מתמטיקה? מינהל עסקים? הנה המקצועות שבאמת צריך בדרך ללימודי משפטים או רפואה

"גילינו שילדים בכיתות י' או י"א לא יודעים לקרוא ולכתוב. המערכת לימדה אותם שפה בצורה שטחית מאוד. הם אפילו לא יודעים איפה לשים פסיק ואיפה לשים נקודה"

ליאור פרלמן וסיגל נאור-פרלמן ■ נשואים + 3, גרים בחיפה ■ ליאור בן 47 , בעל תואר שני בכלכלה ומינהל עסקים, מנהל שותף בעמותת "דרך רוח", לקידום לימודי מדעי הרוח ■ סיגל בת 46 , בעלת דוקטורט בספרות עברית, מנהלת שותפה ב"דרך רוח" ומורה לספרות

מה נפל עליכם שהחלטתם לדחוף את לימודי מדעי הרוח דווקא כאשר שר החינוך נפתלי בנט יוצא בקמפיין שקורא לבני הנוער לעשות חמש יחידות במתמטיקה?

סיגל נאור-פרלמןצילום: רמי שלוש

ליאור: מערכת החינוך נמצאת היום בהייפ של לימודי מתמטיקה, אבל אנשים לא מבינים שהדרמה הגדולה היא השבר המוחלט שיש במקצועות ההומניים, שכמעט לא נלמדים בהרחבה בחינוך הממלכתי.

תסביר.

ליאור: שר החינוך מדבר על שפל של 9,000 נבחנים בחמש יחידות במתמטיקה. אתם יודעים כמה נבחנים בחמש יחידות בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך ביחד?

כמה?

ליאור: רק 3,000. כיום כבר אין דבר כזה מגמה הומנית. התלמידים עברו ללמוד מגמות קיקיוניות עם שמות שיווקיים, כמו מינהל עסקים ותקשורת. אבל הם לא לומדים מדעי הרוח, אין ביקוש לזה.

מי אשם בזה? אולי ההורים שדוחפים ללמוד מקצוע שיש בו כסף?

סיגל: כן גם הפרקטיות. המחשבה שצריך ללמוד מקצוע ש"אפשר לעשות אתו משהו" בעתיד.

ליאור פרלמןצילום: רמי שלוש

ליאור: זה קשור למורים. לפי נתוני משרד החינוך, כ-50% מהמורים שמלמדים את מקצועות מדעי הרוח לא הוכשרו לכך. כשהמורה מדקלם את החומר, התלמידים לא מגלים עניין ואין תשוקה ללמוד.

אולי זה פשוט לא חשוב מספיק, מדעי הרוח בתיכון. למה שלא שירחיבו את הידע בנושא באוניברסיטה?

סיגל: ללימודי מדעי הרוח בתיכון יש תרומה משמעותית ומיידית לתלמידים. רמת המודעות שלהם לשפה, ללשון ולחשיבה עולה באופן משמעותי כתוצאה מלימודי מדעי הרוח.

איך אפשר לדעת את זה?

סיגל: לפני ארבע שנים הצענו לעיריית חיפה לפתוח כיתה משותפת לכמה מהתיכונים בעיר, שבה ילמדו את התחום לאחר שעות הלימודים. קראנו למקום "בית חינוך" והיום יש לנו כבר שש כיתות, שבהן עושים חמש יחידות בספרות ופילוסופיה. מאז פתחנו בית חינוך נוסף בתל אביב.

ולשאלתנו: איך יודעים שזה עוזר?

"פעם הייתי יכולה להביא לשיעורים דוגמאות מיוצרים כמו חנוך לוין, יונה וולך או ממערכונים של החמישייה הקאמרית. כיום אני מרגישה שיש רגישות עצומה"צילום: דניאל בר און

סיגל: התלמידים עצמם אומרים לנו שזה נותן להם דלק לכל השבוע. אפשר לראות שיפור ביכולות הכתיבה וההבעה, והם פותחים פער מול התלמידים האחרים. גם בשטח מתחילים להבין את זה: הטכניון נותן את הבונוס הכי גדול לבוגרי חמש יחידות במתמטיקה אבל במקום השני לבוגרי חמש יחידות בספרות, תנ"ך והיסטוריה - בדיוק כמו הבונוס שהוא נותן לבוגרי חמש יחידות בפיזיקה ובכימיה.

אולי התלמידים שלומדים בבתי חינוך שהקמתם מוכשרים או חרוצים יותר מתלמידים אחרים?

סיגל: אחת התלמידות שלנו, שנכשלה בכל המקצועות בבית הספר שלה, הגיעה אלינו בטעות כי ליוותה חברה שלה לשיעור. בהמשך היא הצטרפה לשיעורים, ואני אפילו לא הייתי בטוחה אם היא מבינה את החומר. כשהיא התחילה לכתוב את עבודת הגמר שלה בספרות, המנחה שלה מטעמנו באה לפגוש את המורה שלה בבית הספר ושמעה ממנה שהילדה מטומטמת.

המורה אמרה "הילדה מטומטמת"?

סיגל: כן, וזו תלמידה שאצלנו נהפכה למצטיינת. היא כתבה עבודה של 40 עמודים וקיבלה ציון מצוין ממשרד החינוך, וגם זכתה בחידון בן שלוש שעות שערכנו על האודיסאה של הומרוס.

ליאור: התלמידים שלנו כותבים וקוראים בכל שיעור, והבנו שהם מחפשים את זה. הכתיבה מעודדת אותם להיחשף. גילינו שילדים בכיתות י' או י"א לא יודעים לקרוא ולכתוב. המערכת לימדה אותם שפה בצורה שטחית מאוד.

מה זאת אומרת לא יודעים לכתוב?

ליאור: הם אפילו לא יודעים איפה לשים פסיק ואיפה לשים נקודה. רובם לא מצליחים לכתוב פסקה אחת כמו שצריך, אף שבעיקרון הם מגישים עבודות לבתי הספר שלהם. גם האוניברסיטאות מדווחות לנו שסטודנטים לא יודעים לכתוב עבודות.

סיגל: כיום גם מבוגרים מתקשים להבין הרבה מהדברים שקורים סביבם. הם מוצפים בכל כך הרבה תכנים אבל לא מבינים מה קורה להם. הם לא עוצרים לשאול שאלות. אחרי שלומדים ורמת המודעות עולה, הם מביטים על העולם אחרת ושואלים שאלות. הם לומדים לטעון טענה ומקבלים כלים להבנה של דברים שלא הבינו קודם.

ונהפכים לאנשים טובים יותר?

סיגל: אני לא יודעת. אולי הם נהפכים לאנושיים ומוסריים יותר, אבל אני לא בטוחה. ככל שעובר הזמן אני רואה את ההשטחה של החשיבה.

כלומר?

סיגל: אני רואה שהתלמידים בבתי הספר במערכת לא מצליחים להבין הומור ואירוניה. אני רואה שהעמדות הפוליטיות נהפכות לגזירת גורל. במובן הזה יש לי תחושה שאנחנו מחזירים לתלמידים שלנו את השימוש בפינצטות במקום בגרזנים.

ובכל זאת נשאל: אם תלמיד ישקיע כמו שאתם רוצים במדעי הרוח, מה הוא יעשה אחרי הצבא?

ליאור: אני לא יכול להבטיח לו משכורת גבוהה.

סיגל: אבל אני כן יכולה להגיד שיו"ר הדירקטוריון שלנו, פרופ' דני צידון, שהוא בכיר בבנק לאומי, מספר שכשמגיעים לארץ אנשי עסקים או בנקאים בכירים מחו"ל מזמינים אותו כי הוא יודע לדבר על ספרים ועל תרבות. אפשר לנהל סמול־טוק שהישראלים לא יודעים לנהל.

אז צריך ללמוד חמש יחידות ספרות כדי לנהל סמול-טוק אחרי הצבא?

סיגל: לא רק. היכולת של תלמדים אלה עולה בשלוש־ארבע רמות, ואחרי זה הם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם זה, ללמוד רפואה או משפטים או מדעי הרוח. תסתכלו על קורות חיים של בוגרי מדעי הרוח: אתה רואה שיש להם היכרות עמוקה עם הרבה תחומים. הם יודעים לדבר כמה שפות. היכולת שלהם להיות אנשי אשכולות בעולם שבו נדיר למצוא כאלה הוא עצום. יכולת הלמידה שלהם יוצאת דופן, אבל בחלק גדול מהמקרים הם נשארים מחוסרי עבודה. משהו מתפספס פה.

ולכן כנראה ההורים דוחפים ללימודי מדעים.

ליאור: לא תמיד. אני מגיע לאסיפות הורים, שואל את ההורים עם מה הם מתמודדים, והם אומרים שהילדים לא כותבים מספיק ולא קוראים. אז אצלנו הם מקבלים את מה שהם צריכים.

סיגל: אנחנו באמת חיים בעולם פרקטי ואנשים רוצים לדעת מה ייצא להם מזה, אבל הסביבה משתנה ואנשים מחליפים קריירות במהלך החיים. יכול להיות שבעוד עשר שנים עולם התעסוקה יהיה שונה לחלוטין, ואנשים יצטרכו לעבור מתחום לתחום. אני מכינה את הילדים שיאספו כמה שיותר כלים, כדי שאם יצטרכו משהו יהיו להם מספיק כישורים ומידע. בבתי הספר לומדים אלקטרוניקה, אבל מה מזה יהיה רלוונטי בזה בעוד כמה שנים? יש גם מקצועות פרקטיים שלא מתאימים לכל הילדים, כי הם לא מתחברים להם. אנחנו מלמדים אותם כישורי חיים ולחשוב לבד.

למעשה פתחתם בית ספר. מי מממן את זה?

ליאור: כן, זה בית ספר שפועל לאחר הלימודים, יש צוות מורים ויש תלמידים. המממנים הם עיריית חיפה, אוניברסיטת חיפה ותורמים פרטיים.

ולמה הקמתם את עמותת "דרך רוח" - לעידוד לימודי מדעי הרוח?

סיגל: הבנו שנוצרה בישראל חשיבה מוטעית: שמדעי הרוח אינם פרקטיים ואינם רלוונטיים, בעוד שלדעתנו הם צריכים ללוות את הסביבה המדעית, הטכנולוגית והעסקית. מדעי הרוח צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממה שקורה פה.

הבעיה הזאת קיימת באירופה?

סיגל: כן, אבל לא באותם היקפים. בארה"ב סטודנטים בקולג'ים לומדים מדעי הרוח במסגרת התואר הראשון במשך שנתיים וחצי, וסופגים את תחום מדעי הרוח. גם באירופה המצב יותר טוב. נכון שהמצב מידרדר בכל העולם - אבל בישראל הוא הכי גרוע.

טוב, אנחנו סטארט-אפ ניישן.

סיגל: אני מרגישה שאנחנו עומדים על פי תהום. אני רואה בפייסבוק איך השיח נהפך לקיצוני והשפה נהפכת לקצרה. עם הטכנולוגיה והסמארטפונים אנחנו מגיעים למצב שבו אי אפשר להתרכז בשום דבר. אי אפשר לחשוב על משהו יותר מדקה. גם המחשבה התברגנה וכל התשוקות נהפכו לקשורות לדברים מובנים חברתית ותרבותית. אין תשוקה לדעת משהו מתוך סקרנות, אלא רק אם אנחנו צריכים לדעת אותו.

איך מדעי הרוח קשורים למחקר המדעי?

סיגל: הובלנו במכון ון ליר סדנה במטרה למצוא צמתים משותפים בין מדעי הרוח לשאר המדעים והעברתי סדנת מחקר במכון ויצמן לחוקרים על המטאפורה ככלי חשיבה במחקר המדעי.

מה הקשר?

סיגל: מטאפורה היא כלי שאפשר להשתמש בו כדי לפתח את המחקר המדעי, ולא רק בספרות. לדוגמה, פעם חשבנו על המוח בתור מרכזייה עם חוטים, ומאז המטאפורה השתנתה וכיום מדברים על המוח כמודל רשתי, כמו אינטרנט. פעם דיברו על הלב בתוך איבר חם ועל המוח כעל איבר קר. אלה גם מטאפורות. מטאפורות שגויות.

אולי החשיבה הזאת פוגעת במחקר המדעי.

סיגל: אני חושבת שלא. המטאפורות הספרותיות הרבה יותר מגוונות מהמטאפרות המדעיות. כשאני רואה את המטאפורות שמשתמשים בהן במדע אני לפעמים מתפקעת מצחוק. למשל, הם מדברים על מולקולות כמו על ספגטי. הוויזואליות נמוכה מאוד.

אולי זה פשוט מפני שלאנשים קשה להבין מדע.

סיגל: אלה דברים ששומעים גם בכנסים פנימיים של מדענים. כשאני מדברת אתם על מטאפורות מורכבות, קורה משהו. בחודשים האחרונים קיימנו שני ערבי הרצאות של מדענים מהטכניון ואנשי מדעי הרוח מחיפה, שמדברים סביב מטאפורה אחת.

איך אפשר לשלב את מדעי הרוח בעסקים?

סיגל: פיתחנו עם אוניברסיטת חיפה מסלול של תואר שני למנהלים למדעי הרוח לקהילה העסקית. בנינו מודל שהתחיל לתפוס תאוצה בעולם, המל"ג אישרה את התוכנית, אבל זה עדיין לא יצא לפועל מפני שאין מספיק נרשמים. מדובר בהמשך ליוזמה של נשיא אוניברסיטת חיפה, עמוס שפירא, עוד מהתקופה שבה כיהן כמנכ"ל סלקום שבמסגרתה חברות התחייבו לקלוט בוגרי מדעי הרוח. חשבנו שאם נצליח לגייס חברות עסקיות שישלחו את המנהלים שלהם ללימודי מדעי הרוח במקום עוד תואר במינהל עסקים, הם יקבלו כלים ייחודיים יותר ביחס לאלה ששאר המנהלים מקבלים במסלולי התואר השני.

כשאת מלמדת בתיכון רגיל, מה את רואה?

סיגל: אני מלמדת ספרות בבית ספר ליאו בק בחיפה, ששונה מבתי ספר אחרים, אבל אני לא בטוחה שבתוך מערכת כזאת שנידונה למכבשי לחצים מטורפים של בגרויות ותחת הרושם של הגיוס הקרוב לצבא וכל השינויים שמונחתים מלמעלה אפשר לתת את הדעת על הדברים החשובים באמת. הפרעות שעוברות על מערכת החינוך בשנים האחרונות יכולות לקרות רק בחלם. אנחנו יושבים וצופים בהרס מערכת החינוך.

שר החינוך הקודם, שי פירון, הוביל תוכנית ללמידה משמעותית.

סיגל: פירון החליט לשלב למידה משמעותית בתי הספר: שמורים ילמדו 70% מהחומר וש-30% יוקדשו ללמידה משמעותית. אבל המורים התחילו לדבר ככה - במספרים ולא במונחים של למידה משמעותית. ועכשיו בנט בא עם עוד הנחתה חדשה. עוד טלאי למערכת. זה נחמד שהוא מדבר על מתמטיקה. גם היא מדע עיוני בסופו של דבר. אבל לא ראיתי שר שקם ועשה משהו פרקטי למען מדעי הרוח. כולם מדברים על זה כמו משהו שנחמד שיש אותו, כמו כלבלב קטן. הלוואי שאפשר היה להחזיר למערכת החינוך את המקצועות הבסיסיים - קריאה, כתיבה, מתמטיקה, ביולוגיה ופיזיקה.

איך נוצר המצב הגרוע הזה שאת מתארת?

סיגל: יש המון תוכניות והמון ידיים שמערבבות בצלחת. בשטח יש כל הזמן תחושה שצריך להתמגנט לתוכנית־על, וזה גורם לחוסר יציבות, כי כל שנה התוכנית משתנה. למידה צריכה שקט ואין שקט לרגע. זה בלתי נסבל. זה גם קשור גם להשתקה. יש דברים שמושתקים בבית הספר.

כמו מה?

סיגל: כמו עמדות פוליטיות שונות. המערכת הפוליטית משפיעה על האופן שבו תלמידים חושבים, וכבר אין פלורליזם של דעות.

איך הפוליטיקאים משפיעים על האופן שבו תלמידים חושבים?

סיגל: לתוכניות של שרי החינוך בשנים האחרונות יש השפעה, כמו לתוכנית של גדעון סער, שאומרת שכל בית ספר צריך לאמץ אנדרטה אחת ולטפח אותה או הרעיון של הסיורים בחברון.

וזה לא טוב?

סיגל: אתם אוהבים לטפח אנדרטות? זה יוצר אצל התלמידים שפה של מוסרנות וצדקנות שבעצם מכסה על העוולות האמיתיים - על האלימות הגואה, על קהות הרגש כלפי האחר לצד דרישה לעמוד כל הזמן בסטנדרט של דיבור נקי ולא פוגעני.

יש אנשים שאנדרטה חשובה להם, היא מסמלת משהו.

סיגל: אבל יש אנשים שאחראים לזה. איזו מורשת תלמידים צריכים לספוג מטיפוח אנדרטה? זה גם מסמל את הכניסה המאוד חזקה של הצבא לבתי הספר. תלמידים כבר לא חיים בבתי הספר בזמן הווה אלא במושא אל העתיד — לצבא ולפסיכומטרי. כשאני מדברת על שרי החינוך אני מתייחסת בעיקר לאופן הטיפול בכל מיני סיטואציות. כמו ההשתקה של המורה אדם ורטה, מבלי שאף אחד יתערב.

המורים פוחדים?

סיגל: יש פחד גדול של מורים להביע את עמדתם ובכלל להתמודד עם תלמידים שכל דבר פוגע ברגשותיהם. התלמידים נהפכו ללקוחות, והמנהלים ובמשרד החינוך מתמקדים בדעתם של התלמידים וההורים. המורים פוחדים, כי קשה להתמודד עם מיקרו־אגרסיות של התלמידים. כל דבר פוגע ברגשותיהם - והמנהלים חוששים להתמודד עם זה.

את פוחדת?

סיגל: אני פוחדת לדבר בכיתה ואני חושבת פעמיים על כל מלה. לא רק לדבר. למשל, פעם הייתי יכולה להביא לשיעורים דוגמאות מיוצרים כמו חנוך לוין, יונה וולך או ממערכונים של החמישייה הקאמרית. כיום אני מרגישה שיש רגישות עצומה. אני מדברת בכלליות על האווירה בבתי הספר ולא בבית הספר שלי, שהוא דווקא פלורליסטי ומאפשר. בבתי ספר אחרים המצב שונה. אני מרגישה שהתלמידים נהפכו לשמרנים, מוסרנים וצדקנים, ומיד מדווחים על כל משפט שנאמר בכיתה כמשפט "אסור" שלא היה צריך להיאמר. השפה נהפכה לטהרנית ומוסרנית גם מצד התלמידים, כי זה מה שקורה בחברה. שפה כזאת מאפשרת אלימות מתחת לפני השטח. ואם לחזור לנושא שבו פתחנו, כשתלמידים לומדים ספרות - הם מצליחים להתמודד עם דעות מורכבות יותר.

החברה כולה השתנתה.

סיגל: כן, החברה הרבה יותר שמרנית. ברגע שאין מורכבות של חשיבה וצריך לדבר במשפטים בודדים, סיסמאות ואייטמים - זה מה שקורה. התלמידים נהפכו להיות שמרנים מאוד. שנים של עמידה בטקסים הפכו אותם לכאלה.

גם טקסים זה לא בסדר?

סיגל: אני חושבת שהתלמידים צריכים להיות מודעים למה שהם עושים ולהבין את הסיפור מאחורי הטקסים. אני אומרת לתלמידים להשתתף ולעמוד בצפירה — אבל לפחות תהיו מודעים שנעשית פה מניפולציה ולא לקבל את הדברים באוטומט.

אבל יש להם גם משמעות מסוימת של חיבור לארץ ולמאבק עליה, למורשת.

סיגל: כן, אבל טקסים הופכים אותם לפסיבים. הבעיה הכי חמורה של יצירת קולקטיב באמצעות טקסים היא הרמה הנמוכה. למה לא ליצור קולקטיב באמצעות קאנון ספרותי או שירי ביאליק?

את עומדת בצפירה?

סיגל: כן. יש הרבה דברים שאני עושה. גם תפילה אתה עושה בלי דעת, אבל זה לא מזיק ויש דברים מזיקים שיכולים לקרות שמצטרפים לתפישת עולם. צריך להבין שכבר מזמן לא מדובר רק בבחינת מתן כבוד למתים, אלא בחינוך לקבלת גזירת הגורל הרע, כאילו הגורל הרע הוא הכרחי. ומתוך התפישה הקורבנית הזו, הדרך להצדקת תפישות עולם לא הומניות קצרה מאוד.

ליאור: שמעתם על טקס קבלת תעודות זהות?

יש דבר כזה?

ליאור: כן, בגיל 16 עומדים ומקבלים את התעודה בצורה מסודרת, שרים כמה שירים של להקות צבאיות. תעודת הזהות שלך, שהיא פרטית מאוד, מיד מולאמת. הטקס של הבן שלנו היה במחנה המעצר בעתלית.

בעבר התלוננו כלפיך?

סיגל: העלו אותי לשימוע לפני שבע שנים על אמירות שאמרתי. יצאתי נגד אמירה של תלמיד שאמר שצריך להעיף פצצה ולמחוק את עזה. אמרתי לו שאם זה מה שיקרה — אז זה רצח. מנהל בית הספר העלה אותי לשימוע אצל המנכ"ל, אבל בסוף המנכ"ל גיבה אותי.

כיום היית אומרת את זה?

סיגל: אני חושבת שלא. התבגרתי. ואני גם רואה שהגל הזה כבר בגובה עשרה מטרים ואני לא יכולה יותר להילחם נגדו. היום אני מדברת ומתנהגת יפה רק כדי להנמיך את הלהבות. הציפיות שלי ירדו ואני מבקשת שקט יחסי ומדברת על סביבה אפשרית לחיות בה. בבית הספר שבו אני עובדת אני מרגישה שאפשר להתמודד עם זה כי הוא יותר מאפשר, אבל בבתי ספר אחרים המצב שונה.

את מתארת מצב של שבירה.

סיגל: בטח. יש דרישה בבתי הספר להתיישר עם המערכת. אף פעם לא דיברתי בכיתה על פוליטיקה במובן הצר של המלה. תמיד דיברתי על מחשבה פוליטית, על קשר בין בני אדם, על יחס בין בני אדם. זה מה שעניין אותי. היום אם אתה הומניסט, אתה נחשב לשמאלן. תראו את הנשיא ראובן ריבלין למשל, אם הוא מדבר על להיות בן אדם אז הוא ישר מתויג כשמאל. אמירות הומניסטיות נחשבות לאמירות פוגעניות.

מה למשל לא היית אומרת בכיתה?

סיגל: לא הייתי אומרת שאני מיואשת מהחיים בארץ, שנהפכים לבלתי נסבלים.

אז איך את מתמודדת עם המצב הלא פשוט בכיתות?

סיגל: גיליתי שככל שאני שומרת על גבולות וכללים אני יכולה להתמודד יותר בקלות עם חוסר הכבוד. אני מקפידה בשיעורים על כללים נוקשים, למשל עמידה בכיתה כשאני נכנסת. התלמידים צריכים לברך אותי בבוקר טוב ולהסתכל לי בעיניים כשהם מדברים. כשהם מדברים בכיתה הם עומדים.

זה לא קצת כוחני?

סיגל: להפך, זה כבוד. אני מסתכלת להם בעיניים. כשהם מדברים הם עומדים ומביטים על הכיתה בשביל שישמעו אותם. יש אווירה שבה כל אחד יכול להשמיע את קולו ואף אחד לא יכול להשתלט על הדיבור הכללי. כשתלמידים כותבים טקסטים אני מגיבה להם במכתב אישי של עמוד. כל דבר מקבל תגובה אמיתית בלשון של בני אדם. צריך לדבר אל התלמידים.

אתם מתפרנסים מ"דרך רוח"?

סיגל: זו חברה לתועלת הציבור וללא מטרת רווח. ליאור ואני מנהלים בהתנדבות, ואני מקבלת שכר כמורה בבית החינוך. יכולתי ללמד באוניברסיטה או במשרה מלאה בבית הספר ולקבל משכורת גבוהה יותר.

לאן אתם רוצים להגיע?

ליאור: אנחנו רוצים שיקומו בתי חינוך בכל אוניברסיטה שיש בה מדעי הרוח, ושכל תלמידי התיכון יוכלו לבחור לעשות עבודת גמר בתחום מדעי הרוח. אנחנו רוצים שהחברה העסקית תכיר בבוגרי מדעי הרוח ובכישורים שלהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker