסטרטגיות חוקיות ולא חוקיות. השיטות החוקיות לחתור תחת בית המשפט כוללות קנייה בכסף של חוקים ורגולציות שתואמות את האינטרסים של התעשייה, לובינג למינויים של שופטים ורגולטורים ידידותיים, העסקת עורכי דין יקרים או שימוש בטקטיקות השהיה כדי לעכב תביעות. השיטות הלא חוקיות כוללות איומים או שוחד של רגולטורים, שופטים ומושבעים.

כשבתי המשפט יקרים, לא צפויים ולעתים קרובות משוחדים לטובת החזקים, הציבור מבקש אלטרנטיבות לפתרון סכסוכים דרך בתי המשפט. הפתרון שניתן לכך ברחבי העולם הוא רגולציה.

המאפיין הכי בולט של רגולציה: היא נוטה לבצע האחדה של הדרישות לנורמות תקינות מצד עובדים וחברות. אף שלעתים קרובות הומוגניזציה שכזאת יכולה להיות נוקשה מדי, יש לה גם יתרונות: מאחר שהיא יוצרת סטנדרטים אחידים, היא מפחיתה עלויות אכיפה - היא מספקת הן לשופט והן לצדדים המתדיינים מתווה שלפיו הם יכולים לקבוע מהי אחריות משפטית.

רגולציה גם מפחיתה את העלות של פנייה לבית המשפט, משום שהיא מעניקה לשופטים רשימת תנאים שצריכים להתקיים כדי לבסס חבות משפטית, במקום להשאיר את הנושא פתוח. רגולציות שמגייסות את המגזר הפרטי כגורם אכיפה, כמו תקנות שאוסרות מכירת משקאות משכרים בלילה, מתבררות גם הן כיעילות במיוחד.

בניגוד לשופטים, שצריכים לעסוק בשורה ארוכה של תחומים עם הבנה שטחית ברובם, רגולטורים עוסקים בתחום ספציפי. ההתמחות של הרגולטורים, במיוחד בתחומים כמו פיננסים או איכות הסביבה, מובילה ליעילות גדולה יותר בסוגיות מורכבות ביותר. כמובן שההתמחות הזאת היא גם חרב פיפיות: רגולטורים רבים נוטים ליפול בידי המפוקחים שלהם בדיוק מפני שהם מומחים בתחום אחד צר - ולכן זה התחום היחיד שבו הם יכולים לעבוד לאחר שסיימו את תפקידם או יכולים למקסם את ההון האנושי שלהם.

רגולציה גם יכולה להפחית את הפגיעות של גורמים המופקדים על אכיפת החוק לחתרנות. בניגוד לשופטים, המומחיות של רגולטורים הופכת אותם לפחות פגיעים לשכנוע על ידי עורכי דין ממולחים. רגולציה גם יכולה להיות מגוונת מאוד: הממשלה יכולה לקבוע רגולציות, ואז להותיר את אכיפתן בידי בתי המשפט, כפי שקורה עם רגולציות פיננסיות רבות. גם אם לא הרגולטור הוא זה שמקבל את ההחלטה, אלא שופט, בסופו של דבר רגולציה יכולה לספק מתווה שמסייע לבית המשפט להחליט.

כמובן, אלה כולם טיעונים בעד הרעיון של רגולציה. ברמת היישום, כל התלונות נגד שופטים נכונות באותה מידה גם לרגולטורים. גם רגולטורים הם עובדי מגזר ציבורי. גם להם חסרים תמריצים כלכליים לעבוד קשה, גם הם יודעים פחות משהם אמורים לדעת, גם להם יש העדפות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם סטנדרטים של יעילות. כשלים רגולטוריים הם דבר נפוץ.

יש גם היבט אחד שבו להתדיינות משפטית יש יתרון ברור על רגולציה: לרגולטורים יש הרבה יותר הזדמנויות ליצור כללים שלא מיטיבים עם הציבור, אלא מונעים פוליטית ומשרתים בעיקר את עצמם ויוצרים הזדמנויות לקחת שוחד.

ברוב המקרים, רגולציה יעילה יותר מבתי המשפט, ועשויה להיות רלוונטיות במיוחד במצבים שבהם יש אי־שוויון בתחמושת. בעוד שבתי המשפט יכולים לתפקד היטב כשיש לשני הצדדים משאבים דומים, הם כושלים כשהפערים בתחמושת גדולים.

במדינות עניות, שבהן בתי המשפט מושחתים ואיכות השלטון נמוכה, יש היגיון בלתת לשוק החופשי לטפל בכשלי שוק - ייתכן שהוא אכן יעיל יותר מהממשלה, אך במיוחד במדינות מפותחות יותר, שבהן יכולת הממשלה לחוקק ולאכוף רגולציות גדולה יותר, התערבות ממשלתית, בין אם באמצעות רגולציות או בתי משפט, נהפכת ליותר אטרקטיבית.

שלייפר מסכם שכל הצורות של אכיפת החוק אינן מושלמות. לא משנה האסטרטגיה של אכיפת חוק שבה החברה תבחר, אנשים פרטיים תמיד ינסו לעוות את השיטה כדי לגרום לה להיטיב אתם. כשבאים להחליט באיזו מהן להשתמש, מה שצריך להכריע הוא היעילות. לאחר שנים שבהן כלכלנים וחוקרים חשפו את כל פגמיה של הרגולציה, היא יכולה להיהפך לצורה היעילה ביותר של שליטה חברתית.

לסיכום: שתי הקריאות, הן של הימין והן של השמאל - הראשונה שקוראת תמיד לממשלה הטובה והמיטיבה ״להתערב״, ״לעזור״ ״ולתקן״; והשנייה שקוראת תמיד לבטל את כל הרגולציה, שתמיד נהפכת לשבויה ומושחתת - שתיהן מושכות, אינטואיטיביות ופשוטות. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. יש מקומות שבהם רגולציה היא יעילה יותר, יש מקומות שבהם היא זורעת רק יותר הרס - ובסופו של דבר אולי אנחנו חייבים לחזור לאדם סמית ולזכור כי הנורמות החברתיות וההתנהגות של הרגולטורים הבודדים עצמן הם שיקבעו לעתים קרובות אם הממשלה, הרגולטורים והשחקנים בשווקים ימקסמו תמיד רק תועלת אישית או יתנהגו כמי שמאחורי כתפם מציץ תמיד צופה דמיוני ביקורתי ושואל אותם: האם אתם עושים את הדבר הנכון?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#