וידויה של גרושה: "מאז שהתגרשנו הוא חי כמו מלך - ואני נאבקת לגמור את החודש"

כמו בכל סיפור גירושים, יש גם את הצד השני, הצד של האשה - שהופכת ברגע אחד למפרנסת עיקרית ויחידה, נאלצת לא פעם להיאבק על תשלום המזונות, ומנסה בתוך כל זה לגדל את הילדים ולנהל את הבית ואת חייה שלה

ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים144

ורד (שם בדוי), 47, גרושה זה שלוש שנים. היא עובדת בכירה בתחום השיווק בגוף תקשורת גדול, מכניסה הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק, בעלת דירה בפרוור בגוש דן ומגדלת, כמעט לבדה, את שלושת ילדיה (16, 18 וחיילת בת 20). מהגרוש שלה היא מקבלת מזונות, ועל הנייר נראה שהכל בסדר. אבל רק על הנייר.

"כל התפישה הזאת שגברים גרושים תמיד מפסידים מהתהליך היא בעייתית", אומרת ורד. יש לא מעט מקרים שבהם הבעל לא משלם מזונות בכלל ואז האשה צריכה לחיות רק מביטוח לאומי, או מקרים שהבעל עצמאי אך מצהיר על משכורת נמוכה יותר — ותשלום המזונות נמוך מאוד ולא תואם את הכנסתו האמיתית. ולא רק זה, רמת החיים של הגברים לא בהכרח נפגעת מהמצב החדש. נכון שיש הסדרי ראייה והוא נמצא עם הילדים פעמיים בשבוע ואולי בכל שבת שנייה, אבל עדיין הבית הראשי הוא אצל האם — היא זו שאחראית לטיפול בהם, לאירוח חברים, לדאוג ללימודים, לאוכל, לחוגים. להרבה גברים גרושים יש זמן ופנאי לבנות חיים חדשים, לפתח קריירה — ואצל האשה הכל הרבה יותר מורכב".

הגברים הגרושים יוצאים למאבק: "בית המשפט מוחק את האבא - כלכלית ונפשית"

בפועל, מספרת ורד, מאז גירושיה ירדה איכות החיים שלה בכ–50%, והיא בקושי מצליחה לגמור את החודש. המשכנתא חונקת, ההוצאות על הבית ועל גידול הילדים גדולות, כסף לבילויים או לכל סוג של מותרות כמעט שלא קיים, והיא נמצאת במצב הישרדותי קבוע. "אם הייתי יודעת אז כמה קשה תהיה ההתמודדות הכלכלית, אין בכלל ספק שהייתי מתנהלת אחרת בתוך הגירושים. עשיתי פשרות לא הגיוניות, סמכתי על הבטחות חסרות כיסוי של הגרוש שלי, ונותרתי עם הרבה פחות ממה שהגיע לי, הרבה פחות ממה שילדי ואני צריכים כדי להתקיים".

"היה לי חשוב להגיע להסכם 
לפני הדיון ברבנות"

ורד היא דוגמה לאשה שהתגרשה בהליך מהיר יחסית (חצי שנה), בלי קשיים יוצאי דופן, עם הסכם פשרה בינה לבין בעלה לשעבר. מסיבה זו בדיוק היא גם דוגמה לקושי שעמו נאלצות להתמודד נשים רבות שמבקשות לפרק את המשפחה ומוכנות, למען החופש או העצמאות שלהן, לשלם כמעט כל מחיר. דווקא מפני שהמקרה של ורד אינו קיצוני, הוא מלמד כמה הליך הגירושים נתון למניפולציות של כל צד, וכמה קלה הדרך להידרדרות אישית וכלכלית על רקע הגירושים.

ההתחלה, כמו ברוב המקרים היתה מבטיחה. "הכרנו בשנות ה–20 לחיינו והתחתנו מאהבה גדולה", אומרת ורד. "אחרי שנה בערך, כשהייתי בת 25 והוא בן 30, התחתנו. אני השלמתי אז לימודים לתואר השני בפסיכולוגיה והוא עבד כשיפוצניק. הוא בעל מקצוע מוכשר מאוד ובעבודתו שילב גם אמנות".

בשנתיים הראשונות התגוררו השניים אצל הורי הבעל, אז גם נולדה בתם הבכורה. ורד נשארה בשנה הראשונה בבית ובעלה בנה עצמו כעצמאי. כשהילדה היתה בת שנה התחילה ורד לעבוד במכירות. "התחלנו כמעט מאותה נקודה", היא אומרת, "לא באנו עם כסף מהבית, אבל עבדנו קשה, הצלחנו לחסוך, וכשפורסם מכרז לזכאים בשיטת בני ביתך ביישוב קטן בדרום, החלטנו ללכת על זה".

השניים השתמשו בחסכונות שצברו, קיבלו מענק מהמדינה, לקחו משכנתא לא גבוהה ורכשו דירה קטנה. כשעברו אליה כבר היו הורים לשני ילדים. אמה של ורד נרתמה לסייע בגידול הילדים, וורד התקדמה בעבודה ונרשמה ללימודי תואר שני במינהל עסקים. בעלה עבד מסביב לשעון, המשיך להרחיב את העסק, הלקוחות התרבו וההכנסה גדלה. עם הזמן נולדה בתם השלישית, ובני הזוג החליטו לרכוש דירה חדשה, גדולה ומרווחת יותר.

"מכרנו את הדירה הקטנה ברווח יפה, לקחנו משכנתא גדולה יותר וקנינו וילה פרטית ביישוב. העסק של בעלי הניב הכנסה טובה, והחיים, לפחות מהבחינה הכלכלית, היו נוחים וטובים, עם בילויים וחופשות בחו"ל". לשניים היה חשבון בנק משותף שאותו ניהלה ורד, שגם היתה אחראית על ניהול ההכנסות וההוצאות של המשפחה. לדבריה, "ידעתי בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא מדי חודש".

ואולם אז התחילו הסדקים. "הכל נראה היה בסדר, אבל אני הרגשתי שנפערה בינינו תהום. לזה נוספה העובדה שבעלי התחיל להתחזק מבחינה דתית, דבר שאני לא התחברתי אליו. הרגשתי אז שלא היו יותר נושאים משותפים בינינו, האהבה התפוגגה ולא היתה שם חברות שתחזיק את הזוגיות. ניסינו להתמודד עם המשבר באמצעות יועצים זוגיים ואפילו רבנים, אבל זה לא הלך. אחרי 18 שנה יחד רציתי להתגרש".

בעלה של ורד לא היה שותף לתחושתה, והתנגד לגירושים. "כדי למנוע מלחמות, דיברתי על לבו והסברתי לו שהכי טוב יהיה שנגיע להסכם, כי עורכי דין יעלו לשנינו הרבה מאוד כסף ויהפכו את התהליך לקשה יותר. היה לי חשוב להגיע להסכם לפני הדיון ברבנות".

ורד מספרת שידעה כי תעשה כל שניתן כדי להגיע מוכנה להליך הרבני, שמקפח לטענתה את הנשים באופן בוטה. "מספיק שהוא יגיד שהוא רוצה שלום בית, או שאני אשה סוררת או שלא טיפלתי מספיק טוב בילדים כדי להסיט את הדיינים נגדי, ואז אני בבעיות. הייתי חייבת להגיע לשם עם הסכם ביד".

ואז, כפי שהיא מספרת, עשתה את הטעויות הקשות שהביאו למצב שבו היא נמצאת כיום. "הייתי לחוצה להתגרש, כי התקופה האחרונה יחד היתה בלתי נסבלת. רבנו בלי סוף וזה השפיע על הילדים. לא יכולתי לשאת את זה יותר, והגרוש שלי ידע לנצל את זה. למרות ההכנסה הגבוהה שלו, הוא ביקש לשלם מזונות בסיסיים, והבטיח שיסייע ביד רחבה בלי קשר להסכם. הוא אמר לי שהילדים גם שלו ושאין לי מה לדאוג, כי הוא ימשיך לדאוג להם באותה מידה — ואני האמנתי לו. אף שלילדים הגדולים כבר לא היו בהסדרי ראייה, האמנתי שהוא לא יזנח אותם ולכן הסכמתי".

התוצאה היתה מזונות מגוחכים בסך 3,000 שקל בחודש לשלושת הילדים, שבשנה האחרונה אף ירדו ל–2,500 שקל עם גיוסה של הבת, ויירדו לכ–2,000 שקל כשהילד השני יתגייס. זאת, על אף שהבת הגדולה מגיעה מדי יום הביתה וגם הבן השני צפוי לעשות זאת. "התשלום על הילדה הופחת אף שהיא חיה בבית, לוקחת אוכל לבסיס ומקבלת משכורת מצחיקה מהצבא, שלא מספיקה לכלום", אומרת ורד.

בכך לא הסתיימו הפשרות. "כדי להתחלק בתמורה על הבית, הזמנתי שמאי חיצוני שיעריך אותו. הוא קבע שהבית שווה 2.3 מיליון שקל, כלומר 1.15 מיליון שקל לכל אחד. בעלי, שרצה להמשיך ולהחזיק בבית והיה אמור למכור לי את חלקי, התעקש שהוא שווה פחות והסכים לשלם לי רק 950 אלף שקל. בסופו של דבר הסכמתי, ורק ביקשתי שיכניס הערת אזהרה שלפיה אם הוא ימכור את הבית לפי השווי שקבע השמאי, הוא ייתן לילדים את ההפרש".

"תלכו לאמא, אני משלם לה מזונות"

כך, עם מזונות בסך 3,000 שקל בחודש, 950 אלף שקל ביד, בלי רהיטים, בלי מוצרי חשמל ("השארתי לו את הכל") ובלי הסדרי ראייה, השניים התגרשו. תחילה התגוררה ורד אצל הוריה, ולאחר חודשיים עברה לדירה חדשה עם הבנות בעיר הנמצאת במרחק של רבע שעה מהיישוב שבו מתגורר בעלה לשעבר.

"מאז הגירושים הכל הידרדר", היא מספרת. "המזונות ירדו, בעלי לשעבר בקושי רואה את הילדים, אולי שלוש שעות בשבוע". לדבריה, הוא לא מוכן לתת שקל מעבר למזונות הבסיסיים, מתווכח על כל דבר ומערים קשיים איפה שרק ניתן. "כל בקשה של הילדים לכסף ממנו נענית במשפט, 'תלכו לאמא, אני משלם לה מזונות'".

אם יש משהו שמתסכל את ורד, היא האמירה שההכנסה של הגרוש שלה הופחתה כי היא ירדה ב–3,000 שקל בחודש שאותם התחייב לשלם לה. "כשגבר מתגרש והוא חי לבד, העלות על חשמל ומים קטנה והמקרר לא צריך להיות מלא. לגברים זול יותר להתגרש. אם הוא היה נשאר נשוי, הוא היה צריך לממן את כולנו. אם הוא היה מרוויח 20 אלף שקל — הכל הלך לבית. כיום הוא נותן 3,000 שקל וכל היתר נשאר אצלו. אני, לעומת זאת, צריכה לשלם מהמשכורת גם את ההוצאות הקבועות על הבית, כמו אוכל, בגדים, חומרי ניקוי ומוצרי רחצה, ולאפשר לילדים איכות חיים, אף שהיא נפגעה מאוד מאז הגירושים. אין בכלל מה להשוות ברמת הפגיעה הכלכלית — הוא חי כמו מלך, ואני נאבקת לגמור את החודש".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker