סאבטקסט

בין צ'רנוי, ז'קט נדיר ואיכות סביבה

בזמן שבתל אביב ניסו למכור לי ז'קט פוליאסטר לילד בן 5 ב-6,900 שקל, בירושלים היו עסוקים בשכנוע חרדים לא לאכול בכלים חד-פעמיים

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חגי עמית
חגי עמית

יום רביעי, 10:00 בבוקר. אולם 1601 בקומה 16 שבבית המשפט המחוזי ברחוב ויצמן בתל אביב מלא עד אפס מקום. צלמים, נאשמים ועיתונאים ממתינים לשופט עודד מודריק בציפייה מתוחה, וזה מאחר בכמה דקות. בכל זאת - מדובר ביומו האחרון על הכס. מחר הוא יוצא לגמלאות. כשהוא פותח את הישיבה, .

קריאות "יש!" נשמעות ברחבי האולם. עורכי הדין של שני אנשי העסקים מרימים את אגרופיהם מעלה בשמחה. אחרים נופלים איש בזרועות רעהו - מנשקים זה את זה ומעניקים חיבוקים אמיצים.

מיכאל צ'רנוי בבית המשפטצילום: עופר וקנין

השמחה הזאת לא ברורה מאליה. עם כל הכבוד להישג המקצועי, הזיכוי הוא בשורה שלילית לחשבון הבנק של כמה ממשרדי עורכי הדין הגדולים במשק. ב–16 השנים שחלפו מאז שנעשו המעשים שבגינם נשפטו השניים התרגלו משרדים אלה לתזרים קבוע של מאות אלפי שקלים בשנה מכיסיהם של זאבי וצ'רנוי לחשבונותיהם. לפחות בטווח המיידי, הכסף הזה יפסיק לזרום.

"ברגע ששמעתי שהוא קבע את הדיון להיום, ידעתי שיהיה זיכוי. אם הוא לא היה מתכנן שיהיה זיכוי, הוא לא היה קובע את זה ליום האחרון שלו כשופט, לפני היציאה לפנסיה. כי אז מי היה נותן את גזר הדין?", מסביר לי אחד מעורכי דינו של צ'רנוי, גיורא ארדינסט, שיצג את צ'רנוי במישור האזרחי.

הוא היה יכול להרשיע אותו ולתת למישהו אחר להמשיך במקומו לגזר הדין.

"הוא לא היה עושה דבר כזה, לתת למישהו חדש להיכנס לתיק", אומר ארדינסט.

ניקול ראידמן בשבוע אופנה גינדי 2015צילום: תומר אפלבאום

"הוא תמיד אמר שאת המשפט האחרון שלו הוא רוצה לסיים בזיכוי", אומר בביטחון מעט מופרז עורך דין אחר.

לעומת עורכי הדין שלו, צ'רנוי - שבעבר הוגדר על ידי המשטרה כיעד של ארגוני פשע בינלאומיים - מאופק ואינו מפגין רגשות. הוא אמנם כבר בתחילת שנות ה–60 לחייו, אך עודנו איש גדל גוף. בצעירותו היה חובב אגרוף וכדורגל, וגם כיום נראה כי היה יכול לשרוד בקלות קרבות רחוב בטשקנט, חבל הארץ באוזבקיסטן שבו גדל.

ההאשמה שממנה הוא מזוכה כאן נוגעת לעסקה מסוף שנות ה–90, שבה רכש גד זאבי את מניות בזק. התביעה טענה כי משמעות ההסכמים העסקיים בין צ'רנוי לזאבי מאותה תקופה היא שצ'רנוי עמד מאחורי זאבי בעסקה, והשניים הסתירו זאת, בהנחה שהרגולטורים יעשו לצ'רנוי חיים קשים אם ינסה להשתלט על חברת התקשורת הגדולה בישראל. בזיכוי הבהיר השופט כי צ'רנוי וזאבי לא הפרו את החוק כשלא דיווחו על ההסכמים ביניהם, והעסקה היתה בסך הכל אופציה לרכישת המניות שניתנה לצ'רנוי.

לצ'רנוי יש נטייה לעשות את הדברים בצורה סבוכה בכל הקשור לענייני בעלות על חברות. לפני שלוש שנים הוא הגיע לפשרה משפטית בהיקף של מיליארדי דולרים עם האוליגרך הרוסי אולג דריפסקה, בנוגע להסכמי בעלות שהיו לו - או לא - בתאגיד אלומיניום רוסי.

הטייקון מסביון נשאר באולם עוד כמה דקות כדי לחגוג את הרגע, להצטלם ולנאום - אלא שלתסכולם של הנוכחים, הוא עושה זאת ברוסית בלבד. אין כאן אפילו ניסיון למשפט סמלי בעברית, לא "שלום חבר" ולא "פרקליטות - תאכלו את הלב". 20 שנה לאחר שעלה לארץ, צ'רנוי מדבר רק רוסית.

המתורגמן מסביר למי צ'רנוי בוחר להודות יותר מכולם - לחבר הטוב שבדיוק כמוהו נחקר ונחשד כבר שנים ארוכות ללא כל תוצאות. "במיוחד אני רוצה להודות לליברמן, שכבר ביום הראשון למעצר תמך בי בפומבי", הוא אומר. החשדות נגד השניים אפילו הצטלבו פעם בעבר, כשאביגדור ליברמן נחשד בקבלת שוחד מצ'רנוי.

פילגשו של לואי ה-15

ביציאה מבית המשפט אני מחליט לפנות לכיוון כיכר המדינה הסמוכה, כדי לנסות לשמוע מה חושבת על הזיכוי הנציגה המשמעותית יותר לציבוריות הישראלית ממשפחת צ'רנוי - אותה אחת שבניגוד לליברמן אמנם לא הוזכרה בנאום התודות, אבל בהחלט עומדת מאחורי בן זוגה, ובניגוד אליו יודעת לעשות שימוש יוצא דופן בשפה העברית. תוך דקות ספורות אני מגיע לחנות "מאדאם דה פומפדור" שבבעלות ניקול ראידמן, אבל לאכזבתי איש לא פותח כאן שמפניות. כשאני מעדכן את המוכרים על הזיכוי, הם מגיבים בשאלה "אה, זה היום?".

ראידמן לא נמצאת. מטלפון למשרד שלה עולה שהיא לא מוכנה לדבר על הזיכוי. אני משוטט קצת בחנות, הקרואה על שם פילגשו של מלך צרפת לואי ה–15. בתוך שלוש הקומות המוזהבות של העושר הצרוף אני נמשך לאזור הילדים. ז'קט מהודר מפוליאסטר דמוי עור - שמעוטר בהדפס של הדמות המצויירת "טוויטי" של דיסני - לוכד את תשומת לבי. עוד רגע חורף, ואני לא רוצה שלבן ה–5 שמחכה לי בבית יהיה קר. המוכר מסביר לי שמדובר במוצר שהוא "וואן פיס" - כלומר יש רק אחד כזה בישראל, שעוצב על ידי אחד בשם מוסקינו, מאיטליה.

תג המחיר - 6,900 שקל - גורם לי בכל זאת להתלבטות. בחזוני אני רואה ערב פסטורלי שבו אני צועד עם הילד ברחוב, כשהוא עטוי בז'קט החדש שלו. הערב הנעים נהפך לסרט אימה כשהקטן עוצר ליד דוכן גלידה ומבקש שאקנה לו גביע - עם ציפוי שוקולד, קצפת וגם סוכריות. הדבר הראשון שאני עושה במקרה כזה הוא לבחון מה הילד לבש היום, ואני יודע שעם מעיל של 6,900 שקל האירוע התמים עשוי להיגמר בדלקת ריאות, לאחר שאדרוש מהפעוט לפשוט אותו לפני שהוא מתחיל להתמרח. על התסריט השני, שבו הוא אוכל את הגלידה עם המעיל עליו, אני לא מסוגל לחשוב. שום מגבון לח לא יתקן נזק בהיקף כזה.

עיר מעורבת

אני נזכר בחנות של ראידמן כמה שעות מאוחר יותר, בירושלים, בעודי יושב בכנס "עיר המחר - לחיות בעיר מעורבת בעתיד". המושב שבו אני צופה עוסק בדאגה לאיכות הסביבה בעולם המחר בערים מעורבות. הנוכחים מדברים על הקשר בין רמת חיים ואיכות חיים לזיהום הסביבה. הם דנים בכך שהאוכלוסיות שנהנות מאיכות החיים הגבוהה ביותר הן גם אלה שמזהמות את עולמנו יותר מכולנו, ומתייחסים לכך שמה שנכון ליחסים בין העולם הראשון השבע לעולם השלישי המורעב נכון גם ליחסים בתוך ירושלים, בין האוכלוסיה הערבית, החרדית והחילונית בעיר.

גם הכנס הזה סובל מהצביעות הזאת. ויכוח קטן מתעורר באולם. לא כולם מסכימים מיד שכל חילוני אקדמאי הממחזר באדיקות ומעקם את האף על רקע השימוש הנפוץ של החרדים בכלים חד־פעמיים אחראי לכמות גדולה הרבה יותר של פליטות פחמן מאשר 90% מתושבי כדור הארץ. לקראת סוף המושב מסבירה ד"ר אורלי רונן מבית הספר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב כי "ברור כיום שאם היינו נותנים לאוכלוסיה החרדית משאבים, הם היו בוחרים לזהם בדיוק כמו שתושבי רמת אביב ג' מזהמים כיום. כל עוד התפישה הקפיטליסטית רווחת בעולם - לא משנה באיזו אוכלוסיה מדובר, ערבית או חרדית, התפתחות כלכלית מביאה לזיהום".

"האימה הסביבתית הגדולה ביותר בעולם כיום היא מה יקרה עם הפיתוח של האומה הסינית", אומרת רונן. "אותם סינים הרי אומרים לעולם: 'אתם נהניתם עד היום מהמשאבים של כדור הארץ ועכשיו אתם לא רוצים שאנחנו נעשה את זה'. השאלה הגדולה של האנושות כיום היא איך הופכים איכות חיים לפרמטר שאינו תלוי בצריכה. איך משנים את התחושה שאם לא הלכת עם הילדים לקניון ויתרת על משהו". אני חושב לנסות לקבל תגובה על האמירות האלה ממשרדה של ניקול ראידמן, ומוותר על כך.

דבר אחד מרכזי חסר בכנס שמדבר על חיים בעיר מעורבת. אין כאן ערבים. כשאני שואל את המארגנים - מהמדרשה לדמוקרטיה ושלום - הם צוחקים עלי ואומרים: "אתה לא ירושלמי, נכון? הם פוחדים לבוא בימים כאלה. אתמול כן היו כמה". למרות זאת, אחרי מאמץ קטן אני מצליח למצוא כאן שתי בנות לא יהודיות. שמן הוא מרינה נופיטו ומריי דינר. הראשונה נוצרייה, השנייה מוסלמית.

הן הגיעו לכאן מקפריסין - ועבור תושב של מדינה שלווה כמוני מעניין לשמוע את הסיפור שלהן. שתיהן נציגות של של מרכז בשם "Home for Cooperation", שהוקם בתוך האזור הבינלאומי של קפריסין - אזור הממוקם באמצע האי, על קו גבול שלו הן קוראות "הקו הירוק", שנקבע על ידי האו"ם לפני 40 שנה בעקבות הפלישה הטורקית לאי. המרכז שבו הן עובדות הוקם במטרה לעודד שיתוף פעולה בין שני חלקי קפריסין, והן אופטימיות לגבי גורל האי שלהן. השתיים מחכות לוועידה שתתכנס בעוד כחצי שנה, שבה יישבו המנהיגים של שני חצאי האי וינסו לפתור את הסכסוך ביניהם. "אנחנו כבר הדור השני לפיצול הזה. הורינו וסבינו גדלו יחד, אבל אנחנו גדלנו לחוד, והאינטראקציה הראשונה של קפריסאים צעירים משני צדי הגבול אחד עם השני היתה כשהם נפגשו באירופה בכל מיני מסגרות. הסיפורים שגדלנו עליהם מהתקופה שקדמה לפיצול היו גם סיפורים רעים, וגם סיפורים טובים".

אתן מאמינות שיכול להיות כאן איחוד היסטורי של האי?

"אנחנו מאד מקוות שזה יקרה. כל אחד בקפריסין היה קורבן מתי שהוא, ונשאר הרבה מטען רגשי של מי שאיבדו מישהו במלחמה. אנחנו רוצים ליצור נרטיב היסטורי מאוחד ולא מוטה, שאותו אפשר יהיה ללמד בבתי הספר בשני הצדדים".

התמריץ לאיחוד הוא כלכלי?

"לצד הטורקי של האי איחוד כזה יכול להיות הזדמנות. מבחינת הצד היווני - זאת לא התקופה הכי טובה להתרומם בה ולצמוח כלכלית. האוכל של שני העמים הוא דומה. המוסיקה שלנו דומה. ההתנהגות שלנו דומה. הדבר היחיד שקשה להתגבר עליו מבחינת הפערים הוא הקושי להבין את הניסיון ההיסטורי של הצד השני - אף שמדובר בשני צדדים של אותו מטבע".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker