תכירו: "אלון לאס וגאס" - ומה היה קורה אם תשובה ודנקנר לא היו בורחים מעיר ההימורים

שלושה שבועות בחוף המערבי מזכירים כמה ארה"ב משעממת: מנומסת, לא מתעניינת במשבר בשווקים ולא מוטרדת מיוקר המחיה

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים33

8 באוגוסט. שבת בבוקר, כביש 101 בדרך מסן חוזה שבקליפורניה לכיוון צפון. חמישה נתיבים לכל כיוון, כולם עמוסים במידה בינונית. אין כאן מכוניות ישנות. אין כאן מכוניות קטנות. אין כאן מכוניות שמכילות יותר מנוסע אחד. כולם נוסעים במהירות קבועה של 65 מייל לשעה, בהתאם להגבלה המוכרזת בשלטים, וכולם שומרים על מרחק מדויק אחד מהשני. אף אחד לא עוקף, אף אחד לא עושה סלאלומים, אף אחד לא נדבק לפגוש האחורי שלי כשאני משתהה בנתיב השמאלי ומהבהב לי באורות גבוהים כדי שאפנה את הדרך. כל מה שאני צריך לעשות כדי לקבל כבוד מלכים במעבר נתיב הוא לאותת, ומיד נפתח הנתיב שלידי כמו ים סוף - כאילו הייתי דונאלד טראמפ בעצמו.

הם לא אנשים טובים יותר, האמריקאים, הסטטיסטיקה מעידה גם שהם מתים יותר בתאונות דרכים מאשר הישראלים, אבל זה פשוט לא חוקי לא להיות מנומס כאן, ופחות נהוג כאן לעבור על החוק מאשר בישראל. משעמם בארה"ב.

חמודים ביער, פחות חמודים בשווקיםצילום: אי־פי

10 באוגוסט. שני בבוקר, סופר מקומי בסנטה קלרה שבעמק הסיליקון. אני מסיים את הקניות וניגש לקופה כדי לשלם. הקונה שלפני מעמיד את העגלה שלו ליד הקופה ונותן לקופאית להוציא ממנה את המצרכים. אני, לעומת זאת, מוציא בעצמי את המצרכים מהעגלה ומניח אותם על המסוע, בעוד הקופאית מסייעת לי לארוז אותם בשקית לאחר שהיא מעבירה אותם אצלה. "תודה רבה", אני אומר אחרי שאני משלם.

"תודה רבה לך, אדוני, בדרך כלל בסופר הזה אנחנו מוציאים את המצרכים מהעגלה".

"טוב, תודה בכל אופן".

"תודה רבה לך. זה מה שמאפיין את הסופר שלנו ומייחד אותו. שאנחנו מוציאים את המצרכים מהעגלה ושמים אותם על המסוע".

אני נדלק. לרגע מתחיל להיות פה מעניין, אולי יש כאן צל של סיכוי לעימות. אבל אני עוצר את עצמי מלהודות לה שוב, רגע לפני שהמאבק ביני לבין הקופאית על הכרת התודה והזכות להיות מנומס גולש לפסים אלימים. הם תמיד ינצחו אותך בקרב על האדיבות, משאירים אותך לתהות מה מסתתר מאחורי החיוך הזה. ארה"ב היא אחרי הכל ארץ הסאבטקסט. רק שבוע אחרי שאני יוצא מהסופר אני נזכר בקופאית ומבין שמאחורי התודה הזאת שלה הסתתרה האמירה "תפסיק להפריע לי לעשות את העבודה שלי". משעמם בארה"ב.

דיסנילנד בארה"בצילום: רויטרס

12 באוגוסט. רביעי, חצות, אתר קמפינג במערב נוואדה. אני מסיים להתקלח במקלחות הציבוריות, ומתכונן לצאת החוצה ולחזור לקרוואן. אני פותח את דלת הזכוכית, יוצא החוצה ואז אני נתקל בו: גובהו 1.70 מטרים לערך, מבנה גופו רחב, מוטת הכתפיים שלו כפולה משלי, פרוותו חומה והוא מתנועע בזריזות שאני לעולם לא אפגין.

כשהגענו אתמול הזהירו אותנו הפקידות במזכירות לא להשאיר שקיות זבל בחוץ, אחרת הדובים שמשוטטים באזור יבואו לאכול אותן. לא האמנו להן, הנחנו שאזכור הדובים הוא דרך אקזוטית לשווק את הפארק שלהן ובמקביל לדאוג שנשמור על הניקיון. אבל מתברר שצריך לקחת את האמריקאים ברצינות כשמדובר בחיות פרא ובאסונות טבע. עכשיו אני תוהה מה עלי לעשות. זו הפעם הראשונה בחיי שאני ניצב מול חיה משוחררת, חופשית, שבהחלטה של רגע יכולה להוריד לי את הראש. למזלי, אחרי שתי דקות של לטישת מבטים הנימוס האמריקאי מכריע גם את הדב, והוא נסוג לפח הזבל שהיה המטרה המקורית שלו.

הדב הזה הוא הסממן היחיד בחוף המערבי לחודש הסוער שעובר על וול סטריט. יום קודם לכן החליט הבנק המרכזי של סין על מדיניות חדשה, שגרמה לפיחות דרסטי במטבע הסיני. תוך שבוע ייחתך שווי שוק המניות העולמי ביותר מ–3 טריליון דולר. אבל האמריקאים לא לחוצים: בעשורים האחרונים הם למדו שדיבורים על משברים פיננסיים הולכים ובאים, ודרך החיים שלהם לעולם נשארת. בחדשות מדברים על הנפילות, אבל מדובר רק באתנחתא בין הסיטקומים בשידורים חוזרים אינסופיים ובפרסומות לטנדרים ענקיים זוללי דלק ולמזון שמן עם הרבה גבינה מותכת עליו.

כל דבר כאן מגיע עם בייקון, קוביית חמאה וגבינה שווייצית נמסה. בניסיון להוריד את רמות הכולסטרול בדם אנחנו נמלטים למסעדה יפנית, ובתפריט אנחנו מגלים סושי בייקון: סושי שבו מעטפת החזיר מחליפה את האצה, וגבינה ופטריות מחליפות את האורז.

13 באוגוסט. חמישי בערב, ספק אם המצב היה פעם טוב יותר ברצועת המלונות המרכזית בלאס וגאס. אי אפשר לזוז ברחובות. היו זמנים שבהם דיברו על משבר בלאס וגאס, אבל כרגע אי אפשר למצוא מקום בכמעט אף מסעדה. נוחי דנקנר ויצחק תשובה הפסידו 2 מיליארד דולר על מגרש שהם קנו במרכז העיר לפני כמעט עשר שנים. אם רק היה להם אורך נשימה לחכות עד היום, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת: חברה בשם קראון ריזורטס יוזמת כיום מלון חדש שאמור להיות מושלם ב–2018 ולהיקרא בשם הכל כך ישראלי "אלון לאס וגאס". כרגע עשרות אלפי אמריקאים גודשים את העיר במיטב מחלצותיהם, יושבים ליד מכונות ההימורים ומעבירים את זמנם בלחיצה על כפתור הגורם לתמונות לרוץ על המסך ולדמות הגרלה אקראית.

21 באוגוסט. שישי, אנהיים, לוס אנג'לס. הכותרות מכריזות שהפחד חזר לשווקים, מדד התנודתיות ויקס מציג את הזינוק החד מאז ומעולם, הדאו ג'ונס מציג את הנפילה החדה מאז המשבר הפיננסי ב–2008, אבל פארק השעשועים דיסנילנד עמוס באנשים. התור לכל מתקן נמשך 45 דקות, ואיש לא דוחף. בישראל כבר מזמן היו מתנהלים קרבות סכינים. כאן הסדר מופתי. אני נזכר בנטייה להאשים את מזג האוויר המזרח־תיכוני בחוסר הסבלנות שלנו, אבל גם כאן הטמפרטורה גבוהה מ–35 מעלות והלחות יוצרת מרחץ זיעה שמתחרה בזה של תל אביב. אני נזכר בתירוצים הנוגעים לאופי הים־תיכוני שהשתלט עלינו, רק ש–50% מהאנשים סביבי הם היספאנים, רבים מהם גדלו ברפובליקות בננות שבהן שמירה על הסדר הציבורי אינה הדבר החשוב ביותר — ועדיין, הם פשוט מקבלים את השיטה האמריקאית. אני משאיר את הילדים בתור והולך לחפש מאפה שיתאים לפתוח אתו את היום. השעה 9:00 בבוקר ועשרות אמריקאים סביבי כבר יורדים על המבורגרים עם גבינת צ'דר ובייקון, כוסות קולה גדולות לצדם.

27 באוגוסט. חמישי, העיירה סראטוגה שבעמק הסיליקון. מחר אנחנו חוזרים. מחרתיים יחזרו השווקים בעולם לעליות. אנחנו יושבים אצל המארחים שלנו. הם משלמים שכר דירה של יותר מ–3,000 דולר בחודש. זה הרבה כסף, אבל תמורתו הם מקבלים בית מרווח עם חצר על שטח של שלושת־רבעי דונם. ג'יפ הגראנד צ'ירוקי שלהם כבר בן עשר, אבל עלה להם רק 5,000 דולר. גם המכונית השנייה עלתה חצי ממה שהיו משלמים בישראל על אחת דומה. מחיר הדלק נע בין שליש לחצי מהמחיר הישראלי. הירקות יקרים יותר, אבל כל השאר זול או דומה במחירו למחיר בישראל. המארח שלנו, איש היי־טק, מרוויח פי שניים משהיה מרוויח על תפקיד מקביל בישראל. קצת משעמם פה. אבל למי אכפת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker