ניסנקורן וברוש מבזבזים את זמנם על שטויות

במקום לדלג מסכסוך לסכסוך ולעשות שרירים, ההסתדרות והעומד בראשה, וגם התעשיינים והעומד בראשם, צריכים להשקיע את מרצם בהיערכות לעידן חדש בשוק העבודה הישראלי

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים11
סמי פרץ

נשיא התאחדות התעשיינים, , ויו"ר ההסתדרות, , כינסו השבוע מסיבת עיתונאים בעניין נמלי ישראל ודרשו "שוויון". הקריאה לשוויון הקפיצה אותי. מה להם ולשוויון? מתברר שהתקדמות הממשלה ושר התחבורה, , בהקמת נמלים חדשים בבעלות פרטית לצדם של נמלי אשדוד וחיפה מלחיצה מאוד את עובדי הנמלים, ומשום מה היא גם גורמת לחידוש הברית בין ההסתדרות לנשיא התעשיינים.

ברוש כבר שימש בעבר נשיא התעשיינים, ובאחרונה נבחר שוב לאחר הפסקה של ארבע שנים. באחרונה הקים ברוש יחד עם חברה שתעסוק בשיווק גז טבעי למפעלים. עיני הוא יו"ר הקודם ופטרונו של היו"ר הנוכחי, ניסנקורן. אז מתברר שברוש וניסנקורן מנסים לבנות ברית חדשה כדי להכפיל את כוחם מול הממשלה, ומשום מה החליטו שהברית תושק במאבק על עניין שכבר הוכרע: הקמת נמלים חדשים באשדוד ובחיפה, לצדם של הנמלים הקיימים.

עובדי הנמלים חוששים שהקמת נמלים חדשים וחדישים תעניק עדיפות למתחרים הללו על פניהם, משום שהציוד בהם יהיה חדיש יותר, דרכי הגישה של רכבת וכבישים יהיו טובות יותר, ועומקם של הנמלים יהיה רב יותר (17 מטר לעומת 10 מטר של הנמלים הקיימים). העומק הוא עניין חשוב, מאחר שהוא מאפשר לאוניות חדשות וגדולות יותר לעגון ולפרוק סחורה בנמל החדש.

אבי ניסנקורן (מימין) ושרגא ברושצילום: אלירן רובין

הדעת נותנת שאם המדינה מאפשרת ליזמים להפעיל נמלים חדשים, ואף משקיעה בפרויקט כ-8 מיליארד שקל (עוד 2 מיליארד של ישקיעו היזמים), עליה לדאוג שהנמלים הקיימים לא יישארו מאחור ושתהיה תחרות בין שווים. השר כ"ץ כבר התחייב בעבר לדאוג כי הנמלים הקיימים "לא יהיו נכים". האם חזר בו? הבטיח סתם? מה גרם לברוש וניסנקורן להתארגן יחד פתאום?

קשה להבין איך הברית הזאת מקדמת את ענייניה של התעשייה. אכן, המסורת ההסתדרותית היא להישען על ועדי עובדים חזקים ובעלי שאלטרים, ומהם לשאוב את כוחה של ההסתדרות. ניסנקורן עושה שריר במאבק הזה כדי לשפר את מצבם של עובדי הנמלים במשא ומתן עם המדינה על זכויותיהם. אבל מה לברוש ולענייני הנמלים? הוא הרי אמור להיות גדול התומכים בתחרות בנמלים, כמי שמייצג תעשיינים שמשתמשים בשירותי הנמל וסובלים מחוסר היעילות וחוסר התחרותיות שם.

בדקתי שוב עם השר כ"ץ. אולי הוא חזר בו, ומרוב רצון לקדם את הנמלים הפרטיים החליט בכל זאת להשאיר את הנמלים הקיימים מאחור. כ"ץ מכחיש נמרצות: "העיקרון הידוע שנקבע הוא שהנמלים הקיימים לא יישארו נכים. העומק שלהם יהיה זהה לעומק של הנמלים החדשים, נשקיע בתשתיות שלהם, ואנחנו אפילו מדברים עם עובדי הנמלים על רשת ביטחון שתינתן להם אם הפעילות בנמלים תקטן".

כ"ץ נוקט גישה אגרסיבית ומעליבה משהו כלפי נשיא התעשיינים, וממאן להיפגש אתו ולהפוך אותו לצד בדיון הזה. הוא חש שהגיע להישג של הוצאת ההקמה של שני הנמלים לדרך לאחר זכייה של יזמים מהולנד ומסין, שגם יפעילו את הנמלים, ומציאת הפתרון למימונם מחוץ תקציב המדינה - בגיוס הון של חברת נמלי ישראל (חנ"י). אין לו עניין להכניס שותפים חדשים להישג הזה. אז זה עולה לו בעשיית שריר מצדם של ניסנקורן וברוש.

ואולם השרירים הללו מיותרים. הקמת הנמלים החדשים אמנם כרוכה בהשקעה גדולה, ואולי גם בסיכונים לביקושים נמוכים מדי לשירותיהם בשנים הראשונות, אבל, זוהי הדרך היחידה להבטיח תחרות ויעילות בשירותי הנמלים, שימשיכו להיות שערי הכניסה והיציאה ליותר מ-95% מסחר החוץ הישראלי בעשורים הבאים.

הבעיה העיקרית של הנמלים הקיימים אינה התשתיות, אלא דווקא עלויות עבודה גבוהות. על פי דו"ח של רשות החברות הממשלתיות, עובדי נמלי אשדוד וחיפה נמצאים בצמרת מקבלי השכר בחברות הממשלתיות, עם עלות שכר חודשית של 36–37 אלף שקל. זה יותר משכרם של עובדי הבנקים, חברת החשמל ורשויות ממשלתיות אחרות. השכר הזה לא הושג בתנאי שוויון, אלא בתנאי מונופול שידע ימים רבים של שביתות, סכסוכי עבודה והורדת שאלטרים. הקמת נמלים חדשים תגביר מן הסתם את היעילות בנמלים הקיימים, אבל גם תיצור הזדמנויות תעסוקה חדשות בנמלים החדשים.

הנטייה המיידית של ניסנקורן לצלול לתוך כל סכסוך עבודה במקום לראות את צורכי המשק ושוק העבודה - צפויה אך מדאיגה. החיבור שלו לברוש בהקשר זה מדאיג גם הוא. אם הם ישחיתו את זמנם על בריתות מיותרות במקומות שאינם דורשים את התערבותם, המשק ייצא נפסד פעמיים. גם כי הם מנסים לתקוע מקלות בגלגלים של מהלכים מחוללי צמיחה והורדת יוקר המחיה כמו הקמת נמלים, וגם כי הם מזניחים משימה ששניהם יכולים לתרום לה רבות: לסייע לבניית שוק עבודה מודרני ומשוכלל לעשורים הקרובים.

במקום לדלג מסכסוך לסכסוך ולעשות שרירים, ההסתדרות והעומד בראשה, וגם התעשיינים והעומד בראשם, צריכים להשקיע את מרצם בהיערכות לעידן חדש בשוק העבודה הישראלי - עידן טכנולוגי ותחרותי יותר, שמחייב בניית מערכי הכשרה מקצועית אקטיביים, הסכמי עבודה שיעניקו גם גמישות ניהולית וגם רשתות ביטחון לעובדים. אנחנו נראה כאן בשנים הקרובות הרבה עסקים ומפעלים שמתמודדים עם צורך להתייעל, ויהיו גם כאלה שייסגרו. מה יעשו העובדים שלהם? לאן יילכו? הם לא יכולים לבנות רק על ההסתדרות שתגן עליהם, כי במקרים רבים זה יהיה בלתי אפשרי. לעומת זאת, ההסתדרות והמעסיקים כן יכולים להיערך לעידן הזה וליצור כאן ברית שתשקיע בעיקר בבניית עקרונות לשוק עבודה מודרני. זהו תפקידם ותפקיד הממשלה.

נ.ב

נשיא המדינה, , לפני שבועיים על ארבעת השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית - חרדים, ערבים, דתיים וחילוניים - ואת הצורך של השבטים הללו לחיות כאן בשלום. בפועל, מתקיימים כאן הרבה יותר שבטים או תתי שבטים, ופוליטיקת הזהויות הזאת תמשיך להתקיים כאן בטווח הנראה לעין.

ריבלין ציין כי מחצית החברה הישראלית אינה משרתת בצבא, אלא נפגשת למעשה בשוק העבודה. אלא שגם בשוק העבודה יש הטרוגניות גדולה ומתקיימות בה שלוש כלכלות שונות: היצוא וההיי-טק, השירות הציבורי והחברות הממשלתיות והממשלתיות לשעבר (חברת חשמל, בנקים, כיל, אל על) וכלכלת כל השאר - בעיקר עובדים בשכר מינימום וקרוב אליו. ההבדלים בין שלוש הכלכלות תהומיים מכל היבט שהוא: שכר, השכלה, יציבות תעסוקתית, תנאים סוציאליים שמהם נגזרות היכולות לרכוש שירותי חינוך, בריאות, דיור וכו'. שם טמון המפתח לצמצום האי־שוויון וקירוב בין השבטים.

הצבא כבר אינו נתפש ככור היתוך כבעבר, בוודאי לא כשמחצית האזרחים אינם משרתים בו, ולכן שוק העבודה צריך להיות כזה, והוא יכול להיות כזה רק אם הוא ייבנה על יסודות חדשים שמעניקים הזדמנויות שוות בהכשרה מקצועית וקידום, מוביליות, אפליה מתקנת למגזרים שונים ורשתות הגנה לכל. לא רק לקומץ עובדים מסודרים כמו בנמלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker