את מי פגש אפי רוזנהויז בכלא, ועם מי הוא עוד צפוי להיפגש - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

את מי פגש אפי רוזנהויז בכלא, ועם מי הוא עוד צפוי להיפגש

כך נהפכו עברייני פשיעה כלכלית שבעבר זכו ליחס סלחני מרשויות החוק - לפושעים שמושלכים לכלא

12תגובות
אפי רוזנהויז
אמיל סלמן

לפני כשלושה שבועות, בפנים חתומות, נכנס המנכ"ל הכל־יכול לשעבר של שופרסל, אפי רוזנהויז, לכלא ניצן - והתחיל לרצות עונש של חודשיים בפועל, בעקבות עבירות הגבלים עסקיים שבהן הורשע. ספק אם מי שכונה בעבר "מלך הקמעונות הישראלי" האמין שזה קורה לו. הרי הוא לא גנב מאף אחד, לא שיחד, לא מעל ולא לקח כסף לכיסו. הוא בסך הכל התנהל כפי שחשב שמצופה ממנו. אחרי הכל, להיטותו להגדיל את רווחי החברה היא זו שהעניקה לו את תואר "איש השיווק של השנה" מטעם איגוד המפרסמים ב–2006 ואת תואר "איש השנה של 'גלובס'" ב–2009.

בעולם העסקי עוררה כניסתו של רוזנהויז לכלא זעזוע עמוק. "היה לזה אפקט הרתעתי חזק מאוד. גזר הדין שלו הוא דבר שאנשי עסקים מדברים עליו הרבה. אני נפגש עם מנהלים והנושא של שופרסל עולה שוב ושוב בשיחות אתם", אומר בכיר בתחום ההגבלים העסקיים, שעקב אחרי המשפט. "חלק אומרים: 'זה היה ברור שזה ייגמר ככה', ואחרים אומרים: 'איך אפשר לעשות עסקים אחרת? מה פתאום נפלו עליו?'. אני לא חושב שרוזנהויז הבין שמה שהוא עושה יכניס אותו לכלא. גם כשהתחילה החקירה הוא היה שאנן מאוד".

"הענישה של רוזנהויז הפתיעה גם אותי, כי היא חורגת מהפסיקה שקדמה לה", אומר עו"ד בועז גולן, מומחה בתחום ולשעבר היועץ המשפטי של רשות ההגבלים העסקיים. "עד היום, כשבית המשפט אמר שצריך להכניס עברייני הגבלים עסקיים לכלא, זאת היתה רטוריקה בלבד. אמרו שזה מה שראוי לעשות, אבל בכל תיק ותיק מצאו את הסיבות מדוע להימנע מגזירת מאסר. למשל, בקרטל הרמזורים (ב–2005 הורשעו שתי חברות רמזורים בהסדר כובל של תיאומי מכרזים, ח"ע), בית המשפט הדגיש את חשיבות עונש המאסר, אבל נמנע מלגזור את העונש. מתי בתי המשפט כן פסקו מאסרים לעברייני הגבלים? אך ורק בתיקים שבהם הרשות הגיעה להסדרי טיעון עם חלק מהנאשמים, שבהם הוסכם על מאסרים בפועל. אחרי שנקבעה 'רצפה' ביחס לחלק מהנאשמים, בתי המשפט גזרו מאסרים גם על נאשמים אחרים באותו תיק. במקרה של שופרסל, מבלי שהיה הסדר טיעון בתיק, ובגין עבירה מהפחות חמורות שהוגש בגינן כתב אישום — מכיוון שלא מדובר בקרטל — בית המשפט גזר מאסר".

כניסתו של רוזנהויז לכלא היא חלק ממגמת ההחמרה בענישה בגין פשעים כלכליים המורגשת בשנים האחרונות. לבד מהמקרה של רוזנהויז, שהשתייך לתחום ההגבלים העסקיים, ההחמרה הזו התבטאה עד היום באופן משמעותי בעבירות מידע פנים והרצת מניות.

האירועים שבגללם עשה רוזנהויז את דרכו לכלא החלו בדצמבר 2008, בהיותו מנכ"ל שופרסל, רשת השיווק הגדולה בישראל — עם נתח שוק שהגיע באותה תקופה ל–40% מהענף. רוזנהויז ראה מודעות בעיתונים שבהן הציעה המתחרה המושבעת, מגה, שורה ארוכה של מוצרים לכבוד חנוכה במחירים שהיו שווים או נמוכים מאלה של אותם המוצרים בשופרסל. חמתו של רוזנהויז בערה בו וכעסו יצא על הספקים. הוא יצא למרתון שיחות ולחצים על גדולי היצרנים במשק דאז — מנכ"ל אסם גזי קפלן, מנכ"ל שטראוס גד לסין, מנכ"ל ויסוצקי רון ויינשטיין ומנכ"ל קבוצת ישראל בחברה המרכזית למשקאות קלים, איציק תמיר — כולם זכו לשיחות טלפון זועמות שבהן דרש מהם רוזנהויז שיפעלו כדי להפסיק את המבצעים של מגה.

אפי רוזנהויז
אמיל סלמן

כדי להבהיר כמה הוא כועס, החליטה שופרסל לשדר מסר עצבני ולהפסיק לשווק מוצרים מסוימים של חלק מהספקים. רוזנהויז לא העלה בדעתו שאותן שיחות טלפון, יחד עם עבירות נוספות על חוק ההגבלים העסקיים, יובילו אותו לכלא.

רוזן וכבוב מטילים אימה

החמרת הענישה לא מתבטאת רק בתחום ההגבלים. אף שכבר ב–1998 שונה החוק, כך שהעונש על עבירות מידע פנים נקבע על חמש שנות מאסר במקום שנת מאסר אחת שהוגדרה בחוק עד אז, עד לשנתיים האחרונות אזרחים שהורשעו בעבירות מידע פנים לא נכנסו לכלא. גם בעבירות תרמית, בחינת הרשעות בשנים האחרונות מעלה כי אם בעבר נענשו מורשעי עבירות אלה בשנת מאסר אחת, בשנים האחרונות מדובר על שנתיים ויותר. גם ברשות ניירות ערך מעידים על עלייה בכמות התיקים ובחומרתם בשנים האחרונות.

"אנשים נכנסים להיסטריה כשהם מגיעים לאולם בית המשפט של חאלד כבוב מהמחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב. הבעיה היחידה היא שהאופציה מבחינתם היא להגיע לאולם של השופט הכלכלי דוד רוזן", אומר מקור ברשות ניירות ערך. כבוב ורוזן, ששפטו בכמה מתיקי העבירות הכלכליות הבולטים בשנים האחרונות, אכן נהפכו לשמות מאיימים עבוד הנאשמים. לדברי כמה עורכי דין, העונשים החמורים שהשופטים הכלכליים משיתים נובעים מרצונם להתבלט. אחרים גורסים כי כבוב נשלח בעבר להשתלמות בארה"ב, והושפע מאוד מהפערים בין הענישה המחמירה שם על עבירות כלכליות לענישה המקלה יחסית בישראל.

השופט חאלד כבוב
דודו בכר

אבל להחמרה הזו יש כנראה גם סיבות שאינן קשורות לאישיות השופטים. האחת היא הקמת בית המשפט הכלכלי ב–2010: ערכאה משפטית בעלת מומחיות כלכלית, שמרגע שיצאה לדרך שמה לעצמה מטרה להגביר את ההרתעה והענישה בעבירות מסוג זה. במקביל, ב–2009 נוצר ברשות ניירות ערך "מנגנון אכיפה מינהלית" שאיפשר לרשות לנקוט סנקציות שלא דרך המסלול הפלילי — בצורה מהירה וקלה יותר מבעבר כנגד העוברים על חוקי ניירות ערך.

סיבה נוספת נוגעת לשינוי הלך הרוחות הציבורי סביב עבירות כלכליות. המשבר העולמי והמחאה החברתית בישראל ב–2011 הביאו לכך שהציבור תפש את העבירות הכלכליות ככאלה המביאות לנזק ישיר וכואב לכיסו האישי. בשנים האחרונות הפנימו בחברה ובבית המשפט כי העבירות האלה חמורות יותר ממה שהעריכו בעבר. רשות ניירות ערך ובתי המשפט התמקצעו והפנימו כי שוק ההון הישראלי נמדד בעולם גם על בסיס האכיפה המתבצעת בו.

עו"ד גיל דחוח, שייצג נאשמים בעבירות מידע פנים ומתמחה בעבירות צווארון לבן, טוען כי מדובר בתיקון של עיוות ששרר בישראל בעבר: "נוצרו כאן כל מיני עיוותים. אנשים ביצעו עבירות כלכליות שתוצאותיהן הרסניות לציבור — והענישה היתה קלה. יכולת לשדוד סניף דואר עם פתק ולקבל שלוש שנים בכלא, ומצד שני לפרק חברה שלמה במהלכים בעייתיים בשוק ההון ולצאת בזול. נוצר פער לא סביר בין העבירה לעונש, שהצדיק את החמרת הענישה. מלבד זאת, הנושא הכלכלי הגיע למרכז השיח, מה שגרם גם כן להחמרה".

החגיגה של עובדי אלספק

לפי רבים מהעוסקים בתחום, קו פרשת המים של החמרת הענישה היה ב–2012, עם הרשעתו בשימוש במידע פנים של אפרים קדץ, סמנכ"ל שיווק ומכירות ומ"מ המנכ"ל בחברת אלספק, העוסקת בתחום ייצור החשמל. כפי שמגדיר זאת אדם שהורשע בעבר בעבירות כלכליות, "תיק קדץ הוא זה שדפק את כולם. בתגובה לערעור שלו לבית המשפט העליון, העליון אמר שהוא נותן לשופט כבוב יד חופשית בגזר הדין שלו".

בנובמבר 2008 החלה אלספק משא ומתן עם חברה ספרדית שרצתה לרכוש ממנה מערכת המאפשרת חיסכון בהפעלת טורבינות חשמליות ביותר מ–6 מיליון יורו. בסוף מארס 2009 נסע המייסד והמנכ"ל, יורם הררי, לחתום על ההסכמים. התכונה בחברה היתה רבה. כל העובדים ידעו על העסקה המשמעותית שעשויה להיחתם, ומזכירת החברה נהגה לעדכן אותם בנעשה בזמן שהיתה יורדת מלשכתה לארוחות צהריים. ככל שהתברר שהחתימה מתקרבת, העובדים החלו לקנות את מניות החברה ושיתפו את חבריהם על ההזדמנות הגדולה שטמונה במניית אלספק. המניה הגיבה להתלהבות הזו בזינוק של כ–50% תוך כמה ימים, הרבה לפני שאלספק דיווחה ב–5 לאפריל כי חתמה על הסכמים לאספקה והרכבה של המערכת בספרד.

השופט דוד רוזן
תומר אפלבאום

החגיגה סביב מניית אלספק לא חמקה מעיני רשות ניירות ערך. היא זיהתה את התנועות החריגות סביב המסחר במניה ופתחה בחקירה. יותר מ–20 איש נחקרו בפרשה ושישה אנשים הועמדו לדין. קדץ, שרכש את מספר המניות הגבוה ביותר, ספג את העונש הכבד ביותר ונידון לעשרה חודשי מאסר בפועל.

גם בתור זה שרכש את מספר המניות הגבוה ביותר, קדץ לא התעשר ממעשיו. הוא רכש מניות בסך הכל ב–70 אלף שקל, ובמשפט טען שהפסיד בסופו של דבר מהשקעתו במניה. הסיבה לכך שחלק גדול מהעובדים לא הובאו לדין בסופו של דבר היתה שהם השקיעו רק כמה אלפי שקלים במניות החברה.

כאשר נדחה הערעור שהגיש קדץ בגין עונשו, אמרה שופטת העליון דפנה ברק־ארז כי "התפשטותה של תופעת העבריינות הכלכלית, כמו גם סכנותיה, מחייבות להסיט את נקודת האיזון לעבר הדגשת האינטרס הציבורי בענישה ראויה". השופטת מרים נאור חיזקה דברים אלה ואמרה: "הגענו בהליך זה לקו פרשת המים. נפל דבר, הוטל ואף אושר עונש של מאסר בפועל. מי שיעבור בעתיד עבירות של שימוש במידע פנים, מוטב שיידע כי הוא צפוי לעונשי מאסר בפועל, עונשים חמורים בהרבה מזה שהוטל הפעם על קדץ".

לאחר שסיים לרצות את עונשו חזר קדץ לעבוד באלספק, שבה הוא עובד עד היום. "החמירו אתו בצורה קיצונית", אומר מקורב לחברה. "העובדים באלספק לא היו מודעים לעצם העבירה במה שהם עושים. היו יכולים להכניס את כל החברה לכלא. זה היה מקרה ראשון שתפסו מישהו אחרי ההחלטה להחמיר בענישה, והיה צריך להתחיל מאיזה שהוא מקום".

"עשינו להם בית ספר, 
הרגנו את השוק"

סוגיית ההרתעה היא שאלה מרכזית העולה כשבוחנים את נושא החמרת האכיפה, ולגבי האפקטיביות שלה יש ויכוח. לעומת מי שמדבר על האפקט ההרתעתי המושג מכניסתו של מנכ"ל כמו רוזנהויז לכלא, יש מי שאינו מאמין שגזרי הדין האלה משיגים את מטרתם. "ההרתעה באמצעות הגברת הענישה לא עובדת, זו עובדה", אומר אדם שהואשם בעבירות כאלה בעבר. "לפני שלוש שנים קיבל כלא חרמון את העבריין הראשון בגין דיני ניירות ערך. כיום יש עשרה כאלה בממוצע בשנה. ההרתעה לא עובדת, כי אתה לא יכול להילחם בגאווה של האנשים ובחמדנות שלהם. מה אתה חושב, שאחד כמו נוחי דנקנר יחשוב לא להרשות לעצמו לעשות משהו בגלל פחד מהרשות? זה הרי היבריס. גם אחד כמו ג'קי בן זקן, השריף של אשדוד, יפחד לא לעשות דברים מסיבה כזו? תראה את דוד אדרי — איך הוא דיבר. הוא חשב שהוא התותח הכי גדול בעולם".

אדרי הוא מי ששימש עד 2010 סמנכ"ל הברוקראז' ומנהל הנוסטרו של בית ההשקעות הגדול בישראל, פסגות. בפרשה שבה הוא הנאשם המרכזי נכון להיום — פרשת פסגות — טוענת הפרקליטות כי אדרי ומנהל חדר המסחר, שי בן דוד, פעלו כדי להשפיע על שערי אג"ח ממשלתיות כדי להשיא רווחים לפסגות.

פרשת הרצת מניות מנופים
עופר וקנין

הציטוטים שהושמעו בבית המשפט משיחות שערך בן דוד בתקופה הרלוונטית אכן חשפו פעיל שוק הון שרחוק מצניעות לגבי יכולות ההשפעה שלו בשוק ההון, עם אמירות כמו "אתה יודע אחי, אני לא משחק משחקים, אני לא נותן למחיר לעלות, כמה שאתם רוצים...יא אפסים, יא כלומניקים"; ו"בוא תראה, הם יקבלו אצלי כמה שהם רוצים אחי, הם רוצים 15 מיליון ב–80 ו...אני לא אתן להם לעלות על הנייר אחי, אני לא אתן להם, אני אוריד את הכל; עשינו להם בית ספר, הרגנו את השוק".

למרות כל הציטוטים הבוטים, קו ההגנה של אדרי מתבסס על כך שהוא לא התכוון ולא רצה לגרום לשינויים בשערי האג"ח — שהתביעה טוענת שהוא גרם להם. שאלת הכוונה היא מהותית בעבירות הכלכליות.

גם בפרשה אחרת, פרשת חברת מנופים פיננסיים, שבה הורשעו איש העסקים ג'קי בן זקן ופעיל שוק ההון איתן אלדר (בעוד כשבוע יודיע השופט רוזן מהו גזר דינם — הפרקליטות דורשת שייענשו בשלוש־חמש שנות מאסר) בהרצת מניית מנופים פיננסיים, טוען בן זקן שגם אם היה לו עניין בכך שמניית מנופים תעלה ותיכנס למדד תל אביב 100, וגם אם הוא מודה בכך שהיה מרוויח אם פעולות המסחר שביצע גרמו לשינויים במניה — הוא לא התכוון לכך ולא עשה את הפעולות האלה כדי שהמניה תעלה.

סוגיית הכוונה היא כל הסיפור ברבות מהעבירות הכלכליות. אפשר כמעט לשמוע את הנאשמים מדברים עם עצמם ומסבירים: "קניתי כי חשבתי שהמניה טובה. לא אקנה בתקופה זו וזו?". דוגמה להצדקה העצמית הזו ניתנה במשפטו של צבי רבין, בעליו של משרד קשרי משקיעים ויחסי ציבור, שהורשע בתחילת 2014 בשימוש במידע פנים שהגיע אליו אודות לקוחותיו — לצורך השקעה במניות החברות שעליהן היה לו מידע. רבין, שביצע חלק מהרכישות במהלך המשבר הפיננסי של 2008, ניסה להסביר את ההשקעות שביצע באותה תקופה בכך שהשכיל להבין שהמפולת הגדולה של שוק ההון היא הזדמנות חסרת תקדים לבצע השקעות.

גם נעם טפר, איש קשרי משקיעים שמרצה מאסר לאחר שהורשע בקניית המניות של החברות שבהן טיפל בסמוך לידיעות חיוביות אודות מצבן העסקי, כפר בכך שהדברים נעשו בעקבות ההתפתחויות החיוביות בחברות. השופטים לא האמינו לטפר, כפי שלא האמינו לרבין או לבן זקן.

"הרבה פעמים יש כפירה, שבה הנאשם טוען שאמנם הוא קנה או מכר מניות מסוימות שבהן הוא טיפל, אבל הוא עומד על דעתו שלא קיבל מידע פנים כתוצאה מעבודתו, ואם החליט לקנות — הרי זה בגלל שקרא ובדק את הדו"חות הכספיים של החברות, ראה מצגות למשקיעים והעובדה שהכיר את החברה גרמה לו לרכוש את מניותיה", אומר עו"ד רונן עדיני, המתמחה בדיני ניירות ערך אשר ייצג את נועם טפר. "העניין מעט מורכב יותר. זה לא רק עניין של אמונה או חוסר אמונה בנאשם. יש גם חזקות שאומרות שאם היה בידי הנאשם מידע פנים — בית המשפט לא צריך להוכיח קשר סיבתי בין המידע הזה לשימוש בו, שהנאשם לא יכול להתנתק מהמידע הזה".

לדברי עדיני, "הרבה מנהלים ואנשי מקצוע בתחום העסקי לא מכירים מספיק את העבירה של שימוש במידע פנים, שהיא עבירה שמורכבת ממיני חלופות. אפשרות אחת של אשמה היא במקרה שבו אדם קונה ומוכר ניירות ערך על בסיס המידע. אפשרות אחרת היא אם הוא מוסר את המידע למישהו אחר. במצב כזה, גם האדם הראשון וגם האדם השני ייחשבו לעבריינים. נגיד שאני עורך דין שמטפל בחברה בורסאית ואני מספר לחבר מידע מהותי שלא פורסם על החברה. סתם מספר, לא אומר לו 'תקנה לנו מניות'. במצב כזה אפילו אם הוא קונה מניות ולא מספר לי שקנה אותן — שנינו עבריינים. מבחינת החוק עשינו קנונייה. הרי קורה להרבה אנשי עסקים מצב שבו הם יכולים לשתף אנשים אחרים במידע כזה — והם נהפכים בכך לעבריינים. הרבה פעמים יש גם מצב שבו מקבל המידע לא ידע שאסור לו לעשות בו שימוש, ופתאום הוא נהפך לעבריין — ויכול להיות שזה נעשה בתום לב.

"בינינו", אומר עדיני, "אני לא רואה פה טרגדיות מטורפות. יש פעמים שאתה רואה מקרה שלא מצדיק ענישה פלילית חמורה. אבל כיום קיימת גם האכיפה המינהלית — שהיא רפורמה חשובה שמאפשרת לרשות ניירות ערך להסתפק בהליך מינהלי במקרים הפחות חמורים. זה נותן לרשות יכולת להכות בנבוט במקום בגרזן במקרים הפחות חמורים — שבהם זה מתבקש".

נוחי דנקנר בדיון בבית המשפט
עופר וקנין

ואכן, חוק איסור השימוש במידע פנים הוא לא משהו שאנשים רגילים מכירים. כשמדובר בבורסה, רבים מכירים ביטויים כמו "תן לי איזה שם של סוס מנצח", ומאמינים בכך שהיחידים שמרוויחים בבורסה הם אלה שיודעים משהו שלא כולם יודעים.

בהתאם, לבד ממנהלי השקעות או אנשים העוסקים בתחום קשרי משקיעים, אפשר למצוא בקרב הנאשמים והחשודים כאלה שייתכן שלא ידעו או לכל הפחות הדחיקו את חומרת העבירה שהם מבצעים.

כך היה במקרה של אברהם בזיז, סמנכ"ל תפעול בחברת קמהדע, שכשנודע לו על עסקת ענק בחברה שלח במהירות הודעת SMS לחבר ששירת עמו במילואים בשם אביחי רצון, וכתב: "תקנה כעת (את המניה) שלא תגיד לא אמרתי לך, לא יכול לפרט. תדע בהמשך". רצון רכש מניות של קמהדע ב–240 אלף שקל ושיתף במידע את אחיו. בעקבות המקרה נידון בזיז לשישה חודשי עבודות שירות ולקנס של 100 אלף שקל, ואיבד את מקום עבודתו.

"70%–80% משוק ההון הוא מידע פנים", אומר אדם שהורשע בעבירות מידע פנים. אבל הטענה הזו, כמובן, לא עובדת בבית המשפט. "טענת ה'כולם עושים את זה' היא לא טענה חזקה", אומר עו"ד צבי גבאי, לשעבר הממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך. "כשהייתי תובע וטענו נגדי 'כולם עשו את זה', אמרתי: 'אתה אומר שצריך להיות לך צפוף יותר על ספסל הנאשמים?'. צריכה להיות אכיפה נחושה כדי שאנשים יפסיקו לעשות את מה שהם עושים".

"הציבור רוצה דם, ורוצה לראות אנשים תלויים בכיכר העיר"

תיאור של הנעשה מאחורי הדלתות הכבדות בקומה השלישית בבניין רשות ניירות ערך ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, שם נמצאים חדרי החקירות של הארגון, ניתן בתביעה שהגישו ב–2012 אורי בן נפתלי ואורן סרוסי נגד המדינה בטענה שההודאה במעשיהם נגבתה מהם באופן בלתי חוקי.

דוד אדרי
מוטי מילרוד

סרוסי ובן נפתלי היו שני ברוקרים שהורשעו ב–2011 ב–65 עבירות על חוקי ניירות ערך. בין היתר, הם קנו ומכרו מניות בין חשבונות של לקוחותיהם לבין חשבון הנוסטרו של החברה שבבעלותם — כדי להשפיע על שערי מניות של חברות כמו אפריקה ישראל. בתביעתם נגד המדינה הם תיארו חקירות שארכו עד 11 שעות, שבהן השתמשו חוקרי הרשות בטכניקות "השוטר הטוב והשוטר הרע", חזרות בלתי נגמרות על אותן שאלות בנוסחים שונים בניסיון לשבור אותם, הטחת קלסרים על השולחן וסיטואציות שבהן החוקר מפסיק את הקלטת החקירה כדי ללבן אתם סוגיות ללא תיעוד של החקירה.

"לאנשים נורמטיבים מספיק המעצר על ידי רשות ניירות ערך כדי להביא להרתעה", אומר עו"ד דחוח. "באופן כללי, מהבחינה הזו התהליך הוא אפקטיבי. החבר'ה של שוק ההון מכירים בעלייה ברמת הענישה, ובכל יום שעובר הם חוששים יותר. הברוקרים, מנהלי חדרי המסחר והמבצעים — כולם מדברים על זה. זה חילחל לתודעה של השחקנים בשוק ההון שמודעים לשינוי הדרמטי בענישה, וכן יצר הרתעה ציבורית. מה שכן, היו בשנים האחרונות אנשים שהורשעו וששינו את הכללים על הגב שלהם — וזה לפעמים דבר אכזרי מאוד. כלא זה כלא. במעשיהו כולם מעורבבים — נידונים למאסר עולם עם עברייני מין".

לדברי דחוח, "הציבור רוצה דם, ורוצה לראות אנשים תלויים בכיכר העיר. לא תמיד היתה התאמה בין הסיפור והנסיבות מאחורי האירוע לתוצאה. התחיל להיות תג מחיר שלפיו על עבירות כלכליות הולכים לבית סוהר, כמו על רשלנות בתאונות דרכים. בשם האינטרס הציבורי לא רואים את הבן אדם. וזה לא נבע מכך שהיתה עלייה בכמות העבירות בכלל, או תופעה שהיה צריך לטפל בה. פשוט שינו את הגישה, ולדעתי זה קרה מהר מדי".

"יכול להיווצר כאן סחף כתוצאה מכך שמתייגים כל עבירה כלכלית כדבר נורא חמור", אומר עו"ד אילן סופר, ראש מחלקת ליטיגציה מסחרית וצווארון לבן במשרד גולדפרב זליגמן. "אחת הסיבות למגמת ההחמרה היא חוק הבניית שיקול הדעת בענישה (שנועד ליצור אחידות בענישה, ח"ע). החוק הזה גימד את מקום הנסיבות האישיות ושם יותר דגש על מתחם ענישה שהוא אובייקטיבי ובלתי תלוי בנסיבות העבירה. מי שנפגע מזה הם אנשים נורמטיבים, מלח הארץ, שבית משפט פחות סימפטי לכך. זה מתבטא באמירה שחוזרת על עצמה בפסקי דין, שאומרת ש'כל עברייני הצווארון הלבן הם אנשים נורמטיבים'. יש משהו בעייתי בגישה הזאת. בעבירות צווארון לבן מדובר בדרך כלל באירועים חד־פעמיים, ותמצא בהן אנשים שתורמים לחברה, עם עבר צבאי מפואר, תארים אקדמיים, שכל מהלך חייהם הוא הצלחה גדולה — ואז הגיע אליהם מידע פנים. השאלה היא אם צריך להחמיר אתם".

ההשראה להחמרה בענישה נמצאת מעבר לים. "בארה"ב הענישה חמורה יותר בצורה דרמטית", אומר עו"ד גבאי. "האמריקאים הלכו עם הכלא עד הסוף. זו הסיבה לכך שיש כיום בארה"ב הכי הרבה אסירים לנפש, ובתוך זה נכנסו גם עברייני צווארון לבן. בעקבות פרשת אנרון בתחילת המילניום נחקק חוק סרביינס אוקסלי, שהכניס רפורמות בתחום הרגולציה הפיננסית והוכנסו תיקונים מרחיקי לכת בכל הקשור לענישה. כשעבדתי בארה"ב, לנאשמי צווארון לבן היה ברור שאם יורשעו הם יילכו לשנים ארוכות בכלא".

לדברי גבאי, למרות שקנה המידה הכספי של העבירות בארה"ב גדול יותר, "בשיטה האמריקאית גם הענישה והסטנדרטים גבוהים יותר משמעותית. בישראל מדובר על שנה־שנתיים בכלא. לא על עשר שנים כמו בארה"ב, שזה באמת מגוחך — כי סטטיסטיקות מראות שכושר ההסתגלות של עברייני צווארון לבן לכלא גבוה משל אחרים, כי אלה אנשים עם יכולות שאומרים 'אני אקרא יותר, אשלים תואר, אכתוב ספר'. יש להם יותר כישורים.

"השנה הראשונה בכלא קשה להם", אומר גבאי, "בשנה שנייה הם הסתגלו ואחרי השנה השלישית לא משנה להם כבר אם זה שלוש או חמש שנים, והמדינה משלמת על השהות שלהם בכלא הרבה כסף. אנחנו צריכים להחליט מה העונש האפקטיבי. אם נחמיר מדי — נאבד מהאפקטיביות. אולי טוב יותר להשאיר הענישה כמו שהיא, ולהשקיע באיתור עבריינים.

"בארה"ב השופט לא מחליט להכניס אותך לכלא לכמה זמן שבא לו. שם החליטו על מנגנון מדריך לשיפוט. ועדה פדרלית מחליטה מה יהיו שיקולים לחומרה והקלה בכל עבירה. בישראל בהקשר זה, כשהייתי ברשות, אחד הדברים שעמדו לנגד עיניי היתה העובדה שבאותה תקופה לא היה עונש מאסר למי שהורשע במידע פנים. הרגולטור היה מודע לזה וכדי להגיע למצב שבו מעלים את רף הענישה, הוא העלה את כמות תיקי מידע פנים שנחקרו ברשות. כשהעונש הוא עבודות שירות, המסר הוא שזה לא רציני. הרשות חשבה להרים את רף הענישה ולא במפתיע רואים כיום שמורשעי מידע פנים נכנסו לכלא.

"במקביל למאמץ של רשות ניירות ערך, בית המשפט אמר שצריך לקבוע שמתחם הענישה לשימוש במידע פנים הוא שנה עד שלוש שנות מאסר. בפעם הראשונה, במקרה קדץ, השופט הלך טיפה מתחת לזה. אבל אחרי גזר הדין של קדץ פתאום יש בנצ'מרק, וגם הרשעות שבאו בעקבותיו מדברות על הבנצ'מרק ופתאום יותר קשה להקל או לסטות. בתחום צווארון לבן יש לא מעט מחקרים שמראים שפושעי צווארון לבן קיבלו בעבר עונשים קלים יותר. כשמגיע אדם כזה לבית המשפט והוא לא מכור סמים, מדבר רהוט ומביע חרטה — לפעמים השופט מתרשם שפחות צריך להעניש אותו. השאלה כמה זה רלוונטי".

הענישה הזאת יכולה להפחית את הפשיעה?

גבאי: "אני חושב שכן. לעומת נרקומן שלא עושה חשבון לפני שהוא פורץ, עבירת צווארון לבן נעברת הרבה פעמים בצורה רציונלית — אנשים אומרים 'יש פה איזו הזדמנות', ומבינים את המנגנונים שיגרמו להם לגרוף רווח ואת המנגנונים שיאפשרו להם להסתיר את העבירה. להרתעה יש שני נדבכים. נדבך אחד הוא השאלה מה העונש שאקבל. נדבך הרבה יותר משמעותי הוא מה הסיכוי שאתפס.

"בתהליך הרציונלי שקודם לביצוע העבירה העבריין אומר לעצמו 'באיזו מידה אני מצליח לוודא שאני לא נתפס' — וברמה הזו החמרת הענישה זה מצוין". 

יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר
דודו בכר

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם