סאבטקסט

פיגועים בירושלים? חיים על המאדים? אנחנו התעצבנו בגלל 38 שקל על נקניקיה בלחמניה

בלב הסערה בירושלים התכנסו מדענים מכל העולם לדון בעולמות אחרים ■ בלי מלחמות, בלי גזענות, בלי סכינים ובלי מהומות ■ רק המזנון הנחית אותנו לקרקע המציאות

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים14
חגי עמית
חגי עמית

אז מה? אתה ממליץ לכולנו להסתובב השבוע עם חוסם עורקים בכיס?

"לא בהכרח. חוסם עורקים יעיל יותר במקרה של גפיים קטועות ואיברים מרוטשים. אני הייתי ממליץ בימים כאלה דווקא על תחבושת אישית".

בדרך לירושלים אני מדליק רדיו, וברוח התקופה נופל על ראיון עם גורם בכיר במד"א. אני מאזין למידע השימושי שהמראיינים שואבים מהבכיר, ולא יודע אם להצטער או להיאנח לרווחה על כך שאלפי המבקרים הזרים שהגיעו מכל העולם לכנס האסטרונאוטיקה הבינלאומי בירושלים, הכנס ה-66 במספר, לא מדברים עברית כדי לקבל אותו. עם זאת, אין כמו כנס חלל כדי . אחרי הכל, כשנגיע אל מחוץ לאטמוספירה, יש סיכוי שיהודים, מוסלמים ונוצרים יפסיקו לריב.

מדמים חיים על מאדיםצילום: רויטרס

הכנס, הפרוש על פני מאות מטרים רבועים בבנייני האומה, מרשים. חברות מרחבי העולם מציגות את מרכולתן במעין בזאר ענק לטכנולוגיה שימושית לצורך מסע בחלל, וסוכנוית החלל של רומניה, אוסטריה ודרום אפריקה - כולן פה. אם מישהו מתכנן מסע של שנה ברחבי הגלקסיה, כדאי לו לעצור כאן להצטיידות, וגם אם הוא סתם בעניין של לרכוש לוויין קטן או מתקן שיגור.

בדוכן הדרום־אפריקאי נותנים לי להחזיק ננו־לוויין - קוביית פלסטיק שאורך הצלע שלה 10 ס"מ עם מצלמה ומשדר. בשנה האחרונה שוגרו 350 ננו־לוויינים כאלה לחלל, מסבירים לי. כל מה שצריך לשיגור כזה הוא מעבורת חלל שתוציא את הלוויין מחוץ לאטמוספירה. אבל עם כל הכבוד לטכנולוגיה, הקובייה נראית לי כמו אחד ממוצרי הפלסטיק שנמכרים בחנויות "הכל ב-5 שקלים" - מוצרים שמפסיקים לעבוד ברגע שאתה מגיע הביתה. מסתמן שהחזון החללי הנוכחי הוא להציף את החלל בפלסטיק זול.

אני שואל את פלאבי, סטודנט דרום־אפריקאי, אם לא חשש לבקר בירושלים. "כולנו נמות בסוף, וזה לא משנה מתי. אפשר לחטוף כדור גם ביוהנסבורג", הוא משיב, ומזכיר לי את פעילותו של ארגון בוקו חראם ביבשת שלו. ההמצאה של המדינה שלך, אפרטהייד, נמצאת בשנים האחרונות לא מעט במרכז הוויכוח הפוליטי בישראל, אני מקשה, מה דעתך על זה? "זה לא קשור. פה העימות הוא עניין דתי. אלה יהודים וערבים שמנהלים מלחמת דת. זה קורה בכל העולם. יש מקומות שמפוצצים בהם בתי ספר. פה מתו אנשים בודדים השבוע". הטרור הישראלי, מתברר, הרבה פחות מרשים אנשים שבאים מאפריקה.

בביתן של סוכנות החלל הפולנית אני עוצר ומביט באנטנות. אני רוצה לשאול את המציגים אם אחד המאפיינים של האנטנה הפולנית הוא שכשהיא כועסת היא מאפשרת לך לתקשר רק עם עצמך, אבל בוחר שלא להעליב את האורחים. הנציג הפולני מסביר לי שיש לי מזל שתפסתי אותם במקום, שכן זו הפעם הראשונה בעשור האחרון שלפולנים יש נוכחות בכנס. "הגענו כי ישראל קרובה. בשנתיים הבאות הכנס הולך להיות במקסיקו ובאוסטרליה, וזאת ההזדמנות האחרונה להגיע לאירוע במרחק סביר מפולין", הוא מסביר. קשה לי להבין איך נציג של תעשייה עם יומרות למסע בחלל בוחר את הכנסים שבהם ישתתף על פני כדור הארץ על סמך מרחק של כמה אלפי ק"מ. מה יגידו הפולנים כשיהיה עליהם לדלג לכוכב הבא - זה רחוק לי, אני נשאר בבית, שיבואו הם לכאן?

בדוכן של סוכנות החלל של קוריאה הדרומית האווירה תחרותית יותר. "קוריאה הדרומית רוצה להנחית לוויין משלה על הירח תוך שלוש שנים. יש לנו כבר אתרי שיגור במדינה", אומרת לי נציגת הסוכנות. כשאני שואל אותה למה זה כל כך חשוב למדינה, היא צוחקת למשמע השאלה ומשיבה "כי זה אתגר גדול".

בביתן של סוכנות החלל הצרפתית, CNES, מודפס על הרצפה צילום לווייני של ירושלים. מלמעלה העיר נראית רגועה. לצרפתים, כמו תמיד, יש קלאסה והם דואגים לכולנו. כשאני שואל אותם לגבי האתגרים שלהם, הם מסבירים שהם ממוקדים בענייני בעיות האקלים של כדור הארץ לקראת הוועידה האקולוגית שתיערך בדצמבר בפריז. כיום יש 50 משתנים שמשקפים את השינוי האקלימי בכדור הארץ, יותר ממחציתם אפשר לראות מהחלל, והצרפתים מתעסקים בלנטר אותם. חוץ מזה, הם מעורבים במשלחת למאדים. ה"ראש" של רכב החלל שנחת על הכוכב הוא שלהם, וכך גם המצלמה הכימיקלית שיודעת לאתר סלעים מסוגים שונים.

אם כבר אתגרים, הסיפור הגדול של הכנס ושל תעשיית החלל העולמית כולה בימים אלה הוא מאדים, היעד הבא של האנושות. עם כל הכבוד לדאגה של הצרפתים לעתיד כדור הארץ, יש מניעים כלכליים מאחורי הטריליונים שנשפכים על תוכניות ההגירה של האנושות אל מחוץ לכוכב הלכת שלנו. לך תדע אילו מחצבים יימצאו במאדים, וכמה ירוויח מי שיתקע שם ראשון את הדגל ויכריז שזאת הקולוניה שלו.

על העניין הכלכלי מעידה נוכחות המתחם של חברת לוקהיד מרטין האמריקאית. אם לוקהיד כאן - כנראה שיש בזה כסף. חברת פיתוח הנשק הגדולה בעולם מעורבת כמעט בכל אספקט של הטיסה לחלל, מה שמערער לרגע את האמונה שלי בכך שמחוץ לאטמוספירה לא ייתכנו מלחמות דת.

המוצר העיקרי המוצג כאן שייך לחברת סטמראד הישראלית, המשתפת פעולה עם הענקית האמריקאית. סטמראד מייצרת מגני עופרת נגד קרינת גמא, הקרינה הקוסמית שלא מאפשרת לנו לשרוד בחלל. הקרינה, שהיא מסוכנת תמיד, מפחידה עוד יותר במקרים של מה שאנשי החברה מגדירים "סערת שמש", שיכולה להרוג אסטרונאוטים במהירות. הפתרון של סטמראד נראה פשוט: חגורת חלציים במשקל 12–16 ק"ג שנועדה לשמור על עצמות האגן, שבהן מצוי הריכוז הגדול ביותר של מח עצם בגוף. אם נשאר לך מח עצם, אתה יכול להשתקם גם אחרי נזקי הקרינה. החגורה מזכירה לי חגורות צניעות מימי הביניים. גם בחלל חשוב לשמור על השחלות והאשכים.

אני מתיישב לשיחה עם שני נציגים אמריקאים בדוכן. כיום הם ממוקדים בטיסה של החללית אוריון, שעשויה להגיע למאדים יום אחד. אני מקשיב לתוכניות שלהם. ההסברים נשמעים רציניים, אבל כאדם פשוט שההישג התחבורתי היום־יומי שלו מתמצה בהתגברות על פקקים בכניסה לתל אביב, קשה לי שלא לשאול את עצמי אם הם חטאו בלגימה מהבירות שחולקו חינם אין כסף בדוכן הגרמני למטה.

אוריון אמורה לטוס ב-2018, להקיף את חגורת הקרינה, לנסות ולתפוס אסטרואיד שמסתובב לו שם, לקחת אותו ולהחנות אותו במה שמוגדר "לגראנז' פוינט" בקרבת כדור הארץ. לגראנז' פוינט היא נקודה קוסמית שבה כוחות המשיכה של הירח, השמש וכדור הארץ מבטלים זה את זה, ולכן לא יהיה צורך באנרגיה כדי להשאיר את האסטרואיד במקום, ואפשר יהיה להוציא משלחות מכדור הארץ כדי לבדוק אותו.

האם אין בעיה להוציא כמויות כאלה של אנרגיה מכדור הארץ כדי לאפשר את כל המסעות האלה? כמה עוד אנרגיה יהיה אפשר לשאוב מהמחצבים של כדור הארץ כדי להביא אותנו למקומות האלה?

"באמת אין לנו. אחת הסיבות שבגללן ברצוננו להשתמש בירח ובאסטרואידים היא הבעיה הזאת. נצטרך הרבה ציוד והרבה אנרגיה למסעות האלה. אם נצליח, נוכל להגיע למקומות אחרים בלי להיות תלויים במה שיש פה".

מה יכול להיות באסטרואידים האלה? נפט?

"מים. מימן נוזלי, חמצן נוזלי. אבל יש עוד זמן".

חלק מהדברים שעליהם אתם מדברים יקרו כשכבר תהיו בפנסיה. איך זה לעבוד על משהו שיקרה כשכבר לא תהיו בסביבה?

"כל דבר גדול לוקח זמן. עושים את זה כי ככה זה בחקר החלל".

אז למה המין האנושי לא מסוגל לעבוד על מטרות אחרות לטווחים ארוכים כל כך? בעיות אקולוגיות, למשל, חתירה לשלום. למה בתחומים האלה חושבים רק על הטווח הקצר?

"זה העניין בתגליות. יש לנו ייצר חייתי לגלות דברים - לטפס ולראות מה יש בצד השני של הגבעה".

אני נשאר עם ההבנה שפשוט לא מסקרן אותנו כבני אנוש מה יקרה אם יהיה שלום בעולם. לא מעניין אותנו מה יקרה אם נפסיק לזהם את כדור הארץ ולחסל אותו. אנחנו יודעים את התשובות לשאלות האלה. אם לא היינו יודעים, אולי היה מסקרן אותנו לנסות ולפתור אותן.

אני עוצר לרגע בהרצאה של באז אולדרין, האיש השני שנחת על הירח. הוא מדבר לאט, צרוד ומתנשף. מזכיר לי את "מאסטר ג'ודה" מסדרת סרטי מלחמת הכוכבים. לאולדרין, 85, יש זמן. הוא מספר על אמו, על הילד של השכנים שעמו נהג לשחק בחצר האחורית ועל פעילותו כטייס קרב במלחמת קוריאה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. האחראית על מסיבת העיתונאים שלצדו דוחקת באסטרונאוט בדימוס לסיים, אבל למי שהעביר חלק מחייו כשהוא מחשב שנות אור אין מודעות לעוד כמה דקות שחולפות בכנס הירושלמי. לידי עומד אורח של הכנס שמזהה משאב יקר על הרצפה - מפצל מחובר לשקע טלפוני שהונח מתחת למתקן שתייה מטפטף של מי עדן. הוא מתעלם מהסכנה ומחבר את הטלפון הסלולרי לטעינה. אם האנושות תגיע אי פעם למאדים, הדבר בראשון שהיא תחפש יהיה כנראה אפשרות טעינה לסלולרי.

הדיבורים על החלל מעוררים בי רעב. אני צועד בעקבות הריח, וכשאני מגיע לדוכן המזון אני נאלץ לשפשף את העיניים מול לוח המחירים. 38 שקל עולה פה נקניקייה בלחמנייה. 10 דולרים למי שלא מבין את המטבע הישראלי. נראה שמארגני הכנס היו נחושים לדמות לנוכחים מצב שבו הגיעו למאדים ומצאו את הדוכן היחיד שמוכר מזון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker