הצעירים שמתעקשים לא להתבכיין ואומרים "לא" למדינת תל אביב

בשנים האחרונות קמו בישראל כמה ארגונים שלא מוכנים להשלים עם התזה רבת השנים שרק המרכז יציל את הפריפריה ■ החומר האנושי בפריפריה טוב לא פחות, הם אומרים, כל מה שחסר שם הוא כלים והזדמנויות - ואת זה הם מתכוונים לתת להם

נעה נבט
נעה נבט

צופיה דאסש נגה, תושבת מגדל העמק, מעולם לא היתה נערה חדורת שליחות ולא קורצה מהחומר שממנו עשויים הסיפורים המוכרים על צעירים מצטיינים שכובשים את העולם. אם לפני שנה הייתם מספרים לנגה שבקרוב היא תתחיל לקום ב–7:00 בבוקר, תאהב את מה שהיא עושה ולבסוף תתגייס לתפקיד משמעותי בצה"ל - כנראה שהיא היתה פורצת בצחוק. "סביר להניח שאם לא הייתי דוחה את השירות אלא מתגייסת מיד, הייתי יושבת כעת בכלא צבאי", היא אומרת. "בשנה שעברה הייתי קמה בצהריים ומוצאת בטלפון 17 שיחות שלא נענו מהמחנכת שלי. היום אני קמה ב-7:00 ויוצאת להתנדב בשבילי ובשביל הבנות בבית הספר. אמא שלי בהלם שאני עוד פה. באתי הנה כדי לעבוד על עצמי - וזה הצליח".

השינוי בחייה של נגה התרחש כשהיא הצטרפה לשנת שירות של מרכז מעשה. בשנה האחרונה היא התגוררה בקומונה של גרעין איתן בחצור הגלילית, התנדבה בבקרים בבית ספר דתי לבנות ואחר הצהריים במרכז קליטה ובמועדונית. יחד עמה התגוררו בדירה הקטנה עוד צעירים, רובם בני הפריפריה, מה שנתן להם יתרון גדול בהתמודדות עם הבעיות של חצור הגלילית - עיירה קטנה שסבלה במשך שנים מהבעיות המוכרות של הפריפריה, כמו אבטלה ורמה לימודית נמוכה. "כשהייתי בתיכון, התנדבה אצלנו בת שנת שירות מתפן, וכשהייתי מספרת לה על החיים שלי היא היתה בהלם", אומרת נגה. "בשלב מסוים הפסקתי לספר לה, כי היא הסתכלה עלי כילדה מסכנה ולא כעל מישהי שרוצה לפרוק. כשאני יושבת עם התלמידות, אני לא עושה להן פרצופים כמו שעשו לי, אלא עוזרת להן מהניסיון האישי שלי".

יובל ממן (מימין), צופיה דאסש נגה וטיגיסט גטו בגרעין איתן בחצור הגלילית. "יש הבדל בין להפגין לבין לעשות"צילום: אייל טואג

זה לא השינוי היחיד שחל בנגה. לפני כמה חודשים היא חוותה גזענות על רקע עדתי כשניסתה להיכנס למועדון ברמת ישי, ובמקום להתעלם ולהמשיך הלאה - כמו שלדבריה היתה עושה בעבר - החליטה לא לוותר, ופירסמה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלה. "כשראיתי בעבר כתבות על גזענות, צחקתי על זה, ואם דבר כזה היה קורה לפני כמה שנים, פשוט לא הייתי יוצאת יותר. אבל מאז שאני בגרעין איתן, אני לא יושבת בשקט".

התפישה שעומדת בבסיס של מרכז מעשה היא כזו: בואו נשלח את בני הפריפריה להתנדב, כדי שהם יביאו עמם את הערכים שהם מכירים וגם את ההזדהות עם בני המקום, נצייד אותם בידע ובכלים - ובבוא היום, הם יחזרו למקום שממנו באו, ויצעידו אותו קדימה. הם אמורים להיות הקול של הפריפריה בשלטון המקומי, במסדרונות הכנסת, במגזר העסקי. לא פחות מהסיוע לקהילה המקומית, אולי אפילו יותר. במרכז מעשה שמים דגש על מה ששנת השירות תעשה למתנדב, ה"שינשין" בז'רגון שנות השירות.

חצור הגליליתצילום: אייל טואג

כמו מעשה, בשנים האחרונות קמו בישראל כמה ארגונים שלא מוכנים להשלים עם התזה רבת השנים שרק המרכז יציל את הפריפריה. החומר האנושי בפריפריה טוב לא פחות, הם אומרים, כל מה שחסר שם הוא כלים והזדמנויות - ואת זה אנחנו ניתן להם. "התנדבות היא כלי למוביליות חברתית, והמטרה שלנו היא להגדיל את ההון החברתי בפריפריה", אומר מייסד מעשה, מיקי נבו, שמכהן כיום כסמנכ"ל בכיר למו"פ ויזמות בקרן רש"י.

"אנחנו מדברים עם התלמידות בגובה העיניים", אומרת יובל ממן, במקור מבאר שבע, שגרה בקומונה בחצור הגלילית. "זה אומר לבוא מאותו מקום - יישוב מרוחק, מצב סוציו־אקונומי דומה. בדרך כלל השינשינים באים ממצב חברתי מסוים, ואילו במעשה יש תחושה של גיוון. לא באתי לעזור לחצור הגלילית, אלא לתרום מהניסיון שלי. אני לא מרגישה כאילו אני שווה יותר מהם. רק מי שצמח בפריפריה יכול להבין את המורכבות שלה".

"היום ברור לי שאלמד חינוך, במיוחד לאור השחיקה שאני רואה בכיתות", אומרת חברתן לגרעין, טיגיסט גטו, מלוד. "כשלמדתי בתיכון הייתי בנוער העובד והשתתפתי בהפגנות על נושאים חברתיים, אבל יש הבדל בין להפגין לבין לעשות שינוי".

"לתת עזרה זה דיכוי נבון"

מיקי נבו ויוסי מלכהצילום: מוטי מילרוד

מרכז מעשה, שהוקם ב–2004, פעל תחילה כפרויקט עצמאי למחצה במסגרת עמותת יעדים לצפון, עד שב–2012 נהפך לעמותה בת של קרן רש"י. מעשה משבץ מדי שנה מאות בני פריפריה באחת משש מסגרות ההתנדבות שלו, כולן בפריפריה - בין אם הגיאוגרפית ובין אם החברתית. בין המתנדבים יש יהודים, ערבים ודרוזים. אנשי מעשה מעבירים מסר ברור: ההצלה לא תגיע מבחוץ, ואין סיבה לחכות לה. רק בני הפריפריה - במקרה הזה צעיריה - יכולים לשפר את מצבה. אבל קודם כל צריך לשנות את היחס הממסדי אליהם ואת האופן שבו הם תופשים את עצמם. "לעתים יש בפריפריה יותר כסף מאשר במשגב, שם אני גר, אז למה דברים לא עובדים? לדעתי, זה מפני שלא דורשים מהם את אותם דברים שדורשים מהצעירים במרכז", אומר נבו. "הדבר שהכי מכבד אדם זה לדרוש ממנו. קודם כל צריך לדרוש ממנו, לא לתת לו עזרה, כי לתת לו עזרה זה דיכוי נבון".

מנכ"ל מעשה, יוסי מלכה, גדל בקרית שמונה, בן למשפחה שהגיעה ארצה ממרוקו. כמי שעשה בעצמו שנת שירות ובמשך שנים עבד בתחום החברתי, מלכה לא מהסס למתוח ביקורת גם על המקום שבו הוא גדל. "השיח הנפוץ בקריה היה 'אכלו לי שתו לי'", הוא מספר. "המצב בעיר הזמין הרבה גופים פילנתרופיים ותנועות נוער לשלוח הצלה לבני המקום. הכוונות שלהם באמת היו טובות, אבל המסר שחילחל אצלנו היה שהישועה תבוא מירושלים או מתל אביב. זה יצר מציאות קלוקלת, שלא הזדהיתי אתה. תפישת העולם שלי נבנתה סביב סבא וסבתא שלי - לא להתבכיין, אלא לעזור לאחר".

האם ההתנדבות יוצרת שינוי בחייהם של המתנדבים? במעשה משוכנעים שכן, ומגבים זאת במחקר חיצוני שנערך בשנה שעברה והעלה כי יש הבדל משמעותי בין הצעירים שלקחו חלק בתוכנית לבין בני גילם באוכלוסיה. המחקר, שכלל 251 בוגרי מעשה ב-2006–2013, השווה אותם לאוכלוסיה הכללית לפני נתונים של הלמ"ס. המחקר העלה כי שיעור המועסקים בני 18–24 בקרב אוכלוסיות מוחלשות (ערבים, דרוזים, אתיופים, נשים דתיות ותושבי הפריפריה), שסיימו שנת התנדבות בקהילה, הוא 46% - גבוה ב–10% משיעור המועסקים שלא לקחו חלק בשנת שירות בקרב אותן אוכלוסיות. שיעור יוצאי אתיופיה שסיימו שנת שירות המשרתים שירות מלא הוא 99% - לעומת 80% בקרב כלל החיילים בני העדה האתיופית. המחקר זיהה עלייה בהיקף ההתנדבות: משיעור של 7% מתנדבים ערבים לפי נתוני הלמ"ס ל–2011, ל–42% בקרב בוגרי תוכניות ההתנדבות הערבים. ממצאים דומים התקבלו באוכלוסיה היהודית: לעומת התנדבות של 20% במגזר היהודי הכללי, 50% מבוגרי מעשה תרמו לקהילה בשנה האחרונה.

לנבו ולמלכה יש ביקורת חריפה על המדינה, שלדעתם החלישה את הפריפריה באופן עקבי, גם כשהזרימה לשם כסף. "ממשלות ישראל שפכו מאות מיליונים בלי תכנון לטווח ארוך", אומר מלכה. "לא חשבו איך ליצור בפריפריה פחות תלות במרכז ועוגנים שימשכו אליה אנשים. הפריפריה מתרוקנת מצעיריה וההצלחה נמדדת בשאלה אם הצלחת להשתלב במדינת תל אביב".

שירה אוחנהצילום: אייל טואג

הצמחת מנהיגות צעירה בפריפריה היא משימה מורכבת: אזור המרכז מציע לצעירים הרבה יותר הזדמנויות תעסוקתיות, כלכליות וחברתיות כאחד. "קחו לדוגמה צעיר מהפריפריה שסיים תואר ראשון במקצוע חופשי", אומר ד"ר זאב גרינברג, ראש החוג לשירותי אנוש במכללה האקדמית תל חי. "הסיכוי שלו למצוא עבודה במקום שבו גדל נמוך. כשהוא יחזור לשם מהלימודים, הוא ימצא מעט מאוד משרות פנויות במקצועות האלה, כי אין פיתוח של מקומות תעסוקה חדשים. הוא יצטרך לחכות שמישהו ייצא לפנסיה".

בעיית התעסוקה דוחפת את תושבי הפריפריה לעזוב אותה. על פי בנק ישראל, בין 1998 ל–2011 עזבו עשרות אלפי תושבים את יישובי הפריפריה. מהדו"ח עולה כי בתקופה זו גדל חלקם של התושבים השייכים לשני חמישוני ההכנסות העליונים (בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר) מתוך סך האוכלוסיה המתגוררת באזור המרכז ותל אביב. לעומת זאת, בפריפריה נרשם גידול בחלקם של החמישונים התחתונים מסך האוכלוסיה באזורים אלה.

"בפריפריה נותרת רק האוכלוסיה שלא יכולה לעזוב, ויש בה שיעור גבוה של שכירים ושל מקבלי קצבאות", אומר גרינברג. "יישובי הפריפריה הולכים ומזדקנים, וזו בעיה שצריכה להטריד את המדינה, כי אם הצעירים ייעלמו משם - היא תהיה מדבר. באירופה יש רצועות התיישבותיות שלמות שננטשו ואיש לא חי בהן כי הצעירים עזבו לעיר והזקנים נעלמו".

אז מה המדינה צריכה לעשות?

קומונה של שנת שירות
קומונה של שנת שירותצילום: אייל טואג

גרינברג: "היא צריכה לפעול למען פיזור אוכלוסיה נכון כחלק מהפעילות הכלכלית של המרחב. יש אוכלוסיה שמעוניינת באורח חיים כפרי ורגוע, והפריפריה יכולה להתאים לה, אבל האנשים זקוקים לביטחון כלכלי. ביטחון כזה אפשר לייצר בשתי דרכים: לעודד אנשים ליצור לעצמם מקומות תעסוקה, כלומר לקדם יזמות עסקית וכלכלית; ולייצר מקומות שיבטיחו תעסוקה ברמה גבוהה. המדינה צריכה לייצר פלטפורמות של עסקים קטנים ולפתח יזמות עסקית, כדי שאנשים יפתחו בעצמם מקומות עבודה. כמו כן יש לדאוג שאיכות החיים בפריפריה תהיה דומה ככל האפשר לזו שבמרכז מבחינת רווחת הפרט וחינוך".

"במקום לקדם את העיר -
 קדמו את המנהיגות המקומית"

כששירה אוחנה היתה בת 16, היא קיבלה מאחד המורים שלה עלון שסיפר על תוכנית קו הזינוק. אוחנה, בת למשפחה דתית מירוחם ותלמידה מצטיינת, הגישה את מועמדותה "בלי הרבה ציפיות", ולא תיארה לעצמה שהחלטה להצטרף לתוכנית תשנה את חייה. "בקו הזינוק הייתי חלק מקבוצה של אנשים שנהפכה לחלק הכי משמעותי בהגדרת הזהות שלי", היא מספרת. "כולם שונים ממני - היו שם קיבוצניקים, בדואים, דתיים וחילונים - אבל מדברים באותה שפה ודורשים מהחיים שלהם יותר, מה שלא יכולתי להגיד על החברים שלי מבית הספר".

תוכנית קו הזינוק הוקמה ב–2002 על ידי ד"ר דרי שלון, יזם ואיש עסקים שביקש להשפיע על החברה באמצעות צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה והצמחת מנהיגות מקומית. מדי שנה מתקבלים לתוכנית 100 בני נוער מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שזוכים לליווי בן עשר שנים, מגיל 15 עד גיל 25. הם נפגשים מדי שבוע, עוברים סמינרים, מפתחים מודעות חברתית ומכירים בזהות האישית שלהם, שלעתים נשכחת בניסיון להידמות יותר לבני נוער מהמרכז החברתי.

אוחנה החליטה לדחות את השירות, למדה שנה במכינה הקדם צבאית עין פרת, שירתה כמ"פ, למדה בתוכנית המצטיינים "אופקים" באוניברסיטת תל אביב, וכיום היא מנהלת אזור המרכז של העמותה. בני הנוער שהיא פוגשת אמנם גרים קרוב למרכז העניינים, אבל נשארים סגורים בקהילות שלהם, ורבים מהם לא חושבים שיוכלו לצאת מהן או להשפיע על סדר היום הציבורי. יש בהם בני נוער ערבים מיפו, בני דור שני לעלייה מבריה"מ לשעבר ודתיים שלומדים בישיבות ובאולפנות.

"אני מזהה אצלם אותם תסמינים כמו אלה שהיו אצלי", אומרת אוחנה, "תחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית קטנה מאוד, הם בוחרים לחיות בקהילות מגודרות וסובלים מקושי תודעתי לצאת מהן. הם לא רואים בעתיד שלהם יכולת לבחור בין אפשרויות שונות. הם רוצים למצוא עבודה טובה כדי לשרוד, ואנחנו מנסים להעביר אותם משיח של הישרדות לשיח של השפעה".

ההשפעה היא לא רק על חייהם שלהם, אלא על המקום שבו הם חיים. "בחברה הישראלית יש שלושה מוקדי כוח", אומרת אוחנה, "התל־אביבי, הירושלמי והמתנחלי. הם נאבקים ביניהם, וחלק ניכר מהחברה אינו חלק מהשיח הזה. כשאתה חי במגזר שיש לו מנהיגות, הקול שלך נשמע. לכן המטרה שלנו כפולה: לא רק לסייע להם לממש את הפוטנציאל האישי, אלא גם לדחוף אותם ליצור חברה שיש בה ביטוי לקולות מהפריפריה.

"במשך זמן רב הדחקתי את הזהות המזרחית שלי והתנערתי מהשיח של הדיכוי. אמרתי 'עובדה, אני קצינה בצבא, אין אפליה'. פעמים רבות אנחנו בורחים מהזהות שלנו, כי אנחנו חושבים שהיא מחלישה אותנו, ומאמצים את הנורמות של תרבות המרכז. במכינה ובצבא התנכרתי למזרחיות שלי, ורק כשהייתי חזקה מספיק אימצתי אותה. בקו הזינוק אנחנו מנסים לעודד במשתתפים מנהיגות מתוך הזהות שלהם, כך שהם לא יתייחסו אליה כ'תיק' אלא כנכס, ומקנים להם יכולת להסתכל בצורה ביקורתית על מנגנונים שמבקשים לעזור להם, ולהבין אם הם עוזרים או מחלישים".

אוחנה זוכרת מנערותה את בני שנת השירות שגרו בירוחם והתנדבו במסגרות שונות, ומכירה את הגרעין התורני ואת חברי עמותת איילים שהתיישבו בה. היא מברכת על הכוונות הטובות, אבל חשה שהם פיספסו את המטרה. "לדרום הגיעו המון אנשים טובים שברור לי שהכוונות שלהם טהורות, אבל בעקיפין הנציחו את הנחשלות של האוכלוסיה. מה שקורה הוא שאנשים שגדלו בתרבות אחת שמגדירה מה זה טוב ונוח בצורה מסוימת, הגיעו לפריפריה וניסו להחיל על המקומיים את מה שנראה להם נכון. ככה לא תצליחו לקדם את העיר. במקום זה, קדמו את המנהיגות המקומית".

בסופו של דבר זה דווקא קרה: ירוחם הוא בעיני אוחנה דוגמה מצוינת לעיר פריפריה עם נקודת פתיחה גרועה, שהצליחה להצמיח בתוכה מנהיגות מקומית שמשנה את פניה. "אחרי שראש העירייה לשעבר עמרם מצנע עזב את העיר, הוא השאיר קרקע פורייה לבני ירוחם שהיו מסוגלים לתפוס את המקום שלו. לראשות העירייה נבחר מיכאל ביטון, שהוא דוגמה מאלפת למנהיגות מקומית שמבטאת את הזהות של בני ירוחם, שמחובר לזהות שלו ולתרבות מזרחית, ועם זאת יודע להוביל את היישוב למקומות טובים".

"מקווה שיום אחד 
לא יצטרכו אותנו יותר"

ליובל זך, מנכ"ל משותף של קו הזינוק, יש חזון ברור לצעירים שמשתתפים בתוכנית: שייהפכו לאנשים משפיעים בפריפריה סביב הערכים שעליהם הם גדלו. לדבריו, "זה יכול להיות בעמדות פורמליות - ראש עירייה, שר, בכיר במגזר הציבורי, בכיר במגזר העסקי, איש חינוך, מנהל עמותה או תחום בחברה האזרחית; וגם בעמדות א־פורמליות, כמו מובילי מחאה חברתית. אנחנו לא מסלילים אותם, אלא מראים להם את האפשרויות".

אתם מקבלים לתוכנית בני נוער משכילים וחריפים, שסביר להניח שהיו מצליחים גם בלעדיכם.

זך: "זה לא סוד שהחינוך בפריפריה פחות טוב וההזדמנויות שם פחותות. אם ניקח צעיר אדם שגדל בקרית שמונה וצעיר שגדל בצפון תל אביב שלשניהם יש אותה אישיות ואותו פוטנציאל, ושניהם רוצים להיות שר החינוך - כנראה שלבחור מתל אביב יש סיכוי גדול יותר. בשביל זה צריך אותנו, כדי שלאותו אדם עם פוטנציאל גדול מהפריפריה תהיה יכולת לכבוש את אותו יעד. פרט לזה, יכול להיות שהם היו מגיעים לאותם מקומות ברמה האישית, אבל סביר מאוד שהם לא היו מפתחים מודעות חברתית וחשיבה ביקורתית. הם אנשים חריפים וחכמים שמוכנים לעמוד באתגרים, אבל החשיבה הביקורתית לא זורמת בדמם, החשיפה לסוגיות חברתית וליחסי הכוח לא מוכרת להם מספיק, האחריות החברתית לא תמיד ברורה להם, כי פעמים רבות אדם מוצלח מהפריפריה יגיד - אני רוצה לברוח מכאן ולממש את עצמי. אנחנו מאמינים בצמצום הפערים ולכן מחברים אותו כל זמן לפריפריה, כדי שייקחו אחריות על הקהילה שלהם".

לפני שנה וחצי ערכו בקו הזינוק מחקר הערכה מקיף של המשתתפים בתוכנית עד היום, ומצאו כי ל–96% מהם יש בגרות מלאה; 29% יצאו לקצונה, פי ארבעה משיעור היוצאים לקצונה באוכלוסיה; 68% משלבים עשייה התנדבותית של שש שעות שבועיות ויותר; ו–86% ביצעו תפקידי הובלה שונים בקהילותיהם בשלוש השנים האחרונות.

התקווה הגדולה של קו הזינוק, אומר זך, הוא שיום אחד כבר לא יהיה בה צורך - כי הסיבה להקמתה תיעלם. "אם המדינה היתה ממלאת את תפקידה כראוי, לא היה צריך אותנו. ברור שאם הפערים בחינוך היו קטנים יותר, התפקיד שלנו היה פחות חשוב. אני מקווה שהבוגרים של קו הזינוק יגיעו לעמדות מפתח וישנו את המדיניות, כדי שיום אחד לא יצטרכו אותנו יותר. עם זאת, חשיבה ביקורתית והבנת יחסי הכוח בחברה הן דבר שחסר לא רק בפריפריה. אלה דברים שבכל מקרה טוב שאנשים צעירים יקבלו, גם אם לא היו פערים בישראל".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ