האם למונופול או בנק כדאי לקנות עיתון שישרת את האינטרסים שלו? - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם למונופול או בנק כדאי לקנות עיתון שישרת את האינטרסים שלו?

״לחץ ציבורי״ הוא מונח חמקמק ומטעה ■ בהיעדר סיקור עיתונאי ולפעמים יוזמה עיתונאית, הסיכוי להתפתחות ״לחץ ציבורי״ קטן מאוד

10תגובות

מייקל וודפורד כבש השבוע את הכותרות בעיתונות הבינלאומית, אחרי שלוש שנים.

וודפורד היה המנכ״ל האמיץ של ענקית מוצרי האלקטרוניקה אולימפוס, ששבועיים לאחר שקודם לתפקיד המנכ״ל חשף בחברה הונאות חשבונאיות אדירות, יצא למלחמה בצמרת עולם העסקים של יפן, הודח מתפקידו ונהפך לסמל של זן נכחד של מנהלים: כאלה שמוכנים לצאת למלחמה נגד הממסד העסקי והבוסים שלהם כדי לשמור על יושרתם.

בלומברג

זאת לא היתה אולימפוס שהחזירה את וודפורד לכותרות, אלא חברה אחרת לחלוטין: ניקיי היפנית - המוציאה לאור של עיתון העסקים הגדול ביותר בעולם, "ניקיי", שהיה ידוע בעבר בשם ״ניהון קאיזאיי שימבון", עם תפוצה של כ–2.7 מיליון עותקים במהדורה המודפסת ועוד כ–360 אלף מנויים למהדורה הדיגיטלית.

בשבוע שעבר היכתה ניקיי את עולם התקשורת בתדהמה כאשר התברר שהחברה היפנית הצליחה לסגור עסקה לרכישת עיתון העסקים "פייננשל טיימס" תוך שהיא משאירה מאחור, המומים, את ראשי ענקית המו״לות הגרמנית אקסל שפרינגר, שנתפשה כמועמדת מובילה לרכישה.

רוב העיתונים וכלי התקשורת שסיקרו את העסקה הענקית התמקדו במחיר הגבוה שניקיי שילמה, 1.3 מיליארד דולר - פי 34 מהרווח התפעולי של החברה. אבל כמה מהם בחרו לקחת זווית אחרת: עיתונות היא לא רק עסק, אלא גם שחקנית משמעותית בדמוקרטיה ובתפקוד כלכלת השוק. וכאן חוזר אלינו וודפורד.

כשוודפורד החליט לצאת נגד הדירקטוריון ובעלי המניות של אולימפוס, הוא גילה לתהדמתו כי עיתון העסקים המוביל של יפן, "ניקיי", לא נמצא בצד שלו, אלא בצד של הממסד העסקי היפני. השבוע הוא אמר שהעיתונות הכלכלית ביפן מתקפלת ומתרפסת בפני כוח כלכלי, ו״אם 'פייננשל טיימס' היה במועד הפרשה בבעלות 'ניקיי' - לא הייתי מנסה לגשת אליהם עם סיפור (ההונאה)״. עיתונאים המעורים בעולם העסקים היפני מסבירי ש"ניקיי" הוא במידה רבה חלק מהממסד העסקי ביפן. ״מכונת יחסי ציבור של יפן בע״מ״, כינתה זאת כתבת של "ניו יורק טיימס".

זה לא רק "ניקיי". שוק הפרסום היפני ריכוזי מאוד: סוכנות הפרסום היפנית הענקית דנטסו קונה עבור לקוחותיה חלק גדול מהפרסום בעיתונות, מה שמאפשר לה, כאשר צריך, להפעיל צנזורה על העיתונאים במדינה.

1.3 מיליארד דולר הם סכום אפסי, זניח, עבור עולם העסקים היפני, הבריטי והגלובלי. כל יום מגויס הון ונמכרות חברות במאות מיליארדי דולרים. הפן העסקי של רכישת "פייננשל טיימס" הוא זניח, אך ההשפעה שיכולה להיות לעסקה על ההתנהלות העיתונאית של "פייננשל טיימס" עשויה להיות דרמטית בטווח הארוך.

בלומברג

רוב מקבלי ההחלטות הכלכליים בעולם קוראים מדי בוקר את "פייננשל טיימס". לקו המערכתי של העיתון יש השפעה אדירה על הרעיונות, הנורמות והכלכלה הפוליטית ברוב המדינות. פוליטיקאים, רגולטורים ואנשי אקדמיה מושפעים בצורה דרמטית מהרעיונות ש"פייננשל טיימס" בוחר להבליט או להצניע.

בראש עמודת מאמרי המערכת של "פייננשל טיימס" מופיע מדי בוקר המוטו של העיתון, ״בלי מורא ובלי משוא פנים״, ואיש לא יחלוק על כך שהעיתון הוא מהאיכותיים והעצמאיים יותר בעולם. אבל כעיתון שפונה לקהילה העסקית, חי בתוכה וניזון ממנה, "פייננשל טיימס" מאתגר בצורה מבוקרת את הרעיונות המרכזיים המקובלים בממסד.

כאשר רופרט מרדוק רכש לפני שמונה שנים את "וול סטריט ג׳ורנל", חששו רבים כי הוא יביא לעיתון הכלכלי האמריקאי את הסגנון הנודע לשמצה שלו מעיתוניו מבריטניה, שבהם הוא רואה כלי לקידום כוחו הפוליטי והכלכלי. משפחת בנקרופט, שמכרה לו את העיתון, דרשה ממרדוק שיחתום על אמנה המבטיחה את עצמאותו. חודשים ספורים לאחר הרכישה התברר שהניירת המשפטית והררי כללי המשטר התאגידי שנוסחו כדי להגן על עצמאות העיתון לא שווים את שכר הטרחה של המומחים ועורכי הדין: מרדוק פיטר את העורכים, מינה אנשים מקורבים אליו, ומעטים מצפים שהג׳ורנל הוא זה שיוביל בתחום התחקירים או יאתגר בצורה משמעותית את הבוסים של וול סטריט.

בהינתן תג המחיר הזעיר לרכישה או להשפעה על הקו המערכתי והכתיבה בעיתונים ביחס להשפעה האדירה שיש לקומץ מהם על הפוליטיקה, הרגולציה, הרעיונות והתחרות העולמית, עולה השאלה מדוע קבוצות האינטרס הגדולות בעולם העסקים לא משקיעות הרבה יותר כסף ברכישת בעלות או בהשפעה על העיתונות הכלכלית. אנחנו אמנם רואים שהעיתונות ברוב העולם נשלטת על ידי גורמים עסקיים משמעותיים שזקוקים להשפעה על השלטון, אבל ביחס להשפעה העצומה של העיתונות, ״השוק״ לעיתונות עדיין זעיר ביחס לתועלת שיכולות חברות ענק להפיק מהשפעה על מקבלי ההחלטות דרך עיצוב השיח הציבורי.

הכלכלן גורדון טולוק, שמת בסוף השנה שעברה, גילה את הפרדוקס הזה לפני 30 שנה: היקף הסכומים שמשקיעות חברות ענק וקבוצות אינטרס בקנייה של פוליטיקאים ורגולטורים באמצעות שוחד כספי, תרומות או בצורות חוקיות כמו מימון מומחים, אקדמאים, מכוני מחקר, כנסים ולוביסטים הוא אפסי ביחס לתועלת שהן יכולות להשיג אם הן מצליחות להשפיע על כללי המשחק בשווקים שבהם הן פועלות.

ההסבר לפרדוקס טולוק הוא שפעילות מסיבית של שוחד או קניית השפעה על ידי קבוצות אינטרס תחשוף את השיטה לעיני הציבור בצורה הרבה יותר ברורה ותביא לפגיעה חמורה במוניטין של הרגלטורים ומקבלי ההחלטות - ולפעמים גם לסילוקם מהזירה הציבורית.

לכאורה, ״התחרות״ אמורה לפתור רק חלק מהבעיה. ריבוי עיתונים וכלי תקשורת ימנע מהם לשרת קבוצות אינטרס וחברות ענק שאליהן הם קשורים - כי כל עיתון ״ילשין״ על חברו. בפועל, באופן מפתיע, גם ענף העיתונות ממהר להגיע לריכוזיות בבעלות ובעיקר לכללי משחק שבהם לאף אחד לא כדאי לחרוג מהשורה ולצאת בתחקירים נגד הכסף הגדול. טולוק, כמו כלכלנים רבים אחרים, כופר בתפישה הרומנטית של פוליטיקאים ורגולטורים שמונעים רק מהעניין בטובת הציבור ועסוקים בתיקון כשלי השוק, ומציגם כסוכנים שעסוקים גם בקידומם העצמי, ככל שזה מתאפשר בידיהם. את הרעיונות שלו ושל שותפו ג'יימס ביוקנן, שזכה בפרס נובל על תיאוריות דומות, לא קשה להרחיב לעולם העיתונות, כמשרתת או פועלת בזירה עם כוחות גדולים.

התוצאה היא איפוא שבכל מדינה יש ״שיווי משקל״ שונה, שבו יש כמות מסוימת של קניית השפעה, שוחד חוקי או פלילי שהרגולטורים, הפוליטיקאים והעיתונאים לוקחים מבלי לערער את הסטטוס־קוו. שיווי המשקל הזה, הנשען על התרבות, הנורמות וההרגלים של היפנים, שונה מהותית בבריטניה, שם יושבת מערכת "פייננשל טיימס". השאלה המעניינת היא אם "ניקיי" יוכל או ירצה להביא מהתרבות העיתונאית שלו ל"פייננשל טיימס", או שהוא יסתכן באובדן המוניטין של העיתון. שאלה מטרידה יותר היא כמה זמן יקח מהרגע שבו התרבות הארגונית ב"פייננשל טיימס" תתחיל להתיישר ביחס לנורמות יפניות עד ש״השוק״, ״הציבור״, ינטוש את העיתון או יאותת ליפנים שאין לו יותר עניין בסוג העיתונות הזה.

בלומברג

כל זה כמובן אינו דיון תיאורטי בריטי־אמריקאי־יפני, אלא דיון המחובר היטב למה שקורה ויקרה בשוק העיתונות הישראלי בשנים הבאות.

הרגולציה בענף הגז הטבעי, כמו הרגולציה בשוק הסלולר, הדגימו בשנים האחרונות את המשמעות הכלכלית העצומה שיכולה להיות לרגולציה על רווחים והפסדים של חברות ענק ועל חלוקת ההון במשק. הכנסת התחרות לשוק הסלולר, שזכתה למתקפה חריפה מצד צמרת עולם העסקים, העבירה תוך זמן קצר כ–20 מיליארד שקל מבעלי המניות והשליטה בחברות אל הציבור הרחב - וזה לא כולל כמובן את התועלת המשקית הנוספת מביטול המונופול.

החלטתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו והרגולטורים שמתחתיו לגבי מבנה שוק הגז תעביר עשרות מיליארדי שקלים מהציבור הרחב לטייקוני הגז ולבעלי המניות מהציבור בשותפויות הגז.

בחודש האחרון נכשלו ראש הממשלה וחברות הגז פעמיים בהעברת מתווה הגז כתוצאה ממה שבעיתונות מקובל לכנות ״לחץ ציבורי״. אבל ״לחץ ציבורי״ הוא מונח חמקמק ומטעה. בהיעדר סיקור עיתונאי ולפעמים יוזמה עיתונאית, הסיכוי להתפתחות ״לחץ ציבורי״ קטן מאוד. לציבור אין מושג ירוק על מה שקורה בין הרגולציה לבין חברות הענק. הוא נוטה לראות בהווה ובסטטוס־קוו את המובן מאליו, וגם הסיכוי לראות פוליטיקאים מהאופוזיציה ומהקואליציה יוצאים למאבק נגד קבוצות האינטרס, בוודאי כאשר מדובר בגורמים כלכליים חזקים, הוא אפסי - בהיעדר חשיפה, סיקור או תמיכה מהעיתונות. גם מאבקים אינטרנטיים תופסים תאוצה רק כאשר הם נחשפים בעיתונות המסורתית.

אם היינו מתעלמים מפרדוקס טולוק, היינו מצפים לראות את המונופולים הגדולים ואת שאר קבוצות האינטרס ממהרים להפיק לקחים מאירועי השנים האחרונות, שבהן ״לחץ ציבורי״ שפעל בשיתוף חלק מכלי התקשורת הביא לרפורמות שפגעו בפריווילגיות שלהם, ורוכשים או מקימים עיתונים המקדמים סדר יום המשרת את מטרותיהם או לפחות את הסטטוס־קוו.

אלא שהטייקונים, הבנקים, המונופולים וקבוצות האינטרס הגדולות למדו את הלקח מפרשת הרכישה של "מעריב" בידי נוחי דנקנר תמורת כחצי מיליארד שקל של כסף ציבורי: התנפלות ישירה, אגרסיבית ובולטת על נכסים עיתונאיים במטרה להטיל אימה או להשפיע על השיח הציבורי עלולה לפעול כבומרנג. לכן עדיף לפעול בשיטות עדינות, סמויות ורכות, כאלה שהציבור מתקשה להבחין בהן. ואם כבר קונים עיתון או שולטים בעיתון, הטקטיקה המתבקשת היא ליצור לו תדמית עיתונאית עצמאית ולהשתמש בו ככלי לקידום האינטרסים של בעל השליטה, מקורביו או לקוחותיו בזהירות, במינון נמוך ובתחכום רב.

כמו ברפורמות הריכוזיות, בוועדת ששינסקי, ברפורמה בענף הסלולר ועכשיו במתווה הגז, גם ברפורמה שתעמוד על הפרק במערכת הבנקאות ייאלץ הציבור לגלות ערנות רבה כלפי התנהלות העיתונאים. הבנקים הם לא רק מפרסמים גדולים בעיתונות, אלא גם המממנים של רבות מהקבוצות העסקיות המפרנסות את העיתונים. עיתונות, בנקאות, מונופולים, פוליטיקה ודמוקרטיה הרבה יותר קרובים זה לזה ממה שרוב הציבור יכול להבין.

הכוח הכלכלי שיהיה למונופול הגז או לדואופול הבנקאי אינו סוגיה רק של יוקר המחיה ושל יעילות כלכלית. הורדת עמלות, מחירה של יחידת אנרגיה או חשבון הסלולר הם שפה שהציבור מבין, אבל המשחק האמיתי בממשק בין ריכוזי כוחות כלכליים לבין אופיין של הרגולציה והדמוקרטיה בישראל נמצא במקומות אחרים - ושם קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להבחין באינטרסים.

המחאה החברתית, המלחמה בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות", רכישת "מעריב" בידי נוחי דנקנר ואולי גם התמיכה שלה זוכים הבנקים ומונופול הגז מחלק מהעיתונים, הם הבזקי אור קצרים בין הפרסומות, בין המלחמות, בין הריאליטי ובין העימותים בין השמאל לימין, שבהם ציבור רחב יותר יכול להבין איך עובד הכוח הכלכלי בישראל וכיצד הוא שותף לעיצוב רעיונות, סדר יום ושיח.

כאשר טולוק, כמו עמיתו ביוקנן ופרופ' אנתוני דאונס, פיתחו את התיאוריות שלהם על התנהגות פוליטיקאים ורגולטורים, הם הניחו שהציבור בור ואדיש משום שהשפעתו של כל שחקן על המערכת הפוליטית אפסית והתועלת שהוא יכול להשיג מלמידה אפסית - ולכן זאת בורות רציונלית.

אבל אם קראתם את 1,400 המלים האחרונות, הגעתם לנקודה הזאת בטור ואולי אפילו תשוחחו עם הילדים, ההורים או הידידים שלכם על רכישת "פייננשל טיימס", עצירת מתווה הגז או הנזק שגורמים מונופולים ענקיים, קבוצות אינטרס וריכוזי כוח לדמוקרטיה, לכלכלה ולחברה - אזי תוכיחו שהכלכלנים האלה פיתחו תיאוריה חזקה, משפיעה אך חסרה: לנורמות חברתיות, כמו לרעיונות טובים, גם כאשר הם באים בהתחלה מהשוליים, יש לעתים משיכה וכוח גדול בהרבה ממה שאפשר לשער.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#