"התגרשתי ואני משלם מזונות. עכשיו יש לי 4,800 שקל בחודש, ולגרושתי 13,200 שקל. זה שוויון"?

האם על גבר גרוש שמרוויח פחות מאשתו לשעבר והוא שותף פעיל בגידול הילדים - לשלם מזונות שמגיעים לעתים
 לכ-50% מהכנסתו? ■ אבות גרושים יוצאים בשנים האחרונות למאבק בחוקים שמותירים אותם לעתים חסרי כל

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים240
טלי חרותי-סובר

רונן (שם בדוי), 32, הוא אב לשלושה ילדים מהמרכז. לאחר שהתגרש, סוכם בבית המשפט כי הילדים ישהו אצלו פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. הוא משתכר 9,300 שקל נטו בחודש וגרושתו מכניסה 8,700 שקל. אף שהשניים משתכרים פחות או יותר את אותו הסכום, והמשמורת כמעט משותפת, קבע בית המשפט כי רונן ישלם לגרושתו מזונות בסך 4,500 שקל בחודש. כך רונן מתחיל את החודש עם הכנסה של 4,800 שקל - לפני תשלום שכר דירה, מזון, בגדים וכדומה - בעוד גרושתו מתחילה את החודש עם 13,200 שקל. "מי אמר שוויון ולא קיבל?", שואל רונן בתסכול.

רונן לא לבד. גדעון (שם בדוי) גרוש גם הוא זה שלוש שנים ואב לשלושה ילדים. מכיוון שאינו גר ליד אשתו לשעבר, לא סוכמה ביניהם משמורת משותפת, אך לדבריו הילדים מבלים אצלו שלושה ימים בשבוע ובכל סוף שבוע שני - והוא משלם מזונות בסך 4,200 שקל בחודש. "היא משתכרת הרבה יותר ויש לה הרבה יותר", אומר גדעון. "אני משתכר 5,500–6,000 שקל בחודש נטו, והיא סכום כפול, ובכל זאת רק אני משלם מזונות".

איור: ליאו אטלמן

וידויה של גרושה: "מאז שהתגרשנו הוא חי כמו מלך - ואני נאבקת לגמור את החודש"

על השאלה המתבקשת - איך מסתדרים עם הסכומים האלה - עונה גדעון: "מתרומות, אין אפשרות אחרת. משהו נותר מהדירה שמוכרים במשותף, המשפחה מתגייסת לעזרה וגם החברים. כרגע אני בעיקר מתגלגל ושורד, אבל באיזה שהוא שלב מגיעים גם לאפתיה וייאוש. אני לא חושב שבית המשפט רוצה למחוק כלכלית ונפשית את האבא, אבל מעשית זה מה שקורה".

סיפורו של ג', גרוש מאז 2010, דומה. "היא מרוויחה מעט יותר ממני", מספר ג', גרוש מאז 2010. "הילד נמצא אצלי בימי שני ורביעי, ובראשון, שלישי וחמישי הוא אצל גרושתי. לה, כמו להרבה אמהות, יש לילה אחד יותר, הרי שבעה ימים לא מחלקים באופן שווה". ג' לא ביקש משמורת משותפת כי גרושתו התנגדה. לדעתו זה קרה כי היא חשבה שמשמורת משותפת תוריד לה את רמת המזונות. "כיום היא רוצה מאוד שאקח את הילד כמה שיותר, כי היא רוצה לעבוד, לבלות, והכל לגיטימי, אבל אני ממשיך להיות זה שמשלם", הוא אומר. "אם הילד נמצא אצלי 47% מהזמן - למה אני צריך לתת רבע מהמשכורת שלי? אני מתחיל את החודש עם 7,500 שקל, בעוד גרושתי עם 12,500 שקל. זה הרי מגוחך. איך אני מסתדר? אוכל חסכונות. יש דרך אחרת? בקרוב גם הם ייגמרו".

סיפוריהם של גדעון, רונן וג' מוכרים היטב בקרב עורכי דין לענייני משפחה ובארגוני הגברים. בעשור האחרון מתפתחת והולכת קבוצה של אנשים, שתגדל ככל הנראה, אף שכרגע היא מהווה את המיעוט - גברים שמשתכרים כמו נשותיהם לשעבר או פחות מכך. הסטטיסטיקה בישראל קובעת כי מדובר ב-10% מהזוגות בלבד, אלא שלתוך הנתון הזה נכנסות נשים חרדיות, שממילא מכניסות יותר מבעליהן האברכים, כך שלא ידוע כמה נשים באמת מרוויחות יותר. עם זאת, ברור כי ככל שפערי השכר מצטמצמים ונשים מקבלות יותר עמדות כוח, כך הסיכוי שישתכרו כמו הגברים ויותר מהם עולה בהדרגה.

"שופט אחד אפילו 
קבע אפס מזונות"

החוק שקובע את הסטטוס המשפחתי בישראל מוכתב מאז ומעולם על פי הדין הדתי. מסיבה זו קיים חוק שונה לזוגות יהודים, נוצרים או מוסלמים. על פי הדין היהודי־רבני, במקרה של גירושים חובת האב לדאוג באופן בלעדי לילדיו. החוק אולי נראה הגיוני בימי התנ"ך, וגם בשנות ה–50 נשים מעטות עבדו ורמת הגירושים היתה פחות או יותר אפסית, אבל המציאות השתנתה - והחוק לא.

שיעור הגירושים בישראל עולה בכל שנה (1.9 מכל עשרה זוגות ב–2012, לעומת 0.8 ב–1974), וכ–80% מהנשים היהודיות כבר עובדות, אך גם החוק היבש עדיין קובע כי האב הוא זה שאמור לשלם מזונות. כך נוצר מצב חוקי שבו לא משנה כמה משתכרת אשה - הבעל ישלם. לצורך ההסבר הפשוט, נניח שאם מנכ"לית בנק מגיעה עם בן זוגה למשפט גירושים - הוא יהיה זה שישלם מזונות, גם אם היא מכניסה מיליוני שקלים בשנה.

"זו בעיה לא פשוטה", אומרת עו"ד הילה צאירי, ראש מחלקת דיני משפחה במשרד גדעון פישר ושות', המייצגת לא מעט אבות שמרגישים כי בית המשפט עושה להם עוול לאורך שנים. "אם שני ההורים משתכרים 10,000 שקל בחודש, ויש להם שלושה ילדים, הגבר ישלם 4,000–5,000 שקל כמזונות, והאשה תקבל 50% נוספים. תהליך כזה נכון ומוצדק כל זמן שהאב רואה את הילדים מעט, אבל זה כמעט לא קורה כיום. יותר ויותר אבות אומרים, 'אלה הילדים שלי, אני רוצה לקום אתם בבוקר, להשכיב אותם לישון, לקחת אותם לגן'. הם לא מוותרים על האבהות - ועדיין צריכים לשלם מזונות מלאים". מנגד טוענים ארגוני הנשים כי מדובר בקומץ אבות קולניים, שאינם מייצגים תופעה אמיתית.

למרות החוק היבש, בתי המשפט בישראל ערים לשינויים החברתיים, ובשנתיים האחרונות מנסים למצוא את דרך האמצע. "כבר יש שופטים שאומרים כי אם חצי מהזמן הם אצלו, שהגבר ישלם חצי מזונות", אומרת צאירי. "שופט אחד אפילו קבע אפס מזונות, כי האם השתכרה יותר והילדים היו אצל האב חצי מהזמן. שופטים אחרים קובעים שיש לפצל את הדיון: בשכר דירה לא נוגעים, לכן רק נקטין את סכום ההוצאות היום־יומיות. עם זאת, רוב השופטים עדיין אוחזים בחוק היבש - אין בחוק מבחן הכנסה, ולכן אנחנו הולכים על פי הספר ומשיתים על האב את מלוא המזונות. זוג שמגיע כיום לבית המשפט תלוי מאוד בפתיחות של השופט וברצונו הטוב, כדי לא להגיע למצב שהאב מתרושש אף שהאם משתכרת כמוהו או אף יותר".

מקימים ועדה - ואז עוד ועדה

לכל טענה קיימת טענת נגד, וזו אכן נשמעת בקול מצד ארגוני נשים ותומכיהם. אלה טוענים כי ברוב מוחלט של מקרי הגירושים האם היא המשמורת האמיתית גם במשמורת משותפת, וגברים שמבקשים להפחית את המזונות נהפכים פתאום ל"אבות השנה", על אף שלפני כן כלל לא היו מעורבים בגידול הילדים. הסטטיסטיקה עדיין מוכיחה כי נשים בישראל משתכרות 33% פחות מגברים, ו–15% פחות מהם בחישוב לפי שעת עבודה, כך שמדובר רק במיעוט שמגיע לבתי הדין, ובשביל מיעוט, לטענת ארגוני הנשים, אי אפשר לשנות את החוק.

צאירי דווקא מבינה מאיפה מגיעה ההתנגדות: "תמיד יש את הצד שמנהל את האופרציה, רושם לחוגים והולך לרופא", היא אומרת. "באופן שיטתי מדובר באמא, וזה שווה כסף שקשה לכמת במחשבון. בנוסף, קיימת תופעה של אבות שרוצים משמורת משותפת כדי להקטין מזונות, ומוציאים שם רע לרוב האבות שבאמת מבקשים משמורת המשותפת כדי לא להתרחק מילדיהם. העובדה שלא נעשה דבר עד היום, והשיטה המסורתית ממשיכה להיות המקובלת, דנה אבות שרוצים להיות עם ילדיהם לחיי עוני. הם נעזרים בהורים, לעתים חוזרים לגור עמם, לוקחים עוד עבודות, והכל מכיוון שהתשלום עליהם כפול. ברור שזה נושא מבעבע שזקוק להסדרה".

"הסדרה" היא מלת קסם לא פשוטה כלל, היושבת על השולחן הציבורי כבר עשור. ב–2006 הוקמה ועדת שיפמן לבחינת מזונות הילדים. הוועדה, בראשות פרופ' פנחס שיפמן, מונתה על ידי שר המשפטים דאז חיים רמון, וחלפו לא פחות משש שנים עד שהניחה על שולחן שר משפטים אחר, יעקב נאמן, את המלצותיה. כמו ועדות רבות שקמו והציעו, גם ההצעות האלה מעולם לא נהפכו לחוק של ממש. הסיבה פשוטה: ועדת שיפמן הציעה מהפכה בתחום, שהיו לה לא מעט מתנגדים.

ראשית קבעה הוועדה כי "הדינים הדתיים שחלים על נושאי המעמד האישי לא יחולו על מזונות הילדים", ובכך ניתקה את חובתו הבלעדית של האב לתשלום מזונות. עוד המליצה הוועדה כי "ההורים יישאו בתמיכה הכלכלית לפי שיעור הכנסת כל אחד מהם ולפי הזמן שהם מקדישים לטיפול בילד, לפי נוסחה כלכלית שבחוק".

למעשה, ועדת שיפמן ממליצה על ניסוח משוואה שלתוכה מכניסים כמה פרמטרים - הכנסה וזמן שהייה עם הילדים - ועל פיה יקבע הזוג עצמו, או רשם בית המשפט, את שיעור התמיכה הכלכלית וחלוקתה בין ההורים. ההצעות אכן מהפכניות, אך שלוש שנים כבר חלפו מאז הונחו ב–2012 על שולחן שר המשפטים, ודבר לא קרה. שרים וממשלות התחלפו, וההמלצות מעולם לא נהפכו לחוקים או תקנות, אלא נותרו ברמת הדיון האקדמי, למגינת לבם של האבות הגרושים.

עוד לפני הקמת ועדת שיפמן, במארס 2005 הוקמה ועדת שניט, גם היא במשרד המשפטים, שבדקה נושא חשוב אחר בתחום - הסדרת מערכת ההורות המשותפת בגירושים בכלל, ובפרט תקנת חזקת הגיל הרך, שקובעת כי עד גיל 6 תהיה האם המשמורת היחידה על הילד. גם במקרה זה ישבה הוועדה על המדוכה שש שנים תמימות, ולבסוף החליטה שהגיע הזמן לבטל את חזקת הגיל הרך ולהחליפה באחריות הורית משותפת.

גם המלצות ועדת שניט התקבלו בשמחה בקרב גברים שרוצים להיות בעלי משמורת משותפת על ילדיהם מהסיבות הנכונות (אבהות טובה), או הלא נכונות (הפחתת מזונות), אך ההמלצות לא התקדמו משם ונהפכו לתפוח האדמה הלוהט של התחום. "פגשתי אנשים במשרד המשפטים. הם אומרים בפנים, 'אנחנו לא ניגע בזה כי הלובי של ארגוני הנשים יגמור אותנו'", מספר אב גרוש.

כמה ח"כים מכהנים כבר הביעו דעתם בניין, וזהבה גלאון נחשבת למתנגדת חריפה לביטול חזקת הגיל הרך וגם להמלצות ועדת שיפמן כפי שהן; לעומתה, גילה גמליאל, השרה לשוויון מגדרי, טוענת שאי אפשר לבקש שוויון רק כשנוח. גם יואב קיש (ליכוד) מתכוון לטפל בנושא, ורחל עזריה (כולנו) טוענת כי הנושא מורכב ועשייה לא מדויקת עלולה לפגוע בעיקר בנשים מוחלשות.

"הבעיה מתחילה כשהיא
 נכפית על ידי בית המשפט"

פרופ' רות הלפרין קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה באוניברסיטת בר־אילן, נחשבת לסדין האדום המתנפנף מול עיני האבות, אך בשיחה עמה היא מפתיעה, וגם היא, באופן עקרוני, בעד שתי הוועדות. "לא ייתכן שזכות ילד יהודי למזונות תהיה שונה מזכותה של ילדה מוסלמית, או של ילד דרוזי או נוצרי", היא אומרת. "לא ייתכן שבאותה מדינה יהיה נוהג שונה שנקבע על פי ההשתייכות הדתית של הילדים".

ואולם השינוי הזה דורש הפרדת דת ומדינה, מה שלא צפוי לקרות בקרוב, ואינו קשור באמת לשתי הוועדות. לדברי הלפרין קדרי, ברמה העקרונית החבות על צורכי הקיום הבסיסיים לא צריכה להיות מוטלת רק על האב. אך פה יש לה תנאי. "זה נכון", היא אומרת, "רק אם הילד באמת - שלושה קווים מתחת למלה הזאת - מחלק את זמנו באופן שווה אצל שני ההורים. במקרה כזה באמת אין סיבה שאחד ההורים יישא בסכום מזונות גבוה יותר, אלא שברוב המקרים זה לא המצב. מחקרים רבים מהעולם מוכיחים כי גברים שביקשו הורות משותפת למען הפחתת המזונות זנחו את המודל הזה תוך כמה שנים, והאשה נותרה משמורנית יחידה, וללא מזונות. זה מצב שיש למנוע בכל דרך, והמלצות ועדת שיפמן או שניט אינן מתייחסות אליו".

יש תחושה שהמתנגדות ליישום ההמלצות תופסות את כל האבות ככאלה שלא באמת רוצים להיות עם ילדיהם, אלא רק לשלם מעט מזונות.

הלפרין קדרי: "יש גם כאלה, לכן אני מתנגדת בכל תוקף לפריצה מוחלטת של שני הנושאים - מזונות וחזקת הגיל הרך - ולמעבר קיצוני ממצב ברור למצב שבו הכל פתוח. אמנם בישראל 2015 אין מקום לכלל מגדרי באופן מובהק שקובע העדפה לאם אך ורק בגלל שהיא אם, אך מחקרים רבים מוכיחים שמשמורת משותפת היא הדבר הגרוע ביותר לילדים עד גיל 3–4, וגם בהם צריך להתחשב. ברור שאם ההורים מסכימים על משמורת משותפת - אין סיבה לא לקיים אותה. הבעיה מתחילה כשהיא נכפית על ידי בית המשפט, גם אם האב כלל לא היה מעורב קודם בגידול הילדים. יתרה מזאת, הזוג הרי הגיע לבית המשפט מכיוון שלא הצליח להחליט בעצמו על הסדרי המזונות והראייה, אז איך יוכל זוג כזה לפעול במודל משמורת משותפת שדורש שיתוף פעולה יומיומי?"

ובכל זאת, שופטים משנים פסיקה באחרונה ומתאימים אותה למציאות.

"כי גם ביניהם יש שהולכים שבי אחרי ה'שוויוניזציה' מבלי לבדוק את השלכותיה העתידיות".

הלפרין קדרי, חשוב להדגיש, מבינה היטב את המציאות ואת הצורך בשינוי עמדה, אך מתנגדת לפעולה קיצונית. "המסקנה מעוררת המחלוקת של ועדת שניט היא שאין יותר מקום לחזקת הגיל הרך ויש לבטל אותה בלי לקבוע כלל מנחה אחר", היא אומרת. "לקחנו תחום ברור מאוד, שהביא לכך שילדים עד גיל 6 היו מחוץ למלחמה, והכנסנו אותם לתוכה. אם ההורים מחליטים ביניהם אז אין בעיה, אבל מה קורה כשהקשר ביניהם בלתי אפשרי? הילדים נהפכים לכלי סחיטה בידי האב. הוא רוצה לשלם פחות מזונות, אבל מעולם לא היה באמת מעורב בגידולם, ומי יודע איך ייראה אופן גידולם בעתיד. באשר למסקנות ועדת שיפמן, לא העיקרון הוא בעייתי, אלא נוסחת החישוב. גם אני חושבת שאם האשה משתכרת יותר מהגבר (מצב שקיים כאמור רק ב–10% מהמשפחות בישראל) סכום המזונות המוטל עליו צריך להיות נמוך יותר, אבל לא במספרים שהציעה הוועדה שבה ישב כלכלן אחד בלבד. חשוב לבדוק שוב את החישוב כדי להגיע לגובה תשלום הגיוני".

"אני רוצה להיות אבא בדיוק כפי שגרושתי היא האמא של ילדי", אומר ג'. "אני לגמרי בעד שוויון ואני מבין את הכעס של נשים כלפי בית הדין הרבני, למשל, אבל אם שוויון - אז עד הסוף. אי אפשר לאחוז את המקל בשני הקצוות. הרעיון פשוט: אם האב מרוויח יותר - הוא ישלם; אם בני הזוג מרוויחים אותו דבר ומטפלים בילדים שווה בשווה - שיתנו את אותו הסכום, בדיוק כפי ששניהם צריכים להיות הורים מלאים לילדים בכל גיל. הגיע הזמן להפנים שהשתנה פה דור, ולהסדיר את הנושא הזה אחת ולתמיד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker