ממלכת פישמן: איך לסחוב חוב ניצחי של 4.5 מיליארד שקל, ועדיין לחיות כמו מלך - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ממלכת פישמן: איך לסחוב חוב ניצחי של 4.5 מיליארד שקל, ועדיין לחיות כמו מלך

הרבה קסם אישי, קשרים עם אולמרט ושרון, תדמית של אדם שתמיד יחזיר את חובותיו ושוט אחד גדול בדמות אחזקה בשני כלי תקשורת משמעותיים ■ כך הצליח אליעזר פישמן לגלגל חובות של מיליארדים לבנקים במשך כמעט שני עשורים ■ האם זה הסוף?

58תגובות

הקהל שהתכנס בבניין הישן של הבורסה לניירות ערך בתל אביב באותו אחר הצהריים במאי 2006 היה דרוך. במשך יותר משבוע התפרסמו ידיעות על הפסדי העתק של אחד האנשים הדומיננטים בשוק ההון הישראלי, אבל הוא עצמו לא התייצב מול אמצעי התקשורת.

עשרות אנליסטים ומנהלי השקעות חיכו בציפייה, ולבסוף הוא הגיע: אליעזר פישמן התייצב מול הנוכחים, ובקול רועד אישר את דבר הפסדי העתק שספג מהימור על הלירה הטורקית. הוא הרגיע ואמר שעיקר הנזק נגרם לו באופן פרטי, וכי הוא יפצה את החברות הציבוריות על ההפסד. הוא גם הבטיח כי זו הפעם האחרונה שהוא מהמר על מט"ח דרך החברות הציבוריות.

מוטי קמחי

אחרי הפסד של 400 מיליון דולר כמעט בן לילה, אפשר היה לצפות שפישמן יתחייב להפסיק להמר על מט"ח בכלל, אבל הוא לא עשה זאת. שנתיים לאחר המהלומה הזאת, שאחראית במידה רבה למצבו כיום, הפסיד פישמן 200 מיליון שקל נוספים בהימור על אותה לירה טורקית. הוא הסביר אז שקודם לכן הוא הרוויח הרבה יותר.

דפוס הפעולה הזה, של מהמר שלא מצליח לצאת מהמשחק גם כשהוא מפסיד, הוא אחד הגורמים לכך שבימים אלה, אחרי חמישה עשורים של פעילות עסקית, פישמן עשוי להצטרף לידידיו נוחי דנקנר ומוטי זיסר - ולאבד את מרבית אחזקותיו.

לפני יותר מחצי שנה פנה אייל פישמן, בנו של אליעזר, לכמה אנשי עסקים במשק והציע להם לרכוש את רשת הום סנטר, שבשליטת קבוצת פישמן. לפני כשבועיים נמכרה רשת הסלולר שניסה פישמן להקים, הום סלולר, לסלקום. רשת תשתיות הסלולר בברזיל, T4U, נמכרה בתחילת השנה לבלקסטון, וגם סביב רשת תחנות הדלק טן מתנהלים כבר חודשים ארוכים מגעים למכירתה.

בנק לאומי מעמיד בשבועות האחרונים למכירה 40% ממניותיו של פישמן באחזקה המזוהה אתו יותר מכל: קבוצת כלכלית ירושלים. כמעט כל נכס באימפריה העסקית הרחבה שלו עומד למכירה בניסיון לכסות את חובותיו. נראה שאפילו פישמן עצמו, שבמשך השנים טרח לבנות תדמית של עוף חול, שלא משנה איזו סופה תקבור אותו תמיד יידע איך להתרומם ולהמריא שוב - כבר מבין שזהו סוף הדרך.

רבים מהחוליים של שוק ההון הישראלי מגולמים במסלול של פישמן: עלויות השכר המצטברות שגבה מהחברות הציבוריות שבשליטתו הגיעו ל-70 מיליון שקל בתשע השנים האחרונות, והיו שנים שבהן גבה עלות שכר של 15 מיליון שקל בשנה. התנהלותו של פישמן התאפיינה בנטילת סיכונים גבוהים באמצעות מינוף מופרז, שהוביל לכך שסופו של דבר הציבור הרחב הוא זה שנטל את עיקר הסיכון וההפסדים. הוא זכה ליחס סלחני מהבנקים לאורך שנים רבות, כזה שאף אזרח פרטי לא יזכה לו.

ועדיין יש מי שרואה בפישמן דמות טראגית. "הוא באמת אדם מבריק", אומר אדם שהיה יריב עסקי של פישמן במשך שנים. "בניגוד לטייקונים האחרים, שהיו בסך הכל אנשי תפעול קלאסיים, פישמן היה לאורך השנים יזם ממדרגה ראשונה. הוא תמיד היה הראשון בכל החלטה או רעיון עסקי. קחו לדוגמה את מודל הקרנות שלו, ענת ורונית, שאותן הוא הקים בשנות ה-80. ייתכן שהמודל הזה נראה בעייתי כיום, אבל באותן שנים שוק ההון היה עולם אחר, ונכון לאותה תקופה זה היה רעיון גאוני.

"פישמן הבין אז שהוא יכול למשוך כסף לשוק ההון בעזרת זה שהוא ייתן למשקיעים תחושה קבועה של תשואה בטוחה. כדי לעשות זאת הוא יצר אוסף של מניות שהוא יכול לשלוט במחירן. המודל שלו התבסס על איסוף כמות כזאת של מניות שתאפשר לו להיות בשליטה מוחלט על המחיר שלהן - וכך הוא יוכל לדחוף את ערך המניה למעלה כל כמה ימים, ובימים של ירידות בשוק הוא לא ייתן לה ליפול. מהר מאוד נכנסו לקרנות שלו יותר מ–1.5 מיליארד דולר. אלא שהוא כל כך התאהב במודל הזה, שבמקום להשתמש בכסף שנכנס כדי לדלל את האחזקות שלו במניות שהוא החזיק - הוא הגדיל אותן. הוא עשה את מה שהבנקים עשו בהמשך, ומה שבאמת הפיל אותו בסוף היה שיתר הבנקים עשו אותו הדבר.

"אחר כך הוא הלך על הרכישה של רשת השיווק גרינברג. זה היה מהלך גאוני", אומר היריב. "גרינברג הקים מרכול אחד או שניים, ופישמן הרחיב את הרשת כשהקים סניף שלישי, רביעי והלאה. זו היתה השקעה מקורית שלו. רק שאז הוא החליט שהוא רוצה להיות שופרסל, וזינק במכפלה כפולה ומשולשת, כמו מהמר בקזינו שכל הזמן מגדיל את ההימור. אחר כך הוא היה אחד משני המשקיעים הראשונים בכבלים - השקעה שהוא הפך ל'קילינג' הגדול בהיסטוריה של השוק. זו היתה השקעה של 100 מיליון דולר שהוא הפך ל-1.5 מיליארד דולר. צריך לחשוב על הכבלים במונחים של סלקום ופלאפון כיום. מחירי המנויים זינקו, מספר המנויים קפץ, ושווי החברות המריא. רק שאז במקום לממש הוא קפץ למדרגה הבאה, והתחיל לקנות חברות כבלים אחרות במחירים גבוהים.

"אחר כך הוא השקיע ב'גלובס' עם חיים בר און, ו'גלובס' באמת תפס פוזיציה ובתחילת דרכו היה בית חרושת לכסף. בימים הטובים 'גלובס' היה שווה 200-300 מיליון דולר במונחים של היום. רק ששוב, בשלב הזה הוא עלה למדרגה הבאה, והשקיע ב'ידיעות אחרונות'. אפילו בהימורים על המטבעות היו לו הצלחות עצומות, הוא הרוויח שם המון כסף בשוטף. הוא התחיל בשיטה של לקבל מימון במטבעות זולים שהריבית בהם היתה אפסית, כמו הין היפני, ולהשקיע במטבעות שבהם הריבית היתה גבוהה יותר - ולהרוויח את ההפרש. רק שמהשיטה הזאת הוא עבר לספקולציה ונפל עם הלירה הטורקית. אם היית משקיע בפישמן בכל שלב בקריירה שלו ואחרי שלוש שנים מוכר את האחזקה בעיניים עצומות, היית מרוויח יותר מוורן באפט וביל גייטס".

שמות כמו רשת השיווק גרינברג, קרנות ענת ורונית או חברת הכבלים ערוצי זהב לא אומרים הרבה למי שלא היה מעורה אז בשוק ההון, אבל בתחילת שנות ה-90, כשאיש לא ידע מי זה רמי לוי והמונח חנויות דיסקאונט עוד לא נולד, כולם דיברו על המחירים הנמוכים של גרינברג.

בשנים שבהן חברות כמו פסגות או מיטב־דש עדיין לא נולדו, פישמן כבר מכר לאזרחי ישראל יחידות של קרנות נאמנות שלהן קרא על שם ילדיו. בשנים שבהן HOT ו–yes עוד לא הוקמו, חברות כבלים כמו ערוצי זהב שלטו בשוק. אלה הן חלק קטן מהתחנות במסלול הארוך שעבר איש העסקים בן ה-72 ב-50 השנים שבהן הוא פעיל במשק, שנים שבהן הוא יצר ערך והשמיד ערך בהיקפים שספק אם איש עסקים אחר במשק השתווה אליהם.

מוטי קמחי

המקורבים: אולמרט ושרון

פישמן הוא דמות מורכבת. מושבניק שמשפחתו עלתה לארץ מרוסיה כשהיה בן שנתיים, אבל מתגורר עם ילדיו כבר שנים ארוכות בבתי מידות בסביון. איש עסקים שהתחמק מאירועים נוצצים לאורך השנים, אבל שמר על יחסים טובים עם עיתונאים ולא התחבא מאחורי סוללה של יחצ"נים. אדם מתוחכם, שמקפיד לשמור על תדמית מחוספסת ואומר את אשר על לבו מבלי לייפות את הדברים. ומעל הכל, אדם שמצהיר בכל הזדמנות כי הוא לא יבצע תספורות, אבל כבר שנים ארוכות מדיר שינה מעיניהם של הבנקאים הבכירים בישראל שלהם הוא חייב כסף.

אפשר לתאר את פישמן גם כחלוץ שיטת המינוף במשק, איש עסקים שידע להתנהל בשיטת הפרד ומשול מול כל אחד מנותני האשראי כדי למקסם את הסכומים שהוא מגייס. אפשר לתאר אותו גם כמי שידע לייצר קשרים מצויינים עם בנקאים, רגולטורים ופוליטיקאים, שעם חלקם הוא ידע לעשות עסקים אחרי שיצאו למגזר הפרטי. הוא הכיר כל תרגיל בשוק ההון, ולא כל אחד היה עומד במבחן הכשרות בשוק ההון של ימינו. את התרגיל שעשה בקרנות שלו בשנות ה-80 אפשר להגדיר גם בשמות אחרים.

הקריסה במניות הבנקים - שחיקו אז את התרגיל שביצע פישמן במה שנקרא אז המניות החופשיות - נקראת כיום פרשת ויסות מניות הבנקים, וגם פישמן נחקר באותן שנים ברשות ניירות ערך בנוגע להשפעתו על המניות שבהן השקיעו הקרנות שלו. לאחר חמש שנים הוא זוכה בבית המשפט, לאחר שהשופט הכריע שלו ולשותפו יוסי ריגר לא היתה כוונה פלילית. גם בעקבות הפסדי העתק בהימור על הלירה הטורקית לפני שמונה שנים הוא נאלץ להתמודד עם חקירה של הרשות - שנסגרה לבסוף ב-2010 בקול ענות חלושה.

פישמן ידע לטוות קשרים במקומות הנכונים. הוא היה מקורב לאהוד אולמרט עוד בשנים שבהן כיהן כשר תקשורת וסייע לאחזקה של פישמן בספקית השיחות הבינלאומיות קווי זהב. אולמרט נעתר אז ללחצים של פישמן ושל בכירי
אי.די.בי, שדרשו ממנו לדחות את הרחבת התחרות בשוק השיחות הבינלאומיות, בניגוד להמלצות הדרג המקצועי במשרדו.

קשר אמיץ אחר של פישמן, שעיקר ביטויו היה בתחום הנדל"ן, היה עם אריאל שרון. העיתונאי אריה אבנרי כותב בספרו "חידת פישמן" כי בתחילת דרכו הפוליטית של שרון תרם פישמן כספים למפלגתו, שלומציון. ב-2002-1994 העניק פישמן כמה הלוואות בהיקף לא ידוע לחוות השקמים, שהיתה בבעלותו של שרון. שרון אמנם זכור כיום בעיקר בגין כהונתו הראשונה כשר ביטחון וכהונתו האחרונה כראש הממשלה, אך בין השתיים הוא כיהן בכמה תפקידים כלכליים, בין השאר שר הבינוי והשיכון, יו"ר מועצת מקרקעי ישראל, שר התעשייה והמסחר ושר התשתיות.

אהוד אולמרט גזר דין
דודי ועקנין

לפישמן היה גם קשר אמיץ עם עמירם סיון, המנכ"ל המיתולוגי של בנק הפועלים. סיון עמד בראש הבנק בשנים שבהן פישמן קיבל אשראי של מאות מיליוני שקלים. הוא היה שם כשפישמן ניסה לרכוש את הבנק, והפסיד בהתמודדות למשפחת אריסון. כפי שמתאר אבנרי בספרו, סיון העניק לפישמן יחס מיוחד, ופישמן מנע פרסומים לא מחמיאים על סיון בעיתון "גלובס" שבשליטתו. ב-2002, מעט אחרי פרישתו של סיון מבנק הפועלים, ניסו סיון ופישמן להקים יחד קרן השקעות נדל"ן בחו"ל - מיזם שלא יצא לפועל.

פישמן ידע להרוויח כשעשה עסקים ישירות עם המדינה. את האחזקה הגדולה ביותר שלו - בחברת כלכלית ירושלים - הוא רכש מהמדינה במכרז סגור שבו השתתפו ארבעה גופים, בהליך שמבקרת המדינה דאז מרים בן פורת מתחה עליו ביקורת חריפה, כשהיא גורסת כי המדינה היתה יכולה לקבל עבור החברה מחיר טוב הרבה יותר. כלכלית ירושלים היתה ייחודית בהיותה אחת החברות הראשונות שהמדינה מכרה אף שהיתה רווחית. בדיעבד התברר כי רכישת כלכלית ירושלים היתה עסקה מצוינת, וכך גם רכישת מבני תעשייה ב–1993. הנדל"ן שהחזיקו השתיים באזורי תעשייה רבים ברחבי המדינה התגלה כאוצר חבוי שהמדינה לא תימחרה כראוי - והעשיר את בעליו החדשים.

אלה היו השנים שבהן תיאבונו של פישמן לא ידע גבול. הוא רכש מפעלים כושלים במגוון תחומים בניסיון להבריאם, הוא הרחיב את השקעות הנדל"ן שלו בארץ ובחו"ל, וביצע השקעות במגוון רשתות קמעוניות, כמו אי די דיזיין, טויס אר אס ובסט ביי. קשה למצוא ענפים שהוא לא עבד בהם או אנשי עסקים שלא עבדו עמו. המקרים שבהם הוא הצליח תרמו לתדמית של איש עסקים בעל ידי זהב, אבל היו גם כישלונות רבים שתרמו לכך שפישמן לא הצליח לרדת מעץ המינוף שעליו טיפס כדי לבצע את הרכישות.

פישמן עלה למעלה והתרסק כל כך הרבה פעמים שכנראה שאין לכך תקדים במשק הישראלי: זו לא רק המפולת של 1983, שפישמן היה אחד מסמליה עם דמויות נשכחות כמו מיקי אלבין והבכירים שעמדו בראש מערכת הבנקאות, שבה הוא הפסיד עם שותפו ריגר 350 מיליון דולר. זו גם הקריסה של 1994, שבה הנפילה בבורסה הביאה לכך ששני שלישים משווי אחזקותיו של פישמן בשוק ההון נמחקו, ההפסדים מהלירה הטורקית ב-2006 ונפילת הבורסות של 2008.

מוטי קמחי

בכל המקרים פישמן ספג מכות קשות, אבל התאושש. אלא שדווקא עכשיו, בימים שבהם הבורסה הישראלית בשיא והריבית הנמוכה הופכת את גיוס הכספים בה למשימה קלה, נראה כי הדלק במנועיו של פישמן נגמר. המשבר הנוכחי נעוץ לכאורה בקריסת מחירי הנפט, שהפילה את השוק הרוסי - שוק שפישמן מושקע בו בנדל"ן דרך כלכלית ירושלים והחברה הבת שלה מירלנד. אלא שהקשיים ברוסיה בסך הכל הרימו את המסך מעל העובדה שפישמן מעולם לא השכיל באמת להתגבר על המשברים שעמם התמודד ב-15 השנים האחרונות. הוותק של החובות האישיים לבנקים שעומדים להכריע אותו בימים אלה מעיד כי כבר יותר מ-15 שנה מלהטט פישמן עם מספר רב של כדורים באוויר ומצליח להתנהל בזירה העסקית למרות חובות של מיליארדי שקלים שאין בידו להחזיר.

מאז המשבר של 2008 עסוק פישמן בעיקר במימושים של נכסיו בישראל וברחבי הגלובוס כדי להחזיר חובות. העובדה שלפני כמה חודשים העמיד בנק לאומי למכירה 40% ממניות פישמן בחברת האחזקות כלכלית ירושלים, המשועבדות לבנק בגין חובו של פישמן אליו, מסמלת את סוף הסיפור. מקורבים אליו מעידים כי הוא השלים עם האובדן של כלכלית ירושלים, שדרכה הוא החזיק בחלק הארי של האימפריה שבנה לאורך שנים. מנכ"ל כלכלית ירושלים, דודו זבידה, שמנהל משא ומתן עם בעלי האג"ח של החברה הבת מירלנד, כבר לא התבייש להודות שבעל המלה האחרונה בחברה הוא בנק לאומי.

חייב לבנק וחי כמו מלך

המורכבות של פישמן התבטאה יותר מכל בהימוריו על מט"ח. גם כיום קשה שלא להתפעל מהמספרים שפורסמו לאחר ההפסד העצום שספג מהימור בתחילת 2006. פישמן, האיש שסיפרו עליו כי בחדר השינה שלו מותקנים מסכים המעדכנים אותו בתנודות שערי מט"ח ברחבי העולם, האיש ש"פורבס" הגדיר כמה שנים קודם לכן כאחד מסוחרי המטבעות הגדולים בעולם, שהרוויח לא מעט מהפרשי ריבית בין מטבעות בשנים קודמות, הימר ב-2006 ב-3 מיליארד דולר על הלירה הטורקית נגד הדולר הקנדי. קריסת המטבע הטורקי גרמה לו להפסד של 400-500 מיליון דולר תוך זמן קצר.

החלק המדהים עוד יותר נעוץ בעובדה שזו לא היתה הפעם הראשונה - וגם לא האחרונה - שבה נקלע פישמן להפסדי עתק ממט"ח. כמה שנים קודם לכן הוא הפסיד סכומי עתק בעקבות השקעה בין היפני, ושנתיים אחר כך הפסיד שוב. יותר מכל נראה כי פישמן פשוט לא מסוגל להפסיק, אם זה במט"ח ואם זה בכל השקעה אחרת. כפי שמגדיר זאת איש עסקים המלווה אותו כבר שנים ארוכות: "הביטוי שהוא השתמש בו תמיד, לאורך כל השנים, היה 'מקסימום מינוף - מקסימום תשואה'".

מימין לשמאל: אליעזר פישמן, שרי אריסון, הבעלים של בנק הפועלים, וציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים
מוטי מילרוד

גם הכסף להימורים על המט"ח הגיע ממינוף. את המימון למינוף הזה קיבל פישמן מהגורם שעמו הוא מנהל כבר שנים ארוכות את מערכת היחסים המשמעותית ביותר לעסקיו - מערכת הבנקאות. החובות למערכת הבנקאות הם גם אלה שמסמנים כיום את סוף דרכו העסקית, אבל ספק אם תראו את פישמן נוטל מגאפון, מצטרף לקבוצת "באים לבנקאים" ויוצא להפגין מתחת לביתם של ציון קינן או רקפת רוסק־עמינח. אין הרבה אנשי עסקים שנהנו בשני העשורים האחרונים מכבוד מצד מערכת הבנקאות כמו פישמן.

ברמה הפרטית פישמן חייב כיום לבנקים בין 4 ל-5 מיליארד שקל. במאזני לאומי רשום כיום חוב של מאות של מיליוני שקלים, אבל לסכום הזה יש להוסיף מיליארד שקל שלאומי כבר הפריש לאורך השנים בגין חובותיו של פישמן. החוב לבנק הפועלים עולה על 1.5 מיליארד שקל, בדיסקונט מדובר ב-400-500 מיליון שקל, במזרחי־טפחות 300-400 מיליון שקל, ובבנק אגוד כ-300 מיליון שקל. אלה לא סכומים קטנים מבחינת הבנקים: בסוף 2014, למשל, נאלץ בנק אגוד לדווח שפישמן לבדו גרם לצניחה של 64% ברווחיו, לאחר שרשם בגללו הפסדי אשראי של 130 מיליון שקל.

פישמן דאג לפזר את חובותיו במערכת כולה, כך שהבנקים לא תמיד היו מודעים לנעשה אצל הקולגות ולכלל היקף פריסת החובות שלו. לערפל הזה תרמה העובדה שאשראי נוסף נלקח מהציבור ומחברות הביטוח. חברת מגדל, למשל, החליטה לפני שנתיים למכור חוב של 85 מיליון דולר של פישמן כלפיה, תוך שהיא סופגת תספורת של כ-30%. הסכום הוענק לפישמן לאחר שמגדל החליטה לממן את תוכניותיו להקים אימפריית נדל"ן גם בהודו.

היו שנים שבהן חובותיו של פישמן לבנקים היו גבוהים יותר. ב-2002, לאחר שכלל האשראי של הקבוצה (לא רק לבנקים) חצה את קו ה-10 מיליארד שקל, עבר בנק ישראל בין כל הבנקים הגדולים ותיחקר את החשיפה שלהם לפישמן, כדי לוודא שאין בו סכנה ליציבות המערכת כולה.

דן קינן

4.5 מיליארד שקל הוא המספר שחוזר על עצמו בסיפור של פישמן. "אני זוכר שכבר ב–2012 הוא דיבר אתי על כך שהחובות שלו לבנקים מסתכמים ב-4.5 מיליארד שקל, והמשימה המרכזית שלו היא לגייס 400 מיליון שקל בכל שנה מהיקב ומהגורן, מדיווידנד פה וממכירה של נכס שם, כדי שהם לא יגיעו לנכסים שלו, ועל זה שהוא לא רואה איך הוא יחזיר את הקרן בגלגול הזה", אומר איש עסקים שפעל מול פישמן. גם ב-2007, לאחר משבר הלירה הטורקית, הוערכו חובותיו של פישמן באותו מספר - 4.5 מיליארד שקל.

המקור של חלק גדול מחובותיו של פישמן לבנקים קדום הרבה יותר. חלק גדול מהחוב לבנק הפועלים נולד לפני 18 שנה, כשפישמן הגיע לאחזקה של 38% ממניות "ידיעות אחרונות" לפי שווי של 750 מיליון דולר. בנק הפועלים מחזיק עד היום בשעבוד על מניות "ידיעות אחרונות", ששוויין מעולם לא התקרב לזה שלפיו השקיע פישמן בעיתון.

החלק המדהים בסיפור של פישמן אינו העובדה שהוא ניצב כיום מול מצב שבו הבנקים משתלטים על נכסיו, אלא העובדה שהוא החזיק מעמד כאיש עסקים פעיל למרות חובות המיליארדים האלה והמשיך לשלוט באימפריה שלו. גם הקיבעון של המספר 4.5 מיליארד שקל מעלה כמה תהיות: אם פישמן לא מצליח לצמצם את חובותיו, מדוע הבנקים לא פועלים נגדו בדרכים שהם מכירים היטב כשהם מתמודדים עם לווים שלא משלמים? כמו כן, כיצד ייתכן שהבנקים לא דורשים על החובות האלה ריביות נשך?

המצב הזה מדהים עוד יותר לאור העובדה שהן בנק הפועלים והן בנק לאומי מחזיקים בערבות אישית שעליה חתום פישמן כנגד חובותיו. בבנק הפועלים מדובר על ערבות העולה על מיליארד שקל, בלאומי מדובר על מעט יותר מ–100 מיליון שקל. כפי שמגדיר זאת גורם במערכת הבנקאות, "שום דבר חוץ משמו וממספר תעודת הזהות לא מפריד בין הבנק לנכסים". המשמעות של הערבות האישית היא שברצותם יכולים הבנקים לפתוח בהליך משפטי להשתלטות על כל נכס שלו. לאור העובדה ששוויו הנכסי הנקי של פישמן הוא שלילי - משמע שהחובות שלו גדולים מנכסיו ב-1–1.5 מיליארד שקל - מהלך כזה נשמע מתבקש.

מקורביו של פישמן מעריכים את היקף נכסיו הפרטיים במאות מיליוני שקלים. הם כוללים מגוון של נדל"ן, ממגרשים ריקים ועד בתי קירור בפריפריה שנותרו לפישמן מפעילותו בתחומים אלה בשנות ה-70, אבל גם נכסים מגוונים כמו רשת האופנה סליו, רשת הצעצועים טויס אר אס, רשת חנויות הפרחים זר פור יו ורשת האביזרים לבית אי די דיזיין.

דן קינן

למרות השווי הנכסי השלילי שלו, פישמן וילדיו ממשיכים לגור בבתי פאר בסביון ולנסוע במכוניות יקרות. הוא אמנם מכר את המטוס הפרטי שלו בסוף 2013, אבל כפי שמגדיר זאת גורם בשוק ההון שעבד עמו: "ישראל היא המדינה היחידה שבה אתה יכול להיות חייב מיליארד שקל, יהיו לך רק חצי מיליארד - ועדיין תחיה כמו מלך".

הרפיון הזה של הבנקים בהתנהלות מול פישמן היה בעוכריהם ברמה העסקית. כלכלית ירושלים, למשל, שבנק לאומי מאלץ את פישמן למכור בימים אלה, שווה מעט יותר ממיליארד שקל, בעוד שלפני ארבע שנים היא היתה שווה פי ארבעה. אם הבנק היה מאלץ את פישמן למכור אותה אז, היה לו סיכוי גדול יותר לראות את הכסף חוזר אליו.

זה לא שהבנקים לא שמו לב למצבו של מי שזכה לתואר "הלווה הפרטי הגדול במשק הישראלי". הם ניהלו עמו משאים ומתנים רבים וספגו ממנו לא מעט הסדרים בשנים האחרונות. ב-2003, למשל, חתם פישמן עם בנק לאומי על הסדר חוב לפריסת חובותיו ל-18 שנה. בתחילת 2004, כשרוסק־עמינח מונתה למנהלת החטיבה העסקית בבנק, היא בחנה את המצב - והחליטה שמבחינת הבנק פישמן נמצא בפועל בכינוס נכסים. אלא שפישמן זכה לפריוויליגיה להיות כונס הנכסים של עצמו.

בתחילת שנות ה–2000 הרגיש יו"ר בנק הפועלים דאז שלמה נחמה שהחשיפה של הבנק לפישמן מסוכנת, ודחף לצמצום האשראי שמוענק לפישמן בבנק. פישמן נאלץ לגייס כסף מבנקים אחרים ולצמצם את חובותיו לבנק, אך בשנים הבאות צמחה שוב חשיפת הבנק לפישמן.

אמיל סלמן/ג'יני

השפעה מאגית על הבנקים

מהו סוד הקסם של פישמן מול הבנקים? גורם שנכח בפגישותיו של פישמן עם בנקאים בנוגע לחובותיו, אומר כי "כשהוא היה מגיע לבנק היתה לו השפעה מאגית שם. הוא נהנה מאמון מוחלט במערכת, יש לו הרבה שכל ויכולת להסביר, הוא יודע לדבר עם אנשים, הוא יודע לשכנע ותמיד עמד בדברים שהוא אמר".

עם זאת, יש עוד כמה הסברים. הסבר ראשון הוא המוניטין שפישמן טרח לבנות לעצמו לאורך השנים. הרבה לפני שהסדרה "משחקי הכס" טבעה את המושג "בן לאניסטר תמיד משלם את חובותיו" היה זה פישמן שהגדיר את עצמו דרך הנרטיב הזה: הוא אף פעם לא עושה תספורות. המוניטין הזה נולד ב-1983, כאשר בעקבות קריסת הקרנות עמל פישמן במשך שנים ארוכות ומימש את חלק הארי של נכסיו כדי לאפשר לציבור שהשקיע בקרנות לפדות את כספו.

פישמן גם הקפיד לשמור על הרקורד שלו נקי ביחסיו הפיננסיים עם הציבור. בהום סנטר הוא הביא בשנים האחרונות סכומי כסף גדולים מהבית כדי לעמוד בהתחייבויות לבעלי האג"ח. בשנים שלאחר המשבר של 2008, בזמן שיצחק תשובה, לב לבייב ואחרים עשו תספורות לציבור, הוא דאג למימוש אגרסיבי של נכסים בכלכלית ירושלים כדי שזו לא תגיע להסדר עם בעלי האג"ח שלה. גם בהסדר החוב שמנהלת מירלנד, ההנחיה המפורשת היא לא לעשות תספורת לציבור.

עופר וקנין

גם מול הבנקים פישמן השתדל לשמר את המוניטין הזה. לאחר משבר הלירה הטורקית הוא מכר סדרה ארוכה מאחזקותיו: חברת כרטיסי האשראי ויזה כאל, רשת היצוא מהדרין תנופורט, קווי זהב וחברת מוצרי המאפה בונז'ור - מכולן הוא נפרד בניסיון לשמר את המוניטין של מי שמחזיר חובות. עם זאת, כשבוחנים את מצבו הנוכחי, קשה להגדיר את ההפרשות שביצעו הבנקים והפריסות מחדש של חובותיו כלפיהם כעמידה בהתחייבויות.

מניע נוסף לחסד הרב שהעתירו הבנקים לפישמן הוא האמונה - שפישמן טרח לחזק אצלם - שרק תחת ניהולו יש להם סיכוי לראות את ההחזר המרבי של החוב. "כשיש כזה חוב גדול, ללכת למהלך אגרסיבי של הפלתו יוצר שתי בעיות: ראשית, עבור הבנק זו אחריות לא נורמלית, וכשאתה יושב בבנק ואומר 'עכשיו נצטרך לנהל ונצטרך למכור בעצמנו' זה לא נראה קל. שנית, זה פישמן. 30 שנה הוא איש עסקים מרכזי במשק ועומד בהתחייבויות. אתה אומר 'זה יסתדר' עד שמגיע שלב שברור שזה לא יסתדר", אומר איש עסקים המכיר אותו שנים ארוכות.

אלא שיש אנשים שהאגדה הזאת על נחישותו של פישמן להחזיר חובות לא מרשימה אותם. "קח לדוגמה את הנפילה של בסט ביי", אומר ספק שנפגע מרשת מוצרי החשמל שבשליטת פישמן, שנקלעה לקשיים בסוף 2012. "אני אספר לך מה עשו שם לספקים - לקחו את החוב כלפיהם ומרחו אותו בצ'קים לחמש שנים קדימה, בלי ריבית". גורם בשוק ההון שעקב אחריו בעבר מצטרף: "בפשיטת הרגל של קרנות רונית וענת הוא התגאה בכך שהוא החזיר את הכסף, אבל בפועל משקיעים הפסידו אצלו את התחתונים מנפילת המניות".

יש גם מי שמאמין שהיכולת של פישמן לשכנע את נושיו כי מוטב להם להשאיר את השליטה באימפריה שלו בידיו נשענה על האישיות הכובשת שלו, הכריזמה, יכולתו לנהל שיחה בגובה העיניים והרבה חוש הומור. "מענטש" היא המלה שחזרה שוב ושוב בשיחותינו עם אנשים אודותיו. "ג'נטלמן נצחי", אומרים אחרים.

כמעט כל אחד מהם יכול לדקלם אמרות שפר ובדיחות שפישמן סיפר להם: החל ביכולתו להתבדח על מצבו מול הבנקים כשהוא מצהיר כי "בבנק מסובבים סביבון בכל פעם שאני בא לבקר אותם, ומקווים שהוא ייפול על נ' - כי רק אז יקרה נס ואני אחזיר להם את החובות", וכלה בשאלה הידועה שהוא נוהג להפנות לפיננסיירים צעירים יותר שעמם הוא עובד. "הוא שואל 'בן כמה אתה', ואתה עונה לו '40'. אז הוא יגיד לך: 'לפני 40 שנה כבר הייתי בשוק ההון'", מתאר אחד מהם, שעבד עמו. "הוא אדם נעים שלא מרים את הקול. יש לו הרבה תיאוריות על כל דבר - פוליטיקה, בתי משפט, משטרה - והרבה חוש הומור. הוא מאוד מצחיק. יושב מולך, לוגם את התה שלו, מחייך אליך מתחת לשפם ומתבדח".

שלמה נחמה
תומר אפלבאום

השליטה ב"גלובס": כוח והשפעה

אלא שעם כל הכבוד לאישיות הנעימה, במגעיו עם כל גורם בשוק ההון יש לפישמן כבר יותר מ-30 שנה נכס משמעותי נוסף שאליו מודעים רבים מאלה המתנהלים מולו. כמו לא מעט עיתונים הסובלים מהמשבר בעיתונות המודפסת, גם את "גלובס" קשה להגדיר בשנים האחרונות פרת מזומנים. בחלק מהשנים בעשור האחרון הוא נזקק להזרמת כספים חיצונית כדי לשרוד. למרות זאת, בין מגוון הנכסים של קבוצת פישמן המועמדים למכירה, שמו של העיתון לא הוזכר עד כה. אם זה יקרה, זה עשוי להיות אחד הימים המשמעותיים בתהליך ההתקפלות של פישמן.

פישמן מחזיק ב"גלובס" מאז 1984, שנה אחרי שהוקם. לפני ההשקעה ב"גלובס" היה פישמן בעל אחזקה בעיתון נוסף - "חדשות" מקבוצת שוקן - אחזקה שאותה הוא מכר לאחר רכישת מניות "גלובס". פישמן הוא בעל מניות משמעותי גם ב"ידיעות אחרונות", השקעה שביצע לא רק מפני שהאמין בכדאיותה, אלא גם מתוך רצון בכוח והשפעה. אלא שב"ידיעות אחרונות" יש בעל שליטה אחד - נוני מוזס. ב"גלובס", לעומת זאת, פישמן הוא בעל הבית.

מטבע הדברים, הבעלות הזאת השפיעה על הסיקור של קבוצת פישמן. "היה ברור שיש צורך לגלות משנה זהירות בסיקור חברות שקשורות לפישמן", אומר עורך שעבד בעבר ב"גלובס". "ידיעות כאלה נבחנו ב-17 עיניים, ואם נעשתה טעות והיו מנתחים דו"ח כספי של חברה שלו בצורה אגרסיבית או שגויה, מיד היו עולים קולות של 'געוואלד!'. זה טבעי. אם בעל הבית שלך חירבן במכנסיים ומישהו אחר חירבן במכנסיים, ברור שתכתוב רק על המישהו האחר. יש הבנה בקרב העורכים הבכירים מה גבולות הגזרה ומה הם צריכים לעשות".

"כל אחד ידע תמיד ש'גלובס' היה השוט שלו, שעזר לו לשרוד לא רק מול הבנקים, אלא גם מול המוסדיים", אומר איש עסקים שעבד עם פישמן. פישמן לא מעורב ישירות בתוכני העיתון, אבל לא מעט אנשים במשק תהו בעבר כיצד משפיעה זהותו של בעל הבית על הפרסומים בו. גם כיום חשים בכירים לשעבר בבנק הפועלים כי בראשית שנות ה-2000, כששלמה נחמה הקשה על חייו של הלווה פישמן, הוא זכה לסיקור תוקפני מ"גלובס".

תומר אפלבאום

בתחילת 2009 הציע יו"ר רשות ניירות ערך זהר גושן שהמדינה תערוב לחובות הטייקונים כדי לעזור להם למחזר אותם, וכך תאפשר להם להיחלץ מהמשבר מבלי לאבד את נכסיהם. תוכניתו של גושן היתה עשויה לסייע באופן משמעותי גם לפישמן, שכמו טייקונים אחרים התקשה למחזר את חובותיו. ב"גלובס" העניקו במה נרחבת לתוכנית, שזכתה לביקורת חריפה במקומות אחרים. הדגל המרכזי שהניף "גלובס" - המאבק בשכר המנהלים המופקע - לא סתר את מדיניותו של פישמן, שאינו נוהג לפנק את מנהליו במשכורות עתק.

כמו בעסקים רבים אחרים בשליטת פישמן, גם ב"גלובס" תוהים כיום מי יהיה בעל הבית הבא של העיתון. ילדיו של פישמן - ענת, אייל ורונית - מעורבים בקבוצה שנים ארוכות, אבל לא ברור איזה חלק מהאימפריה יישאר בידיהם. בנוסף לכך, את המסלול שבו צעדה קבוצת פישמן התווה תמיד אדם אחד, וגם כיום, בגיל 72, כשהוא מתמודד עם מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל שנים רבות - הוא בעל המלה האחרונה.

האישיות שלו מהותית במיוחד בזירה המרכזית שבה מתמודדת הקבוצה כיום, כשהיא נאלצת למכור נכסים עם הגב לקיר. כפי שמתאר זאת מקורב לנעשה בקבוצה: "אף אחד מהילדים לא יכול להחליף אותו. כשהוא נפגש עם הבנקאים הם עושים מה שהוא אומר. כשהילדים באים לפגישה בלעדיו זה לא עובד ככה".

"הוא מחליט הכל", אומר איש פיננסים שעבד עם פישמן. "זו ההצגה שלו. אתה מסכם אתו משהו, ואחר כך הוא לפעמים אומר 'דבר עם ענת'. לפעמים הוא שולח אותה כדי שהיא תנהל את המשא ומתן והוא יבוא בנקודה הנכונה ויסגור עניין. הוא בן אדם שאי־אפשר לנהל, הוא תמיד יודע הכל יותר טוב ממך. הוא הרי 50 שנה בשוק, הוא ראה כבר את כל הנפילות ויודע הכל. אבל יכול להיות שמה שהיה נכון בשנות ה-70 וה-80 לא נכון ב-2015. העולם זז והשתנה והשוק מורכב, ורואים את זה בחלק מהמהלכים שהוא עושה בשנים האחרונות, אם זה במירלנד ואם זה במכירת T4U שאותה הוא רצה תחילה להנפיק ב–300 מיליון דולר ובסוף קיבל 180 מיליון דולר. יש לו תחושת בטן לגבי איך התהליך צריך להיראות ואין מה לשכנע אותו".

אליעזר פישמן סירב לשתף פעולה עם הכתבה.

מבנק הפועלים נמסר כי "הבנק אינו נוהג למסור מידע על לקוחותיו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#