רדיפת מצליחנים, פרות קדושות וירי בין העיניים: כיצד תופש נתניהו את תפקידו

בשלוש הסוגיות הכלכליות החשובות של השבוע יש לממשלה הזדמנות ממשית לנסות להביא לשינוי אמיתי

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים21
סמי פרץ

קיץ 2011 תפס את ראש הממשלה בנימין נתניהו מופתע לחלוטין. משום מקום יצאו לרחובות תל אביב אלפי צעירים, הקימו אוהלים, מחו נגד יוקר מחיה ומחירי הדירות ודרשו בסדרת הפגנות מרשימה "צדק חברתי". הלחץ הזה גרם לנתניהו להקים את הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, וזו פירסמה , וגם סיפקה כמה המלצות בלתי מהפכניות לשינוי המצב.

ארבע שנים אחר כך, אפשר לקבוע בוודאות שוועדת טרכטנברג נכשלה לגמרי - ולא סיפקה את הסחורה. מעט מאוד המלצות שלה יושמו, ואחת העיקריות שבהן - לקצץ את תקציב הביטחון ב-3 מיליארד שקל כדי לייצר מקור תקציבי לצרכים חברתיים - נגנזה במהירות. אם בוחנים את המחאה רק על פי דו"ח טרכטנברג, מדובר בכישלון חרוץ.

אבל, אם מסתכלים על סוגיות אחרות, כמו שינוי תודעה ציבורי ושלל סוגיות אחרות שקיבלו נפח סיקור ומעורבות ציבורית גדולים יותר - המחאה עשתה שירות חשוב לשיח הציבורי בישראל. ייתכן גם שהיא מתחילה להניב פירות של שינוי חברתי־כלכלי. שינוי מינורי, התחלתי, שברירי ובעיקר רוורסבילי - אבל יש תזוזה כלשהי.

הפגנת עובדי קבלןצילום: עופר וקנין

קחו למשל את הבציר של הסוגיות הכלכליות-חברתיות שהיו השבוע בכותרות: 1. דו"ח מבקר המדינה על 2. המאבק שניהלה ההסתדרות למען על ידי המדינה 3. , שממליץ לצמצם את מספר אנשי הקבע בצבא ב-11% ולהפסיק את הסדרי פנסיית הגישור לקצינים שאינם לוחמים (וגם להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדי שקלים).

לכאורה, אין שום קשר בין הסוגיות האלה: מדובר בשלוש זירות שונות שבהן פועלת הממשלה מבלי לייצר זיקה כלשהי ביניהן. למעשה, הקשר בין הסוגיות הדוק וחזק וגם קשור למסר הקוהרנטי היחידי שעלה מהמחאה: העם רוצה צדק חברתי.

בגז, בפנסיה הצבאית ובהעסקה הנצלנית של עובדי קבלן יש ניסיון ליצור נקודת שיווי משקל חדשה בין האזרחים למדינתם, בין הצרכנים לתאגידים, בין אזרחים סוג א' לאזרחים סוג ז'. אני פוגש הרבה מנהלים, יזמים, אנשי עסקים ואנשי ציבור שמסתכלים על הזירה התקשורתית והציבורית בשנים האחרונות וטוענים שהיא אינה מאוזנת, שיורים בה לכל הכיוונים, שמבריחים מכאן אנשים טובים, שרודפים מצליחנים, ששוחטים פרות קדושות, שזה פופוליזם, ששופכים את התינוק עם המים וכיוצא באלה קלישאות.

בדרך כלל הטענות של אותם מתלוננים קשורות לדברים שנוגעים אליהם ישירות. מי שמתפרנס מדמי ניהול גבוהים בפנסיה יגיד שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים ודמי הניהול בכלל נמוכים, מי שנהנה מפנסיה צבאית מפנקת יגיד שהוא הקדיש את חייו לצבא ואיך עושים לו כזה דבר (ומה עם מי שמקדישים את חייהם לחינוך/עבודה סוציאלית/שמירה/ניקיון?), מנהלים שמקבלים שכר עתק של מאות אלפי שקלים בחודש לא יבינו איך אנחנו לא מכירים בגדולתם, המתפרנסים (המעטים יחסית) מתגליות הגז יתלוננו שאנחנו צרי עין בהצלחתם, אלה שפתחו חברות ארנק כדי לחסוך במס יקטרו כמה מסים הם משלמים בכל זאת, ותאגידי ענק שמשלמים גם הם מס זעום יטענו שאנחנו נתפסים לקטנות וצריך לבדוק את תרומתם הכוללת למשק.

נתניהו, איזנקוט ויעלון צילום: חיים צח / לע"מ

וכך, כל אחד בתורו ימנה את העוולות הציבוריות כאן וידרוש לתקנן כל עוד לא מדובר בתחום עיסוקו ופרנסתו, אך כשתתקרב אליו ולכיסו הוא יחשוף את שיניו במלוא העוצמה. וזה הגיוני. אדם קרוב אצל עצמו, ואין לנו תלונות על כך.

אבל מה בנוגע לממשלה ולעומד בראשה? כיצד הם תופשים את תפקידם? האם הם רואים בשלל הסוגיות שבהן הם מטפלים כיום - החל בגז ועובדי הקבלן, דרך רפורמה במערכת הבנקאות והגבלת שכר המנהלים, וכלה בסוגיית כוח האדם והפנסיה בצבא - חלק מאותו "שינוי כלכלי־חברתי" שבגינו הקים נתניהו לפני ארבע שנים את ועדת טרכטנברג? האם ראש הממשלה מזהה את הסוגיות האלה כחלק מתהליך של חיפוש נקודות שיווי משקל חדשות במערכות היחסים בין נבחרי ציבור לציבור, בין תאגידים לצרכנים ובין אזרחים פריווילגיים לכאלה שנותרו מאחור? או שמא הן נראות בעיניו כאוסף סוגיות נטולות הקשר שבהן צריך לפסוק ולהחליט באופן שרק יוריד קצת את הלהבות ויסיר אותן מסדר יומו?

בשלוש הסוגיות הכלכליות החשובות של השבוע יש לממשלה הזדמנות ממשית לצקת תוכן למשימה שנתניהו הטיל לפני ארבע שנים על טרכטנברג - להביא לשינוי חברתי-כלכלי. בשלושתן הוא יוכל להשיג גיבוי ציבורי רחב.

מתווה הגז הוא הישורת האחרונה של הטיפול הממשלתי (המוצלח בשני שלביו הראשונים של ועדת ששינסקי, שהביאה להגדלת חלקה של המדינה בהכנסות מהגז, ושל ועדת צמח, שהגבילה את מכסת יצוא הגז ל-40%) והוא יקבע עד כמה הגז יהיה זול וזמין ובאמת יתרום כאן לצמיחה, להורדת יוקר המחיה וליצירת מקומות עבודה.

הפגנה נגד מתווה הגז בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

הצורך של נתניהו למצוא פתרון מהיר לבעיית הגז, שיחפה על הכשלים של ממשלתו שגרמו לעיכוב בפיתוח מאגרי הגז, לא צריך לקבע מצב של מחירים גבוהים המשקפים שוק לא תחרותי. עבודה ממשלתית נכונה במתווה הגז היתה צריכה לאפשר מזמן את פיתוח מאגר לווייתן - אך להציג במקביל תוכנית לפיתוח כלכלי מבוססת גז טבעי, ואת זה לא ראינו עד כה.

בסוגיית עובדי הקבלן המצב סבוך יותר. זה מתחיל בעובדה שאיש אינו יודע להגיד כמה עובדי קבלן יש במגזר הציבורי, ולכן נזרקים מספרים מופרכים כמו 400 אלף. המאבק שניהלה ההסתדרות בעניין זה הניב קליטה של כ-10,000 עובדים בהעסקה ישירה בשנים הקרובות. זה צעד גדול לאותם עובדים שייקלטו בהעסקה ישירה, אבל צעד זעיר לשוק העבודה הישראלי, הסובל משורת תחלואים שהממשלה וההסתדרות לא מקדמים. כאן לא נראה שום התקדמות ממשית מבלי שהממשלה, ההסתדרות והמעסיקים יחליטו שהם מנסים יחד לבנות שוק עבודה שוויוני, גמיש ותחרותי יותר, ובעיקר - שוק שיש בו רשתות הגנה חזקות יותר לכל ולא רק לקבוצות מיוחסות.

נ.ב

"כדור בין העיניים" - כך הגדיר דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז את המלצות ועדת לוקר, ולמעשה חזר על דברי מפקדו, הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ובאמת, ועדת לוקר עשתה עבודה דומה לזו של צלפים טובים כשזיהתה כמה נקודות וכשלים חמורים בניהול מערך כוח האדם בצבא, בהיעדר השקיפות ובהסדרי הפרישה הנדיבים מהצבא. היא עשתה זאת בדייקנות ובחדות ולא עשתה הנחות לצבא. אבל הדבר המפתיע באמת בהמלצות הוא העובדה שוועדת לוקר ממליצה להגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדי שקלים טובים, ובכל זאת כל המערכת הצבאית - משר הביטחון משה יעלון ומטה - התגייסה נגדה כאיש אחד.

זה מעניין משום שהוויכוח המסורתי על תקציב הביטחון נדמה כמאבק על תקציבים בלבד, וכעת מתברר שלא כך הדבר. זהו מאבק על כוח ועל סמכויות ועל שליטה ועל דרישה חצופה של מערכת הביטחון לא לתת דין וחשבון לאיש על האופן שבו היא מתנהלת ברמה התקציבית והניהולית.

ועדת לוקר אמנם עסקה בתקציב הביטחון, אך היא לא נפלה למלכודת של דיונים צבאיים של כמה מטוסים או טנקים צריך, אלא עסקה בהיבטים האזרחיים של כוח אדם, שקיפות, בקרה, תנאי פרישה ושכר דיפרנציאלי 0 שעליהם אפשר לקיים שיח ציבורי מבלי שלצבא יהיה בו יתרון כלשהו של ידע. העיסוק של הדו"ח בשאלות ניהוליות ואזרחיות הוא הזדמנות נדירה של הצבא לאמץ נורמות חדשות שישפרו את ניהולו ויצמצמו את החיכוך שלו עם המערכת האזרחית, אף שבשורה התחתונה הוא בכלל מגדיל את תקציב הביטחון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker