אין יותר פשוט מזה: איך גורמים לנו לבזבז כסף בקלות

יום שמתחיל עם תרנגולות מותשות בבני ברק ונגמר במוכר אופניים עם הפרעת קשב

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
חגי עמית
חגי עמית

יום שני, 17:00, רחוב רבי עקיבא בבני ברק הומה אנשים. מחר ערב , והעיר מלאה ב. כל שני בלוקים אפשר לראות מגדלי כלובים דו ותלת קומתיים, ובהם בעלי כנף מוטלים בצפיפות, ממתינים שיקיימו בהם מצוות כפרות.

כפרות, אגב, אפשר לעשות גם עם דג, או בתרומת כסף לצדקה. אבל אין כמו השיטה הקלאסית של תרנגולת מעל הראש. התור לפני הכלובים ארוך. גברים, נשים וטף מחכים לקבל מחילה. גברים לתרנגולים, נשים לתרנגולות.

כפרות. אין כמו ייסורי מצפון כדי לגרום לאדם לבזבז כסף בקלותצילום: מוטי מילרוד

אני ניגש לאחד ממוקדי המכירה האלה כדי להבין את הסיפור. בן ישיבה מסביר לי את מהות העסקה, והדיל פשוט: שלם 45 שקל, הוצא את התרנגולת מהכלוב, עשה - כלומר, העבר אותה עם יד ימין מעל הראש של מי שאתה רוצה שיימחלו חטאיו, שלושה סיבובים - והשב אותה לכלוב. התרנגולת לא נשחטת במקום, אלא מועברת לקופסא אחרת, שממנה, כך מבטיחים לי, היא תילקח לשחיטה, ובשר העוף יגיע לבני ישיבה נזקקים. הכל לטובה, אבל לא לתרנגולת.

איש חסיד מגיע עם בתו. הוא שואל אם הוא יכול לקחת את התרנגולת לאחר הטקס, והמוכר מסביר כי שבמקרה כזה המחיר יקפוץ ל-70 שקל, מה שמעלה אצלי את התהייה אם להבטחה שלפיה לא משתמשים בתרנגולת פעמיים יש אחיזה במציאות.

התרנגולות לא נראות טוב. הן מכווצות ומרוטות נוצות בכלובים, אבל תמורת 45 שקל הלקוחות לא דורשים מהן יותר מאשר לראות כי הן מסוגלות לעמוד על שתי רגליים. במקרים קיצוניים, כמו בסוף יום המסחר, מספיק להם גם לוודא שהן עדיין לא מתות לגמרי.

עשרות ילדים מתגודדים סביב הכלובים בעיניים בורקות. לא בכל יום מביאים אליהם את החוויה הכפרית אל תוך העיר. החסיד מחליט ללמד אותם דבר או שניים בהלכות תרנגולות. הוא שולף תרנגולת מהכלוב ואוחז בכל גופה, ולא רק בכנפיים, כפי שעושים בכל מקום אחר ברחבי העיר. "אתם יודעים למה לא תופסים אותה בכנפיים אלא בכל הגוף? כי אז לא כואב לה. רואים? עכשיו היא לא צווחת", הוא מסביר, מסובב את התרנגולת מעל ראש בתו ומכריז את הברכה: "זו חליפתה, זו תמורתה, זו כפרתה, זו התרנגולת תלך למיתה ואת תלכי לחיים טובים וארוכים ולשלום". הוא משיב את התרנגולת למוכר ומסביר לזאטוטים: "הנה ילדים, אתם רואים? עכשיו היא שקטה. אתם יודעים למה? כי עשו עליה מצווה, ועכשיו כל כך טוב לה. היא שמחה. עכשיו, הנה, בואו ניתן לה שתשתה קצת מים", אומר ד"ר דוליטל המקומי ומגיש לתרנגולת כוס חד־פעמית. רק שזאת, משום מה, מסרבת לשתות לחיים. הוא מתעקש, מקרב את הכוס, מזליף לה מים על המקור, עד שהיא לוגמת משהו, ואז מוחזרת לכלוב.

אני רוצה תרנגולת משל עצמי, אלא שאין לי מזומן, אז אני צועד הלאה כדי לחפש כספומט. אני נכנס לסניף של בנק פועלי אגודת ישראל. גם כאן, כמו ברחוב, אני האדם היחיד שמסתובב חשוף ראש, לבוש בחולצת טי, והכספומט מזהה אותי כזר ומסרב לתת לי שירות. אני ממשיך הלאה לכספומט הבא.

על העמוד הצמוד לכספומט מודבקים פלאיירים שבהם בחורים צעירים מבטיחים סיוע בבניית סוכה. אל המכשיר ניגש אדם חבוש כיפה, הוא מתעכב, ולאט לאט אני מבין שהוא רק עושה כאילו בכוונתו להוציא כסף, אבל בפועל דוחף כרטיסים לא רלוונטיים למכשיר. אני לא מרשה לעצמי להעיר לו, אני זר כאן, ואולי זהו מנהג המקום. אבל הבחור שלידי מחייך אלי בהרמת גבות, ומבהיר כי גם מבחינת בני המקום מדובר בתמהוני.

התור לא מסודר, כל אדם נוסף שמגיע מתייצב באופן אקראי לצדי ומייצר חוסר ודאות לגבי מי ראשון בתור. אני מתייאש. בכל זאת, 45 שקל הם סכום לא מבוטל לשלם עבור תרנגולת שלא אוכלים, וזה עוד לפני שאני משקלל את הסיכון של לחטוף לשלשת עופות על הראש. ייתכן שתאונת לשלשת דווקא מסמלת את ההקרבה האמיתית ומגבירה את הסיכוי למחילה, אבל החישובים האלה גדולים עלי.

עסקי התרנגולות משגשגים. מוכרי התרנגולות מכירים את אחד הסודות השיווקיים הגדולים של עסקי המוסר: אין כמו ייסורי מצפון כדי לגרום לאדם לבזבז כסף בקלות. זו הסיבה לכך שהעונה הזאת, שבה אתה אמור לכפר על חטאיך, היא עונת הצדקה אצל החרדים. "צדקה תציל ממוות", "חטאך בצדקה פרוק", הם נוהגים לומר.

אני ניגש לחנות שמוקדשת לתחום. למעשה, זו חנות לאביזרי סלולר שפוצלה לשניים, וחציה משמש כעת דוכן צדקה משגשג. על המדפים מתנוססות עשר כרזות גדולות שמטרתן אחת: לגרום לתורמים להקדיש את כספם דווקא לאפיק המוצע בהן.

טכניקות השיווק אגרסיביות: "זה קורה שוב! 40 יום רצופים של תפילה בכותל המערבי על ידי גדולי הדור וצדיקיו!", מבטיחה כרזה אחת, שמזכירה פרסומת לסרט המשך, תמורה למי שיתרום את הכסף לעמותה מסוימת. "12 יתומים מתחתנים באלול וזקוקים לתרומה!", "14 יתומים מתחתנים באב!", "הזכות הגדולה ביותר שיכול אדם לעשות עם ממונו לקראת יום הדין!", "צדקה לקופת העיר! עניי עירך קודמים", זועקות הכותרות. על הדלפק מונח דף עם בקשות שבהן אפשר להגדיר איזו תפילה אתה רוצה שיישאו עבורך. נערה צעירה שואלת אם היא יכולה לבקש גם בשביל עצמה זיווג הוגן, והבחורה מאחורי הדלפק משיבה בחיוב. פרט לאפיקי תרומה, מוצעות גם מכונות לממכר סוכריות גומי, להמתיק את הפחדים.

גם החנויות ברחוב רבי עקיבא יודעות שחשבון נפש הוא זמן מצוין לגרום לאנשים להוציא כסף. "הרחוב פתוח בתקופה הזאת עד 23:00–24:00. אנחנו נשארים פה עד שעות מפגרות", אומרת יפית, בעלת חנות הבגדים יפצ'וק שברחוב, שמציעה שמלות חג לילדות בנות 3–4 ב-300–400 שקל.

כבר מחשיך ואני ממהר הביתה, אך בדרך עוצר בחנות אופניים כדי לדאוג שהילדים יהיו מצוידים כראוי ליום הכיפורים החילוני. זהו היום הטוב ביותר בשנה עבור בעל החנות, ואחד הגרועים מבחינת הלקוחות. העומס בלתי נסבל, והמוכר מחלק את הקשב. אני מברר כמה יעלו אופניים חדשים לילד, וברור לי שהמחיר שהמוכר מבקש מופקע. אני מתלבט, אבל ייסורי המצפון גוברים עלי. אחרי הכל, לא השקעתי בילדים מספיק כל השנה, ולא יכול להיות שהילד ייתקע בלי אופניים בחג. אני משלם את המחיר, ומקווה שיסלחו לי. בבנק.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker