הנתון המדהים: ל-420 אלף משפחות בישראל יש נכסים שיספיקו לשלושה חודשי קיום בלבד - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנתון המדהים: ל-420 אלף משפחות בישראל יש נכסים שיספיקו לשלושה חודשי קיום בלבד

וגם: מי מחזיק ב-50% מהעושר בישראל - ואיך אפשר לפתור את הבעיה

81תגובות

יש סיכוי סביר שבעוד חמש או עשר שנים נסתכל על השנים האחרונות ונגדיר אותן כאחת התקופות שבהן נפתחו פערי עושר גדולים בחברה הישראלית. יש לכך סיבה אחת ויחידה: הזינוק החד במחירי הדירות - כ–80% בשבע שנים. מי שהצליח לרכוש דירה לפני העליות החדות, פתח פער עושר גדול על מי שלא עשה זאת. זה אמנם עושר על הנייר, וקריסת מחירי הדירות יכולה לצמצם אותו, אבל בינתיים הוא משחק תפקיד בתחושת העושר שחווים אלה שרכשו דירות ובתחושת התנפצות החלום של אלה שלא עשו זאת. בעזרת הון עצמי קטן ומשכנתא ענקית הצליחו רוכשי הדירות להכפיל את הונם ואף יותר.

לפני 103 שנה פיתח הסטטיסטיקאי האיטלקי קורדו ג'יני מדד שביקש לבחון את האי־שוויון בהכנסות בין האנשים - ומאז כל העולם מתבסס על המדד הקרוי על שמו כמדד המרכזי לבחינת העוצמה של פערי ההכנסה בין עשירים לעניים. המדד בוחן את ההבדלים ביננו רק על פי ההכנסה שלנו, ומהווה אינדקציה טובה לשאלה כיצד מתחלקות ההכנסות לפני ואחרי מס. אבל למדד הזה יש חיסרון גדול: הוא מתעלם מעושר שנצבר בידי אנשים ללא קשר להכנסה, כמו ירושות, מתנות או הכנסות לא מדווחות - וכן עשוי לתת לעתים תמונת מצב לא מדויקת של הפערים האמיתיים בחברה ולגזור מסקנות לא נכונות. למשל, אם שני אנשים משתכרים אותה רמת שכר אבל לאחד מהם דירה שקיבל בירושה, מדד ג'יני ממקם אותם באותו עשירון הכנסות.

מוטי מילרוד

דירה היא הנכס הכי יקר בתיק ההשקעות של רובנו וגם סעיף התצרוכת הגבוה ביותר מתוך ההוצאות שלנו. אם רוצים למדוד באמת את הפערים באוכלוסיה - יש להביא בחשבון לא רק את ההכנסה (שיכולה להיות דבר זמני ומשתנה), אלא גם את הבעלות על נכסים.

מתברר שיש גם מי שעשה לראשונה את הבדיקה הזאת - המכון לרפורמות מבניות. המכון הוקם על ידי עו"ד שרגא בירן, אחד מעשירי ישראל. בירן הוא אחד מבעלי המניות הגדולים בקבוצת דור אלון (בעלת רשת מגה, שנמצאת בקשיים כבדים), ועשה את הונו בעסקי קרקעות עם הקיבוצים. שניים מחוקרי המכון, מאור מילגרום וגלעד בר לבב, בחנו את האי־שוויון בבעלות על נכסים בישראל באמצעות סקר של הלמ"ס מ–2013. החדשות הרעות מהסקר הזה הן שפערי העושר בישראל גדולים אף יותר מפערי ההכנסות. החדשות הטובות הן שלהבדיל ממדד ג'יני, שבו ישראל היא בין המדינות הכי לא שוויוניות, דווקא בפערי העושר אנחנו במקום טוב באמצע. הסבר אפשרי לכך הוא שישראל היא מדינה צעירה יחסית, שאין בה מסורת של דורות רבים של העברת עושר, כפי שיש למשל במדינות צפון אירופה (שבהן דווקא פערי ההכנסות נמוכים יותר).

אז מה אומרים הנתונים? על פי המחקר, העשירון העליון מחזיק במחצית מהעושר בישראל, לעומת החזקה של 27% מההכנסה הלאומית. המאיון העליון מחזיק 23% מהעושר הלאומי. על פי המחקר, העושר הממוצע של משק בית בישראל הוא 2 מיליון שקל, לעומת ממוצע של 10.2 מיליון שקל בעשירון העליון ו–46.8 מיליון שקל במאיון העליון. 500 משקי הבית העשירים ביותר (מבוסס על רשימת 500 העשירים של מגזין TheMarker) מחזיקים 7.7% מהעושר הלאומי.

ומה קורה בצד התחתון? ל–11% ממשקי הבית בישראל יש נכסים בשווי נמוך מ–1,000 שקל ול–5% ממשקי הבית יש יותר חובות מנכסים (ביניהם כנראה גם כמה טייקונים בדימוס). נתון נוסף מלמד ש–17% מהאוכלוסיה הישראלית (כ–420 אלף משקי בית) נמצאים בעוני נכסי, וסך שווי הנכסים שלהם מספיק להם לפחות משלושה חודשי קיום לפי סל צריכה מינימלי.

יש נתון חשוב נוסף שמחבר בין הבעלות על נכסים להכנסה: היציבות התעסוקתית. ביטחון תעסוקתי מאפשר לרכוש נכסים כמעט בכל רמות ההכנסה, משום שזרם ההכנסות בטוח ויציב. זה בא לידי ביטוי בשיעור הגבוה של רוכשי הדירות להשקעה בשנים האחרונות מקרב עובדי המגזר הציבורי והבנקים. מה שאומר שהבדלים ברמת הביטחון התעסוקתי משמעותיים ביצירת פערים.

הנתונים לא חושפים מידע מזעזע חדש על החברה הישראלית. הפערים החברתיים כאן הם עניין מוכר, וגם התרחבותם בשלושת העשורים האחרונים. אבל הם כן מעלים שתי שאלות חשובות: האם למדינה יש עניין בצמצום הפערים האלה, ואם כן - באיזה אופן? לכאורה, הממשלה עושה מעת לעת פעולות שתומכות בצמצום האי־שוויון בהכנסות, כמו העלאת שכר מינימום, הנהגת מס הכנסה שלילי, שיפור תנאי שכר של עובדי קבלן, שילוב מגזרים עניים כמו החרדים והערבים בכלכלה וחקיקת חוק פנסיה ממלכתי. אפשר אפילו לטעון שגם בצד השני המדינה מדי פעם עושה משהו, כמו המהלך של בנק ישראל והאוצר להגבלת שכר מנהלים במערכת הפיננסית. אבל קשה לטעון שיש לממשלה הזאת או לקודמותיה מדיניות סדורה לצמצום האי־שוויון. ודאי שאין יעד כמותי כלשהו.

למעשה, גם אם היו יעדים כאלה בתחום ההכנסות, קל לראות שמהלך של זינוק חריג בשוק הדירות, כמו שראינו בשנים האחרונות, יכול לדרוס בקלות כל הישג לצמצום האי־שוויון. וזה מעלה את השאלה אם הממשלה צריכה לפעול לצמצום הפערים בחברה הישראלית ובאילו מהם לטפל: בהכנסות או בעושר? לכאורה, בכלכלת שוק תחרותית הממשלה לא צריכה לעסוק בשאלה של פיזור עושר והכנסות, אלא לתת לשווקים וליד הנעלמה לעשות זאת. אבל כבר מזמן למדנו שכלכלת השוק לא תמיד עובדת, ולעתים קרובות מי שמחבל בה היא דווקא הממשלה. אצלנו, למשל, מחירי הדירות מושפעים במישרין מהשליטה המוחלטת של המדינה בקרקעות. מכאן, שהתפתחות פערי העושר בין בעלי דירות לנטולי דירות בשנים האחרונות היא באחריות מוחלטת של הממשלה.

הממשלה יכולה להתהדר לכאורה במערכות חינוך, בריאות ורווחה שוויוניות (והן אינן כאלה), אבל די במחדל גדול אחד בשוק הדירות כדי לעוות כל מאמץ לספק או להציג את חבילת השירותים החברתיים כשוויונית. שוויון הוא לא ערך נשגב, ומידה מסוימת של אי־שוויון היא חיונית כדי לשמר מוטיווציה להצטיינות, אבל מידה מוגזמת של פערים יכולה להיות מתכון לפיצוץ חברתי. אנחנו עדיין לא שם. אבל משברים כלכליים, שמן הסתם יגיעו, יכולים להוביל אותנו לשם.

הפתרונות שמציע המכון לרפורמות מבניות הוא לטפל באי־שוויון בנכסים מלמטה - משמע, להעניק זכויות בנכסים לדיירים בשכונות מצוקה ובפריפריה. חוק הדיור הציבורי עשה זאת, אבל מאז כבר קם דור חדש של מחוסרי דירות, לאו דווקא מהפריפריה, שהחמיץ את עליות המחירים של השנים האחרונות, אבל בעיקר את היכולת לרכוש דירה. הם צריכים להיות הלקוחות של מדיניות הממשלה הנוכחית בשוק הדיור.

נ.ב

כשמדברים על פערים תמיד עולה השאלה איך לצמצם אותם: מלמעלה או מלמטה. הכוכב העולה של הכלכלה העולמית, תומס פיקטי, הוא מאלה שאומרים "טפל מלמעלה", כלומר הטלת מס על העושר. הגישה שלו אומרת שכדי למנוע פיצוץ חברתי ופגיעה בדמוקרטיה יש להטיל מס פרוגרסיבי על ההון של העשירים. הגישה הזאת זוכה להתנגדות קשה של כלכלנים, ומן הסתם של עשירים. יש להניח שזה לא יקרה. ראינו איך נשיא ארה"ב ברק אובמה פיזר הצהרות על רצונו לרסן את כוחה של תעשיית הכסף של וול סטריט ונכשל. זה יקרה רק במצב אחד: משבר כלכלי עמוק. עד אז, פערי העושר יישארו אתנו ואף יגדלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם