בואו, נלמד אתכם איך עושים ילדים

משקיעים ויזמים יפנים התארחו בכנס בתל אביב כדי להבין מה כל כך טוב בישראל, חוץ מהנטייה שלנו להביא הרבה ילדים לעולם

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
חגי עמית
חגי עמית

סאיטו: "את לא מבינה יותר. ברור?"

אמלי: "אבל בזכות ידיעתי את השפה קיבלו אותי לעבודה".

סאיטו: "לא מעניין אותי. אני הבוס שלך. את לא מבינה יפנית יותר, בפקודה".

אמלי: "זה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול לציית לפקודה כזו".

סאיטו: "תמיד יש דרך לציית. מוח מערבי צריך ללמוד את זה".

כנס DLD 2015

הסרט "כבוד ורעדה", שבו מתנהל הדיאלוג הזה, הוא קומדיה מ-2003 המתארת את מאמציה של מתורגמנית לשרוד בעבודה ב עם עולם ערכים לא מוכר. היא עושה טעות קריטית כשהיא זורקת מלה ביפנית בזמן שהיא מגישה קפה ללקוחות החברה, וגורמת לפיצוץ הישיבה כי הלקוחות לא מוכנים לדבר על עסקים כשהם מגלים שיש בחדר זרה דוברת יפנית. בהמשך היא צועדת בעקבות הבוסית האהובה שלה, הדומעת בשירותים בעקבות נזיפה פומבית מהממונה עליה - רק כדי לגלות שעצם העובדה שהיא מעזה לראות אותה בוכה נחשב לנקמה האיומה ביותר שאפשר לנקום בעמית לעבודה. פעם אחר פעם נכשלים מאמציה להשתלב, ובאחד משיאיו של הסרט, כאשר עמית יפני מנסה לסנגר עליה בפני הממונים ולהסביר שהיא בסך הכל לא מבינה את התרבות המקומית, הוא סופג את הנזיפה הבאה: "תשתוק. החשיבה המעשית והנתעבת שלך דומה לחשיבה המערבית". עד סיום הסרט היא מידרדרת למעמד של מנקה בשירותים של התאגיד.

אם אצל ה - אומה שהשימוש במלה "לא" נחשב בה למעשה לא מנומס - הכבוד הוא פחות או יותר הכל, הרי שהישראלים נמצאים בצד השני של הסקאלה. בכנס Big in Israel שנערך כחלק משבוע פסטיבל היזמות הטכנולוגי DLD, אירח בנק הפועלים מפגש בין תאגידים וחברות יפניות למשקיעים וסטארט-אפים ישראליים בניסיון לייצר שיתופי פעולה. ניכר שהיפנים הגיעו מוכנים למפגש עם המערביים: למען האמת, נדמה שהכינו אותם שאם בשאר העולם מסתובבים פילים חסרי נימוס שצריך להתנהל אתם אחרת, הרי שבישראל צפויה להם חוויה קיצונית במיוחד.

וכך, בעוד שכשהיפנים ניגשו זה אל זה כשהם מחייכים וקדים את הקידות הקטנות שלהם, אל הישראלים הם פנו בצורה קצת אחרת. כבר בכניסה לבניין אני צופה בהיי־טקיסט ישראלי שעובר ליד צמד אנשי עסקים יפנים שפגש קודם לכן, אומר להם "שלום" בביישנות, ונענה בצעקה באנגלית "Yo Man, What's Up" תוך החלקת יד שלא היתה מביישת שני אפרו־אמריקאים הנפגשים בהארלם. בהמשך, כשאני ניגש לסגן שגריר יפן בישראל, יאמאמוטו טושיאו, אני סופג צעקה מבהילה באנגלית לבבית: "חגי-סאן, מה שלומך?". ככל שמתקדם הערב אני מבין שהיפנים שייכים כנראה לאותן אומות שאין אצלן דרך ביניים: או שהם סגפנים עד מעל לראש, או שהם עוברים ללבביות מוקצנת שלישראלי הממוצע קצת קשה להתמודד אתה.

לאכזבתי, באולם קבלת הפנים אין סושי, רק בייגלה ועוגיות. מישהו מסביר שבהמשך יגיע הכיבוד הרציני. הכנס, ששאל את שמו מלהיט הפופ של שנות ה-80, נפתח בנאום קצר של טושיאו, המזמין לבמה את "יאיר-סאן", הוא הנואם הבכיר של הכנס - יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי. מאחר ש"סאן" הוא המקבילה היפנית ל"אחי", ייתכן שסרוסי היה זכאי לקצת יותר כבוד. ככל שמתקדם נאומו של סרוסי אני תוהה אם הוא הגיע במטרה לגרום לתקרית דיפלומטית. ברקע מופיעות שקופיות עם גרפים המציגים את החוסן הכלכלי של ישראל, וסרוסי מדבר בגאווה על החוב הציבורי הישראלי שירד דרסטית בעשור האחרון, גם אבסולוטית וגם ביחס לזה של ארה"ב ואירופה. זאת התנהלות מעט שחצנית כשאתה נואם מול בניה של המדינה בעלת החוב הציבורי הגדול בעולם: החוב היפני מגיע ליותר מ-200% מהתמ"ג של המדינה.

סרוסי עושה הפוגה כדי להחמיא ליפן על היותה מדינה כל כך מתקדמת טכנולוגית, אבל חוזר מיד לדבר על היתרונות הישראליים, מה שנשמע כמו ניסיון ללעוג לאדם נכה באמצעות ציון העובדה שאתה יודע לרוץ מהר. הוא מדבר על צמיחת הכלכלה הישראלית ומכריז: "אנחנו בישראל עושים הרבה ילדים וזה עוזר לישראל לצמוח. אנחנו צריכים יותר אוכל כדי להאכיל אותם ויותר משרות כדי להעסיק אותם". מה חושבים לעצמם היפנים כשהם שומעים זאת? אחרי הכל, מדובר באומה שהבעיה הגדולה ביותר שלה כיום היא מחסור בילדים, וב-2014 לבדה התכווצה אוכלוסיית יפן ב-200 אלף איש. אולי סרוסי רומז לכך שבמקום להעניק ליפנים ידע טכנולוגי עלינו ללמד אותם איך עושים ילדים? רק חסר שיקום מישהו ויציע שהיפנים יפתחו את שעריהם לפליטים המציפים את המערב. סרוסי מסכם בענווה כשהוא מזכיר כי בנק הפועלים הוא המוסד הפיננסי המוביל בישראל. "תודה רבה, יאיר־סאן", אומר לו מנחה הערב, והוא יורד מהבמה, לא לפני שהוא מצטלם על הבמה עם שניים מהאורחים היפנים, תוך הרמת בוהן.

קנטארו סאקאקיברה (מימין), יאיר סרוסי ויאמאמוטו טושיאוצילום: עודד סורוקה

אני לא אוהב את התיאוריה שלפיה ילדים טובים ל. זאת לא חוכמה, ולא תמיד עובד: אצל המצרים ריבוי הילדים לא עושה נסים, גם אצל החרדים. זה גם תלוי בדרך שבה מודדים צמיחה. אבל נושא הרבייה ממשיך לככב גם אצל הדובר הבא, קנטארו סאקאקיברה, מנכ"ל חממת הסטארט-אפים אינקובייט סמוראי, שיזם את הכנס. כיאה לשם החברה שלו, הוא צבעוני וצעקן. "קוראים לי קנטארו סאקאקיברה ואני כבר השקעתי ב-60 סטארט-אפים!", הוא צועק בפתיחה ואני חושש שתיכף הוא יוציא את חרבו ויתחיל לנופף בה כדי להוכיח את גבריותו. "אז למה אנחנו משקיעים בישראל?", הוא שואל, ומתחיל להציג שקופיות שייתנו פתרון לתעלומה. ראשית מופיעה על המסך בחורה המשרבבת שפתיה בפיתוי, וסאקאקיברה מכריז "כי יש בישראל הרבה בחורות יפות!". אז מופיעה שקופית שבה חוף הים הישראלי המופלא, ומיד אחרי תמונה של מנת פלאפל. "האוכל פה יותר בריא מביפן. שם הכולסטרול גבוה. פה בכל פעם שאני מגיע לביקור אני יורד 5 ק"ג", הוא מכריז. עכשיו מופיעה תמונתה של חיילת יפה מצדיעה, וסאקאקיברה מכריז שהישראלים נחמדים מאוד. השקופית הבאה מבהירה שמרבית היפנים חושבים שבישראל יש מלחמה כל היום, ולאחר מכן שקופית שנועדה להסביר את הבעיות של היפנים עם יזמות. "החברות היפניות הגדולות חלשות עכשיו", הוא מכריז אבל מיד מסייג: "לא כולל סוני, לא כולל סוני". נציגה של חברת סוני היושב בקהל לא ממש מחייך. לבסוף הוא מכריז על סיבה נוספת שבגללה הגיע לישראל: "כשאנשים נכשלים ביפן זה דבר גדול מאוד. לכן אני רוצה לקשר בין הישראלים ליפנים".

היפנים באמת עושים עניין הרבה יותר גדול מכישלון. אחרי הכל, הם אלה שהביאו לעולם את החרקירי. ביפן חיים חצי ממספר האנשים שחיים בארה"ב, אבל כמות המתאבדים בה זהה. בכל רבע שעה מתאבד יפני. ה-1 לספטמבר אגב, הוא היום שבו בני נוער יפנים מתאבדים הכי הרבה. ייתכן שהעובדה שלישראלים אין בעיה עם כישלונות אחראית גם לכך שהם מוצלחים בסטארט-אפים. המוטו הישראלי קובע: "הקמת סטארט־אפ שכשל, שרפת כסף של משקיעים, יאללה, חפיף, העיקר שניסית. יש כבוד גם בלעמוד מאחורי סטארט־אפ שלא המריא". מצד שני, אם היינו מתייחסים לכישלונות בכובד ראש, אולי היו לנו פה קצת פחות פשלות. אבל בישראל המלה כישלון לא מתחברת עם אחריות: לא בפוליטיקה. לא בעסקים, לא במסעדה. אני חושב על עשרות נהגי האוטובוס, המלצרים והשליחים הישראלים שהיו נאלצים לבצע חרקירי אם היו מעזים לקחת ללב פאשלות קטנות בעבודה, ומודה לאל שאנחנו לא כאלה.

לקינוח מראה סאקאקיברה תמונה של בחור ישראלי, בחורה יפנית והתינוק המשותף שלהם, ומציין שהיה רוצה לראות עוד שידוכים כאלה. כוכב התמונה הזו הוא המנחה יוני גולן, מנכ"ל הסניף הישראלי של אינקובייט סמוראי, שעולה עכשיו לבמה ומצלם את עצמו כדי שאשתו תאמין לו שהוא כאן. לאחר מכן עולים בזה אחר זה נציגי החברות היפניות. ראשון עולה נציגה של סוני, ומציג מצגת עם מוצריה של סוני. השקופית שלהם קצת מביכה אותי: מופיעים בה מצלמות וידאו ושעונים מעוררים, נדמה לי שאני אפילו רואה שם שעון רדיו - אביזרים שהיו תופסים מדפים שלמים בביתי בעבר, וכרגע סמארטפון אחד שנמצא בכיס שלי מחליף את כולם. באותה מידה הוא היה יכול להציע לנוכחים אבני צור כדי להדליק את הגז בבית או פרוות נמר כדי לעטוף בה את החלציים. בעשר השנים האחרונות איבדה מניית סוני 30% משוויה ועברה גלים של קיצוצי עובדים. ובכל זאת, לסיכום הוא מציג את מקור הגאווה של החברה, סוני פלייסטיישן, ומזכיר את סוני מיוסיק ואת סוני פיקט'רס. את הפרט הפעוט, העובדה שסוני היא הבעלים של אולפני MGM, הוא לא טורח לציין. בכל זאת תאגיד בשווי 30 מיליארד דולרים.

אני מחכה להפוגה בין הנאומים ויוצא החוצה, שם אני פוגש רביעיית יזמים שלא טרחה להיכנס לאולם. הם בכלל קוריאנים, ואולי בגלל זה הם מרגישים שמקומם בחוץ. הם מדגישים שקיבלו הזמנה מעמיתיהם היפנים, אבל כנראה שעשרות שנות הכיבוש של יפן השאירו אצלם משקעים. אני מדבר עם אחד מהם, הבעלים של סטארט־אפ העוסק בהעלאת ספרים לרשת. באנגלית. אני שואל למה הוא עובד באנגלית ולא בשפת האם שלו, והוא מסביר שהילדים הקוריאנים לא קוראים ספרים, אלא אוהבים רק קומיקס ומשחקי מחשב. שולחן הכיבוד נפתח לקהל הרחב. אבל עדיין אין כאן סושי. רק סנדוויצ'ונים ובורקסים ישראליים למהדרין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker