רק ביזנס: העסקים הצדדיים של בתי הספר למינהל עסקים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רק ביזנס: העסקים הצדדיים של בתי הספר למינהל עסקים

אלפרד אקירוב, אליעזר פישמן, טדי שגיא ורבים אחרים תורמים מדי שנה לבתי הספר לניהול באוניברסיטאות עשרות מיליוני שקלים ■ האם התופעה משחיתה את האקדמיה?

12תגובות
תומר אפלבאום

יוני האחרון, הפקולטה לניהול בבניין רקנאטי, אוניברסיטת תל אביב. כמה מהשמות המוכרים בעולם העסקים הישראלי מתכנסים ובאים: גליה מאור, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי; אלי יונס, לשעבר מנכ"ל מזרחי־טפחות; וגם אהוד אולמרט, פעם ראש ממשלה והיום מורשע בפלילים. העילה: חנוכת מכון הנדל"ן באוניברסיטת תל אביב על ידי איש העסקים אלפרד אקירוב, שב–2013 תרם לטובת הקמתו 2.5 מיליון דולר. בזמן שחבריו של אקירוב גודשים את הבניין, תושביו הקבועים — הסטודנטים — מנועים מלהתקרב למתחם קבלת הפנים.

"הכנס היה יוצא דופן מכיוון שהשיק את המכון על שמו של התורם. הזמנו את מר אקירוב, הודינו לו ואפשרנו לו לשאת דברים", אומר פרופ' משה צבירן, דיקן הפקולטה למינהל עסקים על שם רקנאטי. "איפשרנו למר אקירוב להזמין את מוקיריו וחבריו. אנחנו אוניברסיטה ציבורית ולא יכולנו שלא לאפשר למוזמניו להגיע. אולמרט היה אורח אישי של מר אקירוב, הוא בחר להביא חבר שלו, ולא נגרש אותו. אנחנו מוסד ציבורי".

פרופ' יהודה שנהב, מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה, רואה את הדברים קצת אחרת. "הרגע הזה, שבו עבריין מורשע כאולמרט מוזמן לכנס אקדמי וסטודנטים מתבקשים שלא להסתובב באוניברסיטה ציבורית, מהווה הוכחה שאנשי האקדמיה אימצו לגמרי את הפרספקטיבה של אנשי העסקים ואיבדו את התודעה שלהם כחוקרים הפועלים למען האינטרס הציבורי".

ניר קידר

שנהב טוען עוד כי מעורבותם של בעלי ההון במוסדות המחקר, בעולם בכלל ובישראל בפרט, "מפרה את העקרונות הבסיסיים של האקדמיה ומהווה השחתה אינטלקטואלית". לטענתו, הפקולטות למינהל עסקים במיוחד "איבדו את ההצדקה לקיומן כתחומים מחקריים והן צריכות לחדול לפעול בתוך האוניברסיטאות".

"אין ספק שכשאנשים תומכים במחקרים זה משפיע על אופיים", אומרת פרופ' יולי תמיר, שהיתה שרת החינוך וכיום מכהנת כנשיאת מכללת שנקר. "אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, והאוניברסיטה אינה שונה מהחברה שבתוכה היא פועלת". תמיר מוסיפה כי ראשי מוסדות אקדמיים צריכים לדחות תרומות גדולות, שמפרות את האיזון בין כלל התורמים למוסד, כי הן יוצרות השפעה שאי אפשר לעמוד בפניה.

פרופ' פיליפ אלטבך, ראש המרכז להשכלה גבוהה בינלאומית בבוסטון קולג', טוען כי "בעולם כולו נסוגה המדינה במידה זו או אחרת מתמיכתה באוניברסיטאות, ומעמדן כטובין ציבורי נשחק. ספקים חדשים של השכלה גבוהה, שהינם בעלי אינטרסים עסקיים וחסרי זיקה לערכים אקדמיים, נכנסו למערכת במטרה היא להרוויח כסף. כאשר אלה פוגשים בתסכולם של חוקרים ואנשי מינהלה כתוצאה מתנאי עבודתם — התוצאה עלולה להיות שחיתות".

פרופ' צבירן הודף בתוקף את הטענות האלה. "מרבית תקציב הפיתוח של האוניברסיטאות, בארץ ובעולם, מגיע מתרומות", הוא אומר. "למעשה, לכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה יש גוף שעוזר לה לאסוף כספים. הגוף נשלט על ידי האוניברסיטה וכפוף לנשיא. דיקנים רשאים לפנות לתורמים, אבל בפועל זה לא קורה. אנחנו רק דואגים לקשר עם התורם לאחר שתרם כדי להציג לו את העבודה שלנו, מה אנחנו מתכוונים לעשות, שיידעו מה קורה עם התרומה".

מה הסיכוי שבמכון שנתרם על ידי איש עסקים יתבצע מחקר שעלול לפגוע בעסקיו של אותו תורם?

"במכוני המחקר לא עוסקים בתחקירים. מתבצעים שם ניתוחי מצב (קייס סטאדי) שתפקידם הוא לתאר תרחיש מסוים. נושא כמו בעיית הריכוזיות של מדינת ישראל לא מעניין אותי. זה לא קייס סטאדי. זה נושא של TheMarker, לא שלנו. ולא רק זה: ברגע שהכסף של התורם יצא ממנו, הוא כבר לא שלו. זה טראסט של האוניברסיטה. מרגע שהכסף מגיע לאוניברסיטה התורם לא מעורב, למעט העדכון פעם בשנה".

מחקר לא נועד להוות נייר ביקורתי כלפי תופעה מסוימת?

דודו בכר

"לא, מחקר בהווייתו הוא לא ביקורתי".

המחלוקת בין צבירן לשנהב, לתמיר ולאחרים מבטאת במידה רבה את הוויכוח הניטש באקדמיה בנוגע לקבלת תרומות, ליחס לתורמים, לקשרים ההדוקים בין חוקרים לאנשי הון ולהשפעה שיש להם על מחקרים וחוות דעת — ומכאן גם להשפעה על דעת הקהל.

הפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, או בשמה המוכר "רקנאטי", היא הפקולטה לניהול הגדולה בארץ. רשומים אליה כ–3,000 סטודנטים, שכר הלימוד לתואר שני בה נע בין 47,880 ל–115 אלף שקל, ובשנים האחרונות היא נהפכה למוקד משיכה לבעלי ההון התורמים לה עשרות מיליוני דולרים. בניגוד לפקולטות אחרות, מינהל עסקים אינו תחום לימוד שבו נדרשות מעבדות או ציוד מחקרי יקר, והכסף מתועל להקמת מכוני מחקר.

התורם המרכזי של הפקולטה בתל אביב הוא איש העסקים הבריטי ג'רמי קולר, המנכ"ל והבעלים של קולר קפיטל, אחת מקרנות הפרייבט אקוויטי הגדולות בעולם. על פי הסכם כוונות שנחתם בין קולר לפקולטה, בשנים הקרובות הוא יתרום 25 מיליון דולר לפקולטה, מתוכם כבר נתרמו 5 מיליון דולר להקמת מרכז קולר ליזמות וחדשנות. תורמים משמעותיים אחרים הם רעיה שטראוס, שתרמה 5 מיליון דולר להקמת מכון מחקר לעסקים משפחתיים; קרן אלרוב של אלפרד אקירוב שתרמה 2.5 מיליון דולר ושמלבד תרומתה למכון הנדל"ן תרמה ב– 2007 להקמת מכון לחקר עסקים וסביבה שנמצא כיום בשלבי סגירה; וקרן דליה ואלי הורביץ, שהקימה את המכון לניהול אסטרטגי ע"ש אלי הורביץ, וממשיכה לתמוך בפעילותו (הנהלת האוניברסיטה סירבה למסור פרטים על גובה תרומה זו, או לציין את שמותיהם של תורמים נוספים לפקולטה, סכום תרומותיהם וייעודן, "מטעמים של צנעת הפרט"). מקור הכנסה נוסף של הפקולטה הוא תוכניות להב — קורסים ותוכניות לפיתוח מנהלים המוצעים בשפע לקהל הרחב ולארגונים.

"אם היינו נאלצים להסתפק בתקציבים שאנחנו מקבלים מהשלטון המרכזי, האקדמיה היתה עלובה למדי", מסביר צבירן את הקשר ההדוק בין הפקולטה לאנשי ההון. "מה שנעשה בפקולטה לניהול בתל אביב בתחום של הון־אקדמיה נעשה בצורה הכי נקייה והכי אקדמית שיכולה להיות. אני די גאה בזה. אני מקווה שבזכות תרומות נוספות בעוד חמש שנים יהיו בפקולטה ארבעה־שישה מכוני מחקר חדשים שיאפשרו לנו להחזיר מדענים מחו"ל ולפתח את המחקר בארץ".

גורמים בפקולטה מציגים את מכון אלרוב לחקר הנדל"ן כדוגמה, כדי להמחיש את חששם שבעלי המאה ישפיעו על נושאי המחקר. לדברי צבירן, זהו חשש שווא. הוא אומר כי היוזמה להקמת מכון מחקר בנושא מסוים נובטת תחילה במוחם של החוקרים, ורק לאחר שהם פונים לרקטור ומבקשים את אישורו, הם או מחלקת קשרי חוץ של האוניברסיטה תרים אחרי מקור מימון. ההגבלה היחידה על נושאי מחקר היא נושאים שבהם אין לפקולטה יתרון יחסי. "לדוגמה, לפקולטה אין ערך מוסף או מומחיות בתחום הידע של הגז ולכן אנחנו לא עוסקים בזה", הוא אומר. "ניהול המכונים נעשה לפי תקנון אוניברסיטאי, ללא קשר עם התורם. התורם חד וחלק אינו מעורב באג'נדה האקדמית. יש לנו ועדה אקדמית והיא מחליטה על היבטי המחקר. בסוף כל שנה מזמינים את התורם או את באי כוחו ומספרים לו מה עשינו. אם יש כנס, מזמינים אותו, אבל הוא לא משפיע לא על תכני הכנס ולא המוזמנים. אפס מעורבות. אנחנו מדווחים לו אחת לשנה ולא יותר".

לדברי צבירן, הוא לא יודע איך נוצר הקשר הראשוני עם אקירוב. "אני מניח שהוא כבר היה מעורב ולכן היה קל להביא אותו, וגם כי מצאו תחום שמעניין אותו", הוא אומר. "הנדל"ן הוא תחום עולה בעולם שהפקולטה רצתה לקדם וחיפשה תורם שיקים מכון מחקר".

"ברור שהכסף קודם לחוקרים", אומר מנגד פרופ' יואב גנזך, מרצה בכיר בפקולטה. "אקירוב, למשל, הוא שהחליט לתרום להקמת מרכז לחקר הנדל"ן, כי ברור שהנושא קרוב ללבו והוא רוצה להיות מזוהה אתו. אנשים כמוהו לא תורמים לפילוסופיה יהודית בימי הביניים. זה לא כל כך מעניין אותם. מי שנותן כסף הוא המחליט, ומבחינה אקדמית הבעיה היא שזה מטה את המחקרים לתחומים פחות חשובים". פרופ' ניראון חשאי מהאוניברסיטה העברית מוסיף: "אני לא מכיר אף אוניברסיטה שדחתה תורם כי התחום שהוא הציע היה שולי. החכמה היא לעבוד עם התורם ולחבר אותו לתחומים המתאימים".

"איש העסקים הוא משקיף בלבד"

באוניברסיטה העברית הדברים מתנהלים באופן שונה. בבית הספר למינהל עסקים לומדים כ–1,500 סטודנטים, 50 מתוכם בתוכניות החוץ־תקציביות לתואר MBA, שבהן גובה שכר הלימוד הוא כ–100 אלף שקל. הפקולטה נהנית מתרומות של כ–500 אלף דולר בשנה. כלומר, זאת פקולטה קטנה יותר, הן מבחינת מספר הסטודנטים והן מבחינה תקציבית. בעברית יש 30 תלמידי מחקר, ואילו באוניברסיטת תל אביב 39 תלמידי מחקר בלבד.

התורמת המרכזית בירושלים היא גייל אספר, פילנתרופית קנדית שאביה היה איש עסקים מצליח במערב קנדה, וכיום מעורבת בהקמתו של מוזיאון בתל אביב להישגי העם היהודי במדע ובספרות. בנוסף, הפקולטה קיבלה בשנים האחרונות תרומה של 50 אלף דולר בשנה מחברת הנדל"ן כלכלית ירושלים, שהיתה עד לא מכבר בשליטת איש העסקים אליעזר פישמן. כמו כן, האוניברסיטה מקבלת סכום דומה מחמישה עיזבונות של תורמים מחו"ל.

כספי התרומות משמשים להקמתם ולתפעולם של חמישה מכונים בתחומי יזמות, מימון, אגריביזנס, נדל"ן ושיווק בינלאומי. פרופ' ישי יפה, דיקן בית הספר למנהל עסקים, מעריך את עלות התפעול של מרכז אקדמי איכותי בכ–100 אלף דולר בשנה. יפה רואה בעייתיות בקבלת תרומות מבעלי הון או מחברות פרטיות ולפיכך החיל על עצמו מגבלות מרצון. באוניברסיטת תל אביב רשאים הדיקנים לפנות לתורמים, אך מרגע שאותר תורם פוטנציאלי, המשך הטיפול בקשר עמו הוא באחריות האגף לקשרי חוץ. באוניברסיטה העברית לא מאפשרים קשר כזה. "כדיקן אני לא מבקש תרומות מגופים או אנשים שיש להם פעילות עסקית בארץ", אומר יפה. "זה לא מפני שיש לי מספיק כסף — אין לי — אלא מטעמים עקרוניים. אני מעדיף לגייס בחו"ל, היכן שאין חשש שייווצרו ניגודי עניינים, או מאנשים פרטיים שאינם חלק מהעולם העסקי או שפרשו ממנו. החשש שלי הוא שבגלל אינטרסים של תורם לא יתבצע מחקר ספציפי בפקולטה, וזה עלול להוביל להתנגשות".

טלי מאייר

פרופ' ניראון חשאי, המנהל האקדמי של מרכז אספר ליזמות, שנהנה מהתרומה הגדולה ביותר בפקולטה, מספר שכספי המרכז משמשים למלגות לדוקטורנטים, לבניית מאגרי נתונים, לפרויקט שמתעד את סיפורן של חברות סטארט־אפ ישראליות ולהבאת מרצים מחו"ל. "150 אלף דולר לפעילות מחקרית זה לא רע. אין המון חוקרים בתחום של אסטרטגיה ויזמות, אז לצרכים של היום זה לא מעט". לטענתו, תיאורטית יכולה להיות בעיה לקבל כסף מבעלי הון, אבל הוא מעולם לא נתקל בשום מעורבות: "גם כשאיש עסקים תורם, כללי המשחק ברורים: מגדירים אתו את המטרות הכלליות, ומפה האוניברסיטה היא סוברנית והוא משקיף בלבד".

פישמן הוא איש עסקים ישראלי שתרם לכם.

פרופ' יפה: "הקשר של הפקולטה עם פישמן החל שנים רבות לפני המינוי שלי, ובאופן אישי מעולם לא נפגשתי עמו. פישמן אינו ולא היה התורם המרכזי של הפקולטה. שאר התרומות מגיעות ברובן מעיזבונות של תורמים מחו"ל, וחוץ מדיווח שנתי לקרנות אין לי שום מגע עם התורמים האלה או עם יורשיהם, להוציא את גברת אספר — שעמה אנחנו מדברים פעמיים־שלוש בשנה".

פרופ' צבי וינר, המנהל האקדמי של מרכז פישמן לנדל"ן בפקולטה, מאמת את הדברים: "הנדל"ן הוא נושא שנושק לתחומים רבים", אומר וינר. "לכן הניהול האקדמי מתבצע בפועל על ידי ועדה אקדמית, שמתכנסת פעמיים בשנה ומשתתפים בה דיקן בית הספר, נציג מהמחלקה לגיאוגרפיה, נציג מהמחלקה לכלכלה ואני. יחד אנחנו מחליטים על הפעילות ועל חלוקת התקציב גם לסטודנטים שאינם שייכים לבית הספר למינהל עסקים. פעם בשנה מגיעים נציגים של כלכלית ירושלים, ואנחנו מגישים להם דיווח. באופן אישי מעולם לא נפגשתי עם מר פישמן".

"אם מישהו רוצה לייעץ ליצחק תשובה — הוא יכול לעשות זאת"

מטרת האוניברסיטאות, ולשם כך הן מקבלות מימון ציבורי, הוא קודם כל מחקר, אך נראה שאין קשר בין גובה התרומות ומספר מכוני המחקר שהיא מחזיקה לבין מספר החוקרים שהפקולטה לניהול מכשירה. לפי הנתונים שבידינו (ראו טבלה), שיעור תלמידי הדוקטורט מכלל תלמידי הפקולטה בתל אביב הוא 1.3%, בעברית 2%, בבר אילן 4%, באוניברסיטת בן גוריון 2.4%, ובראש הרשימה נמצאת אוניברסיטת חיפה עם כ–10%.

אוניברסיטת תל אביב הציגה השבוע בגאווה את הדירוג של Eduniversal, שבו קיבלה הפקולטה לניהול שלה את הציון הגבוה ביותר באזור אירו־אסיה, חמישה עלים. עם זאת, גורם בכיר באקדמיה מסר לנו כי פחות מקובל להתייחס לדירוג Eduniversal, מכיוון שלעתים יש רכיבי דירוג הקשורים לשכר או למספר המדינות שהן מגיעים הסטודנטים — וזה פחות רלוונטי לישראל. לפי אותו גורם, מקובל להתייחס למדד שנחאי — המדד העולמי הנחשב ביותר לדירוג אקדמי ומסתמך על פרסומים בכתבי עת נחשבים ובזכייה בפרסים יוקרתיים. לפי מדד זה, האוניברסיטה העברית מדורגת ב–2015 במקום ה–62 בתחום של כלכלה ומינהל עסקים (הדירוג משלב את שתי הפקולטות) ואילו אוניברסיטת תל אביב מדורגת במקום ה–83 בלבד.

הפקולטה לניהול בתל אביב הקימה באמצעות כספי התרומות 11 מכוני מחקר. תפקידם של המכונים להעמיק את המחקר בתחומיהם, להעסיק עוזרי מחקר לצורך איסוף וניתוח נתונים, להזמין מרצים אורחים מחו"ל, לקיים סדרת סמינרים לסגל והרצאות אורח לסטודנטים, לארגן כנסים בינלאומיים ולממן מלגות לתלמידים לתארים מתקדמים. בניגוד לקרנות חיצוניות, המחייבות את החוקרים להתחרות על קבלת מימון למחקרים עם טובי המוחות בעולם, הקמת המכונים מאפשרת לחוקרים גישה קלה הרבה יותר למימון. התורמים, מצדם, זוכים להכרה ולכבוד אקדמי, ולאפשרות לקדם את המחקר האקדמי בתחום הקרוב ללבם.

עופר וקנין

פרופ' צבירן, הדיקן של רקנאטי, מונה לתפקידו ב–2014. במקביל הוא עומד בראש שני מכוני מחקר: מכון אלי הורביץ לניהול אסטרטגי ומכון קולר ליזמות וחדשנות. בנוסף, הוא משמש כמנהל אקדמי של תוכנית ה–MBA, בהתמחות ניהול וטכנולוגיה, יזמות וחדשנות ומשמש כמנהל אקדמי של תוכניות מדיניות תגמול והטבות. מלבד זאת, הוא מרצה בשני קורסים בתוכנית להב. לדברי פרופ' יפה, אצלו בבית הספר איש אקדמיה אינו יכול לעמוד בראשם של כמה מכונים שונים, מכיוון שלדעתו כל חבר סגל אמור להיות מומחה בתחומו.

צבירן הוא גם הבעלים של חברת ייעוץ פרטית. על פי תקנון אוניברסיטת תל אביב, מרצים מן המניין יכולים לעבוד מחוץ לאוניברסיטה בהיקף של עד יום בשבוע ובמסגרת זו יכולים לתת שירותי ייעוץ פרטיים לכל גורם עסקי. "המגבלה היא רק על הזמן, ולא למי מייעצים. אם מישהו רוצה לייעץ ליצחק תשובה — הוא יכול לעשות זאת", אומר צבירן.

עד 2011 היה צבירן הבעלים של חברת המחקר צבירן מחקרי שוק, שנמכרה לחברת פילת. בזמן שהחברה נמכרה, היא העניקה שירותים ליותר מ–400 חברות בארץ ובחו"ל. צבירן הפסיק לנהל את החברה כשנתיים לפני האקזיט, והחל להתמקד בייעוץ בנושא שכר ותגמול לבכירים בחברות ציבוריות. במאי 2011, לאחר המכירה, הוא הקים חברת ייעוץ חדשה — פרופסור משה צבירן בע"מ. החברה מעידה על עצמה כי ברשותה כלי מחקר ייחודים במשק, בכל הנוגע לסקרים הנוגעים למקומות עבודה ושכר. צבירן מחזיק ב 50% מחברה זו עם אשתו, רחל צבירן. הוא רשום גם כבעלים וגם כדירקטור בחברה.

במסגרת החברה החדשה העניק צבירן בשנים האחרונות שירותי ייעוץ לחברת אלרוב שבשליטת אלפרד אקירוב ובני משפחתו. כמו כן, צבירן משמש כחבר בוועדה המדעית של מכון אלרוב לנדל"ן, שאותו הקים איל ההון. כך לדוגמה, במארס 2013 הודיעה אלרוב לבורסה על כינוס אסיפה כללית שנתית מיוחדת שתדון בין היתר באישור מדיניות התגמול לנושאי המשרה בחברה. לדיווח צורף דו"ח של צבירן ובו חוות דעת על התמלוגים שמקבל אקירוב. בדו"ח, שאותו חיבר צבירן כאשר כיהן כסגן הדיקן, הוא קבע ששכרו הכולל של אלרוב נמוך מהמקובל בחברות בורסאיות אחרות באותו סדר גודל. ביולי 2013 חיבר צבירן חוות דעת הנוגעת לג'ורג'י אקירוב, בנו של אלפרד, המשמש כמנהל הפעילות המלונאית של הקבוצה בארץ ובחו"ל. במסגרת ההסכם הועלה השכר של אקירוב מ–80 אלף שקל בחודש ל–100 אלף שקל בחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן, כך שהוא יעודכן מדי שנה. כמו כן, שווי השימוש במכונית הועלה מ–68 אלף שקל בשנה ל–130 אלף שקל. השווי הכלכלי של ההטבה הזו, לפי הדו"ח של צבירן, נאמד ב–20 אלף שקל בחודש. צבירן קבע בדו"ח שביחס לשכר הכולל (120 אלף שקל בחודש) שכרו של ג'ורג'י אקירוב נמוך מהמקובל בשוק.

בפעם אחרת, בנובמבר 2014, חיבר צבירן חוות דעת המנתחת את רמות התגמול של חווה, רעייתו של אקירוב, המשמשת בקבוצה כסמנכ"לית לענייני מיצוב בתחום המלונאות. הניתוח נעשה לקראת אסיפה כללית שנתית שעמדה לאשר את המשך העסקתה לשלוש שנים נוספות ולאשר את שכרה: "חבילת התגמול לגברת אקירוב הינה בתנאי שווק וממוצבת בחלקו הנמוך של הטווח המקובל", כתב צבירן.

לא אמורים לבקר את המגזר העסקי

ההתקשרות בין איש העסקים אקירוב לאיש האקדמיה צבירן היא חוקית לחלוטין, אך מעוררת מחלוקת באוניברסיטת תל אביב ומחוצה לה. "אדם שמייעץ לאקירוב לעולם לא יוכל לבקר אותו", אומר שנהב. "הכסף שמועבר מאקירוב לפקולטה לעולם לא יוכל להיחשב נקי מאינטרסים ולשמש למחקרים אוטונומיים הנוגעים אליו. זו למעשה הדרך שבה האוניברסיטה מאבדת את החופש האקדמי שלה".

האוניברסיטה דווקא לא רואה בכך שום בעיה. למעשה, לפי תגובת האוניברסיטה, הפקולטה על שם רקנאטי כלל לא אמורה לבקר את המגזר העסקי. "הטענה כי הפקולטה לניהול לא תוכל להעלות ביקורת כלפי עסקים של אקירוב או של גורמים עסקים הקשורים אתו אינה רלוונטית", נמסר מהאוניברסיטה, "שכן אין זה מתפקידה של הפקולטה או של חוקריה להעביר ביקורת על גורמים עסקיים כאלה או אחרים".

מיכל פתאל

לאוניברסיטת תל אביב יש היסטוריה בכל הנוגע להתנהלות מול אקירוב. בדו"ח מבקר המדינה מ–2011 נמתחה על האוניברסיטה ביקורת בנוגע להתערבות של אקירוב, אז חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה, בפרויקט בניית מעונות הסטודנטים של חברת שיכון ובינוי בצפון תל אביב, מכיוון שחברה אחות שלה עבדה עם אלרוב בפרויקט בירושלים. עם זאת, המבקר ציין כי אין בממצאים כדי לקבוע כי אקירוב פעל בניגוד עניינים או בניגוד לטובתה של האוניברסיטה. האוניברסיטה טענה בתגובה כי היא תלמד את הלקחים ותפעל ליישמם. פרשה זו היתה קשורה, בעקיפין, גם להדחתו של הרקטור לשעבר צבי גליל, שהיה מסוכסך עם אקירוב.

בכך לא מסתיימת מעורבותו של אקירוב באוניברסיטה. כפי שנחשף כאן לראשונה, אקירוב היה גם חבר בוועדת האיתור שבחרה את הדיקן הקודם של הפקולטה לניהול, פרופ' אשר טישלר, בכהונתו הראשונה (2007–2014). לפי תקנון אוניברסיטת תל אביב, אפשר לשלב בוועדות האיתור של דיקנים שני אישי ציבור. הדבר מתאפשר מכיוון שבשנת הלימודים 2004/5 תוקן התקנון, לטענתה בידיעת המל"ג. בפקולטה לניהול רואים את איש העסקים אקירוב כאיש ציבור, למרות האינטרסים שיש לו בתחום הנדל"ן.

מהמל"ג נמסר בעניין זה כי "בחוקת אוניברסיטת תל אביב היה קיים תמיד סעיף, אשר אושר על ידינו, שלפיו הנשיא והרקטור רשאים לכלול בין שבעת חברי ועדת החיפוש לדיקן איש ציבור אחד בלבד, בעל מעמד בתחום פעילותה של הפקולטה. למען הסר ספק, נבהיר כי על חברי ועדת החיפוש לכל תפקיד להימנע מכל ניגוד עניינים במהלך כהונתם".

"האם צה"ל היה מסכים שאיל הון יחליט מי יהיה מפקד חטיבת השריון?", שואל פרופ' יפה. "איך למישהו מחוץ לאקדמיה, יהא זה בעל הון, פוליטיקאי או סתם מאכער, יכולה להיות הבנה בעניין אקדמי ניהולי או מחקרי?"

ניר קידר

ב–2007 הקים אקירוב את המכון לחקר עסקים וסביבה שנשא את שמו במסגרת משותפת של הפקולטה לניהול ושל בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר. הוועד המנהל של המכון כלל שלושה פרופסורים (ביניהם טישלר, דיקן הפקולטה), את אקירוב ואת בתו שרון. מהאוניברסיטה נמסר כי המכון אינו פעיל מאז ספטמבר 2014 ונמצא בהליכי סגירה. עם זאת, עם תחילת התחקיר הוסר אתר המכון, שבו ניתן פומבי לשיתוף הפעולה בהקמת המכון בין בית הספר ללימודי הסביבה לבין הפקולטה לניהול וכן צוין שמם של פרופ' טישלר, מר אקירוב ובתו כחלק מצוות הוועד המנהל. התקשרנו למנהלת המקצועית של המכון כסטודנטים המתעניינים בו, ונמסר לנו כי הוא פעל בשנת הלימודים הקודמת, וכי בשלב זה עתידו לא ברור.

במועצה להשכלה גבוהה אמנם אין תקנות לגבי ניהול מכוני מחקר, אך באוניברסיטה העברית מקפידים על אי־מעורבות של בעלי הון או נציגיהם במכונים אקדמיים. "הניסיון להפריד בין ניהול שוטף לניהול אקדמי במכוני מחקר הוא ניסיון מלאכותי. מכונים אקדמיים צריכים להיות מנוהלים מכל בחינה שהיא על ידי אנשי אקדמיה בלבד כי הפעילות הראשית שלהם נועדה להעמיק ולטייב את המחקר", אומר יפה. "כל המרכזים בבית הספר למינהל עסקים בעברית מנוהלים על ידי חברה ועדה ויו"ר, שכולם אנשי אקדמיה. במרכז פישמן יש גם מנהל אדמיניסטרטיבי שכלל אינו איש אקדמיה, ומנהל את פעילות המרכז (קורסים הניתנים לקהל הרחב) מחוץ לאוניברסיטה".

פרופ' חשאי מעלה נקודה בעייתית נוספת באשר למעורבות של גורמים חיצוניים בניהול האקדמי. "להחזיק צוות ניהולי במרכזי המחקר זו הדרך של האוניברסיטאות לממן את עצמן, במיוחד אם מביאים אנשים חיצוניים שרשאים לקבל שכר מהתקציב של המרכז. זה מיותר כי זה פוגע בתקציב של הפעילות עצמה. בעבר היה במרכז אספר מנהל חיצוני שקבל שכר משמעותי, והחלטנו לוותר על זה. איש סגל שעומד בראש מרכז זכאי לתוספת שולית למשכורת, והרבה יותר נכון לפעול כך". פרופ' חשאי מעיד כי במרכז שלו הוא המנהל היחידי וכי ההחלטה על החלוקה התקציבית ועל הפרויקטים של המרכז מתקבלת בישיבות הפקולטה.

אמא תרמה, הבת מנהלת

ברקנאטי פועל מכון מחקר נוסף שמעלה תהיות — המרכז לחקר עסקים משפחתיים, שהקמתו מומנה בין השאר באמצעות תרומה בת 5 מיליון דולר מרעיה שטראוס בן דרור. מה כוללת הפעילות האקדמית של מרכז רעיה שטראוס בשנה שחלפה מאז הקמתו בספטמבר 2014? כנס אקדמי אחד, ובינתיים לא פורסמו מחקרים בתחום. האוניברסיטה מסרו לנו שעד כה יצאו לדרך שישה מחקרים במכון זה.

בשיחה עמו מסביר צבירן שבעקבות התקציבים שהוזרמו למכון הגיעו החוקרים, מתחומי מחקר אחרים. "כשפתחו את המכון והופנו משאבים, חלק מהמרצים שלנו בבית וגם מחוץ לפקולטה לקחו מחקרים שלהם בתחומי השיווק ואמרו — אסיט את המחקר שלי לנושא שהוא חשוב מאוד, ועל ידי זה אקדם את המחקר".

באתר המכון לא מפורטת רשימת החוקרים ועמיתי המחקר הפועלים בו, כמקובל, ולמעשה מלבד מנהלי המרכז, פרופ' דן וייס, שתחומי מחקרו נוגעים גם לנושאים אחרים, וד"ר נאוה מיכאל־צברי, שסיימה דוקטורט ראשון בתחום בישראל, כלל לא ברור אילו עוד חוקרים בארץ מקדישים מזמנם לחקר עסקים משפחתיים. המרכז מציע שני קורסים בלבד.

בעוד שלפי דברי האוניברסיטה, לראשות מכון פקולטטי יכול להיבחר רק מי שהינו חבר סגל אקדמי בכיר המועסק במשרה מלאה במסלול המינויים הרגיל, הרי שד"ר מיכאל־צברי אינה מרצה מן המניין באוניברסיטת תל אביב. מה שכן, היא נושאת כמה כובעים אחרים: מעבר להיותה מנהלת משותפת של המכון היא מנהלת אקדמית של אחד הקורסים, מרצה בתוכנית להב להכשרת מנהלים, אך היא גם בתה של התורמת למכון, רעיה שטראוס. מיכאל־צברי, כפי שמצוין גם באתר האוניברסיטה מעיד, היא גם אשת עסקים ובעלת רשת צעצועים. היא מחזיקה ב–90% מרשת צעצועים חצי חינם, שלה כמה חנויות ברחבי הארץ.

מכון העסקים המשפחתיים אינו היחיד שבראשו עומדים אנשים עסקים בעלי השפעה ועמדה במשק. מכון אלי הורביץ לניהול אסטרטגי, שהוקם ב–2004 עת כיהן הורביץ כיו"ר טבע, נמצא כיום תחת ניהולו האקדמי של פרופ' צבירן. יו"ר המכון הוא יאיר סרוסי, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים, שמשמש גם נשיא איגוד הבנקים. לצדו, בין שותפי המכון, נמצא חיים הורביץ, בנו של אלי הורביץ ז"ל. מי שמנהל את מכון קסירר, שאותו הקים רו"ח יצחק סוארי, הוא רו"ח דודי גולדברג, נשיא לשכת רואי החשבון ושותף במשרד רואי החשבון ליאון אורליצקי ושות', שבראשו עומד רואה החשבון משה ליאון, המקורב לאביגדור ליברמן ולפוליטיקאים אחרים. 

"למכונים יש חופש מחקר אקדמי מלא, והתורמים אינם מעורבים בהחלטותיהם"

אוניברסיטת תל אביב מסרה בתגובה: "הדיאלוג עם העולם העסקי הוא חלק מרכזי בלימודי מינהל עסקים. בעשייה הענפה בא לידי ביטוי הקשר לעולם העסקים ועם מנהלים בכירים בארץ ובחו"ל. חלק נכבד מהמנהלים בישראל, המכהנים בעמדות מפתח, נמנים עם בוגרי הפקולטה לניהול. מנהלים אלה לוקחים חלק בכנסים, באירועים, בהרצאות אורח, במפגשים של ארגון הבוגרים ועוד, שבהם הם חולקים מניסיונם עם הסטודנטים והבוגרים של הפקולטה.

"אחד המוקדים המרכזיים לפיתוח אקדמי בכל העולם הוא תרומתם של אנשי עסקים למוסדות אקדמיים, ובכלל זה הענקת מלגות לסטודנטים, הקמת מבנים, תרומות למכוני מחקר ועוד. באוניברסיטת תל אביב ובכלל זה בפקולטה לניהול המדיניות והכללים ברורים וחד־משמעיים. למכונים יש חופש מחקר אקדמי מלא, והתורמים אינם מעורבים ואינם לוקחים חלק בהחלטות המחקר. בעולם מקובל שחברי סגל בפקולטות למינהל עסקים מהווים אוטוריטה מקצועית של ידע וממילא מעורבים בפעילות ניהולית וייעוצית בחברות פרטיות וציבוריות. לעניין זה אין ולא דבר עם פעילותם המחקרית שעוסקת במחקר בסיסית שאינו נוגע לארגון כזה או אחר. יש לזכור שצינור החמצן של האוניברסיטאות הוא תרומות המממנות פעילות אקדמית, כגון מחקרים, כנסים וכו'. לתורמים אין כל נגיעה לפעילות האקדמית המתנהלת באוניברסיטה".

לגבי מכון שטראוס לחקר עסקים משפחתיים: "המנהל האקדמי של מרכז שטראוס לחקר עסקים משפחתיים הינו פרופ' דן וייס. ד"ר נאוה מיכאל־צברי משמשת כמנהלת המכון. היא מסייעת לפרופ' וייס והינה האחראית, בין השאר, על הפעילות השוטפת של המכון. עם זאת, חשוב להדגיש כי ד"ר מיכאל־צברי הינה בעלת תואר דוקטור בתחום פעילותו של המכון ולכן, בנוסף לפעילותה בניהול הפעילות השוטפת של המכון, היא גם חוקרת פעילה בתחום (ללא מינוי אקדמי בפקולטה) ומציגה את מחקריה (מופיעים באתר המרכז) בכנסים בינלאומיים. כך למשל, אחד ממאמריה התפרסם באחרונה בכתב עת מדעי מוביל בנושא עסקים משפחתיים ואף נבחר למאמר הטוב ביותר ל–2014.

"הוועדה המדעית של המרכז (הנותנת תוקף לפעילותו האקדמית וכן הערכת הצעות מחקר וניתוחי אירועים), כוללת את פרופ' פיטר במברגר (סגן הדיקן למחקר), פרופ' דן וייס (המנהל האקדמי של המכון), פרופ' דב תאני, פרופ' אבי וואהל, פרופ' משה צבירן וד"ר נאוה מיכאל־צברי

ב–2015 (שנת פעילותו הראשונה של המרכז) אושרו תקציבי מחקר לשישה מחקרים הנוגעים לעסקים משפחתיים לחוקרים בפקולטה ומחוץ אליה, שביניהם: פרופ' אבי כרמלי, פרופ' דני הלר, ד"ר ברק אהרונסון, ד"ר איתי אטר, ד"ר שי שטרן ואחרים. בנוסף נבחרו על ידי הוועדה האקדמית שני ניתוחי אירוע של חברות ישראליות בהמשך לקול קורא בנושא. יצוין כי מחקר מבשיל לאחר לפחות שנתיים של עבודה ואילו המכון הוקם רק לפני כשנה. ב–2015 ערך המרכז כנס אקדמי בינלאומי וכן סמינרים מחקריים עם חוקרים מהארץ ומחו"ל; כמו כן פרופ' וייס וד"ר מיכאל־צברי פירסמו השנה את תוצאותיו של מחקר משותף שנערך במסגרת המכון".

לגבי ועדת האיתור לבחירת דיקן: "איש הציבור אלפרד אקירוב השתתף בוועדת האיתור לבחירת דיקן לפקולטה לניהול ב–2007, וזאת בהתאם לחוקת האוניברסיטה הקובעת כי 'הרקטור והנשיא יהיו רשאים למנות במקום אחד משני חברי הסגל האקדמי (בוועדת האיתור) איש ציבור בעל מעמד בתחום פעולתה של הפקולטה'. יודגש כי חוקת האוניברסיטה המתוקנת ב–2004–2005 היתה בידיעת המל"ג, וכי האוניברסיטה לא נדרשה לעשות שינוי בסעיף שצוטט לעיל".

לגבי המכון לחקר הנדל"ן: "המכון הוקם בפקולטה לניהול ב-2014 במימון אלפרד אקירוב. ראש המכון הוא ד"ר דני בן שחר. חברי הוועדה המדעית של המכון הם פרופ' פיטר במברגר (סגן דיקן למחקר) פרופ׳ משה צבירן, פרופ׳ רוני עופר, פרופ׳ שמעון בנינגה ז״ל, וד״ר דני בן שחר (מנהל אקדמי של המכון). יודגש כי למכון אלרוב אין ועדה מנהלת וממילא בתו של אלפרד אקירוב אינה מעורבת בניהול כלשהו של איזושהי פעילות של המכון. יצוין שלמר אקירוב ולקרן אקירוב אין מעורבות כלל בפעילות האקדמית של המכון".

לגבי עבודה מחוץ לאוניברסיטה: "יודגש שכללי האוניברסיטה אינם אוסרים על חבר הסגל להיות בעל מניות בחברה, ובלבד שמעורבותו האישית במתן הייעוץ לא תעלה על יום בשבוע. מקובל בעולם שחברי סגל במנהל עסקים מהווים אוטוריטה מקצועית של ידע ומעורבים בפעילות ניהולית וייעוצים בחברות פרטיות וציבוריות. באופן דומה גם חברי סגל באוניברסיטת תל אביב מעורבים בעולם המעש בכלל והעולם העסקי בפרט. האוניברסיטה והפקולטה אינן מעורבות בפעילות הספציפית של חברי הסגל או בארגונים שלהם הם מייעצים".

לגבי מכוני מחקר: "חשוב להבדיל בין הניהול האקדמי של מכונים באוניברסיטה לבין הניהול השוטף שלהם. הראש האקדמי של מכון אלי הורביץ לניהול אסטרטגי הוא פרופ' משה צבירן, דיקן הפקולטה לניהול. ראש המכון הוא האחראי על פעילותו עם מנהלי המכון (ד"ר רווית מיתר ומר אודי אהרוני) החולקים ביניהם את העבודה השוטפת לפי אופי הפעילות. התפקיד של יו"ר המכון הוא תפקיד ציבורי המיועד לאישיות בכירה מעולם העסקים ונועד לסייע לפקולטה בגיוס מרצים לפעילויות המשלבות העברת ידע מהאקדמיה לעולם התעשייה והעסקים. מר יאיר סרוסי הסכים לתרום לו מזמנו ומכישוריו למשך תקופה מוגבלת, על אף עיסוקיו הרבים. הוא אינו מעורב בפעילות המחקרית של המכון. באשר למר חיים הורביץ, נטען כי אין לו תפקיד פעיל במכון. ראש המכון ומנהלי המכון נפגשים תקופתית עם נציגי קרן הורביץ ומוסרים להם דו"ח על פעילות המכון. מר הורביץ ונציגי הקרן מוזמנים גם לכנסים שהמכון עורך".

לגבי המכון לעסקים, קהילה וסביבה: "המכון אינו פעיל מאז ספטמבר 2014 ונמצא בהליכי סגירה".

לגבי מכון קסירר: "יש להבחין בין מנהל אקדמי של מכוני המחקר (איש סגל בפקולטה) לבין מנהל אדמיניסטרטיבי המסייע בניהול השוטף של המכון. כך, למשל, המנהל האקדמי של מכון קסירר הוא פרופ' דן וייס, האחראי על פעילותו בתחום זה. בין מטרות המכון יש גם קיום כנסים וימי עיון. רו"ח גולדברג, המשמש גם מורה בחוג לחשבונאות מזה עשרות שנים, שותף (וולונטרי) בארגון הכנסים וניהול הפעילות של הפצת הידע לקהל הרחב של עולם העסקים".

רעיה שטראוס מסרה בתגובה: "ההחלטה על מינוי בתי, ד"ר נאוה מיכאל־צברי, כמנהלת משותפת של המרכז לחקרים עסקים משפחתיים היא החלטה של הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. הפקולטה ציינה בעת המינוי כי הבחירה בנאווה מתבססת על היותה אשת מקצוע מהמובילות בארץ בתחום העסקים המשפחתיים. הראשונה והיחידה בארץ שכתבה דוקטורט בנושא בטכניון, פירסמה מאמרים אקדמיים בנושא העסקים המשפחתיים בכתבי עת מובילים בעולם ואף זכתה בפרסים בנושא. היא מלמדת ומרצה בתחום העסקים המשפחתיים במסגרות שונות ובעולם מ–2007 ומובילה מ–2009 את הקורס הראשון למשפחות בארץ ובפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב".

אלפרד אקירוב סירב להגיב לכתבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#