"קופיקס זה אני! ואני לא מרגישה מיליונרית, לפעמים אני לא סוגרת את החודש"

חגית כץ-שינובר, בתו של מייסד קופיקס אבי כץ, סמנכ"לית הסחר והרכש שמחזיקה 17% מהחברה, על ההחלטה להקים רשת קפה מוזל, ההתרחבות לסופרמרקט, העבודה עם אבא וההתעשרות המהירה

עדי דברת
עדי דברת-מזריץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עדי דברת
עדי דברת-מזריץ

התפנית שהתחוללה בסיומו של הראיון שקיימנו לפני כחודש עם מייסד רשת קופיקס, אבי כץ, יום לפני פתיחת הסניף הראשון של סופר קופיקס ברחוב הרצל בתל אביב, הצליחה להפתיע אותנו. רגע אחרי שסיים לדבר בביטחון המוכר שלו, תוך שהוא מפליג בסיפורים אישיים מעברו ומוסיף ציטוט או שניים מהתנ"ך ואמרות חז"ל, המצלמות כבו וכץ מיהר להתיישב לצד בתו, חגית כץ־שינובר, שעד אותו רגע התהלכה בעצבנות בסניף, בדקה שהכל מוכן לפתיחה והנחתה את העובדים. "את חושבת שזה יצליח? לא עשינו טעות?", שאל כץ את בתו, וניכר שהוא לחוץ מההחלטה להיכנס לתחום רשתות המזון, הסובל מקשיים בשנים האחרונות. הבת לא היססה: "ממש לא טעות ואין ממה לפחד", הרגיעה והבהירה עד כמה נוכחותה משמעותית עבורו.

עד לפני פחות משבועיים היתה כץ־שינובר מוכרת בעיקר כ"בת של" - זאת שמתראיינת על החברה כשאביה לא יכול לפנות את לוח הזמנים העמוס שלו, או זו שעומדת ליד כץ שנותן לה להשחיל כמה משפטים בין לבין עוד סיפור ארוך, צבעוני ומלא תיאורים. עם כניסתה באחרונה של קופיקס לבורסה בתל אביב, התברר כי כץ־שינובר, בת 30 בלבד, היא למעשה מיליונרית השווה על הנייר כ-33 מיליון שקל בזכות אחזקות של כ-17% בחברת קופיקס, הכוללת את רשת בתי הקפה המוזלת, המונה 75 סניפים, ורשת המזון סופר קופיקס, המונה בינתיים סניף אחד אך בחודשיים הקרובים ייפתחו שלושה סניפים נוספים בתל אביב, בפתח תקוה ובהרצליה.

צילום: אייל טואג

מלבד היותה בעלת מניות השנייה בגודלה בחברה (אחרי אביה, המחזיק כ-32% מהמניות), היא גם סמנכ"לית הסחר והרכש של החברה, האחראית על המשא ומתן עם הספקים, קובעת אילו מוצרים ייכנסו וייצאו מהמגוון, מחליטה על עיצוב בתי הקפה והסופרמרקטים, מובילה את הפרסום והשיווק ועוד.

קופיקס, הפועלת לפי מודל של מוצרי מזון במחיר אחיד של 5 שקלים, היא מהחברות המעניינות שפרצו לשוק הישראלי בשנים האחרונות. החברה הושקה רק לפני פחות משנתיים (בספטמבר 2013) ומאז נהפכה לשם נרדף להורדת מחירים. חברות רבות מנסות לחקות אותה כיום, החל במכוני כושר, עבור במשרדי תיווך וכלה בחברות למכירת דיו למדפסות, שמפרסמות עצמן כ"קופיקס" של התחום. החברה התפתחה במהירות וכוללת כיום גם שמונה דוכנים למכירת קפה בבתי ספר ובאוניברסיטאות.

בעוד רשתות מזון כמו מגה נלחמות על חייהן ואחרות סוגרות את שעריהן, גם ברשת הסופרמרקטים החדשה שלה מציעה קופיקס את מוצריה במחיר אחיד של 5 שקלים. מדובר בסופרמרקטים קטנים יחסית, המשתרעים על פני 200–300 מ"ר, עם מגוון מצומצם של כ-700 מוצרים, חלקם באריזות מוקטנות. באחרונה הודיעה קופיקס כי עד סוף השנה היא תכלול 110 בתי קפה ועוד 10 עגלות שיפוזרו בבתי ספר או מוסדות אחרים, וב–2016–2018 היא צפויה להקים כ–30 סניפי קופיקס ו–10 עגלות נוספות בכל שנה.

כץ־שינובר היא הבת הבכורה במשפחה, ויש לה ארבעה אחים ואחיות. היא היחידה מבין חמשת הילדים שעובדת בקופיקס, ואף שותפה בה. לעומת אביה, שאוהב לעמוד באור הזרקורים, היא נמצאת לרוב מאחורי הקלעים, אולם הספקים הגדולים של קופיקס, שעובדים עמה מגדירים אותה ככוח המניע מאחורי החזון. לדבריהם, כץ מתווה את האסטרטגיה והיא המוציאה לפועל. הוא מגיע לישיבה הראשונה והאחרונה ועושה הרבה רוח וצלצולים, הם מספרים, אבל את שאר העבודה והישיבות היא מנהלת ישירות מול הספקים. "היא מנהלת את העניינים, מאוד חזקה ומלאת אמביציה", אומר בכיר בחברת מזון גדולה. לדברי מנכ"ל של חברת מזון גדולה אחרת, "חגית היא סוחרת במלוא מובן המלה, מאוד מקצועית. היא לא ילדה של אבא. היא קשוחה ולא פראיירית".

אבי כץ צילום: תומר אפלבאום

"בניגוד לאבא שלי, אני לא 
שופוני יא נאס"

רק בעקבות השינויים שעוברת כיום הרשת, הסכימה כץ־שינובר להתראיין. הקשיחות שלה ניכרת עוד לפני תחילת הראיון: לטלפון הסלולרי שלה מתקשר ליאון, הקניין שעובד תחתיה, ומספר לה כי אחת מחברות ההפצה שעובדות עם קופיקס אומרת שבלתי אפשרי לשים על הארגזים ברקוד המתאר את המוצר. כץ־שינובר לא מתלבטת ועונה בהחלטיות: "אז שימצאו דרך לשים, מה הבעיה. כל הספקים שלנו שמים ברקוד וגם הם ישימו, זהו". כפי שיתברר בהמשך הראיון, השיחה הזאת מאוד מאפיינת אותה: היא לא מקבלת תירוצים, לא מתנצלת, לא מתלבטת או פוחדת, מוצאת דרכים להשיג את מה שהיא רוצה, וזאת בלי להיות סנטימנטלית. למרות זאת, נדמה שברוב המקרים היא מתנהל בענייניות ובנועם.

כץ־שינובר מספרת שבניגוד למה שחושבים רבים, היא לא גדלה כילדת שמנת, ואת ילדותה עברה עם אבא פושט רגל ואמא עקרת בית שחיו בדוחק. "לא היה לנו כסף כשגדלתי", היא אומרת. "ילד לא מרגיש שהוא גדל בעוני, ולכן לא התהלכתי בתחושה של מחסור, אבל בהחלט לא קיבלתי כל מה שרציתי. כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שהיה לי זוג נעליים אחד ולא קנו לי זוג נוסף לערב או למטרה אחרת. אמרו לי 'כבר יש לך זוג נעליים, למה את צריכה עוד זוג?'. אם הייתי רוצה לקנות בגדים היו עושים לי סדר בארון ומוצאים בגדים שלא לבשתי כמה זמן. לא היינו קונים ברשתות האופנה המוכרות. כשגדלתי קצת אמא סיפרה לי שפעם היא הלכה אתי למכולת והחשבון יצא 120 שקל, והיו לה רק 100 שקל להוציא, אז היא נאלצה להחזיר מוצרים. אני לא שמתי לב לזה באותו זמן. בפעם הראשונה שלאבא שלי היה כסף זה היה בתקופה שבה נישאתי, כשהייתי בת 20, והוא ביזבז את הכסף על החתונה".

כשהיתה בת 8, נפל אביה קורבן לתרגיל עוקץ של חברת צעצועים איטלקית שלה שילם מיליון דולר עבור סחורה - אך קיבל לטענתו סחורה בשווי של כ–300 אלף דולר בלבד. הוא נשאר חייב 700 אלף דולר, מכר את הדירה בבני ברק כדי לכסות את החובות, ורק כמה שנים לאחר מכן פתח את רשת כפר השעשועים עם רונן לוי, ובהמשך את הכל בדולר ודוקטור בייבי, שאותן מכר לקבוצת רבוע כחול. אחר כך הקים את קרן ההשקעות הגשמה ואת רשת קופיקס, שבהן הוא מחזיק גם כיום.

"כילדה עבדתי במחסנים של כפר השעשועים ובתור נערה עבדתי בכל חופש, אצל אבא או בבורגראנץ'. אחותי ניקתה את המשרדים פעמיים בשבוע בזמן הלימודים, גם כשכבר היה לנו כסף בשלב מאוחר יותר. החינוך שקיבלתי היה של עבודה קשה וחיסכון. גם כיום, כשבסופר קופיקס יש עומס, אבא ואני באים לעזור, לארוז ולסדר מדפים. בשבוע שאחרי הפתיחה עשיתי שלוש משמרות בסופר, וגם אבא עזר. החינוך הזה מלווה אותי גם היום עם הילדים שלי. אני קונה להם בגדים בחנויות הכי פשוטות ב-20 שקל לפריט, וגם לעצמי אני לא קונה מותגים.

"בניגוד לאבא שלי, אני לא בן אדם של 'שופוני יא נאס'. אני לא כזאת, כי תמיד הוצבו בפנינו גבולות. לא חונכנו לחיים של בזבזנות ומותרות. אין לנו יאכטה, וגם כשכבר היה לנו כסף לא טסנו במחלקת עסקים לטיולים משפחתיים. לא גדלתי בבית מפואר אלא בבית דירות רגיל עם שכנים. כשאני רואה אנשים שמבזבזים כספים על שטויות, כמו הזמנות לבת מצווה שמעוצבות כתיק של ויקטוריה סיקרט, או מסיבת יום הולדת לילד קטן ב-1,000 שקל, אני חושבת שחבל על הכסף. חלק גדול מהחינוך לחיסכון ולצניעות הגיע מאמא שלי, שהיא אשה צנועה מאוד עד היום".

כשהיתה בת 20 התחתנה עם מיכאל, חבר מהמגזר הדתי שפגשה בלימודי המשפטים במכללת שערי משפט. "הייתי לחוצת חתונה. התארסנו שבועיים אחרי שהכרנו ותוך שלושה חודשים כבר היינו נשואים. עד היום אני לא מבינה למה הייתי כל כך לחוצה להתחתן, אבל בדיעבד לא הייתי מצליחה להשיג את מה שהשגתי בלעדיו. זה נשמע נדוש אבל זאת האמת". כץ־שינובר פרשה מלימודי המשפטים אחרי שנה בלבד, כי לדבריה "קשה לי להתמיד בלימודים ואני מעדיפה את הלימודים של החיים", ואילו בן זוגה מיכאל הוא עורך דין לענייני חוזים. בגיל 21 ילדה את בתה הבכורה אביטל ולאחר מכן עבדה במשך כשנתיים במחלקת היבוא בכפר השעשועים. אחרי לידת בתה ליבי החליטה לא לחזור לחברה והתלבטה מה לעשות - עד שאביה הגיע עם רעיון עסקי.

"אבא שלי סיפר שלחבר שלו יש חנות קוסמטיקה בהרצליה והוא רוצה למכור אותה. הוא שאל אם אני רוצה לנהל את החנות של רשת לוקה כזכיינית שלה. הייתי בחנות כמה שעות והחלטתי שאני רוצה את זה". וכך, היא מספרת, נהפכה בגיל 24 לבעלת חנות.

מאיפה היה לך כסף לקנות חנות קוסמטיקה ולאחר מכן 25% מקופיקס?

"החנות עלתה כ-400 אלף שקל עם המוניטין והסחורה, ואבא נתן לי הלוואה תמורת צ'קים עם פריסה לא נוחה של 8,000 שקל בחודש כפול 36 תשלומים. בעלי סיים בדיוק את התואר במשפטים, אז לא היה לנו כסף. הצלחנו לעמוד בזה אבל זה היה ממש קשה. ניהלתי את החנות ארבע שנים. אחרי שלוש שנים החזרתי את ההלוואה והצלחתי להרוויח קצת, ובשנה הרביעית עשיתי כסף. כשלקחתי את החנות, היה לה מחזור חודשי של כ-80 אלף שקל, וכשמכרתי אותה היא עשתה 130 אלף שקל בחודש. מכרתי כי לקום כל בוקר ולנהל סחורה ועובדים זה עיסוק מונוטוני מאוד. אחרי שמכרתי רציתי להיות מנהלת הסחר של רשת לוקה, באתי למנכ"ל והוא הציע לי משכורת מגוחכת של 7,000 שקל בחודש עם שעות ארוכות מאוד. באותו זמן אבא שלי התחיל להניע את הרעיון של קופיקס, ואף על פי שמיד חשבתי שזה רעיון גאוני, עדיין נמשכתי לתחום הקוסמטיקה והעדפתי לקחת את המשרה הניהולית בלוקה. נוצר ויכוח גדול ביני לבין בעלי ואבי: אני ואבא שלי רצינו שאקח את התפקיד בלוקה, ובעלי התעקש שאני אצטרף להקמה של קופיקס. הוא ממש הטיל וטו על הנושא. הוא ראה את הפוטנציאל בקופיקס, אמר לי שזה הולך להיות מטורף ואין מצב שאני לא אהיה שם.

"בעקבות מסע השכנועים של בעלי הודעתי לאבא שלי שאני רוצה להקים אתו את קופיקס. קניתי 25% מהחברה תמורת 400 אלף שקל, ובאפריל 2013 התחלנו לדבר עם ספקים ולחפש מיקומים. עד שפתחנו את הסניף הראשון עבדתי חצי שנה בלי לקבל משכורת. בדרך הכניסו כל הזמן שותפים ודוללתי. בהתחלה לאבא היו 50% מהחברה, לי %25 ולבני פרקש שמאתר את הנכסים 25%. לאחר מכן הכניסו כשותף את חנן שמש מקרן הגשמה, ודוללתי ל-22.5%, אז גיל אונגר נכנס ודוללתי ל-20% ובחברה הציבורית דוללתי לכ-17%. לא מזמן היתה לי אפשרות לקנות 1% נוסף לפני שאנחנו נהפכים לציבוריים תמורת 360 אלף שקל - והלכתי על זה".

לא פחדת להשקיע את כל מה שיש לך בקופיקס עוד לפני שהחברה הוקמה וכלל לא היה בטוח שתצליח?

"לא. אין לי אופי של פחדנית, יש לי המון אומץ. כך היה גם כשאמרתי לבעלי על ה–1% הנוסף שיש לנו הזדמנות לקנות במקום שהכסף ישכב סתם בבנק, ולמזלי כמו בדרך כלל הוא זרם אתי".

דודי ויסמןצילום: תומר אפלבאום

"אנחנו לא חיים חיי מותרות"

כץ־שינובר מתגוררת בדירת 5 חדרים במרכז רעננה, העיר שבה התגוררה מרבית חייה. הוריה גרים בכפר סבא. אף שעל הנייר היא שווה הרבה כסף, היא לא מרגישה עשירה. השכר החודשי שלה הוא כ-22 אלף שקל ברוטו ובנוסף היא מקבלת אחזקת רכב ותנאים סוציאליים.

איך זה להיות מיליונרית בגיל 30, עם אחזקות בשווי כ-33 מיליון שקל?

"אני ממש לא מרגישה מיליונרית, אולי כי זה על הנייר. אם אבא שלי ישמע שאני אומרת שהכסף הוא רק על הנייר, הוא יגיד לי שאני מטומטמת, כי הוא תמיד אומר לי שגם על הנייר זה שווה. אבל בסופו של דבר אני חיה מהמשכורת שאני מכניסה הביתה ואמורה לשלם את המשכנתא והחשבונות, ולפעמים אני גם לא סוגרת את החודש. יש לי קצת כסף בצד בחסכונות, אבל זהו. בדיוק אתמול אמרתי לבעלי שצריך להצטמצם קצת. כרגע יש לנו את המשכורת שלי, ובעלי עובד מהבית פה ושם כעורך דין לענייני חוזים, אבל זה לא שיש לנו שתי משכורות גבוהות לחיות מהן. אנחנו לא נעזרים בהורים, אבל גם לא חיים חיי מותרות. יש לנו מכונית אחת, כי עולה הרבה כסף להחזיק עוד אחת. בעלי נוסע על אופניים חשמליים. אנחנו משתדלים לצאת פעם בשבוע למסעדה חביבה, אבל לא למסעדות יוקרה. אנחנו לא נוסעים הרבה לחו"ל כי אין לי זמן, ונוסעים למלון פעמיים בשנה. אני עובדת מ-8:00 בבוקר עד 18:00–19:00. בעלי עובד מהבית והוא זה שנמצא רוב הזמן עם הילדות שלנו. כשהתחלנו לעבוד על סופר קופיקס היו מתחתי ארבעה קניינים ומנהלת קטלוג ועוד קניינים לבתי הקפה של קופיקס. צימצמתי את כוח האדם ונשארו לי קניין אחד ומנהל קטלוג אחד בסופר קופיקס ועוד אחד בבתי קפה. בשנה האחרונה העבודה היתה אינטנסיבית מאוד, ועם הפתיחה של סופר קופיקס בקושי הייתי בבית. לצערי, לא הייתי מגדירה את עצמי כאם השנה. אני לא טיפוס אימהי, לא חובבת ילדים גדולה, קשוחה יחסית. אם הילדה תיפול אני לא אהיה מההורים שירימו אותה ויגידו לה 'אוי אוי אוי' כי היא קיבלה מכה קטנה".

לא היה לך קשה לפטר את הקניינים שעבדו מתחתייך אחרי תקופה קצרה כי לא היה בהם צורך יותר?

"לא, אני לא סנטימנטלית, אף פעם לא הייתי. אני לא יודעת אם זה טוב או לא. אני לא סנטימנטלית בקשר לכלום, לא כלפי אנשים, לא כלפי חפצים, סיטואציות או בתים. אני זורקת הכל. אני קשוחה. באחרונה גיליתי שיש אנשים שפוחדים ממני, וזה הצחיק אותי. אני לא רעה או ביצ'ית, אלא החלטית. כשאתה מנהל אנשים ואתה לא החלטי או קשוח, אז אנשים מזלזלים בך ולא לוקחים אותך ברצינות".

בעוד שבחברות רבות נשים תפסו תפקידי מפתח בתחומי השיווק והפרסום, תחום הסחר, שבו עוסקת כץ־שינובר, נשאר מחוץ לתחום וגם כיום חריג מאוד לראות נשים שמנהלות את התחום, שנחשב לגברי וכולל בעיקר משא ומתן מול ספקים. התופעה בולטת בעיקר בתחום רשתות המזון, שבו יש נוכחות מועטה מאוד של נשים בתחומי הסחר ובטח בעמדות בכירות. "כל הזמן חושבים שאני מנהלת השיווק ולא מנהלת הסחר. אני לא יודעת למה סחר נחשב לתחום גברי, כי לטעמי לאשה יש יתרון בו, כי לרוב אני יושבת מול גברים - ולגבר שיושב מול אשה יותר קשה להיות קשוח במשא ומתן".

ספקים אמרו לי שאת יודעת לשחק על המראה שלך.

"כל אשה וכל אדם בכלל צריך לנצל את היתרונות שלו. הפעמים היחידות שהרגשתי נחיתות במשא ומתן היו לא בקופיקס, אלא כשניהלתי את החנות של לוקה והייתי נוסעת לדרום תל אביב ופוגשת סוחרים מבוגרים. הרגשתי אז שהם לא מכבדים אותי כמו מישהו שווה וראוי שעומד מולם ומנהל משא ומתן, אלא ראו אותי כאשה נחותה. כיום אני לא נתקלת בזה, כי רוב המנהלים בחברות שאני עובדת מולם הם צעירים ומתקדמים יותר".

ממי קיבלת את האמביציה להצליח בעולם העסקים?

"אני חושבת שמאבא שלי. אמא שלי התחילה לעבוד באחרונה כמורה לפילאטיס, אבל לאורך השנים היא תמיד היתה זו שנמצאת בבית. בתור נערה לא היה לי כל כך דרייב להצליח, זה התחיל רק בשנים האחרונות. אבא שלי לא היה נוכח תמיד, אבל מאוד השפיע על החיים שלי. אם היינו עושים בעיות, אמא היתה אומרת שהיא תספר לאבא כשהוא יחזור הביתה. עם אבא שלי לא יכולת להיות להיות חצוף או מרדן, כי הבנת שאם אתה רוצה לצאת עוד פעם מהבית אתה צריך לחזור עד השעה שהוקצבה לך, אחרת לא תצא יותר. הוא ניהל אתנו יחסים של תן וקח - אם תגרום לנו להאמין בך אז נזרום אתך וניתן לך, אם לא - לא".

"להגיד על אבא שלי שהוא בא לדפוק אנשים זה בולשיט"

כץ האב הוא דמות צבעונית ושנויה במחלוקת בעולם העסקים: הדעות לגביו נחלקות בין אלה שאוהבים אותו עד כדי הערצה ורואים בו את מי שהביא למהפכת הורדת מחירים בתחומי הקפה והמזון, לבין אלה שמחכים לנפילת קופיקס מהיום שנפתח קרון הקפה הראשון, וטוענים שהמודל לא יחזיק מעמד ולא ייתן תשואה מספקת לזכיינים. בין היתר, נשמעו השערות כי כץ ייסד את החברה בשביל האקזיט, כפי שעשה אחרי שמכר את חלקו ברשתות כפר השעשועים והכל בדולר לרבוע כחול, אז בראשות דודי ויסמן. אחרי מכירת הרשתות מצבן הידרדר ואלון רבוע כחול הפסידה בגינן כספים רבים.

קשה לך לשמוע דברים קשים שאומרים על אבא שלך? למשל שדפק את דודי ויסמן, שהזכיינים לא מרוויחים מספיק או שהקים את קופיקס בשביל לעשות אקזיט?

"להגיד על אבא שלי שהוא ניסה לעשות כסף על אנשים ובא לעשות אקזיט - זה בולשיט. אבא שלי הוא לא אדם שינסה לדפוק אנשים, הוא אדם טוב, טוב מאוד. הוא עושה הרבה צדקה וחסד. הוא מכר עסק טוב לרבוע כחול, וזה שרבוע כחול לא ידעו לנהל אותו כמו שצריך ובעקבות כך הזכיינים הפסידו - זאת אשמתם ולא אשמתו. בסופו של דבר הכל מגיע מצרות עין ומקנאה, כי הוא לא עובר להם טוב בגרון. אבא שלי תמיד אומר את מה שהוא חושב, והוא לא תמיד הכי צנוע, ולא אחת הוא טופח לעצמו על השכם - ויש אנשים שלא יכולים לראות את זה. אבל להגיד שהוא ניסה לעשות על אנשים כסף ועשה על אנשים סיבוב - זה הכי רחוק מהמציאות בעולם. היו אינסוף אנשים שהוא נתן להם פריסת תשלומים בעבור חובות, ואנשים שהיו אתו בסכסוכים משפטיים קשים שכיום הם חברים ויושבים אצלו במשרד וחייבים לו את החיים שלהם".

איך זה לעבוד בחברה מעין משפחתית כשהבוס הוא אבא שלך?

"דבר ראשון, אני לא עובדת בחברה משפחתית, ודבר שני, הבוס הוא לא אבא שלי. קופיקס היא לא חברה משפחתית, ואף אחד במשרדים לא מהמשפחה שלי, חוץ מדודה שלי שעובדת בהנהלת חשבונות. חיים אהרון הוא מנכ"ל החברה. אבא שלי הוא יו"ר החברה, אבל הוא לא נמצא בקופיקס ביום־יום. הוא יושב במשרדים של קרן הגשמה בפתח תקוה, ואנחנו במשרדים של קופיקס בכפר סבא. הוא לא מנהל את קופיקס כעסק. הוא כן מתערב מדי פעם, אבל ממש לא ברמה השוטפת. פה ושם הוא יתקשר ויגיד לי לבוא או לעשות משהו, אבל אנחנו לא מדברים כל יום על העבודה וגם אם כן, מאוד בכללי".

אז מה בקופיקס זה את?

"הכל זה אני. כל המוצרים שבחנויות ובבתי הקפה זה אני, וגם פיתוח מוצרים חדשים. אני כפופה למנכ"ל, שדי נותן לי מרחב לעשות מה שאני רוצה, אבל אני מעדכנת אותו (בניגוד לה, אהרון לא שותף בחברה, עד"מ). אני גם מתעסקת בהרבה דברים מעבר לסחר: כל השילוטים בסניפים עוברים דרכי, הרבה מהדברים השיווקיים, נראות הסניפים, מוצרים, אני אישרתי את העיצוב של הסופרמרקטים. אני נכנסת למשרדים בחברה ומתעניינת ולוקחת על עצמי דברים כי אני מרגישה שזאת החברה שלי. אני חלק אינטגרלי בהכל".

היית מעורבת בהקמת סופר קופיקס?

"יו"ר קופיקס, גיל אונגר, בא עם רעיון להקים סופרקטים כמו רשת אלדי הגרמנית, שפרוסה בתוך השכונות ומציעה מחירים נמוכים באמצעות הצגת מותג אחד בלבד בכל מוצר ומינימום שירות. אבא שלי אמר שזה צריך להיות תחת הקונספט הקבוע של קופיקס של הכל ב–5 שקלים, גיל פחות רצה את זה, אבל בסוף כולם השתכנעו. ידעתי שיש כזה רעיון אבל באופן בסיסי בלבד, כי לפעמים שעובדים עם אבא שלי מקבלים מידע די מאוחר, ולא תמיד אני שומעת על הכל. נכנסתי לעניינים רק בישיבת הנהלה שבה היה צריך לקבל החלטה אם הולכים על זה ובאיזו קונסטלציה. אבא שלי היה כל הזמן בלחץ סביב השאלה אם זה יצליח ואם לעשות את זה או לא, ואני לא וכל הזמן הרגעתי אותו. מהרגע שנתנו אור ירוק לרעיון התחלנו לעבוד במרץ, התיישבנו על הרשימה של 700 המוצרים הנמכרים ביותר בסופרמרקטים לפי חברת המחקר נילסן, והתחלנו לעבור מוצר־מוצר ולהרים טלפונים לספקים כדי לסגור עסקות".

מה החזון שלך?

"אני לא ממש אדם של חזון, אלא אדם שחי את הרגע. אני פה ועושה מה שצריך הכי טוב. אין לי איזה חלום גדול, כי למען האמת כרגע אני די חיה את החלום. אני אוהבת לחיות את הרגע ולא לחשוב כל הזמן מה הדבר הבא, לפחות עד שאני ממצה".

מה את חושבת על מה שקורה כיום עם רשת מגה, שנמצאת בקשיים ותהליך הבראה קשה?

"זה מדהים, זאת מכה גדולה עבורם. אף פעם לא נעים לראות רשת שמתרסקת, אבל זה לא מפחיד אותי כמי שגם פועלת בענף הסופרמרקטים, כי אני מאמינה שאנחנו מבינים נכון יותר לאן המציאות הולכת. קופיקס כקמעונית מתנהגת באופן שונה ממגה ומרשתות מזון אחרות, ואני חושבת שזה מה שיעזור לנו להצליח. לדוגמה, באתי לספק ואמרתי לו שאנחנו לא מרוויחים הרבה על המוצרים שלו ושיעשה לנו הנחה, כי הוא מרוויח הרבה כסף על כל מוצר רק משום שמדובר במותג מוכר. הוא אמר שנגדיל את מגוון המוצרים שלו שאנחנו מוכרים ואז על חלק מהמוצרים נרוויח יותר ועל חלק פחות. אמרתי לו שאני לא יודעת איך הוא רגיל לעבוד עם הרשתות האחרות, אך אני לא אדפוק את הלקוח שלי באבקת מרק אבל אתן לו מחיר טוב על הקטשופ. אני לא עובדת בלתת לצרכן ליטוף בצד אחד ובעיטה בצד השני, גם אם הרשתות האחרות עובדות ככה. הספקים והרשתות הגדולות למדו לעבוד בשיטה עקומה".

אף שהיא מציגה תמונת מצב עצמאית ומרוחקת במידת מה מאביה, חייה העסקיים של כץ־שינובר היו שזורים מאז ומתמיד באלה שלו. לפני פרסום הראיון הוא אף פנה אלינו כמה פעמים כדי לברר מה ייכתב וניסה לגונן עליה, קשוחה ככל שתהיה. "אנשים חושבים שהיא ילדה של אבא, אבל היא ממש לא", הוא אומר. "יש בינינו מריבות וצעקות והיא לא מוותרת לי על כלום. היא האמינה בקופיקס יותר מכולם, כל פעם שרציתי להכניס שותף, היא לא הסכימה ואמרה שאני לא מאמין מספיק בעסק. היא הפוכה ממני: אני לא עושה את זה בשביל הכסף, היא כן. היא לא רוצה שניתן לאנשים אחוזים מהעסק כמו שאני נותן תמיד. אני יותר אסטרטג, אבל גם יותר קליל וחסר אחריות, והיא סוחרת. בשורה התחתונה, היא הכי קרובה אלי. היא מבינה עניין ועברה אתנו דברים בתקופות קשות שאפילו כסף למיץ לא היה לנו והיינו קונים תרכיז. אני שוכח שהיא הבת שלי. היא שווה לי".

"מסעדות שעובדות בשבת 
זאת כפייה חילונית"

כשיושבים פנים מול פנים מול כץ־שינובר קל לשכוח כי למעשה מדובר באשה דתייה, שגדלה עד גיל 7 בבני ברק, למדה בבית ספר דתי ולאחר מכן באולפנה לבנות בהרצליה, לא שירתה בצבא אלא עשתה שנת שירות, וגם בנותיה נמצאות במסגרות של חינוך דתי. רק כשהיא נשאלת על כך ישירות עולה נושא הדת. אביה, מנגד, מאוד מעורב בענייני שמירת השבת, היה בין התורמים למאבק לסגירת המכולות בשבת בתל אביב והקים את חברת שבת מנוחה, שמטרתה קידום שמירת השבת בישראל על ידי סגירת עסקים בשבת.

"אז מה אם אני הולכת עם מכנסיים ולא עם חצאית?", היא אומרת. "אני מנהלת אורח חיים דתי. אני שומרת שבת, שומרת כשרות. בתור אשה דתייה אני מעדיפה שהמקומות יהיה סגורים בשבת וכשרים, כי אם אני מסתובבת בתל אביב וכל המסעדות פתוחות בשבת, ובגלל זה אני לא יכולה לאכול בהן בשר - אז זאת כפייה חילונית".

את מדברת על כפייה חילונית, אבל למעשה קוראת לכפייה דתית.

"הרבה פעמים אני מדברת עם חברים לא דתיים והם ממליצים לי על 'מסעדה מעולה', ומאחר שהיא לא כשרה נמנע ממני לאכול שם. אני בעד סגירת עסקים בשבת, בעיקר מכולות וסופרמרקטים, כדי שלאנשים ששומרים שבת תהיה אפשרות שווה להרוויח ואדם ששומר שבת וסוגר את העסק שלו לא יפסיד כסף. במקרה של מסעדות שפתוחות בשבת אני לא אוכל שם, אבל שימכרו ויעשו מה שהם רוצים כי זה מקום בילוי. אבל במקרה של מכולות זה לא בילוי, ובן אדם יכול לעשות את הקניות שלו בשישי ולא בשבת. עם זאת, אני לא אדם פנאטי, לא אקום בבוקר ואלך להפגין ברחוב למען סגירת מקומות בשבת, אבל לא אעזור לממן עסק שפתוח בשבת. גם אבא שלי לא פנאט. הוא מסתכל על זה בקטע הקמעוני - האדם שהמכולת שלו סגורה כי הוא שומר שבת מפסיד לקוחות שהולכים למכולת השנייה בשבת, ולכן לא יבואו לקנות אצלו ביום ראשון. זה לא מגיע ממקום של כפייה אלא ממקום שאדם שכן שומר תורה ומצוות לא יפסיד מזה כסף".

מה את חושבת על כל מה שקורה עכשיו בנושא של אפליית נשים על רקע דתי?

"אני פמיניסטית מאוד. השבוע הוסמכו שש נשים להיות רבות אורתודוקסיות. הן מוסמכות לפסוק הלכות ולשמש כדייניות וזה שינוי משמעותי חיובי שחל במעמד האשה בחברה הדתית. אני מאוד בעד קידום מעמד האשה ובעיקר במגזר הדתי. כיום, יותר מתמיד, נשים במגזר החרדי יוצאות לעבוד והגברים נשארים בבית - ועדיין הנשים נמצאות במעמד נמוך יותר. זה שבמגזר הדתי אין אשה שהיא דיינית בבית דין זה ממש מקומם בעיני. מאחר שהמוסד הזה נשלט על ידי חרדים, הדרך שלהן חסומה. עם זאת, אני לא פעילה בקידום נושאים כאלה, כי אני לא רואה את עצמי כמובילת דעת קהל".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker