המיליארדר שהציע לי מיליון דולר כדי לעשות בהם משהו טוב

מתקיימות כאן שתי כלכלות במקביל ■ אחת שנמצאת בחזית הידע העולמית ונעה קדימה במהירות, ואחת שנשארת הרבה מאחור ולא מצליחה להיחלץ משם

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים30

לא חסרים ביננו נביאי זעם, אבל אחד מהם, פרופ' דן בן דוד, מסתובב כבר שנים עם תיק הוכחות מוצק לנבואות הזעם שלו על החברה והכלכלה בישראל. בן דוד עזב באחרונה עם כמה חוקרים את מכון טאוב, שבראשו עמד, והקים מקום חדש בשם שורש, שמנתח גם הוא את החברה הישראלית באיזמל חד, עם הסתכלות אחורה וקדימה, ובלי לתת הנחות. הוא קובע היכן אנחנו צועדים על פי תהום, היכן יש לנו חלון הזדמנות אחרון לטפל בבעיות ובמה יש לנו להתגאות.

המגמות היותר מוכרות בניתוחים של בן דוד עוסקות בדמוגרפיה - בריבוי הטבעי הגבוה בקרב הערבים והחרדים שמחייב השקעות אדירות בחינוך, סגירת פערים והשקעה בהשכלה כדי לצמצם אי־שוויון בשוק העבודה ובכלל. בן דוד אינו רואה שחורות מקצועי. הוא בדרך כלל גם מציע פתרונות וגם משאיר מקום לתקווה שלא הכל אבוד, שאפשר וצריך לשנות. בדו"ח הראשון של מכון שורש, שפורסם השבוע, יש כמה ממצאים שנוסכים תקווה כזאת.

קחו למשל דווקא את אחד הנתונים החיוביים בדו"ח: המיקום הגבוה של ישראל בהשקעות הון-סיכון. ישראל היא מעצמה עולמית בתחום, ושיעור ההשקעות שלה ביחס לתוצר בהשקעות הון־סיכון הוא הגבוה ב-OECD - 0.383% מהתמ"ג ב-2014. יש כמה סיבות לכך שישראל מובילה בהון־סיכון בפרט ובהיי־טק בכלל: חוש היזמות הישראלי, היותנו מדינת מהגרים של עם שלמד להסתגל ולשרוד, הצרכים הביטחוניים שיצרו כאן תעשיית נשק מתוחכמת ורמה גבוהה של מחקר באוניברסיטאות.

יש סיבה נוספת, פחות סוציו־תרבותית: תעשיית ההון־סיכון הישראלית זכתה לעידוד ממשלתי באמצעות תוכנית יוזמה, שנוסדה בתחילת שנות ה-90 על ידי שר האוצר דאז, אברהם (בייגה) שוחט, והמדען הראשי של משרד התמ"ת, יגאל ארליך. התוכנית נחשבת עד היום להצלחה גדולה, ואף זכתה לחיקוי במדינות אחרות וסוקרה ונותחה רבות. היא מהווה הוכחה לכך שממשלה יכולה לבצע כאן מהלך משמעותי ארוך טווח - וזה מעורר את השאלה מדוע זה לא קורה יותר, ובתחומים נוספים.

דן בן דוד
פרופ' בן דודצילום: אייל טואג

קיומה של תעשיית ההיי־טק כאן והדחיפה שהיא קיבלה מהממשלה היא הוכחה לכך שאפשר להזיז כאן דברים, שאנחנו יכולים להיות קלי תנועה, שעדיין לא התגבשה כאן מסורת ותיקה מדי שלא מאפשרת לחולל שינויים. מדוע זה קרה בהיי-טק ולא בתחומים אחרים?

הסבר אפשרי הוא שפעם היינו קלי תנועה ואנחנו כבר לא כאלה, עקב הידרדרות במשילות וביכולת הביצוע הממשלתית. הסבר שני הוא שאנחנו פועלים היטב רק עם הגב לקיר. או כפי שאבא אבן מצוטט בדו"ח שורש: "אנשים ואומות נוהגים בחוכמה רק לאחר שמיצו את כל שאר החלופות". ויש הסבר שלישי: הרבה יותר קל ופשוט לממשלה להניח דובדבן על הקצפת, כפי שעשתה בתעשיית ההיי־טק, מאשר לעשות את עבודת התשתית הקשה והתובענית של טיפול בשכבות התחתונות של העוגה.

וזה מביא אותנו לממצאים היותר קודרים של דו"ח שורש. יש כאלה בשפע. הם מתארים מגמות מוכרות, כמו פריון עבודה נמוך שמחייב אותנו לעבוד הרבה יותר שעות, שכר תקוע, אי־שוויון מהגבוהים בעולם (גם בנטרול שתי האוכלוסיות העניות של החרדים והערבים), הישגים לימודיים נמוכים במקצועות ליב"ה, תשתיות כבישים ותחבורה ציבורית בפיגור אדיר, ביורוקרטיה, מצוקת מיטות בבתי חולים, הוצאה אזרחית נמוכה מדי ועוד ועוד. מדובר בנושאים שזוכים מדי פעם לטיפול בוועדות שונות, אך לא מתקדמים, או מתקדמים לאט מדי. זה גורם לכך שמתקיימות כאן שתי כלכלות במקביל. אחת שנמצאת בחזית הידע העולמית ונעה קדימה במהירות, ואחת שנשארת הרבה מאחור ולא מצליחה להיחלץ משם. לא מדובר בנתח קטן, אלא במיליוני ישראלים שאינם קשורים לשגשוג של כלכלת הידע או למוקדי התעסוקה היציבים והמתגמלים.

מי שקורא את בן דוד וניתוחיו יכול להגיע לאחת משתי מסקנות: האחת - שזה המצב והוא לא משהו, אז אדאג לעצמי איכשהו או שאלך מכאן. השנייה - שזה המצב וחייבים ואפשר לתקן אותו לפני שתיגמר לנו המדינה. ביררתי אתו, והוא אומר שהמסקנה שלו היא השנייה.

נ.ב

לפני כמה שנים הגיע למערכת TheMarker נדבן ידוע, וביקש מאתנו לסייע לו להשקיע מיליון דולר ואולי יותר בפרויקט חברתי מעניין. "תביאו לי רעיון", הוא ביקש. זאת לא בדיוק מטלה שעיתונאים עוסקים בה בשגרה, אבל זה היה תרגיל מחשבתי מאתגר. אני וחברת מערכת נוספת ערכנו סדרת פגישות עם ראשי רשויות בפריפריה וניסינו לגבש תוכנית לפיתוח מנהיגות מקומית שתקדם את הפריפריה. כתבנו מסמך יפה בן כמה עמודים, ודי התרגשנו שניתנה לנו ההזדמנות להשפיע על הנדבן. כשנפגשנו כדי להציג לו את הפרויקט, גייסנו את כל כוח השכנוע שלנו, היה לנו ברק בעיניים ותחושה שנצליח לשנות את העולם - הוא עם כספו, ואנחנו עם הרעיון המבריק שלנו. האיש הקשיב לנו, לא שאל שאלות, לא העיר הערות. כשסיימנו להציג את הרעיון הוא אמר: "יש לכם עוד רעיון? אני רוצה משהו עם מצטיינים, כאן בתל אביב". אולי זה היה רק האיש הספציפי הזה, ואולי מדובר במשהו יותר רחב, אבל המסקנה שלי מהאירוע הזה היתה שיותר פשוט ומפתה להשקיע בטובים ולהפוך אותם למצוינים מאשר להשקיע בחלשים ובבינוניים ולהעלות אותם בדרגה. הטובים מעטים וסיכוי ההצלחה שם גבוהים. החלשים רבים, והדרך לשפר את מצבם ארוכה וקשה. אבל זאת פריווילגיה של נדבנים - לא של ממשלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker