"אני לא רוצה להכשיר את האראל סג"ל והעירית לינור הבאים - כי אף אחד לא רוצה להיות הם" - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני לא רוצה להכשיר את האראל סג"ל והעירית לינור הבאים - כי אף אחד לא רוצה להיות הם"

ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל: "אני לא רואה טלוויזיה. לא ריאליטי, לא דרמה, לא חדשות. קצת מאסטר שף" ■ "לפני עשור סטודנטים לתקשורת רצו להיות ארז טל ואברי גלעד. היום הם רוצים להיות מארק צוקרברג"

44תגובות
יובל דרור. דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל
עופר וקנין

ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה למינהל, מה עיצבן אותך בסיקור השקת אייפון 6s בתקשורת?

אני משתגע מכם בעיתונות. אותו סיפור כל פעם, רצים אחרי אפל, מתרפסים, כאילו שהם המציאו את החללית שתביא אותנו למאדים. אתם סתם יוצרים היסטריה. אני לא מבין, אתם עובדים אצל אפל? וזה אפילו לא מוצר מהפכני או חדש, בסך הכל 6S.

רגע, מי שמכשיר את העיתונאים זה לא אתם שם באקדמיה?

זו אחת התפישות השגויות ביותר ששמעתי. אנשים לא יודעים מה מלמדים כיום בבתי ספר לתקשורת. המשקל של העיתונות ירד דרמטית ומה שעלה זה איש התקשורת של העתיד.

איש התקשורת של העתיד?

עד לפני 10-15 שנה סטודנטים נכנסו לבית ספר לתקשורת ורצו להיות ארז טל ואברי גלעד. היום הם רוצים להיות מארק צוקרברג. הם רואים את עצמם כיזמי מדיה. היום להיות איש תקשורת זה להיות סטורי טלר. אני מקים דור שימצא דרך טובה יותר לספר סיפור במגוון פלטפורמות וכמובן במודל עסקי שעובד. זה דור שעושה דברים מדהימים, פרויקטים, רעיונות. האופן שבו הם מבינים מדיה הוא מרשים. הם לא זוכרים את הימים שבהם לא היה להם טלפון צמוד, מבחינתם הסלולרי הוא כמו יד. אנחנו מלמדים עיצוב ועריכת וידאו, עריכה גרפית, יזמות והתנהגות צרכנים. אני מוציא אנשים בינתחומיים. העידן של נחום ברנע ובן כספית נגמר. זה הדור האחרון שלהם. העיתונאי החדש יצטרך לערוך ולצלם ולהקליט - והכל באתר, באייפד, בסלולרי וכמובן ברשתות החברתיות. הוא יהיה מולטי טאלנט.

אייל טואג

תן דוגמה לסיפור שמסופר בכמה פלטפורמות בדרכים שונות.

סיקור הפרשיות של שרה נתניהו והוצאות מעון ראש הממשלה. בעיתון יהיה תחקיר, באתר יהיה ארכיון מסודר ויהיו תמונות וזה יהיה אינטראקטיבי עם טיים־ליין. במובייל נחליף כותרות לפי AB טסטינג - בחינת שתי אפשרויות של כותרת לאותו אייטם לפי הרייטינג של ההקלקות. זה יופיע גם ברשת החברתית עם הפניות מדליקות וביוטיוב יהיו סרטונים. התלמידים שלנו צריכים להכיר את המדיה ולדעת מה עובד בכל פורמט. כמובן שתהיה שם הרבה התייחסות לדאטה.

כלומר?

חלק גדול מהזמן צריך להסתכל על דאטה. חזרתי לא מזמן מארה"ב, שבה ביקרתי במוסדות האקדמיים הכי נחשבים ובמערכות עיתונים. לא היה אחד שלא אמר שדאטה הוא הטרנד הכי בולט. זה מסייע להבין מגמות, להבין את הקהל ואת השוק. ב"ניו יורק טיימס" הראו לי מניפה מדהימה שמזהה קשרי תוכן בקריאה של הגולשים שלהם, למשל לאן הולך מי שהתעניין בספורט, איך הוא עובר בין המדורים. בעיניי, זה הנושא הכי חשוב היום לעיתונות. העידן הדיגיטלי מייצר המון דאטה, אנחנו מוצפים במידע, ומי שיודע לעשות את הניתוח יכול להוציא סיפורים מרתקים. זה לא רק להרים טלפון למקור ולהצליב סיפור.

נשמע שאתה קצת מזלזל בעבודה העיתונאית הפשוטה.

אני לא מזלזל, אבל היום צריך מיומנויות נוספות. דאטה היא אמנות בתעשיית הפרסום והשיווק, זה הופך תנועה של גולשים לכסף גדול. לא משנה אם אתה בפרסום או בתוכן, אתה צריך היום להסתכל על הגולשים - לאן הם הולכים, מה מושך אותם וכיצד הם עוברים מאייטם לאייטם.

ואז אתה בא לראיון ומתלונן שכותבים על אייפון 6S כאילו זה פלא הבריאה?

זה מביא טראפיק, אין ספק. אבל אנשי עיתונות צריכים לחשוב מהו סיפור עיתונאי. 23 דברים שלא ידעתם על בראד פיט, זה לא עיתונות. השאלה היא איפה אתה נמצא על המטוטלת שבין עיתונות לטרפיק, כי לפעמים אתה מקבל פח זבל בלבוש עיתונאי.

הוא שאמרנו.

אבל התפקיד שלי הוא לא להגן עליכם. התפקיד שלי הוא להכשיר את עיתונאי המחר. הם צריכים להיות אתיים ב-100%, אבל גם לשלוט במגוון פלטפורמות ולספר סיפור. אני גם מלמד אותם להיות אנשי הפרסום הכי טובים.

מעצב את פני הדור הבא, סטודנטים במכללה
אוליבייה פיטוסי

אז אתה בעצם מגדל דור חדש של יח"צנים.

אני ממש לא מגדל יח"צנים, אלא אנשי תקשורת. חלקם הולכים להיות אנשי טלוויזיה, חלקם עיתונאים בפרינט, חלקם אנשי דיגיטל, וכן - חלקם יעבדו במשרדי פרסום או שיהיו דוברים. זה לא חדש. במשך שנים הכשרנו אנשים לתעשיית הפרסום. משרד הפרסום מקאן בתל אביב מפוצץ בבוגרים שלנו. רוב הסטודנטים בכלל לא רוצים להיכנס לעולם הג'ורנליזם. רובם מתעניינים בתעשיית יחסי הציבור, הדוברות, הפרסום והשיווק. על כל סטודנט בתחומי התוכן ויצירת העיתונות, הדוקו והרדיו, יש לי היום שלושה סטודנטים שהולכים לפרסום ושיווק. פעם קראנו לזה תקשורת שכנועית.

יובל דרור, "הציפייה שהעיתונאי יחשוף את האמת האובייקטיבית ויציג אותה בפני הקורא מתה, ובצדק".
עופר וקנין

מצד אחד אתה ביקורתי כלפי התקשורת הנחלשת - כותב טורים מאירי עיניים ב"עין השביעית" ובבלוג שלך, ומצד שני אתה מייצר עוד יחצ"נים ודוברים ולוביסטים שיערפלו את הסיפורים של העיתונאים ויפעלו להכניס עוד פילטרים והטיות. זה האינטרס הציבורי?

בחלק מהמקרים אני ביקורתי. אני משקיע אנרגיה כדי שאנשים יעשו את התיקון, ואני מקווה שאני מכשיר דור אחר. אני מלמד גם אתיקה, להסתכל בביקורתיות על מה שהם עושים. יש גם פרסום אתי ודוברות אתית ועיתונות אתית. אתה יכול לספר סיפור שיהיה גם אמיתי. אני לא מכשיר את הרני רהב הבא.

אותו רני רהב שעליו מתחת ביקורת קשה באחד הטורים שלך וחשפת שיחת אוף־רקורד אתו.

הסברתי למה עשיתי את זה. מעולם לא חשפתי מקור שדיבר אתי אוף רקורד, זו היתה חריגה, ובדיעבד - בצדק. הוא בחר להשתמש במעמדו כדי לאיים עלי ככותב, כמו שעשה לשרון שפורר אצלכם 
ב–TheMarker. החלטתי לחשוף את האופן שבו הדבר הזה עובד. זה היה אירוע שבבת אחת שם עליו זרקור והציג איך הוא מפעיל כוח על עיתונאי.

בוגרים שלך עובדים במשרד של רהב?

מי שרוצה להשתלב בעבודה אצל רהב - זה מצוין מבחינתי. יש לו יכולות. הוא לא הגיע לאן שהגיע סתם, הוא מאוד מוכשר. זה משרד גדול ולגיטימי. אני יכול להביע עליו ביקורת, אבל אני שמח שעובדים אצלו תלמידים שלי. אני רואה יחצ"נים כשותפים, וגם כשהייתי עיתונאי לא חשבתי אף פעם על יחצ"נים כאויבים. בעיניי, האופן שבו עיתונאי מתייחס ליחצ"ן אומר עליו הרבה. פגשתי גם עיתונאים גרועים ולא בני אדם. אללה יסטור.

הכל נכון, ועדיין ריבוי הסטודנטים לתקשורת יוצר גם מערכות מאוד מיומנות של יועצים, דוברים ולוביסטים, שבונים מחסום בין הציבור לתאגידים או משרדי הממשלה. בשביל מה צריך את כל הפילטרים האלה?

אני לא נמצא כאן בשביל להגן על המקצוע הזה, אבל אפשר גם להיות יחצ"ן חכם. גם העיתונאי הוא פילטר, אף אחד לא מושלם. בסיפור של גבי אשכנזי לא היו שתי קבוצות של עיתונאים - בעד ונגד? לא היו אינטרסים? מהי המציאות - שאשכנזי הוא סכנה לדמוקרטיה או שאהוד ברק הסתיר הקלטות? אז כן יש עוד פילטר, אבל עיתונאי טוב יודע לראות דרך הפילטר. אני לא חושב שיח"צ הוא מקצוע מגונה.

איך אתה בעצמך צורך תקשורת?

בשנה האחרונה, מאז שמוניתי לדיקן, יש לי מעט מאוד זמן לתקשורת. אני גם כותב מעט. אני בעיקר שומע רדיו בדרך לעבודה וממנה. אני מנוי לאתר "הארץ" וקורא את המהדורה המודפסת של "הארץ" בסוף השבוע. לפעמים בימי שישי אנחנו קונים "ידיעות אחרונות". חדשות בטלוויזיה אני כמעט לא רואה, כי אני לא רוצה שהבנות שלי ייחשפו לזה, זה גובל בחוסר אחריות בעיני. ואני גם לא מרגיש שאני מפסיד משהו. אני מתעדכן מדי פעם.

דוקטור לתקשורת לא צופה בטלוויזיה?

לא. לא ריאליטי, לא דרמה, לא חדשות. יש תוכנית אחת שאני רואה קצת, לא יודע למה, מאסטר שף. לכן אני כבר כמעט לא כותב ביקורת ב"עין השביעית". אבל אני רוצה לומר לכם שמצבה של העין לא טוב, הכסף שם הולך להיגמר, ואם הוא ייסגר זו תהיה בכייה לדורות. בעיקר לעיתונאים, שהכי צריכים את הביקורת הזאת. "העין השביעית" מסתכל על עולם התקשורת מנקודת מבט אינטליגנטית ומעוררת דיון וללא אינטרס זר. עיתונאים זקוקים לביקורת כי הם פועלים בעולם מעורפל ודביק ולא תמיד ברור. כשהאתר ייעלם ייווצר ואקום וזה חבל. לא נעים לשמוע ביקורת, אבל במערכות התקשורת קוראים ומגיבים לביקורת. זה נוגע בהם דווקא בגלל העוצמה ובגלל הניקיון. יש לו תפקיד נורא חשוב, והוא רלוונטי כאשר זה נעשה בידיים נקיות.

יובל דרור
עופר וקנין

מה היה הטקסט האחרון שלך ב"עין השביעית"?

על כך שיצרנית מכשירי הסלולר וואווי הטיסה רבים מכתבי הטכנולוגיה למפעל שלה בשנזן סין ולתערוכה טכנולוגית גדולה בברלין. זו היתה ביקורת על כך שהחברה קיבלה פרסום כמעט בחינם, במקום לקנות מודעות (כתבי הטכנולוגיה שטסו היו מ"ידיעות אחרונות", "גלובס", "כלכליסט", ynet וואלה, "ישראל היום" ומעוד כמה אתרים טכנולוגיים, ר"ש ונ"ט). העיתונאים התקוממו וטענו שלא קונים אותם בכרטיסי טיסה ומלון ושמערכות העיתונים עניות.

אז אולי עדיף שלא יטוסו בכלל?

נכון. וחוץ מזה יש כאן עניין של סדר עדיפויות. הרי יש כסף לדברים אחרים. עובדה שב"הארץ" לא נוהגים כך ולעולם הכתבים לא טסים על חשבון חברות מסחריות. אני מצפה מהעיתונאים ליותר, ואני שואל את הקוראים אם יסמכו על כתבה שנכתבה באופן הזה.

אז הנה חזרנו לדיון הקודם - כי מי שהטיס אותם היו אותם יחצ"נים שאתה מכשיר כמורה. האם אין לך אחריות כראש בית ספר לתקשורת לשיפור פניו של שוק התקשורת?

באקדמיה אני מכשיר אנשים שייתנו לחברה עצות ושייצגו אותן, וביושבי ב"עין השביעית" אני כותב כקורא עיתונים ביקורתי ולא כמי שמייצג יחצ"נים.

בדיעבד, אתה חושב שעצה של היחצ"ן לוואווי היתה טובה?

כן, בהשקעה קטנה הם קנו נדל"ן עיתונאי בזול.

בלומברג

אילו עוד בעיות אתיות אתה מזהה בעיתונות?

הבעיה הכי גדולה היא תוכן שיווקי. זו סוגיה מדהימה, זה הרבה יותר שקט ומתוחכם מאשר פרסום. למשל, משרד החינוך בזמן כהונתו של שי פירון שילם ל"ידיעות אחרונות" להכניס אייטמים. ערוצים שיווקיים באינטרנט נדמים לערוצי תוכן. ואתה קורא ואומר - מה קורה כאן? זה לא מוכרז רשמית כפרסומת ואתה צריך להבין מה האינטרסים מאחורי זה. בתוך ynet יש ערוץ שנקרא "המשפחה הבריאה", שממומן כולו על ידי טונה סטארקיסט, ובתוכו אפשר למצוא, לצד טיפים לחיים בריאים, כתבות שנכתבות על ידי "מומחים לתזונה" שמסבירים כמה חשוב לאכול דגים, ממש הרבה דגים. דגים זה נהדר. טונה זה נפלא. טונה זה ממש בריא ונפלא. אם אתה לא שם לב לאותיות הקטנות, שבהן נכתב "בשיתוף טונה סטארקיסט", אתה בטוח שאתה קורא תוכן שהיא תוצאה של עבודה עיתונאית עצמאית. דיברנו קודם על מאסטר שף, זוכרים שהיתה להם תוכנית מיוחדת על פתיתים? זה היה תוכן שיווקי של אסם. ומאסטר שף זו בסך הכל תכנית ריאליטי ולא עיתונות.

אז בסופו של דבר מצטייר לנו עולם של תאגידי ענק שבולעים כל דבר ומנהלים את העסק לפעמים בצורה דיקטטורית, ומה שבטוח הוא שכסף קונה הכל.

זה נובע מחולשת העיתונות. החומות נופלות: הפרסום נכנס לתוכן והתוכן לפרסום. זה נובע מחולשה מערכתית, מבעיות כלכליות ומאתיקה מפוקפקת. זו אחת הטרגדיות של העידן הדיגיטלי - שהמודל הכלכלי של עיתונות הנייר קרס, והדיגיטל עדיין לא שם.

אתה הדוקטור. תן פתרון.

אין לזה פתרון בית ספר. הכי קל זה להגיד "אל תיתנו לאנשי פרסום להיכנס", אבל העולם מורכב יותר. זו שאלה על יציבות ועמוד שדרה ומסורת. "ניו יורק טיימס" חושב פעמיים כשהוא עושה דבר כזה, אבל אם אתה "ישראל היום" זה משהו אחר.

דווקא ל"ישראל היום" אין בעיה כלכלית.

אבל הוא לא עיתון. הוא נראה כמו עיתון, הוא מודפס כל יום על נייר עיתון, עובדים בו עיתונאים, ויש גם תשבצים - אבל אין לו לב של עיתון. זה עלון תעמולה במהות שלו, של איש אחד למען איש אחד. אתה רואה את האופן שבו הם מדווחים. דיברתם קודם על פילטר של יחסי הציבור, "ישראל היום" זה הכי גרוע שיש. אז אתם לא מתביישים להתגולל על יחצ"נים?

מה ההסבר שנותן הקורא הממוצע לעצמו כשהוא לוקח ליד את "ישראל היום"?

הקורא הממוצע מקבל מוצר בחינם, וחושב שזה לא נורא להעביר איתו כמה דקות.

עופר וקנין

הוא לא מכיר את הסיפור עם שלדון אדלסון ובנימין נתניהו?

הוא מבין היטב שהוא קורא עיתון שהוא מטעם. אני לא בטוח שהוא מבין היטב את האופן שבו זה משפיע עליו. אף אחד לא חושב ש"ישראל היום" ניטרלי, אובייקטיבי ומפרסם את כל האמת ורק את האמת. אבל אנשים פועלים בהערכת חסר לגבי ההשפעה של כל זה, וחושבים שאם הם יפעילו את הביקורת האישית שלהם הם יצליחו לפלטר את ההטיה הזאת. בפועל זה כמו מים שמטפטפים על סלע. אתה לא רואה את ההשלכות ברגע הראשון, אבל זה חודר פנימה.

ומה לגבי "ידיעות אחרונות"?

יש שם שיקולים עסקיים בחלק מהמקרים או העדפות פוליטיות של הקבוצה.

מי יותר גרוע?

כל אחד גרוע בדרך אחרת. מה שמכאיב לי ב"ידיעות אחרונות" הוא שאף שהוא בא ממסורת עיתונאית, הוא זולג לכיוונים של כתיבה מוטה בחלקה, כזו שנקנית ממש בכסף. בחייכם, בכל זאת הייתם כלי תקשורת חשוב ורציני.

בניגוד ל"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" לא מחולק בחינם. הקורא חושב שהוא מקבל כאן מוצר אובייקטיבי?

ההטיה ב"ידיעות אחרונות" מסוכנת יותר, כי היא סמויה מהעין, אף שהיא קיימת בדיוק כמו ב"ישראל היום". "ידיעות אחרונות" מציג עצמו כעיתון אובייקטיבי ומציג את הכותבים הבכירים שלו בקדמת הבמה. מבחינה זו הוא יותר מאכזב, כי מ"ישראל היום" אין ציפיות. אז כן, בחלק מהמקרים "ידיעות אחרונות" מסוכן יותר.

פורסמו לא מעט טענות על ההתנהלות של נוני מוזס ועל כך שהוא שולט בח"כים וברגולטורים. אתה מכיר את התופעה הזו?

לא חקרתי עד כדי כך. אני לא מתרשם מתיאוריות קונספירציה גדולות, בוודאי לא מכאלה שמפרסם נתניהו על מוזס. זה הרי כמעט מגוחך. אין ספק שלמוזס יש את האינטרסים המסחריים שלו, אבל גם למו"ל "הארץ" עמוס שוקן יש אינטרסים, אם כי זה שונה. כמה שבועות לאחר שהגעתי לעבוד ב"הארץ" ב–2000, התקיים כנס עובדים. שוקן אמר שם משפט שזכור לי עד היום. הוא אמר: "אנחנו קבוצת עיתונות ולא קבוצת אינטרסים". זה היה המוטו. מנגד, ב"ידיעות אחרונות" כעיתון, אי אפשר להתעלם מכך שהוא מאתרג אנשים מסוימים ותוקף אנשים אחרים, תומך באנשים פוליטים מסוימים ותוקף אנשים אחרים.

התמונה שעולה מדבריך היא ששוק התקשורת שלנו לא רק מופקר, אלא גם מספק שירות גרוע ללקוחות.

אני לא יודע אם גרוע, כי יש לא מעט פינות חיוביות. "המקור" בערוץ 10 היא תוכנית רצינית, קרן נויבך עושה עבודה רצינית ברשת ב' וגם "עובדה" בערוץ 2. יש תחקירים רציניים בTheMarker, לפעמים יש ב"גלובס" דברים מעניינים וגם ב"כלכליסט". אי אפשר להגיד שהכל רע ורקוב. יש בהחלט איים, לא רק טובים אלא מצוינים ממש. יש מקומות שבהם עושים עיתונות מעניינת, עמוקה, מקורית ומודרנית. לצערי, זו לא התמונה הכללית. לא הייתי אומר שהשירות של העיתונות לקורא הישראלי הוא מופקר, אלא שהוא בינוני.

בטלוויזיה המצב יותר טוב? יש שם הרי כל ערב רצף של תוכניות אקטואליה, לכאורה עיתונות.

כולנו יודעים למה יש את הרצף הזה - כי זה זול להפקה. אבל נורא קשה להפיק שידור אקטואליה מדי יום ולשמור על רמה גבוהה. נורא קשה גם לחדש עם מרואיינים וכל הנושאים כבר טחונים. קשה להיות מקורי. זה סוד ההצלחה של "לונדון את קירשנבאום", שמצליחים לתקוף בזווית חדשה ולא ללכת על השטאנץ.

קראת את הביקורת של רוגל אלפר על הפרק עם גיא רולניק בסדרה "מגש הכסף"? אתה חושב שיש צנזורה - אולי עצמית - בערוץ 2 כמו שמתואר בסדרה, או שזה הכל קונספירציה?

בעיניי, כמו במקרים רבים, האמת נמצאת איפשהו באמצע. חברת החדשות ממומנת על ידי הזכיינים ולזכיינים יש בעלי מניות. כולם מבינים זאת - גם האנשים בחברת החדשות. משום כך בשנים האחרונות אנחנו רואים כל מיני אייטמים מיותרים המשודרים במהדורה המרכזית, שמקדמים תוכנית זו או אחרת של אחת הזכיינית. לדעתי, גם אנשי חברת החדשות סולדים מהאייטמים האלה, אבל הם מבינים שזה האתנן שהם צריכים לשלם. מנגד, זו חברת חדשות עצמאית מבחינה עיתונאית ולמנכ"ל חברת החדשות הקודם, שלום קיטל, והנוכחי, אבי וייס, יש עמוד שדרה עיתונאי אמיתי שבוחן בראש ובראשונה את הערך העיתונאי והציבורי של הסיפור. אפשר לבקר אותם על סדר היום העיתונאי שלהם, ביטחוני־מדיני על פני כלכלי־חברתי, אבל להערכתי הוא נובע משיקולים עיתונאיים ולא מלחצים לא ראויים של בעלי המניות.

העיתונות תצליח לשרוד בעידן הדיגיטלי?

כן, מו"ל "ניו יורק טיימס" ארתור סולצברגר אמר לפני כמה שנים: "זה לא משנה איך אנחנו מפיצים מידע - מה שמשנה הוא אם אנחנו עושים מזה כסף". המודל הדיגיטלי לא מפותח בינתיים. ה'ניו יורק טיימס' ניסה לעשות חומת תשלום והציג מודל מנצח, אבל זה לא מתאים לכל אמצעי מדיה. אולי במובייל ימצאו מודל לתשלום. כל תעשיית התוכן מחכה שסוף סוף תימצא התשובה, וברור שהיא תימצא.

כוחה של העיתונות יורד גם בגלל ערוצי המידע החלופיים. אנשים מקבלים היום מידע וסרטונים על פיגועים בווטסאפ לפני שזה עולה בתקשורת.

נכון, אבל אתה לא מקבל שם מוצר עיתונאי. אתה מקבל מוצר שלא עבר שום פילטר ושום בדיקה. עיתונאים צריכים להפסיק לשחק במגרש של הראשוניות, כי הם יפסידו בו. העיתונות צריכה לשחק במגרש של האמינות. לנצח במגרש של הפרספקטיבה, של ההקשר. את זה קבוצות ווטסאפ לא יספקו. אני חושב שלעולם נצטרך עיתונאים. זו אולי משאלת לב, אבל אני רוצה להאמין שלא נסתפק בקבוצות וואטסאפ ושתמיד נרצה שמישהו ישאל שאלה קשה את ראש המשלה.

אתה לא אופטימי מדי.

אני אופטימי, כי אני לא צופה את סופה של העיתונות. הציפייה שהעיתונאי יחשוף את האמת האובייקטיבית ויציג אותה בפני הקורא מתה, ובצדק. זה מעולם לא היה. זה היה בלוף. היום החכמה היא לא להגיד זו האמת, אלא קודם להיות נקי כמה שאפשר, להציג בדיוק מאיפה אתה בא.

הבעיה שקשה למצוא מי שישלם. אולי קרנות ממשלתיות?

יש מיזמים של עיתונות ללא כוונת רווח, כמו "פרופבליקה", ארגון תקשורת שעוסק בתחקירים. זה טוב רק לעיתונות בוטיק ולא יכול לצמוח מעבר לזה. אני לא רוצה שהממשלה תתמוך בעיתונות. אני לא רוצה לחזור לעיתון "דבר". היה לנו מזה מספיק. זה גם המודל של רשות השידור, ובמשך שנים, לא משנה מצד ימין או שמאל, רשות השידור היתה שלוחה של ג'ובים מהממשלה כדי לדברר את המסרים של המפלגה. אין ספק שזה גרם לריקבון הגדול ביותר.

השאלה היא באיזה מודל היא תפעל בלי אינטרסים זרים.

אני רוצה לקוות ולהאמין שיימצא מודל כזה. אבל אין ספק שהכסף הגדול נכנס ואינטרסים מסחריים או פוליטיים עושים שמות בתוך המערכת. יש כסף מסחרי שאתה מקבל בו באזפיד, ויש כסף פוליטי שאתה מקבל בו פוקס ניוז או "ישראל היום". ובכל זאת יש כל מיני אלטרנטיבות. יש גם פלטפורמות שמגיעות מלמטה שמאוד מרגשות, כמו "המקום הכי חם בגיהינום". גם פודקאסטים חוזרים להיות משהו מעניין. עולם הווידיאו מתחזק ויש כוכבי רשת. לכן צריך לצאת מהפינה שאנשי תקשורת זה להיות עיתונאים. זו פריזמה קטנה. אם אתה פתוח להבין מה קורה במדיה, אתה רואה המון דברים. העולם רחב יותר.

איזו כותרת היית נותן לראיון הזה?

בתור עיתונאי הייתי הכי חלש בכותרות. אולי משהו כמו "אנשי תקשורת הם הראשונים שלא מבינים מה לומדים בבתי ספר לתקשורת".

למי אתה מתכוון?

שמעתי את עירית לינור אומרת "אל תלכו ללמוד תקשורת כי אי אפשר ללמוד את זה" ואת אראל סג"ל מתבטא באותו אופן. הם לא מבינים איזה סוג בוגרים אנחנו מכשירים. הם לא מבינים שאני לא רוצה להכשיר את האראל סג"ל והעירית לינור הבאים כי אף אחד לא רוצה להיות הם. זאת לא היומרה שלנו. זה הלך לכיוונים אחרים.

אז למה ללמוד תקשורת?

כי זה מרגש. אתה נמצא ברגע הזה שבו כל הכוכבים מסתדרים מחדש. אתה נכנס לעולם ויוצא ממנו כשיש לך הזדמנות להשפיע. זה החלק הכי מרגש בתפקיד - להשפיע על דיסציפלינה שלמה, שגם היא השתנתה. כל שנה אחוזים די ניכרים מתוכנית הלימודים שלי נזרקים לפח, כי התחום משתנה. כשנכנסתי ב–2010 היה קורס על סקנד לייף, ואיפה התחום הזה היום? לא קיים. השינויים מהירים מאוד. בתוך כל זה הביקוש ללימוד עיתונות ממש תמיד היה הכי קטן.

זה לא רק מרגש, זה גם עצוב.

אין שם עבודה. למדתי סוציולוגיה כי זה עניין אותי, אבל הדור הנוכחי משתחרר מהצבא וחושב מה הוא יעשה עם הלימודים בעוד שלוש שנים. זה דור פרקטי שמסתכל על תעשיית התקשורת ואומר שזה נורא נחמד, אבל מה אני אעשה עם זה? יש כאלה עם תשוקה למקצוע שרוצים מאוד ומצליחים, אבל הם מעטים.

נראה שאתה לא מצטער שעזבת את העיתונות.

נורא נהניתי להיות עיתונאי. זה מקצוע מקסים ומגוון, ואתה פוגש אנשים מעניינים. נותנים לך חופש אישי לנהל הזמן שלך וגם חופש אינטלקטואלי. זה מקצוע רומנטי ומשפיע ולא היה לי קל לעזוב אותו. אבל הוא נהיה קשה בעבודה היום־יומית שלו. בנוסף, לא ראיתי מצב שבו אני אעשה את אותו דבר לאורך זמן, ולא נשכח שאפשרויות הקידום נורא מצומצמות. יש רק שכבה דקיקה כנייר שמגיעה עד קצה הפירמידה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#