קודחים, חופרים ומתחפרים

אחרי שנתניהו, שטייניץ ופלוג אמרו שמתווה הגז הוא "מתווה טוב" כשמחיר הגז היה 5.4 דולרים ליחידת חום, קצת לחץ ציבורי הביא לירידת המחיר במתווה המתוקן ל-4.7 דולרים ■ איך זה שהמחיר יורד ב-13% תוך חודש?

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים25
סמי פרץ

חם נורא וקיץ והרבה אנשים בחופשות ותיכף הופכים את תל אביב ואי־אפשר יהיה לזוז בעיר, וזה בדיוק הזמן לשאול כמה שאלות על גז, צבא ורכבת קלה, אבל בעיקר על כוח ומנופי לחץ.

1. אז אחרי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האנרגיה, יובל שטייניץ אמרו כשמחיר הגז היה 5.4 דולרים ליחידת חום, קצת לחץ ציבורי הביא לכך שמחיר הגז במתווה המתוקן יורד יורד ל–5 דולרים ליחידה 
וב-2016 ל–4.7 דולרים. איך זה שהמחיר יורד עד 13% בתוך חודש? אם הלחץ יימשך חודש נוסף, האם יירד המחיר ב–13% נוספים? איך בכלל הוא ירד כך?

עבודות הרכבת הקלה בת"אצילום: אייל טואג

על פי , תינתן ללקוחות הגז אפשרות לבחור באחד משני מסלולים: הצמדה לחוזים הקיימים (Israeli hub) במסלול שבו המחיר הוא סביב 5.4 דולרים, או הצמדה לעלויות ייצור החשמל של חברת החשמל, שעליה נשענות תחנות הכוח הפרטיות (יח"פים), ושם מחיר הבסיס יהיה 4.7 דולרים. הטריק הוא שאם לקוח בחר במסלול הצמדה מסוים, הוא חייב לדבוק בו, ואינו יכול לעבור למסלול אחר. זה כמובן יחול רק על חוזים חדשים. החוזים הקיימים יישארו עם התנאים הקיימים.

2. ועוד בענייני הגז. האם יש תקדים לכך שבשעה שהמדינה צריכה לדאוג להסדרת שוק האנרגיה, שניים מבכירי הפקידים שלה - הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, - שאמורים לדאוג לתחרות ולמחירי החשמל, נאלצים ללכת הביתה בעיצומו של המשא ומתן עם מונופול הגז?

עזיבתם של השניים (גילה התפטר ופרקש־הכהן פוטרה) מדאיגה יותר מכל מחדל אחר בשורת המחדלים שהתגלו בעבודת בממשלה להסדרת שוק הגז. מדובר בשתי רשויות שהוקמו בדיוק כדי לוודא שיש במשק תחרות ושמחירי החשמל סבירים, ועריפת ראשי השניים היא איתות כוחני ברור לפקידי ציבור אחרים.

השניים אינם חפים מתחלואי הרגולציה בישראל (הפכפכות, הססנות, גרירת רגליים), אבל צריך לזכור שהם נלחצים בין תאגידי ענק לפוליטיקאים המופקדים עליהם, שהדיאלוג ביניהם נעשה מעל ראשיהם של הרגולטורים.

ח"כ אורית פרקש־הכהן, לשעבר יו"ר רשות החשמל
ח"כ אורית פרקש־הכהן, לשעבר יו"ר רשות החשמלצילום: תומר אפלבאום

3. גם אם הממשלה תאשר בשבוע הבא את המתווה המתוקן שהציגה שלשום, וגם הכנסת תאשר אותו, השאלות הגדולות יישארו עמנו עוד זמן רב, והן רבות: האם מאגר לווייתן יפותח ומתי? האם הגז יהיה נגיש למפעלים בכל המדינה ומתי? האם מנגנוני ההצמדה של מחיר הגז מבטיחים שהוא רק יעלה? האם נראה כאן זרימה של משקיעים המוכנים לקדוח ולחפש עוד גז לאחר שהמתווה הוסדר, או שזה בלוף? האם מכירת המאגרים הקטנים תנין וכריש אכן תיצור תחרות כלשהי בשוק המקומי? האם האינטרסים הביטחוניים־־מדיניים יגברו, והממשלה תעדיף אותם על פני מחירים הוגנים ופיתוח התעשייה ושוק האנרגיה המקומי? והאם שותפויות הגז והמדינה בכלל יקיימו את המתווה, או שנראה אותו מתכרסם לאטו?

אין כיום תשובות לשאלות האלה. הזמן והתמריצים (החיוביים והשליליים) הם אלה שיספקו מענה לשאלות. כבר למדנו מהמלצותיה של ועדת ששינסקי, שהגדילה את חלקה של המדינה בהכנסות מתגליות הגז, שבשוק הזה לא כדאי למהר לחגוג. עם פרסום ההמלצות אז חגגנו את התחזית להכנסות של כ–600 מיליארד שקל למדינה, אבל בדרך הן התכווצו, וכעת מעריכים באוצר שהן יהיו מחצית מכך. כל מתווה שיאושר יחייב עמידה על המשמר, כי בשוק הגז הכסף הגדול מצוי בפרטים הקטנים.

4. ואם כבר אנחנו בענייני פקידים שהממשלה לא סופרת, אז אי אפשר שלא להיזכר בשר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, שהודיע שהוא לא יפגוש את האלוף במיל' יוחנן לוקר, שעמד בראש ן. הוועדה המליצה מצד אחד על הגדלת תקציב הביטחון, ומהצד השני על ייעול מערך כוח האדם, לרבות קיצוץ בהיקפו ובזכויות הפנסיוניות העודפות שלו. יעלון לא רק שאינו סופר את לוקר, הוא גם לא סופר את נתניהו, ומסרב לקיים דיון רציני על הדו"ח והמלצותיו. הוא אמר את שלו, עשה שרירים, וזה הספיק כדי לדחוק את הנושא מסדר היום.

אבל רגע, בעצם קראנו השבוע שבכל זאת יש קיצוץ כלשהו בשכר של אנשי צבא. האם יעלון התרכך? לא ממש. אחרי שאושרה תוספת שכר לחיילי החובה בסך כ–800 מיליון שקל, היא קוצצה השבוע ל-600 מיליון שקל ללא ויכוח או קרב מצד מערכת הביטחון. חיילי החובה הם המשאב הזול ביותר בצבא. הם עולים גרושים, וכך גם היחס אליהם. בכוח האדם ובפנסיות של אנשי הקבע לא נוגעים ולא מוכנים לדבר. אבל את חייל החובה מוכרים תוך דקה. יש פתגם צבאי עתיק שאומר שבצבא יש דרג ויש משהו שמתחרז עם דרג, שלא כאן המקום לציינו. אז ככה עובד יעלון.

שר הביטחון, משה יעלון, בביקור בעיר הבה"דיםצילום: אריאל חרמוני / משרד הביטחון

מיעלון באמת שלא ניתן לצפות שיעשה מהפכה בצבא. אבל מה לגבי נתניהו, האיש שהקים את ועדת לוקר והעמיד בראשה את מזכירו הצבאי? האם עשה זאת סתם כמס שפתיים, והוא ימשיך לתת למערכת הביטחון לנהל את תקציבו ואת ענייניו? האם לנתניהו יש בכלל כוח וחשק להיאבק למען רפורמות ממשיות, או שהוא שבע מלחמות ולא יקדם שום נושא ללא לחץ ציבורי?

נ.ב

ואם אנחנו בענייני לחץ ציבורי, אז זה הזמן לברך על תחילת עבודות ההקמה של הרכבת הקלה. הסדר הנכון היה שבשלב זה המדינה כבר היתה בונה את הנתיב הרביעי או החמישי של הרכבת, ולא את הראשון, אבל רשלנות/אימפוטנטיות/הפכפכות או כל שם שתתנו לזה מנעו זאת עד כה. זו בשורה חשובה ודרמטית לחיי התחבורה, העסקים והנדל"ן במטרופולין תל אביב לעשורים הקרובים. כן, יש לה גם מחירים. כמה מאות עסקים לאורך התוואי עלולים להיפגע מהעבודות, והם מתחילים ללחוץ על הממשלה כדי לקבל פיצוי כלשהו. הדעת נותנת שהפיצוי יהיה הנחות בארנונה. יחסית להיקפו של הפרויקט (כ–17 מיליארד שקל, לא סופי), זה עניין זניח להקים קרן פיצויים של כמה מיליוני שקלים לפיצוי עסקים שייפגעו. אבל כרגיל במקומותינו, החשש הוא לא מהעלות אלא מהתקדים - תן לנפגעים כעת, תצטרך לתת בעתיד לכל עסק בכל מקום שבו משפצים או מחליפים מדרכה, ואז זה פנקס צ'קים פתוח. אז מה יהיה? תלוי כמה לחץ יפעילו העסקים באזור. ילחצו - יקבלו, לא ילחצו - לא יקבלו. ככה זה עובד כאן. ככל הידוע, הממשלה עדיין לא ישבה עם בעלי העסקים ולא גיבשה עמם "מתווה" לפיצוי. כי ככה זה: יש דרג ויש מה שמתחרז אתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker