סאבטקסט

דרושה: מחילה שאפשר להתחפר בה עד סוף הקיץ

אם באמת תהיה פה רכבת שעוברת מתחת לאדמה - אנשים לא ייצאו ממנה עד סוף אוגוסט כדי לזכות בטיפה של צל ■ ועד שזה יקרה, אפשר לחכות לשאטל של נ.ת.ע

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים7
חגי עמית
חגי עמית

יום רביעי, 14:23 בצהריים, רחוב המלך ג'ורג', תל אביב. אני ממתין לשאטל שאמור להסיע אותי בחזרה למכוניתי, שממתינה בחניון "חנה וסע" תל ברוך בצפון העיר. כשהגעתי לתחנה, השעון הראה 14:08. בעלון שבידי כתוב שבשעות העומס המיניבוס אמור לעבור כל 5–7 דקות, ובשאר היום כל 15 דקות. אני עומד בתחנה חשוף לשמש ומביט במערכת הסעת ההמונים של תל אביב בפעולה. שלל כלי רכב ציבוריים חולפים על פני. אף אחד מהם לא עוצר בתחנות כמו שצריך - כל מיניבוס מוצא זווית עקומה אחרת להיעמד בה, במרחק אקראי מהמדרכה.

14:27. החולצה שלי רטובה מזיעה. כל דקה של איחור במזג האוויר הזה שוות ערך לשנתיים של המתנה במזג אוויר סתווי בלונדון. לא נעים לי מהאנשים שיישבו לידי בעבודה בהמשך היום.

עובדים מסתכלים על שירטוטים עם פתיחת העבודות על הרכבת הקלה
התחלת העבודות על הרכבת הקלהצילום: מוטי מילרוד

האכזבה מרה. הייתי בטוח שבמערכת ההסעות החדשה רבע שעה באמת תהיה רבע שעה, אפילו קצת פחות. אני חושב על כאב הראש שיתקוף אותי בהמשך היום. לו רק היתה באזור איזו מחילה קרירה מתחת לאדמה שאפשר היה להתחפר בה עד סוף הקיץ, כזאת שאף קרן שמש לא מצליחה לחדור. אם באמת תהיה פה רכבת שעוברת מתחת לאדמה - אנשים לא ייצאו ממנה עד סוף אוגוסט. הם יבלו ימים שלמים בקרונות ובתחנות התת־קרקעיות, נוסעים במעגלים ממוזגים. אבל רק בעוד שש שנים תהיה כאן אחת כזאת. אולי.

התחלתי את היום במצב רוח קליל. באתי בטוב. אחרי הכל, ההשקה הרשמית של העבודות על הרכבת הקלה בתל אביב היא אחד האירועים האופטימיים של הקיץ. ב–11:00 בבוקר, בחניון תל ברוך, מזג האוויר עדיין היה נסבל. אפילו נשבה קצת רוח מהים. זו היתה התחנה השנייה של הסיור של ועדת המשנה של ועדת הכלכלה לתחבורה ציבורית, מיד אחרי ההתכנסות בעירייה. שלושה ח"כים - דב חנין, תמר זנדברג ונורית קורן - הגיעו לסיור. גם סגנית ראש עיריית תל אביב - מיטל להבי - הגיעה.

דוגמן הבית של נ.ת.ע

בתחנה עומד שלמה פלג, פנסיונר שניצב כאן כדי להדריך את הנוסעים. רק 16 מכוניות עומדות בחניון, והמיניבוסים יוצאים ריקים, אבל פלג לוקח ברצינות את תפקידו כדוגמן הבית של נ.ת.ע. כשהוא נשאל אם העובדה שהנוסעים לא מגיעים משקפת כשל הסברתי, הוא מעניק כמו פוליטיקאי מיומן תשובה שלא קשורה לתוכן השאלה: "כולנו התחלנו באותו פרויקט ולכולנו יש את אותה מטרה - שהפרויקט יצליח". פלג מקבל מחמאות. יהודה בראון, מנכ"ל נ.ת.ע, מחבק אותו ומכריז: "ביקשנו מהחברה שמעסיקה אותו שתעביר אותם מחולצות כותנה לדרייפיט".

צילום: מוטי מילרוד

"אני יכול להגיד לכם שאני המום מהרמה שבה החברה הזאת דואגת לי", מסביר פלג לנוכחים. "אני אישית לא עבדתי בהרבה מקומות, אבל זה משהו מיוחד". זנדברג שואלת אם נעשתה חשיבה על הקישור בין התחבורה הציבורית לחניוני ה"חנה וסע" החדשים. "זה לא אמור להיות מסוף תחבורה חדש", עונה לה בראון. "זו לא אלטרנטיבה לתחבורה הציבורית".

"הסיפור הגדול הוא המעבר לתחבורה הציבורית בכלל", אומרת לי זנדברג אחר כך. "יוצרים את התחושה שביום בו תיפתח הרכבת הקלה כולם יחזרו למכוניות שלהם והכל יהיה בסדר. אבל אנחנו רוצים שהם יתרגלו לתחבורה ציבורית, והם יתרגלו רק אם האלטרנטיבה תהיה טובה". אני מביט בחניון הריק. הציבור יעבור לתחבורה ציבורית רק אם לא תהיה לו ברירה. רק ביום שבו הוא ינסה להגיע לעבודה וייקלע לפקק של שלוש שעות הוא יעשה משהו. "כשיורידו את גשר מעריב הדברים יקרו באמת. אז ההשפעה תהיה היקפית", אומרת זנדברג.

מתל ברוך ממשיכה הוועדה לפיר גלי גיל. זנדברג נכנעת לחום ונושרת מהסיור. חנין, קורן ולהבי נשארים לבד במערכה. כולנו חובשים וסטים זוהרים וקסדות צהובות, ומתכופפים להביט בבור העמוק שנחפר כאן. עשר תחנות מתוכננות לקו האדום. עד דצמבר אמורות תשע מתוכן להיות בתהליכי ביצוע. כרגע התחילו עם ארבע. אחת מהן כאן.

"כאן אנחנו רואים קוביות בטון בעומק האדמה, קופסה עם קירות ורצפה שאוטמת מפני כניסת מי תהום", מסביר בראון. חנין, דוקטור למדעי המדינה בהשכלתו, מתחקר אותו: "אז מפה משוגרות ארבע מכונות כרייה, שתיים לרמת גן ושתיים לתל אביב?", "כן. בעוד שנה הן יוכנסו לפיר", עונה בראון. "אלה מכונות שחופרות, מדפנות ומוציאות את החומר שנשפך החוצה במקביל. מי שיפעיל אותן הן חברות סיניות. בכל שבוע המפעל הסיני מוציא מכונה כזאת בעלות של 15 מיליון דולר למקום אחר בעולם. כרגע אנחנו רק בונים את התחנות. המכונות יכרו את המנהרות ובסופו של דבר יחדרו את הקיר של התחנה הבאה שנחפרת - ויתחברו אליה. בעוד שנה וחצי נוכל ללכת מפה ברגל לארלוזורוב".

הקסדות לא עוזרות נגד השמש. אני נזכר בכך שגלי גיל הוא מותג בריכות ישראלי. אולי ימלאו את כל הפירים האלה במים צוננים ויפתחו אותם לציבור הרחב. להבי, שעומדת לצדי, מגלה לי את המחדל הגדול כפי שהיא רואה אותו: בתחנות הקו האדום, למעט באחת, לא מתוכננים שירותים. "אני רגישה לדברים האלה כי אני גרה בשוק הכרמל, והיו תקופות שהיה לי נבוט, אלת בייסבול, ליד המיטה. כשמישהו היה משתין לי ליד החלון של המיטה הייתי יוצאת אליו עם הנבוט. כי כשאין שירותים, אנשים משתמשים בחצרות", היא מסבירה.

את בעצמך נוסעת בתחבורה ציבורית?

"אני גרה ליד שוק הכרמל ומגיעה לעירייה באוטו. יש לי חנייה מתחת לבניין, אז זה נוח, ואני יוצאת באמצע היום לפגישות. אבל כשאני נוסעת לירושלים אני עושה קאר־פול".

אני שואל את נציג נ.ת.ע על השירותים בתחנות, הוא אומר לי שמשרד התחבורה אחראי עליהן. נ.ת.ע אחראית רק על החניונים ועל בניית הרכבת. דבריה של להבי מעלים אצלי את השאלה: איך ייראו התחנות התת־קרקעיות? האם יהיה בהן דוכן עיתונים? אני אוכל לקנות דונאט כמו בניו יורק, או לכל הפחות בייגלה עם זעתר?

"זה כבר תלוי באיזו גישה אתה מסתכל על התחנות והמנהרות", מסביר לי בראון. "מטרת המקום הזה היא להוציא את האנשים החוצה מהר ככל האפשר, להעביר מאסה גדולה ככל האפשר של אנשים ממקום למקום במינימום זמן. באירופה, למעט בתחנות הגדולות - אתה לא רואה חנויות. אתה נכנס, עולה - ויוצא מהתחנה".

אז אני לא אוכל לקנות בייגלה?

"לא נכנסנו לזה. יש סימון לשטחים ציבוריים. השאלה היא המינון".

פוחדים מהסוחרים

חשש כבד, שהרכבת לא תהיה מה שחשבתי, יורד עלי. אולי זה אומר שגם לא יעלו עליה נוסעים עם חצוצרה או מפוחית קטנה, ינגנו פזמון חביב ויאספו כסף בכובע, או נואמים מהפכנים שיקראו למהפכה? האם מוסיקאים ישראלים יצטרכו להמשיך לנסוע עד לונדון רק כדי לנגן שירים של בוב דילן בתחתית? ואיך יקראו בכלל לרכבת הישראלית? "הקלה" לא נשמע לי טוב. "הצינור" כבר נתפס על ידי תוכנית טלוויזיה. "התחתית" זה שם של בית קפה. אולי "המחילה" יעבוד.

"יהודה הוא הבולדוזר", מסבירה לי ח"כ קורן. "הוא היה זה שמשך את הקטר של הפרויקט בשלב בו אלכס ויז'ניצר (יו"ר נ.ת.ע לשעבר) היה במעצר בית ולא ידעו מה קורה. כשאדם מדבר את המציאות כמשהו שעומד להתרחש - יש לו עוצמה. ויהודה דיבר כך גם כשהפרויקט התנדנד על כרעיים".

מה עם השר כץ?

"בלי השר זה גם לא היה קורה. בלי שהוא מבטיח שהתקציב יגיע זה לא יכול לקרות".

הסיור ממשיך, עוצר ברחוב יהודה הלוי ומסיים באגוד לשכות המסחר - כאן מתקיים המפגש עם הסוחרים המחזיקים עסקים באזור הרכבת הקלה. "אף אחד ממשרד התחבורה לא נמצא פה", לוחש לי נציג נ.ת.ע. "הם פוחדים מהסוחרים". בשלב הזה גם בראון נושר.

חנין פותח את הדיון בהכרזה ש"את הדיון ננהל בצורה מאוד לא פורמלית. כל אחד ירים את ידו ויקבל את זכות הדיבור". ספק אם האירועים היו משתלשלים אחרת גם אם הוא לא היה מאשר לחבורת בעלי העסקים להשתחרר מעט מכבלי הנימוסים המעיקים של עולם המסחר הישראלי. אבל לפחות אפשר לומר שהוא הזמין את מה שמתרחש כאן עתה - כאשר עשרות בעלי עסקים זועקים את מצוקתם.

"אני זכיין של איתוראן. 30 שנה אני מתחת לגשר מעריב. לפני 3 חודשים שיפצתי את המקום שלי ב–300 אלף שקל - ועכשיו אין דרך גישה שמאפשרת להיכנס אלי. לא משמאל, לא ימין, לא מהצדדים. רק דרך רחוב המסגר, שכולו פקוק. כבר היום אין לי לקוח אחד בעסק. היו לי 50–60 מכוניות ביום. היום אוטו אחד לא עומד. דיברתי עם נציגת נ.ת.ע ומה היא עשתה? שלחה לי את הפתרון שהיא מציעה - בוואטסאפ! ומה היה הפתרון? ניתן לך שילוט. לקחתם 30 מיליארד שקל לפרויקט, אחוז אחד תנו לעסקים הקטנים", זועק שלמה (סולי).

באופן פואטי כמעט, מרבית הסוחרים כאן משתייכים לתעשיית הרכב. מוסכניקים, משפצי גירים ואחרים, שעבדו שנים בדרום תל אביב. מעניין אם הם מבינים שהבסיס הרעיוני של הרכבת הקלה הוא לגדוע את הענף שממנו הם ניזונים. "באזור שבו התחילו העבודות המכירות נחתכו ב–50%. כבר שנים שאתם יושבים בעזריאלי, במשרדים מפוארים. מה עשיתם? מה תיכננתם? אנחנו בעד הרכבת, אבל גם ככה להקים פה עסק זה סיוט. רוכבים עליך עם מסים, היטלים ואגרות. מוצצים לך את הדם. לא יכול להיות שרומסים פה אלפי משפחות. בסוף הנטל ייפול על המדינה. אתם יודעים שברכבת הקלה אנשים התאבדו? מה עשיתם כל כך הרבה שנים?", שואלת שיר שגיא ממטה המאבק לעסקים קטנים - ולא מקבלת תשובה. כל הסיטואציה מזכירה לי תמונות שמגיעות לישראל מסין מדי פעם, כאלה שמציגות בתים של אזרחים סינים תמימים שגילו יום אחד שביתם נלכד בתוך פרויקט תשתיות ענק. אני יוצא מהישיבה ורץ לכיוון השאטל.

14:28. בדיוק כשאני תוהה אם אי־שם יש נהג שמאריך את הפסקת הצהריים שלו, השאטל מגיע בדהירה, בלי כוונה לעצור. אני מרים את ידי והוא בולם בחריקה, מופתע שאני פה. אני לא מקבל ממנו תשובה לגבי סיבת האיחור. אין לי כוח להתעמת אתו. אני נזכר בפתגם שגורס כי המקום הכי חם בגיהינום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות - ולא יוצא נגד איחורים כמו זה. אבל לישראלי באוגוסט אין מה לפחד מהמקום הכי חם בגיהינום. אנחנו נמצאים בו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker