איך קרה ששכר המנהלים התחיל לרדת?

התנפחות שכר המנהלים בשני העשורים האחרונים שיקפה דבר מהותי שעמד בבסיס המחאה ב-2011: התחושה שמשהו בשיטה כאן אינו הוגן

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים9

המפקח על הבנקים, דודו זקן, והמפקחת על הביטוח ושוק ההון, דורית סלינגר, הטילו השבוע פצצה: הם קבעו כי שכרם של יושבי ראש חברות פיננסיות כמו בנקים, חברות ביטוח וגופים מוסדיים יוגבל לתשלום קבוע ללא בונוסים שמותנים בביצועים. מטרת המהלך היא לצמצם את התמריץ של יו"ר לעודד את ההנהלה לקחת סיכונים מופרזים, ולאפשר לו לפקח טוב יותר על עבודת ההנהלה. זקן וסלינגר מעריכים שההוראה תביא להגבלת שכר היו"רים וליצירת נורמות שכר שיחלחלו לשאר הדרגים הניהוליים בארגון. האומנם?

רבים מבינינו מסתובבים בתחושה שהמחאה החברתית של קיץ 2011 היתה הבלחה חד־פעמית של מעורבות ציבורית שגוועה במהירות ולא השפיעה על חיינו. יוקר המחיה נותר בעינו, מחירי הדירות המשיכו לזנק, המע"מ עלה מאז ב–2% ותקציב הביטחון ששואב כל שקל פנוי ממשיך להעיק על תקציב המדינה ולהשאיר את ההוצאה על שירותים חברתיים נמוכה מדי. אבל זה רחוק מלהיות מדויק. הציבור אמנם מזמן קיפל את האוהלים מרחוב רוטשילד, כמה מראשי המפגינים כבר מזמן חובשים את ספסלי הכנסת, וראש הממשלה בתקופת המחאה עדיין מכהן בתפקידו, אך יש כמה תחומים שבהם חל שינוי. לא ענק, אבל בהחלט מורגש.

למשל שכר המנהלים. אחרי שנים רבות של זינוק חד ומתמשך בשכר המנהלים, הרבה מעבר לגידול בשכר הממוצע במשק, נרשמה באחרונה ירידה בשכרם. על פי ניתוח שערכה רו"ח קרן קיבוביץ, שותפה במחלקת התגמול של חברת הייעוץ BDO, ב–2014 הסתכמה עלות השכר הממוצעת של מנהל בחברות שנכללות במדד תל אביב 100 ב–3.22 מיליון שקל (268.6 אלף שקל בחודש), לעומת 4.55 מיליון שקל ב–2010 (379.3 אלף שקל בחודש) שהיתה שנת השיא בשכר המנהלים בבורסה. מדובר בירידה של 29% בארבע שנים. גם בהשוואה ל–2013 יש ירידה מתונה של 7%. הבדיקה של רו"ח קיבוביץ נעשתה על פי נתוני שכר של כ–350 מנהלים בכירים שכיהנו באותן חברות ב–2008–2014.

שכר המנהלים לא עמד במוקד המחאה, ואם היינו מבקשים מהמוחים להצביע על דרישותיהם באותו מועד, סביר להניח שזו לא היתה הדרישה הראשונה. אבל התנפחות שכר המנהלים בשני העשורים האחרונים שיקפה דבר מהותי שעמד בבסיס המחאה: התחושה שמשהו בשיטה כאן אינו הוגן. שיוקר המחיה גבוה מדי, שהשכר נמוך מדי (לא של המנהלים), שהפערים בין עשירים לעניים מתרחבים ושהסולידריות נעלמה. על בסיס התסיסה הזו קרו כמה שינויים פוליטיים ובהם עלייתן של מפלגות יש עתיד של יאיר לפיד וכולנו של משה כחלון, וגם, לרגע, היבחרה של ח"כ שלי יחימוביץ' ליו"ר מפלגת העבודה - תפקיד שהיא הספיקה לאבד מאז.

ליחימוביץ' יש מניות בכורה בתהליך שהביא להתכווצות שכר המנהלים. הצעת חוק שלה ושל חברי הכנסת מרינה סולודקין וחיים כץ (כיום שר הרווחה) מ–2010 היתה זו שהובילה לסדרת מהלכים שבסופו של דבר השפיעה על הורדת שכר המנהלים. הצעת החוק ביקשה ליצור זיקה בין שכר מנהלים ושכר עובדים זוטרים ולקבוע כי השכר הגבוה ביותר בארגון לא יעלה על פי 50 מהשכר הנמוך ביותר בארגון. באותו מועד היא נתפשה כהצעה רדיקלית וכהתערבות גסה בשוק החופשי, ובאמת, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנחרד מכך, הורה על הקמת ועדה בראשות שר המשפטים דאז יעקב נאמן שתבחן את הגבלת שכר המנהלים.

הוועדה הזו הולידה את תיקון 20 לחוק החברות שעשה קצת סדר באישור שכר המנהלים ודרש קביעת מדיניות תגמול ארוכת טווח הקושרת בין השכר לביצועים ומחייבת להביא בחשבון את זכויות המיעוט (משום ששכר גבוה נתפש כעוקף דיווידנד). התיקון הזה הביא בתקופתו של שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, להצעת חוק נוספת שעדיין לא אושרה, להגביל את שכרם של מנהלים בתאגידים פיננסיים ל–3.5 מיליון שקל בשנה, ומעבר לסכום זה לא להכיר בעלות השכר כהוצאה לצורך מס. שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, מתכוון לדחוף את הצעת החוק הזו ואולי אף להחריף אותה. דבר נוסף שדחף את שכר המנהלים כלפי מטה הוא המשבר בכמה מהקבוצות העסקיות של הטייקונים הגדולים, ובראשן אי.די.בי. בתקופות השיא של הפירמידות האלה חולקו משכורות ובונוסים ענקיים, והקריסה של חלק מהן, הסדרי החוב והתספורות למשקיעים אילצו את המנהלים שלהן להסתגל לתנאי שכר שהולמים את מצבם החדש.

קשה לקבוע איזו מהיוזמות האלה היתה או תהיה אפקטיבית יותר בריסון שכר המנהלים, אך ברור שכל מהלך מגביר את הלחץ ודוחף את השכר בחברות הציבוריות כלפי מטה. אבל זו לא ההשפעה היחידה של המחאה על השכר. השפעה אחרת, לא מבוטלת, היא בעניין יוקר המחיה. רואים זאת בירידה בשכרם של מנהלי חברות סלולר בעקבות הרפורמה בענף שהגדילה את התחרותיות וצימצמה את הרווחיות, וכך גם ברשתות השיווק שבהן גברה התחרות עקב המחאה. ללא לחץ תחרותי של ממש בענפים האלה לא היינו רואים ירידה בשכר המנהלים.

בעוד שהצעת החוק של יחימוביץ' יצרה זיקה בין שכר המנהלים לשכר העובדים הזוטרים, הרפורמות והפתיחה לתחרות יצרו זיקה אחרת בין שכר מנהלים לבין יוקר המחיה: הן מבצעות סימטריה מסוימת בין דרגת השוק החופשי שחווה הצרכן (מחירים, ניידות ושירות) לבין דרגת השוק החופשי שחווים המנהלים ביכולת למשוך שכר גבוה. מדובר במהלכים שמשלימים זה את זה וכל אחד מהם משרת בעיה שונה: הגבלת שכר המנהלים אמורה לפעול בכיוון של צמצום פערי ההכנסות במשק (ישראל היא בין המדינות שבהן הפערים הם מהגדולים בעולם המפותח), ואילו רפורמות תחרותיות פועלות לשיפור מצבו של הצרכן וליצירת איזון בין כלל בעלי העניין בחברה - בעלי מניות, עובדים, מנהלים ולקוחות. בשוק ההון יש עדיין הרבה מאוד חברות שבהן האיזון הזה אינו קיים, שהביצועים שלהן עדיין אינם מצדיקים שכר מנהלים גבוה ושתרומתן להגברת האי־שוויון עדיין גבוהה מדי. כך שלא כדאי להתלהב יותר מדי מהמגמה המשתקפת מהגרף המצורף, אלא לוודא שהתהליכים שהתחילו נמשכים ואינם נקודתיים או מקריים.

נ.ב

הטיפול של משרד האוצר ובנק ישראל בשכר של מנהלים בחברות פיננסיות בלבד הוא איתות חשוב לגבי מעמדה של המערכת הפיננסית בהשוואה לשאר הענפים. רבים ממנהלי הבנקים וחברות הביטוח היו רוצים שנתייחס לחברות שלהם כגופים פרטיים שפועלים בשוק החופשי ובתנאי תחרות. אבל זה לא נכון. הבנקים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות מנהלים כסף של הציבור, מגייסים כסף ציבורי, וכשהם קורסים - משלמי המסים הם אלה שמצילים אותם (כפי שראינו ב–2008 בארה"ב ואירופה, וגם אצלנו בשנות ה–80). 
חלקים רבים במערכת הפיננסית סובלים מחוסר תחרותיות, אם בשל מבנה המערכת ואם בשל רגולציה שמונעת תחרות של ממש (כמו בביטוחי המנהלים), ועל כן קשה לטעון שזהו שוק חופשי של ממש מנקודת מבטו של הצרכן. יש נימוק נוסף מדוע להתחיל את הגבלת השכר דווקא מהמערכת הפיננסית: הבנקים, חברות הביטוח והגופים המוסדיים הם ספקי מקורות כספיים, וככאלה יש להם עוצמה אדירה באישור תוכניות עסקיות של חברות ובהצבעות באסיפות כלליות על תנאי שכר בחברות הציבוריות. אם נכניס יותר שפיות לשכרם של ראשי הפירמידות הפיננסיות, זה עשוי לחלחל לשאר החברות הציבוריות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום