יזהר דוד היה 20 שנה בשב"כ ועכשיו הוא מורה. זה מה שהוא חושב על מערכת החינוך

"מערכת החינוך נמצאת בפיגור של שנות אור בכמה תחומים בהשוואה למערכות אחרות בצורת העבודה שלה, בדרך הניהול שלה ובתהליכי העבודה"

רותם שטרקמן
ליאור דטל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים73
רותם שטרקמן
ליאור דטל

יזהר דוד, 20 שנה היית בשב"כ — ופתאום החלטת להיות מורה?

לפני חמש שנים נפצעתי בפעילות מבצעית ונהפכתי לנכה צה"ל. במהלך תקופת ההחלמה הארוכה סיימתי תואר שני במשפטים, אבל אז שמעתי על יוזמה של הורים שמלמדים בהתנדבות בבתי ספר והחלטתי להצטרף. כשהגעתי לכיתה ועמדתי מול התלמידים נדלק בי משהו. מהר מאוד הבנתי שזה מה שאני מחפש. עברתי הכשרה להוראה שמיועדת לפורשים בכירים מצה"ל ומשירות הביטחון, וסיימתי תואר שני נוסף במנהיגות חינוכית.

יזהר דודצילום: אייל טואג

איפה אתה מלמד?

היום אני מורה לאזרחות בתיכון גלילי בכפר סבא, ובנוסף אני מלמד ומרצה בבתי ספר בתוכנית לימודים שיזמתי לאזרחות ולצדק חברתי, בדגש על חיים משותפים של יהודים וערבים.

מה עשית בשב"כ עד שנפצעת?

עד 1990 הייתי קצין בצבא ובהמשך עבדתי בשב"כ בתפקידים מבצעיים. התפקיד האחרון שלי היה מנהל ביחידת שטח. כתבתי על החוויות שלי מהשירות בספר שייצא בקרוב, בשם "לילה מסביב".

יש קשר בין השירות בשב"כ להחלטה לעבור להוראה ולהתעסק דווקא ביחסים בין העמים?

אני מניח שכן. אני מודה שההתנהלות שלנו בשטחים הפריעה לי. היה לי מסר חשוב להעביר בעקבות החוויות הקשות שעברתי והדברים שראיתי בשירות הביטחון ביחס לאוכלוסיה המקומית.

אז פתאום אחרי 20 שנה בתפקיד גילית שהכיבוש משחית?

לא, אנחנו מגלים מהר מאוד. כשאתה שולט בעם אחר אתה נתקל בהשלכות של המצב. גם כשמדברים על סיכול פיגוע ועל חיסול מבוקשים לא חושבים על ההשפעה הנפשית על המבצעים, החיילים ואנשי השב"כ. יש לזה השלכות אישיות וערכיות עליהם, שלא מתעסקים בהן מספיק.

ומה לגבי ההשלכות על הערבים?

בשירות שלי ראיתי דברים שלא ייעשו, בעיקר במחסומים ובפעילות של צה"ל.

מה למשל?

אני מעדיף לא לפרט. ראיתי דברים שבני טובים ישראלים עושים לאוכלוסיה הפלסטינית, וכשחקרתי את הדברים מתוקף תפקידי הבנתי שזה במידה רבה בגלל חוסר ההיכרות שלהם עם העם הפלסטיני. הם פוגשים אותם בפעם הראשונה במחסום ומתייחסים אליהם מיד כמו אויבים. לא משנה אם הם רואים מולם אשה או ילד, מבחינתם כל העם הפלסטיני הוא אויב, כי הם מכירים רק את הנרטיב הישראלי. לכן החלטתי להקים פרויקט שמטרתו הוא לקדם את לימודי התרבות והשפה הערבית בבתי הספר ואת מורכבות הסכסוך.

ונניח שלא היית נפצע?

בחיים לא חשבתי שאפרוש מהשירות. הפציעה גרמה לי לכעס ובלבול. אחריה קיבלתי כמה הצעות מהמגזר הפרטי והציבורי, כולל בכמה תפקידים בכירים, אבל מערכת החינוך משכה אותי. כשהתחלתי ללמד הבנתי שמדובר בהמשך ישיר של העבודה שלי בשירות.

בגלל תחושת השליחות?

כן, זו אותה תחושת שליחות שהובילה אותי גם בשב"כ. בשטח ידעתי שאני מציל חיים, ובהוראה אמנם לא מדובר בהצלת חיים — אבל כן בשינוי של חייהם של אנשים. אני חושב שהוראה היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כיום למען החברה הישראלית.

ודווקא בלימוד אזרחות?

אני גם מעביר בבית הספר קורס מיוחד בשם "חיים משותפים", שעוסק בסכסוך הערבי־ישראלי ומלמד את התלמידים על כל הקבוצות בחברה הישראלית. זו תוכנית שונה מזאת שנפוצה במערכת החינוך, שעוסקת בעיקר במפגשים בין תלמידים ערבים לישראלים, חרדים וחילונים. אלה מפגשים שמקובל לקיים במערכת החינוך, אבל אני מרגיש שהם דווקא מעצימים את הסטריאוטיפים. אם התלמיד שונא ערבים, סביר להניח שהביקור אצלם לא ישנה זאת. לכן בתוכנית שאני מעביר אנחנו עובדים בשיטה אחרת, שפותחה עם מומחים מאוניברסיטת תל אביב, המטה למאבק בגזענות והמטה לחיים משותפים במשרד החינוך. בסמסטר הראשון התלמידים לומדים לעומק ומבררים את התפישות שלהם. במקביל אני מרצה בבתי ספר על הנושא. אחד האמצעים שבהם אני משתמש בהרצאות שאני עורך בבתי ספר יהודיים וערביים הוא עימות שלי עם מורה ערבי.

איך התלמידים מגיבים לשיעורים האלה?

התלמידים היהודים יוצאים מבולבלים מהסיפור, ואני שם לב שאני מצליח לעורר אצלם מחשבה עמוקה יותר על העניין. ברוב המקרים זו הפעם הראשונה שבאמת מדברים אתם על נושאים כאלה. אני מלמד אותם על התרבות, ההיסטוריה והשפה הערבית.

התלמידים הישראלים גזענים?

ברור שיש גזענות בבתי הספר. הגזענות היא מרכיב גדול מאוד בחברה וגם במערכת החינוך, ואני גם מתייחס אליה בשיעורים. אני מסביר שבעצם הגזענות קיימת בתחושות של כולם, ולכן צריך לברר את זה עם עצמנו. אצל חלק מהתלמידים זה בולט יותר, ולפעמים אני שומע אמירות שמדהימות אותי. בגלל זה יזמתי את הפרויקט, שנועד להיאבק בגזענות. בעיניי, לימודים כאלה חשובים לא פחות מלימודי מתמטיקה ואנגלית. לא יכול להיות שתלמיד ישראלי שחי במציאות כמו שלנו לא ילמד את הנושא הזה לעומק. אבל התלמידים מדהימים.

אתה אומר את זה כי לא נעים לך מהם?

לא, באמת. גיליתי תלמידים סקרנים, מאוד מכבדים ומאוד מעריכים את מי שמעריך אותם. כל תפישתי על מערכת החינוך השתנתה.

מה הם יודעים על הסכסוך?

באופן כללי, מצאתי שלתלמידים אין מספיק ידע על הסכסוך. בהתחלה הם מבולבלים מאוד ואפילו לא מבינים שיש הבדל בין ערבים ישראלים לבין פלסטינים תושבי הגדה, או בכלל בין ערבים לשאר העולם המוסלמי.

איך הם מתייחסים לכך שהמורה שלהם הוא שב"כניק לשעבר?

אני מציג את עצמי כמורה ולא מדבר על העבר שלי. בהתחלה אפילו הסתרתי את זה מהתלמידים, אבל בסוף הם גילו בעצמם אז ויתרתי. אני חייב להודות שזה הלהיב אותם לשנייה, וזהו. בסופו של דבר תלמידים מעריכים את המורים שלהם כבני אדם, לפי האופן שבו הם מתייחסים אליהם. מה שכן, להיות מורה זה קשה לא פחות מהמון תפקידים בשב"כ.

קשה להאמין.

אני מזמין אתכם ללמד שלוש שעות את אותו מקצוע ולראות בעצמכם. מדובר על תפקיד שדורש המון השקעה מראש, עמידה שעה אחר שעה מול תלמידים דעתניים מאוד, כשצריך להעביר את החומר בצורה ברורה ובאווירה חיובית ולהתייחס לכל תלמיד.

ומה לגבי סיפוק מהתפקיד?

בשירות, כשאתה מצליח למנוע פיגוע יש תחושות עמוקות שקשה להסביר, וכמורה אני מרגיש לפעמים את אותן תחושות. אין לי מלים להסביר את תחושת הגאווה כשבסוף השנה אתה מקבל מכתב תודה מהכיתה. אלה דברים שנותנים לך תחושת סיפוק ענקית. היה לי תלמיד שהפסיק להגיע לבית הספר ואפילו אמא שלו הרימה ידיים. אמרתי לה שאני לא מתייאש, וברגע שהצלחתי לגרום לו להאמין בעצמו הוא גם עבר את המבחן. אני יודע ששיניתי לו את החיים. הוא הצליח להאמין ביכולות שלו בפעם הראשונה, ועם זה הוא יוצא לצבא ולאזרחות.

מה עבר לך בראש כשבחרת לכתוב ספר על השירות?

רציתי לתת הצצה שבדרך כלל לא נותנים על השב"כ ועל כוחות הביטחון האחרים, והמאמצים שלהם לסכל פיגועים ולפגוע בתשתיות טרור במהלך האינתיפאדה השנייה. רציתי לעסוק, דרך הסיפור האישי שלי, בדילמות שאליהן נחשפנו במהלך הפעילות וכיצד הן משפיעות על חייהם האישיים של המשרתים בשב"כ. אלה דילמות עם השלכות שבדרך כלל נשארות בתוך השירות.

אתה מתאר גם פעולות מבצעיות?

אני מתאר פרטים שאושרו לפרסום ואת מה שקורה מאחורי הקלעים, אבל הדגש הוא על הפן הרגשי, הערכי והמוסרי של אנשי השירות. כולם מספרים תמיד על מעשי הגבורה, ולכן החלטתי לספר גם על הצד השני. היה לי חשוב לספר שמאחורי הכינויים והאותיות עומדים בני אדם עם מצפון וערכים, שמתמודדים עם דברים לא פשוטים במהלך השירות שלהם. בין היתר, רציתי להגביר את המודעות לפוסט־טראומה שחווים בשירות הביטחון.

כבר עברת את כל המשוכות של הצנזורה והממשלה?

כן, בשנה האחרונה הספר עבר תהליך אישור בצנזורה הצבאית ואחר כך את אישור ועדת השרים לפרסומים, שבראשותה עומדת שרת המשפטים איילת שקד.

מה הפתיע אותך במעבר בין שני העולמות?

מצד אחד הופתעתי לגלות עד כמה המורים איכותיים. גיליתי שכל הסטריאוטיפים לא היו נכונים ושמדובר באנשים מדהימים ואיכותיים מאוד. זו אוכלוסיה משימתית מאוד שעובדת נורא קשה ומתוך תחושת מחויבות עצומה למקצוע.

נו באמת. כולנו מכירים את מערכת החינוך.

מצד שני, גיליתי כמה דברים פחות טובים ואיך המערכת עובדת. מערכת החינוך נמצאת בפיגור של שנות אור בכמה תחומים בהשוואה למערכות אחרות בצורת העבודה שלה, בדרך הניהול שלה ובתהליכי העבודה. הרבה פעמים חושבים שמכיוון שבאתי מהשירות אני פועל לפי פקודות, אבל מתברר שבניגוד למערכת החינוך — השב"כ פועל מלמטה למעלה.

כלומר?

כלומר שמשרד החינוך פועל באופן הרבה יותר צבאי מהשב"כ — הוא לא נותן אוטונומיה לעובדים שלו, לא נותן למורים להשמיע את הקול שלהם ובכלל לא מתייחס אליהם.

אתה יכול לומר את זה שוב? בשב"כ יש לעובדים יותר מקום להשפיע על המערכת מאשר למורה במערכת החינוך?

הרבה יותר. בהוראה אף פעם לא שאלו אותי מה אני חושב, מה אני רוצה. המורים הם האחרונים ששואלים אותם, הכל בהנחתות מלמעלה. וזה חבל, כי המורים יודעים הכי טוב מה צריך לעשות. מזווית הראייה של מורה צעיר אפילו התלמידים מקבלים מקום של כבוד במערכת וגם מעורבים יותר מהמורים. למעשה, המערכת נותנת לכולם יותר מקום מאשר למורים.

נהוג לחשוב שמי שמגיע מבחוץ רואה כשלים שאחרים לא רואים.

אחד הדברים שהפתיעו אותי הוא שאין מחשבים. בבית הספר שבו אני מלמד יש 100 מורים. אתם יודעים כמה מחשבים יש לנו?

האמת שהיה הגיוני שיהיה לכל מורה מחשב.

אז לא. לכל 100 המורים יש רק חמישה מחשבים, ושניים מתוכם לא עובדים. לתלמידים יש כיתת מחשבים אחת וזהו. השנה ביזבזתי שלושה־ארבעה שיעורים רק כדי ללמד את התלמידים לעבוד על מסמך Word. אנחנו מדברים על יכולות למידה של המאה ה–21 ועל השתלבות בעולם התעסוקה המודרני — אבל זה המצב בכל בתי הספר בארץ.

אז יש תחושת תסכול?

אם המורה נמצא במערכת שמפילה עליו דברים והוא מרגיש שאין לו אוטונומיה, שלא שומעים את קולו, שמתייחסים אליו רק כקבלן של ציונים, אני לא חושב שהוא יכול להיות מרוצה. התחושה הזאת פוגעת בקסם שיכול לצאת מאינטראקציה בין מורים לתלמידים. ותזכרו מי שמבלה את הזמן הרב ביותר עם התלמידים בתוך קופסת הסרדינים הזאת שמכונה כיתה הם המורים.

ואתה עושה משהו עם כל התובנות האלה?

כן, אני פעיל בתנועת המורים, ובאחרונה גם נבחרתי למרכז ההנהגה בתנועה.

מה זאת התנועה הזאת?

זו תנועת מחנכים שבאים מהשטח וחושבים שצריך לקחת אחריות כדי שתהיה לנו אפשרות לתת את החינוך הכי טוב לתלמידנו. היא הוקמה אחרי המחאה החברתית והמשיכה להתפתח בעקבות פיטורי מפקח מרכז מקצוע האזרחות, אדר כהן. כאן אני רוצה להשמיע את קולי המקצועי בשביל התלמידים, כי הקול הכי מקצועי והכי נקי מכל האינטרסים הוא זה של המורים.

זה מריח כמו עוד איזו תנועה שמאלנית.

ממש לא. התנועה היא ביתם של כל המורים והמורות בישראל שרוצים להשפיע, מכל מגוון הדעות. יש בה פעילים מההתנחלויות ומיישובים ערביים. אין לנו שום אידיאולוגיה פוליטית או אינטרסים זרים, אלא רק מטרה אחת — לשפר את החינוך בישראל.

תשתפו פעולה עם ארגוני המורים?

אנחנו לא איגוד עובדים מקצועי, אבל החלטנו לעסוק בנושאים שלא מקבלים דגש בארגוני המורים. יש לנו ערכים מסוימים שבהם אנחנו לא רואים עין בעין עם ארגוני המורים. אני מסתכל מהצד על ארגון המורים ונותר המום ממה שקורה שם. הבחירות ליו"ר ארגון המורים, למשל, נערכות במשך שלושה חודשים, שזה דבר הזוי, ואחרי כל זה יש לי תחושה שהן הוכרעו מראש. מישהו מופתע מכך שבמשך 17 שנה נבחר אותו אדם לתפקיד?

אתה מתכוון לרן ארז.

כן.

אז אתם מתכננים להשתלט בהמשך על ארגוני המורים?

אנחנו לא אנשים פוליטיים, ורוצים רק את טובת ילדי ישראל. אבל אנחנו שונים מאוד מארגוני המורים, בין היתר, בכך שאנחנו תנועה דמוקרטית לחלוטין שכל חבריה עובדים בה בהתנדבות מלאה.

תנועת המורים הצטרפה להתארגנות "תקציב 2%" שפועלת להגדיל את תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה והדיור.

נכון. המורים נתפשים לעתים כאוכלוסיה שמסתכלת באופן צר על המקצוע שלה, אבל זה ממש לא נכון. אנחנו יודעים להתנהל ברמה הפוליטית והתקשורתית ומבינים טוב מאוד כיצד תקציב החינוך משפיע עלינו. הרי אנחנו יודעים שאחד הדברים הכי חשובים בחינוך הוא התקציב. הממשלה אישרה באחרונה קיצוץ של 1.1 מיליארד שקל מתקציב החינוך, ואנחנו מנסים להבין מה המשמעות שלו, כי משרד החינוך לא אמר כיצד הוא מתכנן לבצע אותו. יש לנו גם רעיונות לגבי אופן חלוקת התקציבים. אחד הנושאים שאנחנו מקדמים הוא התקצוב הדיפרנציאלי בין רשויות מוחלשות למבוססות. הממשלה החליטה להקים ועדה שתדון בנושא, אנחנו החלטנו להצטרף לראשי עיריות ירושלים וירוחם שמובילים את המאבק. מאבק נוסף שלנו הוא על העסקה ישירה של עובדי קבלן וגם על שקיפות בתקציב החינוך. כולם מדברים על כך שתקציב הביטחון לא שקוף, אבל גם בתקציב החינוך מאוד קשה להבין לאן הולך כל הכסף. בסופו של דבר, למורים אכפת גם משאר הנושאים הדחופים בחברה, כמו הצפיפות בגני הילדים והמחסור במיטות אשפוז. הבשורה היתה אמורה להגיע מלמעלה, ממשרד החינוך ומארגוני המורים. הם אלה שהיו חייבים להוביל את המחאה, אבל זה לא קרה — אז אני מאמין גדול בזה שהבשורה תבוא מהשטח.

איך אתם מקדמים את ההתארגנות הזאת?

נפגשנו עם ח"כים רבים מהקואליציה והאופוזיציה. אני מצפה מהפוליטיקאים שיסתכלו על המצב מנקודת מבט כללית ומתוך ערבות הדדית, ולא רק על המגזר שלהם.

יוחנן לוקרצילום: יעקב מהגר

מאיפה אתה רוצה לקבל עוד תקציבים, מהביטחון? אל תצחיק אותנו.

כולם יודעים איפה הכסף, אבל חסרה לנו מנהיגות וחסר האומץ כדי להגיד את האמת ולהודות שבמערכת הביטחון יש שומנים אדירים שצריך להעביר למערכות שצריכות שרירים כמו מערכת החינוך והמשרדים האזרחיים, כי שם נמצא הביטחון של ישראל בהון האנושי, ואני אומר את זה באופן ברור כמי שהיה שנים במערכת הביטחון. מי שיעשה את זה לא יפגע כהוא זה בביטחון ישראל, במיוחד אם הוא יעביר את זה לחינוך. לדעתי, כל מערכת ההפחדות של משרד הביטחון כבר לא עובדת.

אולי קל לך לומר, כי אתה בעצמך מקבל פנסיה ממערכת הביטחון.

כן בוודאי, ואני גם נכה צה"ל באחוזים גבוהים מאוד. זה לא אומר שאני מסכים עם העמדה של מערכת הביטחון לגבי תקציב הביטחון ולגבי דו"ח לוקר.

על אילו שומנים בביטחון אתה מדבר?

יש גם דברים שלא ידועים בציבור, אבל בואו נדבר על הטריק הלא ערכי הזה שעשו עם פנסיית הגישור. איך אתה יכול לבוא ולייצר כזה דבר הזוי רק לעובדים שלך ולא לאחרים? פנסיית הגישור משווה את תנאי הפורשים בפנסיה צוברת לתנאי הפורשים בפנסיה תקציבית — אף שהוחלט להפסיק עם פנסיה תקציבית. אז הגיע יוחנן לוקר, שהיה אלוף בצה"ל, ואומר לצבא להפסיק עם זה, אבל הם מתנגדים. ברור לכולם שהצבא עצום ויותר מדי גדול. קראתי שהם הציעו כתחליף ליישום לוקר לפטר 3,000 אנשי קבע, אבל מי שמבין יודע שחלק גדול הן משרות לא מאוישות. הם מציעים להפסיק שירות של 100 אלף מילואימניקים, אבל אלה אנשים שלא ראו צו כבר הרבה זמן, כי לא קוראים להם אף פעם.

שר האוצר משה כחלון לא הולך לריב אתם, אולי כי ראה שיאיר לפיד גם נכשל.

לפיד יצא למלחמה קצרה מאוד, הבין את העוצמה של מערכת הביטחון וויתר להם. כופפו אותו — והוא הצדיע. בטח גם עשו לו סיור יפה באחד הבסיסים. זה גם מה שיקרה עם כחלון. אני חותם על זה שמדובר בצעד שנדון לכישלון אף שברור לכולם מה צריך לעשות. הוא יתקפל כי מערכת הביטחון חזקה מאוד. לכן זה חייב לבוא מלמעלה.

גם מלמטה.

ברור. מה שמצחיק הוא שבתוך המערכת נמצאים אנשים מדהימים, פשוט מלח הארץ, אנשים שהיו יכולים להרוויח משכורות גבוהות יותר ולהתברג בתפקידים בכירים במשק — ואני בטוח שאם הייתי בא אליהם עם הצעות להגדיל את ההפרשות שלהם לפנסיה הם היו אומרים לי שאין בעיה ושזה לא מעניין אותם בכלל. אני יודע שלא מעניין אותם כמה אחוזים הם מפרישים, מה שמעניין אותם הן המשימה והשליחות. יש לי מאות חברים בשירות שבכלל לא מתעניינים בזה, אלה סכומים שהם היו מוכנים לתרום. האנשים בדרגים הבכירים שנלחמים בדו"ח לוקר מטילים כתם על אנשי השטח.

לוקר מציע גם לטפל באגף השיקום, שאתה קשור אליו כלקוח.

אני נכה צה"ל מפעילות מבצעית, וכולם יודעים שרק אחד מכל ארבעה נכי צה"ל נפצע בפעילות מבצעית וכל היתר סובלים ממחלות שקשורות לגיל, כמו סוכרת או הזעת יתר — מחלות שכאשר הן מתגלות אצל כל אחד אחר הוא הולך לביטוח הלאומי. אבל הם הולכים כמובן לאגף השיקום ומקבלים קצבה גדולה פי שלושה או ארבעה — וזה המון כסף. למה זה כואב לי כל כך? לא רק מפני שמדובר במיליארדים. לא מזמן השתתפתי במפגש עם נכי צה"ל שנפצעו במבצע צוק איתן. פגשתי נערים, ממש ילדים, שחלקם קטועי איברים אבל הם עדיין היו אופטימים. אחרי הפגישה חשבתי לעצמי ששיקום ראוי הם לא יקבלו, לא כי המערך לא מתאמץ עבורם, אלא כי הוא קורס בגלל עומס. כל היתר, שהיו אמורים להיות מטופלים בביטוח הלאומי, תופסים את הזמן, ואלה שנלחמו במקומות הכי קשים וצריכים את העזרה — לא מקבלים אותה. ח"כ עפר שלח ניסה להוסיף משפט אחד לחוק שהיה משנה הכל: "נפצעו בעת פעילותם המבצעית". הוא לא הצליח. למה? כי אין מנהיגות ואין אומץ. לא ברור לכולנו שאין צדק בזה שמישהו שסובל מהזעת יתר יוציא כסף מאגף השיקום?

יש בכלל סיכוי שמשהו מזה יעבור?

אני חושב שהסיפורים וההפחדות על איראן ודאעש כבר לא עושים רושם, ואין כיום צבא סדיר שמאיים עלינו. יש בי תקווה שזה יכול לעבור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker