אי אפשר לשנות את הישראלים: "כשהצבנו שומרים בדלת - אנשים פשוט טיפסו על הגדרות"

פרופסור יעקב הרט נמצא בתפקידי ניהול במערכת הבריאות כבר 40 שנה ויש אזהרה בפיו: "אני אומר לכם - המערכת תקרוס"

רוני לינדר
רותם שטרקמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוני לינדר
רותם שטרקמן

יעקב הרט, אתה נמצא בתפקידי ניהול במערכת הבריאות כבר 40 שנה וראית מערכות בריאות בכל העולם. האם יש מערכת בריאות שחולה במחלת הפרוטקציה כמו אצלנו?

אין דבר כזה בכל העולם. זה חסר תקדים. אתה לא רואה את זה בבריטניה, ודאי לא בארה"ב.

יעקב הרט צילום: אייל טואג

מאיפה זה בא?

זה בגנים של עם ישראל. זו התרבות וזו המסורת, ולא תוכל לשנות אותה. אם כי כיום יש פחות מעטפות. אם מישהו מקבל כסף מתחת לשולחן - זה חריג.

זה הצטמצם בגלל הפחד או מפני שהרפואה הפרטית התפתחה וכיום אפשר לקבל טיפול מהפרופסור תמורת כסף?

חלק גדול מזה נובע מפחד. האהבה לכסף לא השתנתה. אבל כיום אנשים יותר מתלוננים, כל דבר יותר מדווח ומסופר ברשתות החברתיות.

גם הטיילת של המבקרים בבתי החולים בכל השעות זו תרבות ייחודית לישראל?

באחד הביקורים שלי בבריטניה הגעתי לבית חולים בלידס, ובסביבות 15:00 ראיתי בחוץ מאות אנשים ממתינים. שאלתי את המארח שלי מה הסיפור, אם מחלקים שם פרסים, והוא הצביע על השלט הגדול שבכניסה - החל ב-16:00 מתחילות שעתיים של ביקור חולים, אז הם ממתינים להיכנס. כשהגעתי לישראל לנהל את בית חולים השרון, האחיות התלוננו שהמבקרים מפריעים כל הזמן. אמרתי להן - אל תדאגו! יש לי פתרון, ראיתי בלידס. הזמנתי שלטים גדולים שעליהם נכתבו שעות הביקור. אתם חושבים שזה עזר? כמובן שלא, גם לא כשהפעלתי עובדים שעברו וביקשו מאנשים לצאת כי הסתיימו שעות הביקור, וגם לא כשהצבנו שומרים בדלת. אנשים פשוט טיפסו על הגדרות. זה הכל עניין תרבותי. ייתכן שאפשר לשנות את המנהג של הישראלים להיות סביב השעון במחלקה, אבל זה ייקח המון זמן.

ואולי זה לא רק עניין תרבותי. אולי זה קורה כי אצלנו בישראל בני המשפחה הם כוח עזר חיוני בטיפול, ובלידס הם רק מביאים שוקולד והולכים הביתה? ברור שאנשים יטפסו על הגדרות וירביצו לשומר אם הם יודעים שאמא שלהם לא מטופלת.

גם זו בעיה, אתם צודקים. בעשורים האחרונים ירדנו במספר המיטות למספר הנמוך ביותר במערב. יש לנו 1.7 מיטות לאלף נפש, לעומת 3.4 במערב. לפני יומיים שלחו מנהלי הכספים של כל בתי החולים הכלליים מכתב למשרד הבריאות, שבו הודיעו שהם בגירעון של 1.8 מיליארד שקל וצופים שבספטמבר ייגמר להם התקציב. זה ריטואל שחוזר על עצמו בכל שנה. ברור לי שאם לא נשפר את התקצוב - המערכת תקרוס.

בי"ח הדסהצילום: אמיל סלמן

מה בכלל עשית בבית חולים בלידס?

התחביב שלי הוא שירותי בריאות, אז במסגרת השבתונים וזכויות ההשתלמות שלי, הייתי נוסע לראות שירותי בריאות בעולם. הייתי בבריטניה, נורווגיה, גרמניה, קנדה, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד, וייטנאם, בורמה.

ומה למדת מכל זה?

השיעור הראשון שאני מלמד את הסטודנטים שלי בחוג לניהול מערכות בריאות הוא שאם רואים באיזה מקום שירותי בריאות מוצלחים - זה לא אומר שאפשר להעתיק אותם לישראל.

למה, כי אנחנו עם סגולה?

לא, כי שירותי בריאות הם תוצאה של מצב כלכלי, משטר פוליטי, תרבות ומסורת, ואי אפשר פשוט להעתיק מערכת בריאות של מדינה אחת למדינה אחרת. קחו לדוגמה את ארה"ב וישראל. לנו יש חוק בריאות טוב - חוק ביטוח בריאות ממלכתי שבו כולם מבוטחים, ואין קשר בין תשלום לבין שירות רפואי. זה חוק מצוין. בארה"ב מנסים שנים להגיע לביטוח בריאות ממלכתי ולא מצליחים. הילרי קלינטון עסקה בהקמת ביטוח בריאות ממלכתי עוד בשנות ה-90, בתחילת כהונתו של ביל קלינטון כנשיא, ולא הצליחה. מערכת הבריאות שם בעייתית מאוד. הם בשיא ההוצאה הלאומית לבריאות, כמעט פי שניים מהממוצע במערב. עד לרפורמה שהעביר ברק אובמה, 50 מיליון איש היו לא מבוטחים.

ומה מעבר לחוק? איך אתה מוצא את המערכת הישראלית לעומת מערכות אחרות?

יש לנו עובדים מצוינים במערכת הבריאות - רופאים, אחיות, עובדים פארא־רפואיים ועובדי שיקום. בית החולים השיקומי שניהלתי, בית לוינשטיין, עומד בשורה אחת עם בתי החולים המובילים בעולם. ביקרתי בבית החולים שמסונף לאוניברסיטת הרווארד, ודיברו שם בהערצה על בית לוינשטיין. בארץ נעשים כיום כמעט כל הטיפולים הכי חדישים בעולם, כך שבהחלט יש לנו במה להתגאות.

אז מה הבעיה בעצם?

הבעיה היא שבניגוד להרבה מדינות, אצלנו לא משקיעים מספיק במערכת הציבורית. מקורות החוק נשחקו מאז החקיקה ב-1994 ב-25% - למרות הזדקנות האוכלוסיה, למרות הגידול בתחלואה הכרונית ולמרות ההתפתחות הטכנולוגית. כיום אנחנו יודעים לשמור בחיים על חולים שפעם היו מתים ממחלות קשות, אלא שזה עולה הרבה מאוד כסף. באופן מעשי מאז ועד היום חסרים 10 מיליארד שקל בשנה, שנשחקו במהלך השנים, לעומת התקצוב לאדם במונחי 1995, שנת חקיקת החוק. וקרה עוד דבר: האיזון בין ההשקעה הפרטית על בריאות מול הציבורית הופר. ההשקעה הציבורית ירדה, והפרטית עלתה, כמעט הוכפלה - מכ–20% ב–1995 לכ-40% כיום. אנחנו שיאני עולם בתחום ההוצאה הפרטית. אני אומר לכם - המערכת תקרוס.

"יש לנו עובדים מצוינים במערכת הבריאות - רופאים, אחיות ועובדי שיקום"צילום: ניר כפרי

מאיפה בכלל בא האיום הזה, "המערכת תקרוס"? 30 שנה אנחנו שומעים את זה, והמערכת בסך הכל עומדת על תלה.

אולי לא הרגשתם את זה, אבל הקריסה כבר החלה. קרסו שלושה בתי חולים בירושלים - משגב לדך, ביקור חולים והדסה. שירותי בריאות כללית קרסה בעבר. בתי חולים אחרים בקשיים. רוב המוסדות האלה עדיין בחיים כי האוצר מזרים את החמצן המינימלי כדי לאפשר להם לא לטבוע.

אנחנו מבינים את המלה קריסה כפשוטו - כשאין כלום. ברור שהמערכת פועלת במחסור, אבל כל המערכות הציבוריות אצלנו פועלות במחסור.

לקרוס פירושו שיהיו תורים ארוכים לטיפולים, לניתוחים, לבדיקות, מחסור בתרופות בבתי מרקחת. קריסה זה כשלא יכולים לטפל בך. אנחנו כבר שם: כיום יש תורים ארוכים לרפואה מקצועית, לניתוחים, פה ושם יש מחסור בתרופות, והרבה תרופות חיוניות לא נכנסו לסל הבריאות. אדם שחולה בסרטן וצריך תרופות מסוימות לא יכול לקנות אותן - גם זו קריסה. המערכת במצוקה. גם קופות החולים בגירעונות, וכל בתי החולים הממשלתיים. ואיך זה ייראה בחורף? כבר היינו בסרט הזה.

כולם מסכימים שחסר תקציב. אבל מה עם התייעלות פנימית של המערכת?

קודם כל צריך להיות ברור: אם לא יטפלו בעניין התקצוב, המערכת תקרוס. אבל נכון שלצד טיפול בחוסר בכוח אדם של רופאים ואחיות צריך גם לייעל. לצורך זה צריך מנהלים טובים, בכל הרמות.

איפה למשל אפשר להתייעל?

בכל התחומים. בניתוחים, למשל, אפשר לנתח יותר במתקנים הקיימים ובמרפאות החוץ ובכך לצמצם את התורים. יש תופעה של 20%–30% אי הופעה לתורים לרופאים, צריך לשכלל את עניין הזימונים. כשהגעתי לבית לוינשטיין היו תורים של חודשיים־שלושה לאשפוז, וקיצרתי את זה בשיטה מאוד פשוטה: הרחבתי את אשפוז היום, והעברתי הרבה חולים ששכבו במחלקות לאשפוז יום. הייתי עובר יום־יום על התורים לאשפוז בבית החולים, וכשהייתי רואה שבמחלקה מסוימת יש תור ארוך, הייתי קורא למנהל ודן אתו מה לעשות.

אצלנו רק רופאים נהפכים למנהלים - מנהלי מחלקות, מנהלי בתי חולים. האם יכול להיות מנהל בית חולים שאינו רופא? האם בהכרח כל רופא טוב הוא גם מנהל טוב?

מנהל בית חולים צריך להיות רופא, חד־משמעית. יש לנו בארץ מנהלי בתי חולים מצוינים שמסוגלים להתמודד עם כל הבעיות והצרות ובסך הכל להצעיד את מערכת הבריאות קדימה. לפני כמעט 20 שנה נסעתי לניו זילנד במטרה אחת - לראות מה קרה אחרי ששרת הבריאות החליפה את כל מנהלי בתי החולים מרופאים למנהלים מקצועיים, כאלה שניהלו בתי חרושת, בנקים וכו'.

עומס בבית חולים רמב"ם צילום: רמי שלוש

מרתק. למה היא החליטה לעשות את זה?

כי בתי החולים היו לא יעילים, הגירעונות גדלו, וכולם סבלו מבעיות של תורים ארוכים וחוסר שביעות רצון כללית. נפגשתי שם עם הדיקן של בית הספר לרפואה, בכיר מאוד בהנהלת משרד הבריאות שחקר את העניין, ואז התברר שהמנהלים המקצועיים פשוט לא היו מסוגלים להתמודד עם הבעיות שהתעוררו בשטח, בעיקר בעיות רפואיות. בסופו של דבר הם נכשלו והתפטרו בזה אחר זה.

למה? מה הופך רופא ליחיד שיכול לנהל מחלקה או בית חולים? קופות החולים, למשל, מנוהלות על ידי מנהלים שאינם רופאים - בצורה מרשימה בדרך כלל.

אם לא תבין ברפואה ולא תבין את השפה של הרופאים והאחיות, לא תוכל לנהל בית חולים רק על רקע כלכלי. בארה"ב לא כל המנהלים הם רופאים, ובתי החולים לא במצב טוב. רבים מהם קרסו והתאחדו. ניהול כלכלי לא הפך את בתי החולים לטובים יותר. בית חולים הוא עסק יקר מאוד ולא רווחי. כשמנהל בית חולים אינו רופא ולא מבין חשיבות של טיפול כזה או אחר - הוא לא יאשר את הטיפול הזה. רופא יהיה מוכן לחרוג מהתקציב.

אולי בעצם מנהלים-רופאים מאשרים טיפולי יתר יקרים, כדי להגן על עצמם?

יש תופעה כזו בעיקר בגלל תעשיית התביעות שהתפתחה אצלנו (תביעות רשלנות רפואית שגורמות לרופאים לנקוט רפואה מתגוננת, כלומר בדיקות ופרוצדורות מיותרות שנועדו לספק הסברים בדיעבד במקרה שיתבעו את הרופא על כך שלא נקט את כל האמצעים העומדים לרשותו בטיפול), שגם לה חייבים למצוא פתרון.

מנהל מחלקה חייב להיות גם הרופא הכי טוב במחלקה?

חד־משמעית! לא יכול שבראש מחלקה או בראש יחידה רפואית יעמוד רופא שהוא קלינית פחות טוב מהרופאים תחתיו, כמו שאתה לא יכול להיות מפקד יחידה כשאתה לא החייל הכי טוב. מנהל המחלקה צריך להיות הסמכות המקצועית הכי גבוהה במחלקה, אבל זה לא אומר שהוא המנהל הכי טוב. לכן אני חושב שהרופאים האלה צריכים לקבל הכשרה ניהולית כדי להיות גם מנהלים טובים.

אתה היית הרופא הכי טוב בבית החולים?

לא, אבל הייתי רופא טוב. מנהל מחלקה חייב להיות הכי טוב במחלקה. אחרת זה לא יעבוד.

אבל למה? האם הרופאים שמתחת למנהל לא יכולים להבין שאולי הוא לא הקלינאי הכי טוב אבל הוא מנהל מצוין? אתה לוקח רופא מצוין ומשתמש בזמן היקר שלו לצורך ניהול. אולי זה בזבוז?

מי שמחליט אילו בדיקות יעשו לחולה, איזה טיפול הוא יקבל, אם ילך לניתוח או לא - זה מנהל המחלקה. ואני לא הייתי רוצה, וגם אתם לא הייתם רוצים, שמי שיחליט על מישהו מקרובנו יהיה המנהל הכי טוב ולא הרופא הכי טוב. אני רוצה שהרופא הכי טוב עם הניסיון הגדול ביותר הוא שיכריע. אז קח את הטובים האלה שאתה רוצה למנות למנהלי מחלקות ותן להם הכשרה, ואז נקבל את הכל - גם רופא טוב וגם מנהל. אחת הבעיות של הרופאים הטובים היא שהם לא למדו ניהול ולא מבינים בניהול. לשם כך אנחנו מקימים את התוכנית שלנו בניהול מערכות בריאות שעוסקת בכלכלת בריאות, במשאבי אנוש, בארגון, בחוקים, בשיטות (כיום מנהל מחלקה לא חייב להיות בעל תואר בניהול מערכות בריאות, ר"ש ורל"ג).

איך מבחינים במנהל מחלקה לא טוב?

כשמנהל המחלקה לא טוב, ההוצאות גבוהות יותר וכוח האדם לא מנוהל נכון. אצל מנהלים טובים יש פחות המתנה ומטפלים בחולים מהר, ביקור הרופאים בבוקר מתבצע בזמן, הבדיקות שקולות ונעשות בלי בזבוז, מתן התרופות שקול.

ומה לגבי שביעות הרצון של החולים? כמה זמן מקדישים בלימודי ניהול לשירות וליחסי אנוש?

כל מנהלי בתי החולים ומנהלי הקופות שמים דגש על השירות והיחס, והם מקדישים הרבה מאוד אמצעים לנושא הזה. צוותים בבתי החולים ובקופות החולים עוברים סדנאות על יחס, גישה, אנושיות. מקדישים לזה המון תשומת לב.

ובכל זאת, אחת התלונות הכי נפוצות של חולים היא היחס: חוסר עדכון, חוסר ודאות, לא מספרים להם מה צפוי להם. התחושה היא שלא סופרים אותם.

זה איום ונורא, וזה קיים בחלקים מסוימים של המערכת, אבל חלקים גדולים יותר במערכת השתנו. השבוע ביקרתי חולה בת 85 שמאושפזת בבילינסון. היא עברה ניתוח רציני לטיפול בחסימת מעיים, ושמעתי גם ממנה וגם מבתה שהן קיבלו יחס מעולה. מכרה אחרת שלי היתה במרפאות חוץ בבילינסון, ומישהו היה מאושפז בתל השומר - והם קיבלו יחס יוצא מהכלל. אבל אני לא מתחמק: האיים של חוסר יחס וחוסר הסבר לחולים הם אסון של מערכת הבריאות וצריך לטפל בזה.

לפעמים לאנשים יש תחושה שמטפלים במחלה אבל לא מסתכלים על החולה. זה תמיד בא עם הצדקות כמו "אין כוח אדם, אנחנו עמוסים ולכן אין לנו זמן לדבר עם החולה או להתייחס למשפחה".

אני לא מקבל את ההצדקות האלה. וזה גם לא נכון, זה פשוט חוסר אכפתיות וחוסר תשומת לב. יש איים כאלה במערכת, וזה נורא ואיום. אני משוכנע שאם נדאג לכך שיהיו בכל הרמות מנהלים שקיבלו הכשרה כוללת בתחום הזה - זה ישתנה. בד בבד עם השקעת כספים צריך להשקיע גם בזה.

מה דעתך על פרקטיקה פרטית לצד משרה ציבורית רמה כמו מנהל מחלקה? זה לא מתנגש?

מעולם לא עסקתי ברפואה פרטית, וגם כשקראו לי לטפל במישהו לא לקחתי כסף, מתוך החלטה מודעת. בחרתי לעבוד במערכת הציבורית, וכמובן שהייתי מעדיף שכל הרופאים האלה יעבדו רק בבית החולים.

אז מה אתה מציע?

צריך לנסות להגיע למודל של פולטיימרים בבתי החולים, לתגמל אותם שלא יהיה להם אינטרס לפרוץ החוצה. התגמול לא יכול להתחרות במה שמקבלים בפרטי, אבל שיקבלו משכורת מכובדת, תגמול הולם. הם יעבדו אחר הצהריים וישפרו את המערכת. אבל תראו מה קורה פה: כשיש רופא מצוין שמוכן לוותר על פרקטיקה פרטית ומנתח באותו בית חולים בשעות אחר הצהריים, ומתוגמל הרבה פחות ממה שהיה מתוגמל לו היתה לו פרקטיקה פרטית, אז מפרסמים את שמו בכל העיתונים תחת הכותרת "שיאן שכר", ומנכ"ל הכללית צריך להסביר למה הוא משלם לו ככה.

שוב התקשורת אשמה?

אני לא מאשים את התקשורת, אלא את המערכת. תראו לי מנהלי מחלקות שיסכימו לעבוד במערכת הציבורית כפולטיימרים, אם הם יידעו שמחר יפרסמו את השמות שלהם בעיתון וכל השכנים שלהם יצביעו עליהם.

לצד טיפול בחוסר בכוח אדם של רופאים ואחיות צריך גם לייעלצילום: תומר אפלבאום

עד כמה נושא בחירת הרופא קריטי לחולה הישראלי? צריך לאפשר לאנשים לבחור רופא בתוך המערכת הציבורית?

הישראלים אוהבים לבחור את הרופא. הם רוצים ללכת למנהל המחלקה באופן פרטי, רוצים לבחור גם במקרים שבהם ברור שהם יכולים להיות מטופלים במערכת הציבורית. לכן אני חושב שצריך לאפשר לאנשים בחירה גם במערכת הציבורית.

הבחירה מובילה לטיפול טוב יותר?

לא בהכרח, אבל זה מה שאנשים רוצים. זו דרישה שקיימת בשטח.

בוא נדבר על אי־שוויון. כשרופא, מנהל מחלקה, מרוויח בניתוח פרטי אחד את אותו הסכום שהוא מרוויח בחודש או בחצי חודש ממשרתו הציבורית, יש סיכוי שזה לא ישפיע על היחס שלו לחולים הציבוריים שלו?

נכון שהוא יהיה זמין יותר, אפילו אמפתי יותר למטופלים שלו בפרטי. אבל אני מכיר הרבה מאוד מנהלי מחלקות, וקודם כל צריך להגיד שיש הרבה שעובדים כמעט רק במערכת הציבורית, אבל גם כאלה שיש להם פרקטיקה פרטית משגשגת מטפלים יוצא מן הכלל בחולים בציבורי. הם מנתחים, אכפת להם. נכון שיש יוצאים מן הכלל, אבל זה לא משום שהם נהפכו למיליונרים.

מה לגבי הפערים שהעבודה הפרטית יוצרת בין הרופאים עצמם? הרי לא כולם יכולים לעבוד פרטי.

מהבחינה הזאת טוב מאוד שיש שכר מוגדל למקצועות במצוקה שיש בהם מחסור ברופאים, אחרת היו מקצועות שפשוט לא היו בהם רופאים. ההכרה של המדינה במקצועות האלה, שרובם מקצועות שאין בהם פרקטיקה פרטית, מצמצמת את הפער הזה.

אתה מגיע מהתחום של רפואה שיקומית. גם זה מקצוע במצוקה שאין בו ממש אפשרות לפרקטיקה פרטית.

נכון, אבל מה שאנשים לא תמיד מבינים הוא שיש קסם אדיר ברפואה שיקומית. מגיע חולה מרוסק כולו, מחוסר הכרה, לא זז ולא מדבר, ואתה רואה איך לאט־לאט 90% מהחולים חוזרים הביתה במצב הרבה יותר טוב. אנחנו יכולים לקדם את החולה למקסימום פעילות האפשרית במסגרת המגבלות שלו. רוב החולים שלנו חזרו לפעילות, לבית, לקהילה. היה לנו בחור צעיר בן 25 עם פגיעה קשה מאוד, מחוסר הכרה, מרוסק, נשאר משותק מהמותניים ומטה. הוא השתקם למצב של נהיגה, התחתן, נולדו לו ילדים, הוא עובד. אין סיפוק כזה בעולם. זה מאפיין את רוב החולים בבית לוינשטיין.

מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים ממשלתיים הם מינוי לכל החיים. זה מרדים את המערכת ופוגע בצעירים שאין להם אופק של קידום.

אני בעד רוטציה בניהול מחלקות ובתי חולים, אבל בשני תנאים. הראשון: לא בכל מחיר. אם המנהל מצוין לא צריך להחליף אותו בכל מחיר בתום הקדנציה. השני: חייבים למצוא למנהל שסיים את הקדנציה אפיקים בתוך המערכת. הוא סיים את תפקיד של מנהל מחלקה? תנו לו תפקיד בכיר אחר בבית החולים.

ומה עם הדור הצעיר, שאין לו לאן להתקדם בינתיים?

כבר כמה שנים טובות אנחנו מקדמים במערכת אנשים טובים ורופאים טובים לתפקידי ניהול יחידות. ואז הרווח כפול: בתוך המחלקה יש גם מנהל מחלקה וגם מנהלי יחידות שמצטיינים בתחומם. אני כמעט לא מכיר רופאים מצוינים שלא יתקדמו למנהלי יחידות. ואם לא ימנו אותם, אז בית חולים אחר יחטוף אותם, וזה ממש לא אסון, אלא תחרות טובה למערכת. אין תקרת זכוכית בשיטה של מינוי מנהלים.

תרופות
"תרופות חדשות וטובות נהפכות ליקרות בצורה בלתי סבירה מפני שחברות התרופות דורשות עבורן מחירים אסטרונומיים"צילום: בלומברג

אז במקום להחליף את מנהלי המחלקות אחת לכמה שנים יצרו עוד תפקידי ניהול. זה לא ניפוח של המנגנון?

לא, המערכת לא גדלה: לא מוסיפים תקנים, אלא רק נותנים הטבת שכר ומעמד לאיש מקצוע מצטיין שרוצים שיתרום למערכת הבריאות במלוא כוחו.

בתור מי שהקים את האגף לטכנולוגיות רפואיות בכללית, מה אתה חושב על המחירים הבלתי אפשריים של התרופות החדשות לסרטן, שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים לחולה?

אני חושב שיש לנו בעיה אמיתית: תרופות חדשות וטובות נהפכות ליקרות בצורה בלתי סבירה מפני שחברות התרופות דורשות עבורן מחירים אסטרונומיים. העלויות הן בשמים - גם למערכת, גם למדינה ובוודאי לחולה אם הוא נזקק להן לפני שהן נכנסות לסל. אני מכיר כמה אנשים שנמצאים בבעיה הזו, וזה נורא.

מה הפתרון למצב הזה? בארה"ב כבר התחיל "מרד" של רופאים אונקולוגים נגד החברות.

אני לא יודע מה הפתרון. אולי שממשלות לא ייתנו לחברות התרופות להשתולל. אני ער למחאה שיש בארה"ב, אבל לחברות התרופות זה לא מזיז. אם נשיא ארה"ב יחליט להטיל מחיר מקסימום לתרופות האלה - זה ישתנה. אבל הוא לא יעשה את זה, בין השאר כי הגבלת מחירים מנוגדת לתרבות האמריקאית.

פרופסור יעקב הרט מכהן כנשיא איגוד מנהלי בתי החולים וכראש התוכנית לניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker