סאבטקסט

הדברים המוזרים שקורים ביישוב "בוזזים"

הפרטים שנחשפו על פרשת השחיתות בנתיבי ישראל גורמים לכל מוזרות ישראלית להיראות סבירה לעומתם

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים12
חגי עמית
חגי עמית

אני עוצר בצד הדרך על כביש 44 ומביט באיש שבשלט המשולש שמולי, שמתריע בפניי על "עבודות בכביש". הדמות שבשלט עסוקה בלגרוף חצץ בעזרת את חפירה. אני מנסה להבין מה הוא מנסה לרמוז לי, הרי אף אחד כבר לא עובד ככה היום - כמו בשנות ה–50, כשהחלו לסלול פה כבישים. (או בשמה הנוכחי נתיבי ישראל) כבר מזמן עושה את העבודות האלה באמצעות שופלים למיניהם. עכשיו, כשאני מביט שוב בשלט, אני שם לב פתאום לכך שהגרגרים שהאיש גורף מזכירים לי יותר מטבעות כסף או זהב מאשר חצץ.

מקרצפים כאן עכשיו. הרעש והאבק שעולים מהכביש, בשילוב זיהום האוויר וסופות האובך שכיסו את ישראל בימים האחרונים, גורמים לי לערפול חושים. אני מביט בעובד נתיבי ישראל שמולי, ומנסה להבין אם אני מדמיין או שהוא אכן חובש סומבררו ולובש אפוד בצבע שחור זוהר. שום דבר כבר לא יפתיע אותי . אחרי כ–20 חשודים, יועץ שקיבל 33 מיליון שקל במשך חמש שנים וספקים שגזרו רווחים על ניפוח מחירים - הכל אפשרי.

עבודת בנייה בכביש מס' 1
עבודות בכביש מס' 1צילום: אמיל סלמן

גם אם יספרו לי על כביש ארבע־מסלולי שנסלל באופן תמוה לרחוב צדדי בן חמש וילות ביישוב "בוזזים" השוכן על קו התפר - אני אאמין. גם אם נתיב אחד בכביש הזה ישובץ באבני איזמרגד וייצבע בוורוד, הצבע האהוב על אשתו של אחד מבכירי הממשל לשעבר שמתגורר ביישוב בוזזים - אקבל את ההסבר שלפיו אלה הם הנהלים הרגילים של מעצ כשמדובר בנתיב שני מימין בכניסה ליישובים ששמם מתחיל באות ב'. גם אם מחלף היציאה ייבנה בצורת "בננה ספליט", הקינוח האהוב על בנו של בכיר לשעבר שנחשד בקבלת כספים מהחברה שלא כדין - הכל יתקבל על הדעת.

גם אם יגידו לי שבמכרז לאפודים שסופקו לחברה זכתה דווקא חברה שהחליטה לשווק אפוד בצבע "שחור זוהר", בשל שילוב של פרמטר המחיר עם פרמטר האיכות. גם אם העובד שמולי יחבוש סומבררו מקסיקאי לראשו במקום כובע מצחייה רגיל, לאחר שבמכרז על אספקת כובעי העובדים יזכה בדרך פלא יבואן ישראלי שעובד עם חברות ממרכז אמריקה. 
הכל נראה סביר.

"כולם פה גנבים. ראש הממשלה גנב. אז מה אתה רוצה?"

כשמשב רוח פתאומי מעיר אותי, אני מבין שרק הזיתי. אני מביט בשני האנשים שעוצרים את התנועה ומכוונים אותה אל הנתיב הנגדי, וקצת חושש לצאת מהאוטו. אחד מהם לבוש בסרבל עבודה מוכתם בצבע, אבל השני לובש מדים כחולים וחובש כובע מצחייה כחול, כך שהוא נראה כמו שוטר. בכל זאת - אסור להעמיד פה את האוטו סתם ככה, לצד הדרך.

"אני לא באמת שוטר. זה רק בגדים כאלה, כדי שיחשבו שאני שוטר", מרגיע אותי ההוא עם כובע המצחייה כשאני ניגש אליו.

אז אתה עובד של נתיבי ישראל?

"לא. אני עובד קבלן. עד לפני שבוע הייתי עובד של חברת אבידר. עכשיו אני עובד של חברת התאמה. שנה וחצי אני במעצ".

ומה עם החבר שלך?

"גם הוא עובד קבלן, של מישהו מהכפר שלו. אנחנו שנינו אותו דבר, חוץ מהבגדים. הוא פשוט צובע".

ומה עושים פה?

"מקרצפים את הכביש".

אז מה אתה אומר על פרשת השחיתות בנתיבי ישראל?

"אנחנו בתחתית הסולם פה. לא רואים מזה כלום. אם משהו קורה, זה קורה למעלה, למעלה, למעלה - גבוה מעל הראש שלנו. ואם יש שם למעלה עוגה, אף פירור ממנה לא מגיע אלינו. לא שלא הייתי מאוד שמח אם משהו מזה היה מגיע אלינו. אנחנו צריכים את זה מאוד".

למה? כמה משלמים לכם?

"כמה שקלים מעל שכר מינימום. לא הרבה יותר. רק מספיק כדי שאנשים יסכימו להסתכן בכביש".

על משמרות לילה אתם לא מקבלים יותר?

"מקבלים משהו. כדי שהאשה לא תכעס שאתה הולך ונעלם לה בלילה".

מאיפה אתה?

"מאור יהודה. אבל אני מסתובב בכל הארץ".

אני פונה לחברו ושואל אותו את אותה שאלה.

"אני מהכפר מרר שבצפון", הוא עונה.

וכמה אתה מרוויח?

"220–250 שקל למשמרת של שמונה שעות וחצי".

ומה אתה אומר על השחיתות?

"אני לא יודע. התחלתי לעבוד פה אתמול".

אני שואל עובד נוסף, מבוגר יותר, מה הוא אומר.

"כולם פה גנבים. הנשיא אנס. ראש הממשלה גנב. אז מה אתה רוצה? אנחנו לא שייכים לסיפור הזה - רק למעלה מתעסקים בכסף הגדול. שש שנים אני עובד בחברה, עובד קבלן, ועכשיו יש לנו סיפור עם הפיצויים. החברה הקודמת לא רוצה לשלם לנו פיצויים על זה שעברנו למעסיק חדש. 300 עובדים אצלנו רוצים לקחת עורך דין עכשיו".

אף אחד פה לא באמת כועס על המנהלים שגוזרים קופון למעלה. כולם בעיקר מאוכזבים מכך ששום דבר מהטוב הזה לא מגיע אליהם. בעוד אנחנו מדברים, הפקק על הכביש גדל בינתיים, וגדל, וגדל. העובדים שעוצרים את המכוניות מחכים לאישור מעמיתיהם, שחוסמים את הכביש בצדו השני כדי שיוכלו לפרק את המחסום ולאסוף את הקונוסים - אבל האישור לא מגיע. הנהגים שממול מתחילים לצפצף ולעשות לי 
סימנים עצבניים.

"חבורה של ליצנים כולם!"

אחד מהם יורד מהטרנזיט שלו, צועד לקראתנו וצועק עלי: "יש לי פועלים שמחכים לי שאני אאסוף אותם. כבר 20 דקות אני תקוע פה. למה אתם עושים ככה?"

אני מביט על עובדי נתיבי ישראל, אך לא נראה לי שהם עומדים לענות לאזרח המתוסכל. אני מתחיל להסביר לו שאין לי שום קשר לסיטואציה ובמקרה עצרתי פה, רק שאז אני מזהה את ההזדמנות, משנה כיוון ומנסה להגן על נתיבי ישראל. "מה אתה רוצה? צריך לגמור פה את העבודה. סוף היום", אני צועק לו בחזרה.

"אז למה אתם לא שמים שלט על הרמזור בצומת שיש עבודות בכביש הזה? שאנשים יידעו?", הוא שואל בתסכול.

מכונית נוספת מצפצפת לי, ואב ובנו מוציאים את ראשם וצועקים: "חבורה של ליצנים כולם!"

"אם אתם רוצים לעבור - יש דרכים אחרות לזרז את העניינים", אני מחייך לבעל הטרנזיט וקורץ.

החבר'ה בפקק מבינים לאט אבל בטוח את המסר. אחד אחרי השני הם מוציאים את היד מהחלון ומניחים שטרות בידי. כל אחד לפי יכולתו. 20 שקל, 50 שקל, 100 שקל. גם מטבע של 10 שקלים מסדר להם מעבר.

הפקח, עובד נתיבי ישראל, מביט עלי בהערכה כעל מי שפיצח את השיטה. הוא מפנים את המסר. נראה לי שהוא מבין שגם במדרגה הנמוכה יש פוטנציאל רווח. דווקא בחיבור לשטח יכול 
להיות כסף גדול.

צילום: עופר וקנין
צילום: עופר וקנין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker