"הצבע של יהודי אתיופיה פוגש את הישראלי הממוצע במקום גזעני" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הצבע של יהודי אתיופיה פוגש את הישראלי הממוצע במקום גזעני"

"דרך כפר" מתווה דרך וחזון ל–30 תיכונים וכפרי נוער שמתעסקים עם נוער בסיכון - יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, בני כל העדות ■ ראש העמותה דותן לוי: "הצעירים יוצאי אתיופיה צריכים להציע גם מה נכון לעשות ולא להראות רק למה הם מתנגדים"

16תגובות

דותן לוי, אחרי 30 שנות עבודה עם יוצאי אתיופיה, האם אתה יכול לזהות קווים מקבילים מהילדות שלך?

לא גדלתי על רגשות קיפוח. אמא שלי עלתה ממצרים ואבא שלי ממרוקו, והם נפגשו במעברה בבת ים. אף פעם לא שמעתי מהם שדפקו אותנו. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא והתחלתי לראות עוולות שקשורות ליוצאי אתיופיה, זה החזיר אותי לאחור. כשדיברתי על זה עם אבא, הוא הודה שהתמודדנו עם קשיים דומים. אמרתי לו: "איך זה שלא שמעתי ממך דברים כאלה?".

רמי שלוש

באמת איך?

הוא שאל אותי: "האם זה היה עוזר לך להשתלב בחברה הישראלית, לפגוש את כל זה כילד?". לדעתו זה רק היה מוליד אצלי זעם ותסכול. היו דברים שלא היו צריכים לקרות, הוא אמר, אבל הוא לא רצה אותי במקום הזה כנער. אבא שלי בחר לא להתעלם מהקיפוח, אבל לא רצה שכל היום נדבר על אשכנזים ומרוקאים. אני זוכר את הדיבור בשכונה, במשפחה המורחבת וברחוב. אבא שלי היה מרגיע. הוא הבין שאם תסמן שכל אשכנזי ועשיר הוא אויב שלך - אתה מפספס.

ומה אתה חושב על ההחלטה שלו?

זו שאלה שאני פוגש אצל אנשי חינוך היום: אם זה נכון להדהד את הקיפוח, ואם יש מבוגר אחראי שיודע לנווט את זה למקומות הנכונים. בהחלט צריך ללמוד את הכשלים של אז.

אולי בתת־מודע הרגשת את זה בכל זאת?

בוודאות הרגשתי את זה, אבל בחרתי להתמסר למקום המשתלב.

רמי שלוש

מה הרגשת?

בבני עקיבא ובמקומות שבהם למדתי היה נוסח אחיד לתפילה, שלא היה בה ביטוי למסורת שלנו. כשאני מדבר היום עם אנשי צוות על השתלבות יהודי אתיופיה, תמיד יש כאלה שאומרים - "מה, לנו לא עשו ככה?". אני עונה להם - "אז מה, אז זה לגיטימי שאם דפקו אותנו, אנחנו נדפוק אותם?".

אבל זה גם עזר לך להתחבר לעבר שלך?

פתאום נזכרתי בקולניות של האירועים ובמוזיקה שלנו, והתחלתי לבקש מאבא שיספר סיפורים על מרקש. זה סיפור מכונן עבורי, כי במשך השנים לא הרגשתי מחובר. מוזיקה מזרחית אף פעם לא דיברה אלי, ותמיד השתדלתי לא להיראות מפזז לצלילים האלה. המפגש שלי עם יוצאי אתיופיה ב–1985 איפשר לי להתחבר מחדש לשורשים שלי.

תאר את המפגש הזה.

הייתי אז בבני עקיבא, עם כל הידע על מסך הברזל, נתן שרנסקי, אידה נודל וכל הסיפור הזה של אסירי ציון. אחרי מבצע משה הגיעה לבת ים קבוצה של יוצאי אתיופיה, וכשעברתי בדרך להעביר פעולה ראיתי אנשים שמחים יורדים מאוטובוס. איכשהו הצלחנו להבין אחד את השני. ניסיתי לעזור להם בכל מיני פעולות כמו להרכיב רהיטים. מהמפגש הזה נוצרו לי קשרים טובים עם ילדים והורים והזמנתי אותם לבני עקיבא. אלא שבמקביל הרבנות דרשה מהם לעבור סוג של גיור, והיה מאבק גדול. בעקבות זאת ההורים חשדו שכל חובש כיפה שמתיידד אתם עשוי להיות מישהו שרוצה להטביל את ילדיהם, והם אמרו לילדים לא לפגוש אותי.

אבל בהמשך חזרת לעבוד אתם.

אחרי שירות בנח"ל הלכתי לעבוד כקומונר בבני עקיבא בבת ים, ואז נוצר חיבור עמוק מאוד והיתה הבנה ואפילו געגוע. עכשיו כבר היה אפשר לדבר גם עם ההורים בעברית, ויכולתי להסביר שאני לא במשחק ושמבחינתי הם יהודים טובים לא פחות ממני. ואז גם הצלחתי לבצע פעילות חברתית וערכית ולהקים קבוצה של 40 ילדים שהגיעה לפעילות יומית של הכנת שיעורי בית עם מדריכים שגייסתי.

בהקשר להחלטה של אביך לא להדהד את האפליה, איך אתה חווה את המחאה שלהם?

בעיניי עדיף להתמקד בהצלחה ולהפיק לקחים מהכישלונות, אבל אני מבין את אלה שזועקים את הכאב והקשיים. מה עוד שמי שמחה באופן אקטיבי זומן למשרדי ממשלה ולדיונים.

אתה חושש מהתוצאות שלה?

במידה מסוימת. צעירי המחאה צריכים לדאוג לא לשפוך את התינוק עם המים. הם צריכים להציע גם מה נכון לעשות ולא רק להראות למה הם מתנגדים. אחד התוצרים של המחאה היא, למשל, לוותר על התיוגים והמסגרות ליוצאי אתיופיה. אני מזדהה עם האמירה, זאת מגמה מבורכת, כי יש מקומות שבהם הבידול מנציח פערים, אבל הפרדה לפרק זמן מוגדר שמיועדת למיקוד בצרכים ייחודיים עשויה להיות נכונה.

אילן אסייג

הנתונים מראים ש–20% מיוצאי אתיופיה לא מסיימים שירות צבאי וש–50% מהם מגיעים לכלא צבאי.

הנתון על הכלא בעייתי, כי סופרים מספר כניסות ולא אנשים. לנו יש שתי מכינות קדם־צבאיות: מכינה לבנים בחצור הגלילית - הראשונה שפתחה את עולם המכינות לנוער שאינו האליטה של החברה הישראלית - ומכינה לבנות במגדל העמק. ההצלחה אדירה. מתוך 600 בוגרים אני לא חושב שאנחנו מגיעים ל–10% שלא מסיימים שירות. ראש אכ"א לשעבר, שביקשה לשכפל את ההצלחה, פנתה אלינו ושאלה מה אנחנו עושים שהם לא יודעים לעשות בצה"ל.

מה אמרתם לה?

אמרנו שאנחנו לא מצליחים עם יוצאי אתיופה כי אנחנו אתיופיסטים או אנתרופולוגיסטים. אנחנו פשוט מחנכים ורואים כל אחד מהם כאדם. אנחנו מחפשים מה יש להם לתרום לנו ולא רק מה לנו יש לתרום להם. אנחנו מתחברים לעבר שלהם.

למה הכוונה?

מי שהכיר את הקוד התרבותי של השכונה שלי היה יכול להצליח הרבה יותר, כי העבר של האדם חי ונוכח, והזהות היא מרכיב משמעותי בתהליך הצמיחה של הילד. באותה מידה אם אני נער ממוצא אתיופי שגדל בבית ספר רגיל והמורה שלי לא יודעת מה עבר עלי בדרך לפה או על הוריי, או אם אני דארפורי או בן של עולים מבריה"מ לשעבר ואין לאף אחד מושג איזה סל ערכים הבאתי מהבית והם מתייחסים אלי בצורה פלקטית — זו בעיה.

נראה שמה שהכי בוער בדמך זה הסיפור של אתיופיה.

כן. התרבות של יהודי אתיופיה ריתקה אותי, ואת מה שהם לא ידעו אמרתי להם לשאול את ההורים. אני משוכנע שיש פרק שהם צריכים ללמד אותנו, ושכל מי שחושב שהוא עושה צדקה או חסד עם "השבט האפריקאי המיוחד" פוגע בשינוי שצריך לעשות.

היית באתיופיה?

שמונה פעמים.

ברצינות?

כן, אני נוסע לאתיופיה עם חניכים, בעיקר כדי לאתר קרובי משפחה.

רויטרס

ומה אתה מגלה שם?

כל פעם מחדש אני מגלה שם את היהדות שלי וכל פעם ממקום הרבה יותר עמוק. הסיפור של המסע לארץ ישראל, על האנשים שהגיעו משם ושעדיין חיים בינינו, ועל אלה שנשארו בדרך - כל זה חייב להיות חלק מהאתוס הישראלי. לא האתוס האתיופי, אלא הישראלי. כמו סיפורי מצדה, גמלא ויודפת - יש סיפור כזה בהרי סמיין. זה פרק חשוב וחסר בתולדות עם ישראל.

מה הסיפור?

לפי המסורת האתיופית, במאה ה–13 התקיימה שם מדינה יהודית במשך 73 שנה.

באמת? זה יותר שנים ממה שקיימת מדינת ישראל.

כן, היו שם קרבות, אנסו אותם להמיר את דתם ובסופו של דבר היתה התאבדות המונית. בזיכרונות של קיסר אתיופי מתואר איך מישהו מחייליו אזק אליו צעירה והיא קפצה לתהום יחד עמו וצעקה "אלוהי העברים עזריני".

ומה זה עושה לך?

מה שיש לי בראש זה שמישהו מצאצאיה של הצעירה ההיא הגיע לישראל ואמרו לו שהוא לא יהודי, ושאם המורה של אותו צאצא תכיר את הסיפור הזה היא תתייחס אליו אחרת. אני רוצה שהילדים שלי יכירו את הסיפור הזה בלי קשר לשאלה אם בכיתה שלהם יש ילד ממוצא אתיופי או לא. "מה כבר יש לו לתרום" היא לא גישה טובה. רב־תרבותיות היא ערך אבל זה לא רק זה, זה מה שהם מביאים אתם.

באיזו מסגרת אתה נוסע לשם?

בתור אדם פרטי. זה התחיל ממסע שורשים של בוגר שהייתי מחנך שלו, והמשיך עם תלמידה יתומה שעד לעלייתה ארצה חיה אצל הסבים שלה.

כיצד היא עלתה?

הדודה שלה העלתה אותה לישראל כילדה. היא היתה חניכה בכפר הנוער ובשיחה אישית בכיתה י"א היא פתאום סיפרה שיש לה סבא וסבתא שמהם היא אפילו לא נפרדה. היו לנו פרטים מעטים, אבל נסעתי עם חבר כדי למצוא אותם. נסענו 40 דקות בג'יפ והלכנו עוד 40 דקות ברגל, ובאמת פגשנו אותם. בהתחלה הייתי חשדן. הבאתי להם תמונה של שלוש חברות ואמרתי לעצמי שאם הם מזהים אותה אני ממשיך, אחר כך הראיתי להם סרטון וידאו שלה במחשב הנייד. הם היו בהלם מכך שהיא בחיים והתרגשו מאוד. החלטתי לשים כסף בצד כדי שאחרי הצבא אקח גם אותה לשם.

ונסעתם?

כן. זה היה מורכב, לא היה ריאלי לשלוח אותה לבד כי זה דורש הכנה מנטלית אחרי תשע שנים שבהן היא לא ראתה אותם, ולכן לקחתי את כספי החיסכון שלי וטסנו. בתי, שהיתה אז בת 19 ובשנת שירות, הצטרפה. בעקבות זה המשכתי לטוס לטיולי שורשים. הטיסה האחרונה שלי היתה עם שלושה תלמידים שלי מעין צורים שהיו אתי בקשר מאז שהייתי מחנך שלהם לפני 20 שנה. שמרתי את החיבורים שלהם מהתקופה שהשמידו את הדם שלהם, והצעתי להם לטוס כדי לסגור דברים. הם ממש התלהבו ויצרנו קבוצה.

ממש נהפכת למורה דרך לטיולי שורשים.

אני עושה את הדברים האלה בחופשות, פעם או פעמיים בשנה עם קבוצות קטנות, ואני מרגיש שזה חשוב. חלק מהעניין של ההכנה למסע זה שהם שואלים את ההורים שאלות, כי בבית לא מדברים על זה. פתאום הם גילו שיש להם אחים קבורים באתיופיה ופתאום הם נזכרים בדברים שהדחיקו. טסנו ואיתרנו אפילו קבר של אח של אחד מהם. פתאום הוא נזכר איך היה מטפס על העץ. הדלקנו נר במקום, עשינו גלעד, והוא שם כיפה ואמר קדיש.

מה עוד אתה רואה שם?

אני פוגש בגונדר את הקבוצה שמכונה שארית יהודי אתיופיה, 1,500 משפחות עם מעמד בעייתי. ברמת הזהות שלהם הם יהודים, ברמה ההלכתית חלקם, ברמה המשפטית אף אחד מהם, כי חוק השבות לא חל עליהם. הם זרע ישראל מצד אביהם, וזה שם את המעמד ההלכתי בספק. זה אבסורד, כי יהודייה שהתחתנה עם נוצרי וביטאה בכך את רצונה לחיות חיים נוצריים יכולה לעלות לישראל, אבל נוצרייה שרוצה להיות יהודייה ומתחתנת עם יהודי תישאר שם. ככלל העמדה שלי היא שאם יש זהות יהודית - צריך להעלות.

כיצד המחאה השפיעה על הנוער?

אני מקיים כבר שנים מפגשים עם ילדים. חלקם רואים את ההורים שלהם כפרימיטיבים, אבל בעקבות המחאה הזאת פתאום אתה רואה כאלה שחוזרים הביתה ומתעניינים, והם גם יותר שלמים עם המוצא שלהם. כמובן שבתוכם אתה גם שומע דאחקות על ההורים וכל מיני דיבורים על פאדיחות, כמו "איזה באסה, הדוד יגיע וינשק אותי".

איך אתה מסביר את סגנון הלבוש הראפרי־הארלמי שהתפתח אצלם?

אני נפגש עם מחנכים שאומרים לי שהם מנסים לחקות את השחורים בארה"ב, ושזה לא שלנו ולכן זה לא לגיטימי. אני אומר להם - "מה הבעיה, זה מה שהם בחרו, בחושים שלהם הם מצאו דרך להביע את עצמם". המקום שלך כמחנך הוא להתחבר אליו ולהציג לו מה יפה אצלו. אני מזכיר להם את הסיפור על הברווזון המכוער, ואומר שהסיפור שלי כמחנך הוא לבוא לנער שמגבש לו זהות ולבדוק אם הוא בחר בזה או נפלט לשם.

וזה עובד?

לפעמים. אני רוצה לראות שבבית הספר שבו הם לומדים יהיו גם תמונות נוף ילדותם. אני מלמד גם יוצאי אתיופיה וגם יוצאי בריה"מ את השיר אילנות של לאה גולדברג, שכותבת "אתכם אני נשתלת פעמיים". אנחנו לא רוצים שיעברו ניתוח להשתלת שורשים. אנחנו מקבלים את העובדה שיש שורשים בשני נופים שונים. אני מלמד בכרמל שמלא בעצי האורן שעליהם גולדברג כתבה, ואני יוצר קשר בין האורן לאמירה הזאת. אני אומר להם — העבר הוא שלכם, תתחברו אליו, תכירו אותו, תוקירו אותו. אחד המאפיינים של נערים במצבי סיכון היא חוויית הניכור. אצל יוצאי אתיופיה זה התפרץ, אבל גם אצל יוצאי בריה"מ יש הרבה ניכור.

יש ביניהם גם שונות.

ברור, אין גוש אחד. חלק מחפשים את הרצון להיטמע ולהשיל מעליהם כל סימן מבדיל. הם גם מחליפים שם או נותנים לו סלנג שיכול להישמע אמריקאי. במחקר על מהגרים יש ארבעה מודלים: הנטמע שבחר לא להיתקע, התקוע שרק שינו את סביבתו אבל ממשיך לחיות את החיים הקודמים, ההוא שמנסה לאזן והתלוש שאולי היה רוצה לחיות באתיופיה, אבל הוא נולד כאן והוא לא מכיר את אתיופיה. אנחנו נעים בין הדמויות האלה. בניסיון להשתלב הוא פוגש את החברה שאומרת לו שהוא לא כמו כולם.

הישראלים גזענים?

אין ספק שהצבע של יהודי אתיופיה פוגש את הישראלי הממוצע במקום פחות מחמיא, פחות מכובד ובמקרים רבים גזעני. מעבר לגזענות יש גם הרבה מאוד תופעות של חוסר רגישות.

וזה מה שיוצר תסכול.

הרבה צעירים צונחים כי גדול עליהם לעסוק בזה. הם נשארים במרמור או באנטי. אבל לצד תופעות שליליות יש תופעות מדהימות ומבורכות. יש כאלה שנהפכים לפעילים חברתיים וזה הדלק שלהם. הם מבינים שההצלחה היא תשובה לגזענות והם חוזרים אחורה ומסירים חסמים בפני חברים שמתקשים. אני פוגש הרבה מודלים שהצליחו, קצינים, עורכי דין, מנהלים, דמויות שפרצו את תקרת הזכוכית ובגדול.

והם המודלים שאתה מציג לנערים?

כן אבל זה מורכב, כי כשאנחנו מראים כוכבים שזורחים בלילה זה מדגיש את החושך מסביב. הרי ביום לא היית מתלהב מכוכבים. זה כאילו חיובי אבל זה מלכוד.

אתה מקפיד להגיד "יוצאי אתיופיה" ולא "אתיופים".

אנחנו מדברים על "ישראלים ממוצא אתיופי", וזה ארוך בכוונה כי זה מספיק חשוב כדי להגיד. הכי בוטה בעיניי זה שיש כאלה שאומרים ישראלים ואתיופים, כאילו שהם לא ישראלים.

אבל הם בעצמם אומרים לפעמים "אתיופים".

זה עדיין לא אומר שככה אנחנו צריכים לקרוא להם. לרוב הם אומרים "פרנג'ים". בסיקור המחאה ראינו ביטויים כמו "ישראלים אתיופים" או "יוצאי העדה האתיופית", וזה סימל כמה רצון ונכונות יש להיות רגיש, ומצד שני גם לא צריך רגישות יתר. אז אמרו "אתיופים", חלאס. בואו נתמקד במהות.

והמהות היא גם האתוס של העלאתם לישראל.

אחד הדברים שאני משתדל לתקן שזה לא "העלאתם" אלא "עלייתם". הם יצאו למסע ארוך של שנים שהיו בו מוות, אונס, רעב וקשיים אחרים, ובסוף עזרו להם. זה כמו שרץ מרתון נתקל בקיר ומישהו עוזר לו לעבור אותו, ובסוף המישהו הזה עולה על הפודיום. לכן המבצע הוא עליית יהודי אתיופיה ולא העלאתם. השאלה היא איך האתוס יתקבע, זאת לא טובה שעשו להם.

איך הם מתחברים לחגי ישראל?

בעיניי, גם לוח השנה שלהם צריך לבוא לידי ביטוי. אני הייתי מכניס ללוח השנה את הסיגד (החג של יהודי אתיופיה), את ה–9 במאי (יום הניצחון על הנאצים) ואת הנובי גוד (יוצאי בריה"מ חוגגים את ראש השנה בלי כל אלמנט דתי־נוצרי). אצלנו במערכת החינוך נבהלים, שומו שמים שחוגגים את סילבסטר.

ממה פוחדים?

אני לא מבין. זה לא מאיים על הזהות הישראלית שלנו, זו סתם המצאה. אנחנו צריכים לפתח דיאלוג, שיהיה לזה ביטוי ובלי להתפשט מהערכים שלנו. הסיפור של לחגוג את ראש השנה האזרחי אינו בעייתי. נכון שליהודים יש זיכרונות של פוגרומים מהאפיפיור סילבסטר, אבל במדינות בריה"מ לשעבר זה נחשב החג המשפחתי שלהם, אז צריך למצוא לו מקום. המטרה היא למצוא איך לוח השנה משרת את ההליך החינוכי. אני גם אומר לחגוג את ה–8 במארס, יום האשה בינלאומי. הבן שלי, שלומד בבית ספר דתי ברעננה, סיפר שהעבירו להם שיחה על האסלאם ועל הרמדאן - ושמחתי. אם אין תלמיד ממוצא ערבי או אתיופי או מחבר העמים בבית הספר זה צריך להשפיע על הרזולוציה של החגיגה, אבל לא על הימצאות החג בלוח השנה וההתייחסות אליו.

מוזר לשמוע חובש כיפה שאומר את זה. אתה דתי מילדות?

נהפכנו לדתיים רק אחרי שסבא שלי נפטר. למעשה, אני בחרתי בדת לפניהם, אבל לא מתוך עיון מעמיק, פשוט למדתי לבר מצווה וחשבתי שזה נכון. הייתי קורא חסמב"ה בסלון עם הגב לטלוויזיה כשהם היו רואים סרט ערבי ביום שישי, ובערבים היינו הולכים לים ברגל. היו לי התמודדויות, אבל זה אף פעם לא היה הפגנתי ובבית לא התייחסו לזה בדרמטיות.

אולי כי אצל מזרחים הקצוות פחות מחודדים, יש יותר מתירנות מבחינה דתית.

אני זוכר שהשחקנים של הפועל בת ים היו מגיעים בשבת בבוקר להתפלל לפני המשחק, הרב שלנו היה נותן להם לעלות לתורה ומברך אותם, וכשמישהו היה נכנס לבית הכנסת עם ריח של סיגריה הרב היה מתעלם. היינו חוצפנים קטנים ואמרנו לרב: "איך אתה נותן לו לעלות לתורה". והרב מימון אבוטבול, שהיה כל חייו פקיד בבנק דיסקונט והיה לו עקרוני לא להתפרנס מרבנות, ענה לנו: "אצלנו מי שרוצה להיכנס לא שואלים אותו שאלות קשות. יש כאלה שעושים דברים שמריחים טוב, זה לא אומר שזה פחות מסריח". כשהבן שלי נולד גרתי כבר בצפון והוא היה המוהל. הוא לא הסכים לקחת כסף. אחר כך כשפתחנו את המתנות ראינו צ'ק של 250 שקל מהרב. כשנולד הבן השני כבר ידעתי שהוא לא לוקח כסף, אז אחרי הברית שלחתי לו בדואר. אחרי כמה ימים קיבלתי קבלה שמראה שהוא תרם את הכסף. הוא אפילו לא הסכים שאבוא לקחת אותו או שאשלח מונית. בזמן הברית פגשתי בחוץ מכר מהשכונה שאמר לי שהרב מימון ביקש ממנו להיות הנהג שלו לברית בצפון, והבנתי שבדרך הוא תיכנן לנסות להשכין שלום בית בינו לאשתו. זו היהדות שאני בחרתי בה. לשם הלך לבי.

מה החזון החינוכי שלך?

העובדה שהתברכתי בנערים ונערות שונים ממקומות שונים היא אתגר, אבל בעיניי זה משאב ולא תקלה. הגיוון משביח את התוצאה. מחנך שרואה לפניו משמרת ושואל את עצמו איך אני מעביר עכשיו את החומר שיש לי ב–45 דקות עם 40 הילדים האלה, ברור שזה עצם בגרון מבחינתו. ברור שעדיף לי ילד משובט 40 פעמים, אבל אם יש לי תחושת שליחות חינוכית - זה הדבר האמיתי. לפתור משוואה ריבועית זה חשוב, אבל המשימה האמיתית היא חינוך. לכן בהגדרה המקצועית אצלנו המורה לאנגלית היא המחנכת באנגלית והמורה לפיזיקה הוא המחנך בפיזיקה. הנחת היסוד השנייה היא שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו ושיגרום לו להאמין בעצמו - אחרת הוא לא יפרוץ את תקרת זכוכית. ככל שהפערים בישראל גדלים, תקרת הזכוכית יורדת עליהם.

והשלישית?

הנחת היסוד השלישית לקוחה מתוך הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל: כל אדם רוצה להיות משמעותי וטוב, והוא מחפש את הדרך שבה זה יבוא לידי ביטוי. אנשים רוצים להיות אפקטיביים, אף אחד מהם לא קם בבוקר ורוצה להיות נטל, ולכן אם ילד לא מצליח סימן שמשהו במערכת או בחיים האישיים שלו פוגם ויוצר ביטוי חיצוני שלילי. הסופר ס. יזהר אמר שלחנך משמעו לשייך. כדי שהם ירגישו שייכים, המחנכים שפוגשים אותם צריכים להכיר אותם, ולהניח שגם אם הילד הזה הוא הכי אלים והכי בעייתי והכי מתקשה - הוא נכס. הוא חלק מהחלום וחלק מההזדמנות לחיות במרקם רב־תרבותי.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אצלנו"?

"דרך כפר" היא עמותה שמתווה דרך וחזון ל–30 תיכונים וכפרי נוער שמתעסקים עם נוער בסיכון — יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, בני כל העדות. אנחנו מובילים תפישת חינוך שמביאה לשינוי תודעתי של תפישת המתבגרים את עצמם. הלקוח שלנו הם אנשי הצוות, ואנחנו מעבירים להם השתלמויות ומעוררים שאלות.

לדוגמה?

הקשר עם ההורים של הילדים. אנחנו מאמינים שזה חייב להיות מסע משותף בין הורים, מחנך וילד. יש הרבה מחנכים שנכנסים לאזור הזה ברגל גסה ותופסים את המקום של ההורה המוחלש ממילא ולא מבינים שהמשימה היא להעצים את המקום של ההורה.

איך הגעת לשם?

בעבר לימדתי בקיבוץ עין צורים, וכשעברתי לכפר הנוער ימין אורד פגשתי את ד"ר חיים פרי, שהוא ההוגה של התפישה. הוא היה מנהל כפר הנוער ושם התחילה להתפתח תפישת חינוך שמגיעה עד לאבות המייסדים של עליית הנוער. כפר הנוער הוקם עבור נערים ונערות ששרדו את השואה, אבל אז אף אחד לא סימן להם את היעד המינימליסטי שהיום מסמנים - העיקר שיהיו בני אדם, בואו נביא אותם לתפקוד בסיסי בחברה הישראלית וזה כבר יהיה הישג. כשהגעתי לשם שמעתי את פרי אומר "אנחנו מכשירים את המנהיגים של המחר" - וזה נוער מאתיופיה ומחבר העמים. לאט־לאט פיתחנו שיטה רלוונטית שישבה על הכתבים של האבות המייסדים של עליית הנוער. המוטו הוא פתגם אפריקאי — "דרוש כפר שלם לגדל ילד".

כלומר?

אם אני חוזר לילדות בבת ים, אז ילד שהיה רוצה לעשן היה צריך להתחבא מכל המבוגרים בבלוק, ולא רק מאבא ואמא, כי תפישת האחריות היתה כמו בכפר. לכל מבוגר בכפר הנוער יש אחריות שילוחית לילדים, לא משנה אם זו מזכירה או שומר. יש בית ספר שאנחנו עובדים אתו בעכו, ואב הבית ראה שילדים הלכו לחוף ביום הזיכרון, וקרא להם שנה לאחר מכן ואמר להם, "אני הולך לחלק מים למשפחות שכולות בבתי עלמין, רוצים להצטרף?". ואותם ילדים הלכו לבתי העלמין במקום לכנרת. זה שווה הרבה יותר ממעבר על מערכי שיעור. זה מבחינתנו התרגום של "כפר שלם".

תן עוד דוגמה.

בהשתלמויות אנחנו עושים סבב שבו כל אחד מספר על אירוע מהעבר שלו. באחת הפעמים כולם נשארו פעורי פה כשהמנקה סיפרה שמיד אחרי שהיא ילדה לקחו לה את התינוק והיא לא ידעה מה קורה במשך כמה ימים. ופתאום חדר המורים כולו מזדהה עם סיפור אנושי מרתק. מחנכים ביקשו ממנה לספר את הסיפור שלה לתלמידים שבחלק גדול מהמקרים אמא שלהם יותר דומה למנקה מאשר למורה, ולא רק בהקשר של צבע, אלא גם בהקשר של מעמד חברתי. ועכשיו היא כבר לא המנקה אלא אביטל, והיא עוד אשת צוות שמשתלבת במשימה החינוכית. בתלמוד כתוב "היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה". אנחנו מאמינים שהשוליים יכולים למשך את כל החברה למעלה.

אתה לא צובע את זה קצת ורוד מדי?

נכון שהמציאות מורכבת יותר, אבל אנחנו מסמנים את הרף שם. למי שנקלע לעבוד בסביבת חינוך עם נוער נושר יש הזדמנות לתפוס את עצמו כבונה מולדת ולהשפיע על החיים של כולם. נער כזה, נערה כזאת, שעושים את השינוי זה הדבר האמיתי. בטיפול לא נכון הם יכולים להיות משקולת על החברה כי הם לא יצליחו להקים בית מתפקד, או שאפילו יפגעו בחברה. אנחנו באים ואומרים - לנוער הזה יש כוח - כוח עובד או למעלה או למטה. גם למורה יש כוח שיכול להזיק.

איך מתמודדים עם כל זה במשרד החינוך?

הייתי בדיון עם המנכ"לית, ואני מרגיש שמנשבות רוחות חיוביות של שילוב יוצאי אתיופיה בחברה. הסיפור הוא האם להעז ולגעת בהכשרת מורים לעבודה במרחב הרב־תרבותי, איך להתמודד עם הגזענות בחברה בכל המחנות והמגזרים. יש כאן כיתתיות, אין קבוצה נקייה מזה. בכל קבוצה דרושה עבודה. בעיניי, הבשורה שלנו נכונה. אולי זה מגלומני לומר זאת, אבל אני רוצה ישראל אחרת. בבתי הספר שאנחנו עובדים בהם זה קשה מאוד, אבל רגעי הקסם של הנערים שהולכים לחלק מים ביום הזיכרון או שלוקחים מטופלים מבית חולים שער מנשה לטיול בכותל - אלה רגעים מכוננים. לכן אני בוחר להיות אופטימי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#