"הרבה פעמים שיימינג הוא מפלטו של החלש" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מדריך לפייסבוק

"הרבה פעמים שיימינג הוא מפלטו של החלש"

"המדינה שלנו נוטה לקיצוניות בהתבטאות", טוען עו"ד יורם ליכטנשטיין, מתמחה בדיני אינטרנט ■ אם הייתי קורא היום את הפוסט שנכתב על אריאל רוניס, המנהל במשרד הפנים ששם קץ לחייו, הייתי מגיע למסקנה שהוא סביר ■ מה מותר ומה אסור לכתוב ברשתות החברתיות?

7תגובות

עו"ד יורם ליכטנשטיין, מתמחה בדיני אינטרנט, קניין רוחני ומשפט מסחרי, שותף מנהל במשרד עצמאי, בן 46, נשוי ואב לארבעה וגר בת"א

---

אז מה, עו"ד יורם ליכטנשטיין, כבר אסור לקשקש קצת בפייסבוק?

אתם מתכוונים לפסק הדין שניתן בשבוע שעבר בבית המשפט השלום בקריות, שלפיו עורכת דין שהשמיצה עורכת דין אחרת באוזני חבר משותף בפייסבוק תפצה את המושמצת בסכום של 20 אלף שקל?

עופר וקנין

כן, היא אמרה עליה "סתומה בלחץ" ועוד כמה דברים בסגנון.

לפי הגדרת החוק, זאת הוצאת דיבה.

אבל זו בסך הכל שיחה פרטית בין שני אנשים. לא קצת הגזמנו?

זו שיחה פרטית שבית המשפט הפך לציבורית, בגלל ההתבטאות המאוד בוטה בה. יש מקומות שבהם בית המשפט מחליט שהוא לא מתערב, ואילו במקרה הזה הוא שקל והחליט שראוי להתערב כי זה היה מאוד נקודתי ופוגעני.

איפה עובר הגבול?

אני מסכים שצריך גבולות. תארו לכם שמתמחה שעבד אצלי במשרד, שלא התרשמתי ממנו במיוחד לטובה, מחפש עבודה במשרד אחר. מתקשר אלי המעסיק הפוטנציאלי ושואל אותי מה דעתי. מצד אחד אני לא רוצה לשקר, אבל מצד שני אם הצלחתי להעביר לו את המסר שעדיף לא להעסיק אותו - אז יכול להיות שהוצאתי דיבה.

אז מה עושים?

צריך לבלום את מקרי הקיצון ולעודד את כל השאר. אני מטפל עכשיו בתביעה נגד אם ובתה שכתבו בפייסבוק על שיפוצניק, שביטל את הגעתו במפתיע, שהוא לא אמין. יש מקומות שבהם בית המשפט צריך להיזהר כשהוא מתערב, כי אם אתם הייתם אורזים את הבית של ההורים המבוגרים שלכם ואז מגלים ערב לפני שבעל המקצוע לא מגיע, גם אתם הייתם כועסים. במצב כזה, גם אם זה לא בסדר, זה לא סוף העולם לכתוב כמה מלים. בעיקר שכבר למחרת בצהריים מפעילת הקבוצה קיבלה דרישה ומחקה את הדברים.

עופר וקנין

הוא צילם את המסך?

כן, והגיש תביעה אפילו בלי מכתב התראה, עם בקשת פיצוי של 74 אלף שקל - שזה המקסימום שאפשר לקבל בלי הוכחת נזק. כן, יש מקומות שבהם אנחנו יותר מדי משפטנים.

אם מסתכלים על הדברים מהצד של השיפוצניק, יש בדברים שהן כתבו פגיעה בפרנסה שלו, כמו במקרה של עורכת הדין.

נכון. שיימינג בקבוצות הוא מכשיר מאוד תוקפני, כי זה בלב קהל היעד, זה ממוקד וחמור, וכאן אפילו צריך להיזהר יותר. הבעיה היא שלפעמים שני הצדדים צודקים. בתביעות של לשון הרע לא תמיד אחד צודק והשני טועה.

נניח שהן היו כותבות ביקורת שלילית על מסעדה, או על צימר, מה אז? גם אז היו תובעים אותן?

מבחינה משפטית, זה כנראה היה נחשב לשון הרע. ובאמת לפעמים מסעדות שולחות דרישה להסיר ביקורת. ביקורת שלילית על מסעדה היא דבר מבורך, אבל זה צריך להיעשות בשכל.

אולי החוק לא מעודכן? הרי זה לא הגיוני שאם כתבתי ביקורת שלילית על מסעדה אהיה חשוף לתביעה.

בארה"ב היה מקרה מעניין שבו אשה שהשתתפה בכנס מתכנתים שמעה כמה גברים סביבה מריצים בדיחות על נשים. היא צילמה אותם וצייצה עליהם בטוויטר. כמה דקות אחר כך הם נקראו למארגני הכנס וננזפו, ולאחר כמה ימים הם פוטרו מעבודתם. אחרי שדבר הפיטורים פורסם הגלגל התהפך ואנשים התחילו לכתוב ברשתות שהיא לא היתה בסדר, כי היא גרמה להם לאבד את העבודה בגלל כמה בדיחות. בסופו של דבר גם היא פוטרה. אז מי צודק? מה נכון? היא עמדה באולם מלא בגברים שהשמיעו בדיחות פרועות, והוציאה את זה.

אז אתה בעד או נגד שיימינג?

אני בעד. לשיימינג - בין אם זה ביקורת על מסעדות, על נבחרי ציבור, על HOT או על yes - יש יתרונות חשובים, והוא יכול לעבוד לטובתנו. הרבה פעמים שיימינג הוא מפלטו של החלש, של הנשים מול הגברים שמטרידים ושל אנשים מול אלימות שוטרים. המגוון שאנחנו רוצים בחברה צריך לעודד שיימינג. אבל אני מציע לקטום את הקצוות הקיצוניים.

Barak Gavriel / צילום מס

התאבד כאן אדם לא מזמן.

להסתכל על מקרה בודד ועצוב זה לשפוך את התינוק עם המים. חוץ מזה, אני מניח שאם הייתי קורא היום את הפוסט המקורי שנכתב על אריאל רוניס, המנהל במשרד הפנים ששם קץ לחייו, הייתי מגיע למסקנה שהוא סביר. מדובר באשה שכל חייה חוותה אפליה על רקע גזעי, שמרגישה שהיא מתמודדת לבד מול מנגנון. היא הוציאה בפוסט שלה תסכול, אבל בצורה יחסית מכובדת. ללא השיתופים הרבים והתגובות אני מניח שלא היה קורה כלום. המקרה הזה קיצוני מאוד מבחינת התוצאה שלו אבל לא מבחינת ההתנהלות. גם אם אף אחד מהמגיבים לא דיבר נגדו לשון הרע, המכלול הפך את זה לקטלני.

כלומר העצמה, המהירות והיקף החשיפה הם מה שעושים את ההבדל. האם זה מחייב את הכותבים ליותר זהירות מאשר בעבר?

כן. אלה היקפים שאנחנו לא מכירים. אם כמה אנשים כתבו עלי שאני לא בסדר - אני יכול לחיות עם זה, אבל אם כל הארץ תכתוב את זה - אני כבר לא אוכל לחיות עם זה.

זה קצת מבלבל. אנשים צריכים מסגרת כללים של עשה ואל תעשה.

אין לי פתרון ולא צריך להיות פתרון מערכתי לשיימינג. יש בו יתרונות רבים וצריך לטפל במקרי הקיצון. המסגרת בעיני היא כזו: אל תכתוב דבר שאתה לא רוצה שיתפרסם ב–100 אלף עותקים, אל תכתוב משהו שאם הוא יתפרסם ב–100 אלף עותקים הוא יגרום נזק קשה וייחשב לשון הרע נגדך, והיה נכון לעמוד מאחורי מה שכתבת. אולי זאת יותר צידה לחיים מאשר הנחיות לבית משפט.

בקיצור, לחשוב.

המדינה שלנו נוטה לקיצוניות בהתבטאות, והמסקנה הכי חשובה היא שצריך לחשוב לפני שכותבים. לא רק הכותבים, אלא גם המשתפים והמגיבים צריכים לחשוב. לפעמים תגובות בוטות מסוכנות לא פחות מהפוסט המקורי. לפעמים התמונה שמוצגת בפייסבוק היא חד־צדדית, אפילו אם יש תמונה או סרטון, גם את זה כדאי להביא בחשבון. אפילו אם אתה רואה שוטר מכה חייל, או גבר מכה אשה, אתה לא יודע מה היה קודם. אני לא יכול להגיד "אל תשתפו", אבל אפשר להגיד "תחשבו פעמיים על אופן התגובה".

לחשוב ולנשום עמוק.

הגיע אלי בחור צעיר שבחורה כתבה עליו בפייסבוק שהוא ניסה לכפות עליה יחסי מין. אף שהיא לא נקבה בשמו, בתגובות שמו עלה והיה ברור מיהו. כשהוא בא אלי הוא סיפר שהיא בטיפול נפשי ושהיא החזיקה מספריים וניסתה לדקור את עצמה, ולכן הוא החזיק בה בכוח. הוא טען שהיא פירשה את זה כניסיון אונס. אין ספק שפוסט שבא להגן על אשה פגועה ראוי להיכתב, אבל לפעמים חוסר הבדיקה של מה שקורה, כל המבנה, מעורר צרות.

מה המלצת לו?

המלצתי לו לחכות כמה ימים עד שזה יירגע, והוא לא חזר אלי, כך שכנראה החליט לא להגיב. לפני כמה ימים, בארה"ב, אדם פירסם תמונה שנראתה כמו עכבר מטוגן בתוך מנת העוף ממסעדת המזון המהיר קנטאקי פרייד צ'יקן, עד שאחד הגולשים שם לב שזה בעצם עוף רגיל, פשוט זה נראה כמו עכבר. אילו זה היה עכבר, זה מזעזע וראוי לשיתוף. אז מצד אחד טוב שיש כלי כזה ומצד שני צריך להיזהר. אם מנכ"ל כיל חונה על המדרכה ומצלמים אותו ומעלים לרשת, צריך לזכור שיש גם את הצד שלו. אולי יש לו סיבה טובה? אולי מגיעה לו זכות תגובה?

אתה מבקש לתת "זכות תגובה" ומציע להראות את "התמונה המלאה", כלומר אתה מצפה מאנשים לחשוב כמו עיתונאים.

כן, במידה מסוימת כל אדם שמשתף פוסט או תמונה הוא גם קצת עיתונאי. אם לחזור לדוגמה של האשה האמריקאית שנפגעה בעצמה בסופו של דבר - אם אתה לא מוכן לספוג נזק אישי, כדאי שתעשה את זה בצורה פחות בוטה.

היא ניסתה להגן על האינטרס הציבורי.

גם אנשים שרוצים להגן על אינטרס ציבורי צריכים לדעת שהם ישלמו מכיסם אם יתברר שפגעו במישהו. עם כל הכבוד לאינטרס הציבורי, הם צריכים להביא בחשבון שעלול להיגרם להם נזק או שהם ייגרמו נזק לאחרים.

מגיעים אליך הרבה אנשים שרוצים לתבוע בגלל ענייני לשון הרע?

באים הרבה, אבל רובם לא ממשיכים לבית משפט. ההוצאות הכי גדולות בתיק כזה הן שכר הטרחה של עורכי הדין, ולכן זה בדרך כלל לא כדאי. גם הפיצוי של 20 אלף שקל שקיבלה אותה עורכת דין מושמצת לא יכסה ההוצאות שהיו לה. ללקוחות רבים אני אומר שאם הכוונה שלהם כלכלית, עדיף להם לחשוב פעמיים. אני מעדיף לקוח שיש לו מטרה הצהרתית.

צריך גם להביא בחשבון שתביעה מציפה שוב את כל הסיפור ושוב עולים דברי הדיבה.

הנה סיפור שממחיש את זה: אתר פירסם צילומי לוויין של בתים בחוף המערבי בארה"ב, ובאחד בעשרות אלפי הצילומים אנשים זיהו את בית החוף המדהים של הזמרת ברברה סטרייסנד במאליבו. היא לא אהבה את זה, ופנתה לאתר בבקשה להסיר את הצילום. האתר לא עשה זאת, והיא תבעה אותו. מה התוצאה? אם לפני התביעה רק בודדים נכנסו לעמוד, אחרי התביעה כולם ידעו איך נראה הבית של ברברה סטרייסנד. זה נקרא "אפקט סטרייסנד".

השבוע הסירה פייסבוק פוסט סאטירי של גולש ישראלי, וחסמה אותו ל–30 יום. זאת לא הגזמה מצדה?

ההתנהגות של פייסבוק כוחנית, ואם נוסיף לזה את העובדה שבישראל אין נציגות שאפשר לדבר אתה - המצב שנוצר מאוד בעייתי.

אתה מייצג את לשכת עורכי הדין בתביעה נגד אתר attorney.org.il, שהוא מעין דפי זהב של עורכי הדין. מה הבעיה שלכם עם האתר הזה?

הם כנראה הורידו מאיפשהו מאגר לא חוקי ולא מדויק ומשתמשים בו. כל עורך דין שרואה את הפרטים שלו שם מיד רץ לעדכן. הבעיה היא שכל אחד יכול לשנות את הפרטים של כל אחד, ומה שעוד בעייתי זה שאחרי שינוי אחד הכרטיס נחסם. זה מייצר טעויות. הלשכה מבקשת צו מניעה בטענה שזה פוגע בכל עורכי הדין.

אין כאן אינטרס של הלשכה להיות מונופול על המידע הזה?

זה לא העניין. דיברתי עם עורך הדין של מפעיל את האתר, אדם בשם איציק סבג מאסטוניה, ואמרתי לו שאם האופן שבו הוא פועל יתוקן אין לי בעיה אתו. יש לי בעיה עם לשון הרע ופרסום פרטים מטעים.

במקרה זה עורכי דין נפגעים והדרך לבית המשפט נוחה יחסית, אבל לרוב האנשים שנפגעים מפרסום שקרי ברשת אין יכולת או רצון לתבוע. למי הם יכולים לפנות?

לאיגוד האינטרנט יש מרכז לאינטרנט בטוח, לצערי הוא לא מוכר מספיק. פניה אליהם יכולה לעזור בקשר עם המפרסם הפוגע או עם האתר שבו החומר פורסם. יכול להיות שפתרון כלשהו לשיימינג פוגעני יהיה סוג של הסדרה אזרחית כזאת, כלומר יצירת כתובת שמאפשרת למי שנפגע שלא בצדק להתמודד עם הפרסום השגוי ולפעול להסרתו. זה יכול להפחית את הלהבות.

זה פתרון יעיל?

גיליתי שהרבה פעמים קורים בחיים דברים שאי אפשר להתמודד אתם. אין מה לעשות. לא נוכל להריח שושנים כל היום. אל תשכחו, האינטרנט הוא רק שופר של מה שקורה בפועל.

זה תחום עם הרבה תקדימים ובלי הרבה פסיקה.

גם לא בטוח שתהיה. הפרדיגמה השתנתה. בית המשפט אינו מפלט אמיתי לטיפול בתופעה, והשימוש בו יהיה בעיקר הצהרתי. לי אין כמעט תיקים בבית משפט, כי אני מנסה להגיע לפתרונות לפני זה. כולנו צריכים להבין שקרה שינוי, ואם לא נגיב אחרת אז או שנפגע באחר או שנפגע בעצמנו. היתרון הכי גדול באינטרנט הוא החלפת דעות, ואם נאבד את זה נישאר עם אינטרנט מסחרי ופוגעני.

פגיעה בפרטיות לצורך אינטרסים כספיים, למשל.

אנחנו אפילו לא מבינים כמה מידע אנחנו נותנים. יש אתר שנקרא Please Rob Me (שדוד אותי בבקשה). הרעיון הוא שאם אני מתייג את עצמי במסעדה או מעלה תמונות שלי ושל המשפחה מטיול, זה סימן שהבית ריק ושאפשר לשדוד אותו. האתר נועד להעלות את המודעות להפקרת הפרטיות של אנשים כשהם מעלים פוסט שמגלה שהם לא בבית. וזה רק סמל. אנחנו חושפים מידע בלי להבין שזה מה שאנחנו עושים. בארה"ב מספר הביטוח הלאומי (Social Security), שמשמש להמון מטרות, נקבע לפי שלושה פרמטרים - מקום לידה, תאריך לידה ומין. החישוב של המספר מורכב מאלגוריתם פשוט יחסית, וזה מקל מאוד על ניחוש המספר של אדם שאתה יודע עליו רק כמה פרטים. כבר יש תנועה שמוחאת נגד ומתריעה. אנחנו נותנים מידע בלי להבין בכלל את המשמעות. בא אלי לקוח שעוסק ביבוא נרגילות וכלי עישון, וביקש שאעזור לו באיזה עניין, ומאז שחיפשתי באינטרנט מידע על התחום התחלתי לקבל פרסומות שקוראות לי להפסיק לעשן. גוגל יודע מה המחלות שלך, מה מטריד אותך, במה אתה מתעניין.

מעבר לפרסומות, למה זה צריך להטריד אותנו?

גם אני עדיין לא מבין את כל מה שיעשו עם המידע הזה בסוף. בינתיים ברור שהפרסומות מנוסחות כך שיגרמו לנו להוציא יותר משאנחנו צריכים, אבל זו רק ההתחלה. הדוגמה הקלאסית היא על בחורה בארה"ב שאבא שלה חשב שהיא בהריון כי היא התחילה לקבל בדואר עלונים לנשים בהריון, אחרי שרשת טארגט איפיינה אותה לפי סל הקניות שלה בקבוצה של נשים בהריון. אנחנו בשלבים כל כך ראשוניים שאנחנו לא מבינים כמה זה משפיע עלינו. אנחנו חושבים שאנחנו תבוניים ועצמאיים - אבל אנחנו לא.

נראה שלאנשים לא ממש אכפת.

רשת בריטית הציעה הנחה של חצי ליש"ט על כרטיס קולנוע למי שימלא כמה פרטים מזהים על עצמו, כולל כתובת מגורים. רוב האנשים הסכימו. הזלזול שלנו בפרטיות הוא כזה שתמורת חצי ליש"ט אנחנו מוכנים לוותר עליה.

הקורבן משתף פעולה, מה כבר אפשר לעשות?

לא הרבה, אולי אפשר להקטין את הנזק. אתם 
ב–TheMarker פירסמתם עכשיו סדרת כתבות על חברות ביטוח שניסו למכור שירותים חדשים במסווה של שירות לקוחות ועדכון פרטים. זה בדיוק המקור לכל הפישינג. לחברות שווה לשלוח דואר זבל גם אם יהיו כמה בודדים שיתבעו אותם על 1,000 שקל. ההיקף כל כך גדול שהוא שינה את המגרש שאנחנו נמצאים בו. מספיק שיש אחוז אחד שמגיב - וזה המון כסף עבור חברת הביטוח.

אז חברות הביטוח עושות פישינג?

לגמרי.

אולי צריך חקיקה חדשה?

בענייני פרטיות אפשר לקבוע גבולות וכללים. החקיקה של הקהילה האירופית מנסה להתמודד עם זה ולקבוע גבולות עקרוניים. המחוקק צריך להיות יותר טכנולוג מהטכנולוגים. כמו שאמרתי, גם במקרה זה הפתרון צריך להיות נציבות קהילתית, מטעם המדינה ובתקצוב של התאגידים. משהו בין המחוקק, שהוא כבד ולא זז, לבין התאגידים שלא רוצים שינוי - איזשהו גוף קהילתי, שיפעיל שיקול דעת ויקבל החלטות שהתאגידים יצטרכו לקיים, כמו שבבית דין לעבודה יש נציגי עובדים ומעסיקים, מעין חיץ בין תאגידים לאנשים. אם נניח ידרשו מגוגל להסיר מידע, מה שנקרא "הזכות להישכח", היא תצטרך להסיר. מאז שניתן באירופה פסק הדין נגד גוגל, שקובע שהיא צריכה למחוק מידע לא רלוונטי, הם קיבלו מאות אלפי פניות ויש להם הרבה כוח אדם יקר שמטפל בזה, כך שזה יכול להיות אפילו כלכלי מבחינתם לממן גוף כזה. כיום המצב מעוות. הפסיקה האירופית נכונה אבל לא מספיקה, ועכשיו גוגל היא זאת שצריכה להחליט מה רלוונטי ומה לא - וזה קצת מוזר שהאחראי הוא זה שקובע מה האחריות.

נכון לעכשיו, אם בגוגל תעלה כתבה ישנה שמכפישה אותי - אין לי הרבה מה לעשות.

זה לא יהיה פשוט. הבעיה היא שגם אם מדובר בסיפור מלפני 30 שנה, התפישה של הקוראים היא שזה קרה עכשיו. הפסיכולוגיה שלנו לא מאפשרת להבדיל ולדייק במחשבה, ולכן הפגיעה הגדולה באנשים אפילו גוברת.

אפשר בכלל להילחם בהיעלמות הפרטיות?

לא. זה אבוד. אני די פסימי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#