החום, הלחות והילדים שבחופש לא הספיקו? הנה הרגע שבו תתפוצצו

כאילו שלא מספיקים לנו חום יולי-אוגוסט והניסיון ללהטט בין הילדים שנמצאים בחופש לבין מקום העבודה, בקיץ מגיעים לביקור מולדת החברים שגרים בחו"ל - כדי לתקוע לנו אצבע בעין

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים73
חגי עמית
חגי עמית

"מה אני אגיד לך, פה. לכולם קשה מבחינה כלכלית, אני יושב עם אנשים ואין להם שמחה. השמחה היחידה שיש פה זה שמחה לאיד. אין למה לחזור לפה".

אני יושב עם י' על חוף הים של ראשון לציון ושומע ממנו את הנאום הקבוע של יולי. בכל שנה אותו סיפור. איך שמגיע הקיץ, הם נאספים לכאן לביקור השנתי - החיה בניכר. עולים אחד אחרי השני על מטוסים ומגיעים לישראל לכמה שבועות עם הילדים, כדי לראות את המשפחה והחברים.

מגיע לישראל, מתלהב ממזג האוויר ומהפתיחות, מגלה את המציאות — וממשיך הלאהצילום: גיל כהן מגן

כל אחד והסיפור שלו: אחד קיבל הצעת עבודה ב, שני פשוט האריך את הטיול של אחרי הצבא בעשר שנים והשתקע ב, שלישי מצא אהבה דווקא בשוודיה ורביעי נמצא כבר שנים ברילוקיישן ב. טוב להם שם, בטח. בהולנד הדיור זול ולא צריך יותר מזוג אופניים כדי להגיע ממקום למקום; בארגנטינה החינוך והרפואה הם חינם, באמת, לא בכאילו כמו אצלנו; בשוודיה החיים הם חופשת לידה אחת ארוכה; וקליפורניה, נו - אמריקה.

ובכל זאת הם מגיעים לישראל בכל קיץ, כמו שעון. מסתובבים במכוניות שכורות וחדישות כמו תיירים, ישנים בבית של אמא, דואגים לדגום שווארמה, לשבת במסעדה ערבית, לסמן וי על איזו הופעה של מוזיקה ישראלית, לשרוץ בים, לפעמים לחוות איזו מלחמה או מבצע צבאי, והעיקר - לזרות מלח על הפצעים של אלה שהם השאירו מאחוריהם.

"מה קורה עם הניצב ההוא שהתאבד? ועם פינטו? מה עם מתווה הגז? יעבור? תגיד לי, איך רונאל פישר הצליח לעשות את כל הדברים האלה? ומה, מה עובר על האורן חזן הזה?", הם שואלים, מעודכנים עד הסוף בכל פרט שנוגע למה שקורה כאן. כאילו שלא מספיק לנו חום הגיהינום של יולי־אוגוסט, השריפות, הניסיון ללהטט בין הילדים שנמצאים בחופש לבין מקום העבודה והחולדות שמציפות את גוש דן - מה שחסר לנו עכשיו הוא להתמודד עם חבר ישראלי שהגיע לביקור מולדת מארץ שבה כל מוצר ושירות עולים 30% פחות. עם תיירים סתם אין לנו בעיה, אבל קשה לראות את הילד שגדל אתך בשיכון ושיחק אתך כדורגל בחדר המדרגות מסתובב לו כאן על תקן של תייר סקרן ומביט על ילידי הארץ שמתבוססים בביצת יוקר המחיה הישראלית.

ללמוד את "האקו-סיסטם הישראלי"

התרופה לתסכול הזה זמינה בקלות. צריך רק לדעת איפה לחפש אותה, שכן להבדיל מהתיירים-ישראלים, לתיירים אמיתיים שבאים לישראל בפעם הראשונה ולזמן קצוב הכל נראה נפלא.

את קארן וג'סי אני פוגש על גג של בניין ברחוב קרליבך בתל אביב. הן שתי סטודנטיות קנדיות לסוציולוגיה שהגיעו לישראל כדי ללמוד את מה שהן מגדירות "האקו־סיסטם הישראלי" - משמע להבין את הסביבה הכלכלית־חברתית שהפכה את ישראל לאומת הסטארט־אפ. האירוע שאליו התגלגלו במקרה הוא כנס של ארגון ששם לעצמו למטרה לקדם שיתוף פעולה בין סטארט־אפיסטים ערבים ויהודים. יזמים משני הצדדים נפגשים על הגג, ומנסים לגשר על פערים באמצעות מונחים מעולם ההיי־טק.

אני מקשיב להרצאות, ומתברר שכשמדובר במצגת טכנולוגית באנגלית, כולם נשמעים אותו דבר. כשמארגני הכנס מגלים שאני עיתונאי, הם מבקשים ממני לא לסקר את האירוע — הפלסטינים שהגיעו לכאן לא רוצים להיות מסומנים כמשתפי פעולה עם הישראלים. הם רוצים ביזנס, אבל לא רוצים שיידעו מאיפה הכסף מגיע.

אלא שהסכסוך הערבי־ישראלי הוא לא חלק ממה שג'סי וקארן מגדירות כ"אקו־סיסטם הישראלי" והן נלהבות מהארץ כמו מי שרק הגיע לכאן לשבועיים יכול להתלהב. "קל מאוד לקבל עזרה בישראל", הן מסבירות לי כשאני מתעניין במסקנות שעמן הן יחזרו לקנדה לגבי ישראל. "מקובל להקים פה סטארט־אפ, כולם פה עובדים כקהילה, והתרבות הארגונית לא פורמלית — כך שאם יש לך רעיון, קל לך מאוד להגיע למנהלים הבכירים".

מהניסיון שלי הקנדים גאים מאוד בכל דבר שקשור במדינה שלהם. יפה שבכל זאת אתן באות לפה ללמוד דברים.

"הישראלים הרבה הרבה יותר גאים בארץ שלהם".

הם לא באמת כאלה גאים. כשהם מדברים אתכן הם ככה, אבל מאחורי הגב שלכן הם מקטרים הרבה.

"מה, באמת? למה? על מה?"

לא חסרות סיבות — המלחמות, חוסר התרבות, מחירי הנדל"ן, האגרסיביות בכבישים.

"אבל הם כל כך חמים ונעימים כשמדברים אתם"

כן, אבל רק עד גבול מסוים. הם בעיקר נחמדים אליכן.

מחשבים מסלול מחדש

לא נעים לי להרוס לקנדיות את המסיבה. זו לא אשמתן, אלה פשוט חודשי הקיץ שעושים לי את זה. נתב"ג מפוצץ באנשים, ומרגישים את זה ברחובות. אלה לא רק התיירים שיוצרים את ההשוואות לחו"ל, אלא גם הישראלים שחוזרים עם שוקולד משבוע באירופה, וזה תוקף אותך במקומות הכי לא צפויים. כמו בבית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. אני מגיע לכאן לרגל הכנס השנתי של נעמ"ת הצעירה, שנערך תחת הכותרת "מחשבות מסלול מחדש, צעירות וצעירים בשוק העבודה - בדרך למדיניות". למאבטחים ועובדי הניקיון של הבניין יש חולצה שעליה כתוב בגדול "עובד ההסתדרות". אני חשדן ושואל את השומר אם זו רק חולצה, ובפועל הם עובדי קבלן - אבל הוא מבטיח לי שכל השומרים הם עובדי הסתדרות.

הנואם המרכזי בכנס הוא סגן מזכ"ל ההסתדרות, פיני קבלו. אחרי שהוא מבטיח שההסתדרות שמה כיום לנגד עיניה את הדאגה לכל העובדים ולא רק לאלה שחברים בה, ואת הדאגה ליוקר המחיה של כלל האזרחים - הוא מזכיר את אותם עובדים במשק שתנאי ההעסקה שלהם מאפשרים להם לשרוד את אוגוסט בקלילות: "ערב הבחירות, לפני כמה חודשים, כל הפוליטיקאים דיברו על כמה צריך לעזור לאזרחים. עכשיו הם יוצאים לפגרה ונראה אותם רק אחרי החגים, בלי שהם עשו כלום".

אחר כך בוחר קבלו להתייחס דווקא לאחד הנושאים המטרידים ביותר עבור צעירים הנכנסים לשוק העבודה. "כל מי שגר בפריפריה יודע שעל כל משרה שמוצגת במכרז ממשלתי מתמודד כפר שלם. לכן חובתנו היא לדאוג לכך שחלק מאפשרויות התעסוקה יהיו מכרזים לא תפורים. אני חי את זה. אני אומר לבן שלי 'תיגש למכרז', והוא אומר לי 'אבא, חבל על הזמן'. זה לא יכול להימשך. הצעירים צריכים להתקומם ולומר שאין יותר מכרזים תפורים".

אחרי קבלו עולה בקה סטרובר, נציגת נעמ"ת הצעירה. המבטא שלה מסגיר את העובדה שהיא לא גדלה בישראל. "כשעליתי לארץ בגיל 18 אמרו לי שקשה כאן. לא הבנתי אז על מה מדברים. חשבתי שמתכוונים לבעיות הביטחון. כיום אני מבינה שדיברו אתי על כלכלה. לפני כמה חודשים התחלנו לחקור את נושא צעירות וצעירים בשוק העבודה, וגילינו את הבעיה הגדולה שיש בישראל לצעירים במציאת עבודה בשכר הולם, או בשכר כלשהו. אומרים שאנו דור של עצלנים - וההפך הוא הנכון. עשינו כל מה שאמרו לנו - עשינו צבא, למדנו באוניברסיטה ועבדנו בהתמחות. עבדנו קשה יותר, ובמשך יותר שעות מבמקומות אחרים - ושוק העבודה הישראלי בכל זאת לא מצליח להכיל אותנו. קשה להיות כאן צעיר ואפילו יותר קשה להיות כאן צעירה".

דבריה של העולה הישנה סוגרים לי את המעגל. אולי זו כל המחזוריות הדמוגרפית שהכלכלה הישראלית יכולה להכיל. אתה מגיע לישראל, מתלהב ממזג האוויר, מהציונות, החמימות והפתיחות - מבלה כאן עשור או שניים, מגלה את המציאות הסיזיפית של חיי היום־יום ואז ממשיך הלאה, מפנה מקום לסיבוב הבא של יהודים פטריוטים שמשוכנעים שזה המקום הטוב ביותר עבור יהודים לחיות בו.

ליהנות מכל העולמות

"תראה את החוף פה - הכל מלא בקבוקי פלסטיק על הרצפה. בקליפורניה אתה הולך בטבע. בכל מקום שאתה מגיע אליו שם - הכל נקי. חתיכת נייר אין על הרצפה. הייתי השבוע עם הילדים במיני ישראל, אנשים מסתובבים בלי חולצות באמצע האתר סתם כי חם להם. הילד שלי כמעט חטף מכות מאיזו ילדה רק כי העיר לה שלא תציק לאחותו", ממשיך י' לספר לי על חוויותיו מהביקור בארץ הקודש.

אין לי כוח להחזיר לו מכה במשחק המטקות המילולי הזה. אז מה אם קליפורניה מתייבשת ממחסור במים, ארבעה חיילי מארינס נטבחו בטנסי במסע ירי של אזרח אמריקאי־מוסלמי ומיליארדר אקסצנטרי שאשתו טוענת כי הוא אנס אותה הוא מועמד מוביל לנשיאות במדינה שלו. י' נהנה מכל העולמות. כשהוא בארה"ב - הוא לא מוטרד כי זה לא קשור אליו; כשהוא פה - הוא רגוע כי עוד רגע הוא חוזר לארה"ב.

"אז מה, אין שום דבר טוב פה?", אני שואל בכל זאת.

"מה שכן, האוכל פה טוב. לא על חוף הים - אבל ברוב המקומות. ואבטיח זה הפרי שאני הכי אוהב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker