"המנהלת שלי במחזור היום" - הטריקים של חברות הביטוח נחשפים

"לחברות הביטוח יש מנטור שמלמד אותן איך לסלק תביעות" - עו"ד חיים קליר מספק סיפורים מסמרי שיער על התנהלות החברות מול הלקוחות

רותם שטרקמן
אסא ששון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים125

עו"ד חיים קליר הבעלים של משרד עורכי הדין המתמחה בתחום נזקי הגוף והרכוש, בן 60, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל אביב

עו"ד חיים קליר, אולי בעצם אנחנו אלה שמרמים את חברות הביטוח?

זה לא נכון.

מה לא, מנהלים בכירים בחברות הביטוח מספרים לנו שאנשים מתחמנים אותם.

על מה הם מסתמכים? אין לזה כל בסיס. אין על זה נתונים ואין אף מחקר שמצביע שיש מרמה בביטוח. האם יש רמאים? בוודאי, אבל העובדים בחברות הביטוח צריכים לזהות רמאויות, להוכיח אותן ולתבוע את מי שמרמה. אבל אין תביעות, אין כלום. וזה מרגיז, כי לפעמים גם השופטים נופלים באמירות כאלה.

מה הכוונה?

הטענות על מרמה לא מבוססות על דבר, רק על דברים נסיבתיים. למשל, היה לי תיק שבו היתה פריצה למפעל, והשופט דחה את התביעה שלנו בטענה שלא הגיוני שבמפעל השכן היה כלב שלא נבח כשהמשאית של הגנבים העמיסה את הסחורה. על זה הוא ביסס את כל פסק הדין.

חיים קלירצילום: אייל טואג

והוא באמת לא נבח?

ייתכן, לא הביאו את הכלב לעדות. אני נגד רמאים, ובוודאי שבאוכלוסיה של 8.5 מיליון איש יש רמאים, אבל לא הגיוני שאני כלקוח של חברות הביטוח אצטרך כל הזמן להוכיח שאני לא רמאי. התפקיד שלהן הוא להעסיק את האנשים הכי טובים וחדי העין, ולהגיש תלונה במשטרה אם עולים על רמאות.

השאלה היא אם זה הליך מעשי מבחינתן.

בוודאי, הן גם עושות את זה פה ושם. החוקרים שלהן עבדו במשטרה בעבר. הבעיה היא שכללי המשחק שלהן הם שהחולה הסיעודי שבא לקבל את מה שמגיע לו הוא רמאי - הם מניחים שהוא רימה כאשר רכש את הפוליסה ושהוא מרמה עכשיו.

ומישהו עוקב אחרי זה?

לא. הן יכולות לטעון מה שבא להן כי אף אחד לא בודק אם יש משהו בטענות שלהן. ואז מתחיל משפט ושומעים את הצדדים ומביאים עדים, ואחרי שנים ניתן פסק דין, ואז יש ערעור. לפעמים המבוטח מת ולפעמים הוא נשבר באמצע. ועל זה הן משחקות, כי אין להן מה להפסיד. רק למבוטח יש מה להפסיד.

תן דוגמה.

שני חבר'ה צעירים בנו סירה והיא נגנבה מהמעגן, ולבסוף נמצאה בלב ים עם נזקים. בית המשפט השלום קיבל את הטענות של חברת הביטוח שמבוססות על ראיות נסיבתיות, למשל, שהמבוטח התייעץ עם עורך דין אחרי הגניבה ולא התלונן מיד במשטרה. הוא קבע שהם רימו ושהספינה לא באמת נגנבה. בית המשפט המחוזי הפך את רוב הטענות של השלום.

עוד אחת.

היתה לי לקוחה שחלתה בסרטן, וכשהמחלה נסוגה היא לקחה הלוואה. כשהכריחו אותה לעשות ביטוח להלוואה לא שאלו אותה והיא גם לא הצהירה שהיא היתה חולה. כעבור ארבע שנים היא נפטרה, וחברת הביטוח טענה שהאשה רימתה. אבל הביטוח מכסה גם על מצב שבו אולי אנשים יהיו חולים. על זה אתה משלם פרמיה. בעלה זכה בסופו של דבר בתביעה. הם באים להעניש ולחנך באמצעות הביטוח. הסובלים העיקריים הם אנשים שאין להם זמן לריב בבית המשפט, אנשים שסובלים מאובדן כושר עבודה עם ביטוח סיעודי ועם צורך בתרופות מצילות חיים, או אנשים שנשרף להם העסק והם חייבים להשתכר.

אבל אין תקדימים שהן מחויבות להם?

יש פסק דין בעניין מועדון חברים של משחקי רמי וקלפים של אנשים מבוגרים שנשרף לפני שנים. חוקר הביטוח שאל את הבעלים על יריבים שהיו לו או סכסוכים, אולי מישהו רצה להתנקם בו. בתחילה הוא לא זכר. "מה, כל החיים לא הסתכסכת עם אף אחד?", שאל אותו החוקר. ואז הבעלים נזכר שלפני כמה שנים הוא פיטר עובדת שאמרה לו שהיא תתנקם בו, וגם הפרידה מהשותף הקודם לא היתה כל כך יפה.

נו, אז מישהו מהם שרף את המועדון.

מה פתאום. המשטרה בדקה ולא היה בזה כלום, כמובן. אבל חברת הביטוח טענה שהוא רמאי, כי לא דיווח על השותף שנפרד ממנו.

בית המשפט אכל את זה?

בשלום אמרו שלא היתה מרמה, חברת הביטוח עירערה למחוזי, ושלושת השופטים הפכו את ההחלטה. ביקשנו זכות ערעור לעליון, שקבע שהכל קשקוש. זה היה על מעט כסף, אולי 30 אלף שקל, אבל העלבון של הלקוח היה גדול - שבית משפט מחוזי בישראל קובע שהוא רמאי. בסופו של דבר הוא מת לפני שניתן פסק הדין בעליון.

אז מה התקדים?

שצריך ראיות. אתה לא יכול סתם להגיד שהלקוח רמאי. האם זה שינה משהו? לא. בהרבה מאוד תיקים הן ממשיכות לטעון שהלקוח רימה. ניסיתי להבין מאיפה האמירה הכללית הזאת ששליש מרמים, ואין לה בסיס, כלום. הן מטעות בכוונה, הן יודעות שזה לא נכון.

אתה הרבה שנים בתחום, יש שינוי או עלייה בחוסר הרצון לשלם?

כן. ב–15 השנים האחרונות הענף נהפך לריכוזי יותר. כיום יש חמש חברות ביטוח ענקיות - מגדל, הראל, כלל ביטוח, הפניקס ומנורה - שמאחוריהן עומדים חמישה טייקונים, שרוצים להרוויח כמה שיותר. הם שולטים גם בשוק הפנסיה, כלומר מנהלים כמעט טריליון שקל מכספי הציבור. זה כוח כלכלי עצום. בכל העולם ידוע שגוף כל כך גדול וחזק הוא גם מסוכן.

להרוויח זה לגיטימי, גם אתה רוצה להרוויח.

נכון, אבל בהגינות. אני לא מתיש את הלקוחות שלי, אני לא מונע מהם תרופות מצילות חיים, אני לא מושך אותם שנים. מנכ"ל ותיק של חברת ביטוח אמר לי פעם: "הדבר שאני לא רוצה הוא שיהיה פסק דין שיקבע שהתנהגתי שלא בתום לב. הדבר היחיד שיש לנו הוא השם שלנו, ואם ניפגע בתחום הזה - זאת בעיה". אבל זה היה מזמן, היו אז הרבה חברות והיתה תחרות.

ואין תחרות על הלקוח?

יש, אבל התחרות היא על למי יש מדיניות תביעות אכזרית יותר. התחושה היא שלחברות לא אכפת שיגידו עליהן שהן מתנהגות בחוסר תום לב, כי למבוטחים אין ברירה. הן קלטו שפרק הזמן שעובר מרגע רכישת הפוליסה עד לרגע שבו אתה זקוק לכסף הוא גדול, ואתה כבר לא יכול לבדוק או לזכור כמעט כלום. אתה גם לא יודע איזו חברה טובה יותר בתשלום תביעות. לכן אנחנו כמו עדר הכבשים של קדישמן, מתרוצצים ולא יודעים.

בסדרת כתבות שעשינו ב–TheMarker קראנו להן "מפלצות הביטוח".

מטריית הביטחון הסוציאלי צומצמה - סל הבריאות, שירותי בטחון הפנים, כוחות ההצלה, וקצבאות הביטוח הלאומי - הכל. הממשלה דוחפת אותנו לזרועות חברות הביטוח וכדי להציל את עצמנו ולשרוד אנחנו חייבים לרכוש ביטוחים פרטיים. במקרים רבים כמו בפנסיה, ברכב, בספורט ובמשכנתאות - הביטוח הוא חובה. זה עולה לנו 20%-30% מהשכר בכל חודש.

ביטוח סיעודי אינו חובה.

חולה סיעודי זקוק לפחות ל–15–20 אלף שקל בחודש, עובד זר מסביב לשעון ועוד, ויש בתי אבות שעולים 30 אלף שקל לחודש. מה תעשה? אתה חייב לעשות ביטוח בחברת ביטוח פרטית ואתה תלוי במי שעומד מאחורי חברת הביטוח שייתן את ההנחיות הנכונות. אתה קונה ביטוח כדי לסיים את חייך באופן מסודר, אבל אם לא משלמים לך זו פגיעה בכבוד האדם.

מדד שירות בביטוח דירה. מקור: משרד האוצר

ומה לגבי הפיקוח באוצר?

הפיקוח חלש מול תאגידי הביטוח שמנוהלים באופן מקצועני. הם גם מקיימים קשר שוטף עם הפיקוח ומטבע הדברים מתפתחים יחסי קרבה. בכל מקרה הפיקוח מודד נתונים טכניים, אין כמעט מדדים ונתונים על איכות התשלום. וחבל, כי אפשר לפתור את זה בקלות בכמה דרכים, למשל, לאלץ את חברות הביטוח לפרסם כמה הן משלמות למבוטחים נטו. למשל, ידוע שהשב"ן של קופת חולים מכבי מחזיר 95% מהפרמיות, וכך אתה אתה יודע שמכבי מערימה פחות קשיים ביורוקרטיים על המבוטחים שלה.

באגף שוק ההון במשרד האוצר דחו את טענותיו של עו"ד קליר: "האגף פועל בנחרצות להסדיר את שוק הביטוח בדגש על טובת הציבור. בנוסף, האגף פירסם מדד שירות אשר משווה בין חברות הביטוח באופן פשוט ואמין ומעודד תחרות בשוק. המדד מבוסס על נתונים כמותיים ואיכותיים, כמו שביעות רצון הלקוחות מהשירות שקיבלו".

וכמה משלמים בחברות הביטוח?

זו הבעיה, שאין נתונים. אנחנו יודעים כמה ברוטו משלמים על סילוק תביעות - כולל מומחים ועורכי דין. בביטוח בסיעודי הם מחזירים 33%, לפי נתוני האוצר. זה מצביע על מדיניות תביעות נוקשה מאוד. בארה"ב, בעקבות התיקונים של אובמה, צריכים להישאר לדעתי עם רווח של עד 20%, כלומר הם צריכים להחזיר 80% מהפרמיות ויש מקומות שאפילו 85%.

אז למה אצלנו לא מפרסמים את הנתון נטו?

המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, קיבלה את הטענה שזה סוד מסחרי.

מה לגבי תחום הרכב?

כנ"ל. המשטרה משמשת משרד רישום לחברות הביטוח, כי למעשה היא בכלל לא מחפשת את כלי הרכב שנגנבים. לחברות הביטוח יש המון טענות שנוגעות לאמצעי מיגון, אף שאין כל הוכחה שאמצעי המיגון חוסכים גניבות. בישראל הגניבות הן הרי לא של עוברי אורח, אלא מוזמנות לצורך חלקים, והמשחטות נמצאות מעבר לקו הירוק. יש הנחיה של משרד התחבורה שדגמים חדשים מתקנים עם חלקים מקוריים וחדשים, ולכן כמעט לא גונבים כלי רכב חדשים, כי המוסכים לא יכולים להכניס חלקי חילוף ישנים. מי יוצר את הביקוש לחלקי חילוף? המוסכים. ומי מחזיק במוסכי ההסדר? חברות הביטוח. החוק מחייב את חברת הביטוח להוכיח שהביאו בחשבון את הפרמיות כשהיו אמצעי מיגון שמצמצמים את הסיכון. כלומר, כשהסיכון יורד גם הפרמיה צריכה לרדת, אחרת מה הטעם במיגון. היה לי מקרה שבית המשפט חייב את חברת הביטוח לשלם לאדם מבוגר שנגנבו לו יהלומים שלא היו בכספת, כי חברת הביטוח לא הוכיחה שהיא גבתה פרמיה נמוכה יותר בגלל קיומה של הכספת. מקרה דומה היה לי כאשר ייצגתי נהג שיצא מהמשאית והשאיר אותה עם המפתח בפנים לדקה - והיא נגנבה. הוא זכה כי לא הוכח שהפרמיה יורדת אם לא משאירים את המפתח. רשלנות היא חלק מהביטוח. על זה אתה מבוטח. אדם נכנס לצומת באור אדום ויש תאונה, אז לא מגיע לו? הרי הוא עשה פשע, ובכל זאת מגיע לו. הוא אידיוט, אבל זה הביטוח. הם מביאים בחשבון בפרמיה שאנשים אידיוטים. גם בתחום הרכב שיטת מצליח פועלת. מציעים פרוטות בהתחלה: נניח שמגיע לך פיצוי של 8 מיליון שקל? אז הן מציעות לך 2 מיליון שקל.

מי החברה הכי גרועה?

זה תפקידה של המפקחת לקבוע. לי אין הוכחה ולכן איני יכול לומר, אבל יש לי תחושות ולפיהן אני ממליץ ללקוחות שלי. כשאתם שואלים על התנהלות גרועה, אני נזכר בסיפור על הילדה שנהרגה ועוד בשבעה באו נציגי חברת הביטוח להורים והחתימו אותם על 150 אלף שקל שיקבלו, במקום מיליון שהגיע להם.

הם לא מתביישים?

עובדי מחלקות הסילוק עוברים השתלמויות שבהן לומדים איך לעשות את זה הכי מהר ועם הנזק הכי קטן. בזמנו גם לא היו הרבה עורכי דין, אבל היום יש המון עורכי דין במחלקת התביעות. אז מה עורכי דין יודעים לעשות? להתעמת עם הלקוחות. יש להם גם מנטור שמלמד אותם איך לסלק תביעות ולנהל משא ומתן, ובקיצור - איך לא לשלם. התקשרתי אליו, אמרתי לו "בוא תלמד אותנו מה שאתה מלמד את חברות הביטוח". הוא העביר כאן שלוש הרצאות. זה היה מזעזע.

מה הוא אמר?

כל מיני דברים שפלים וקטנים. למשל, כשאדם מגיש תביעה אומרים לו מיהי הנציגה שאחראית על הטיפול בו. הם מדברים והיא נחמדה אליו, ואז אחרי שהיא מכירה את כל הפרטים ויש ביניהם קשר כלשהו היא נכנסת קצת לעניינים אישיים ואומרת לו, נניח, יש לי בר מצווה ואני עסוקה עכשיו, תן לי שבועיים ונדבר. הוא חושב שמטפלים בו, וכעבור כמה שבועות כשהוא מחפש אותה פתאום אומרים לו שהתיק עבר לנציג אחר, והוא צריך להתחיל הכל מההתחלה. יש עוד המלצות. למשל, מסלק התביעות צריך להגיד ללקוח שקצת עושה קשיים שיש לו "מנהל מטורף" או ש"המנהלת שלי במחזור היום, לא כדאי לך לדבר אתה", או "אתה לא רוצה את ההצעה שלי? אין בעיה, אני מעביר את זה לעורכי הדין החיצוניים של החברה, תתעסק אתם עכשיו שנים בבתי משפט".

מה לגבי משחקים עם התשלום אחרי שנסגרה התביעה?

גם זה יש. נניח שסוגרים עם הלקוח על פיצוי של 10,000 שקל, ואז שולחים לו כתב קבלה ושחרור עם תשלום על סך 8,500 שקל. יש להניח שחלק מהלקוחות לא יזכרו או לא ירצו להתחיל את כל התהליך מחדש, ויחתמו על ההסכם. המנטור הזה גם ממליץ לתת בונוסים לנציגים ש"פעלו ללא לאות להסדר בלי בית משפט", ואומר להם "לא להראות אף פעם פחד או חשש מבית משפט".

מצד שני, יש בזה היגיון. הרי הם חברה עסקית ולא אמורים לשלם כל מה שמבקשים מהם.

כשכולם אנשי עסקים, יש בזה היגיון, אבל חברות הביטוח מוכרות ביטוחים לאנשים רגילים מהמעמד הבינוני. המבוטחים חלשים, פוליסות הביטוח זהות, למבוטח אין יכולת מקצועית לבחון את התנאים, אין לו כוח מיקוח ובחוזי ביטוח ארוכים אין יכולת אפקטיבית לפרוש. למעשה, חברות הביטוח מנהלות "מסחרה" של איך לשלם הכי פחות ולא תהליך של בדיקה עניינית. אני אומר, יש תביעה? שלם כמה שמגיע. היה לי מקרה של נווט במילואים שנהרג במסוק צה"ל במלחמת לבנון השנייה. חברת הביטוח סירבה לשלם את ההלוואה שהם לקחו לשיפוץ הבית ובוטחה על ידה, בטענה שיש סעיף שאומר שהביטוח לא כולל טיסה לא סדירה. נתתי דוגמה לשופט: נניח שבא מסוק ולוקח קבוצה של חיילים ומטיס אותם לשדה הקרב, והוא היה נהרג, זה הרי מבצעי וזה מכוסה במסגרת הביטוח. התברר במשפט שהם שלפו פוליסה עם חריג של טיסה, ולא נתנו אותה ללקוח כשנחתמה העסקה. אבל אנחנו שלפנו פוליסה שלהם שבה אין חריג של טיסה. במייל ללקוחות כתבתי שאולי טוב למות בעד ארצנו, אבל לא להיות מבוטח בה.

בחו"ל זה אחרת?

זה הרבה יותר זול, שליש מחיר, אבל המפקח לא מרשה לחברות מחו"ל לעבוד כאן. החברות הישראליות מוגנות על ידי החוק, והשאלה היא אם זה הוגן. חמישה אנשים שולטים ב–90% מהשוק וגובים 84 מיליארד שקל בשנה בדמות פרמיות ביטוח, אז זה לא הגיוני שלא יכסו אדם שיוצא למלחמה שמגן גם עליהם. דווקא המוסדות הגדולים, הבנקים, מפעלי התעשייה הגדולים, מבינים שיקר לבטח, אז הם מבטחים בחו"ל. אבל מכיוון שלחברות הזרות אסור לעבוד כאן, הן מצאו תרגיל: הן עושות פייסינג, כלומר נעזרות בחברת ביטוח מקומית שמנהלת את התביעה מולם, וחותמים על מה שהם מכנים "פרונטינג פוליסי".

זה חוקי?

כן. ובכל מקרה המפקחת מעלימה עין.

ומה עם בתי המשפט? איפה הם כאן בכל הסיפור?

לדעתי, הם מותשים מהכמות. 30%–40% מהתביעות שמגיעות אליהם הן בענייני ביטוח. ברור שהצד החלש הוא המבוטח, כי יודעים שהוא לחוץ. אבל השופט לא מסתכל על התמונה השלמה, הוא רואה דרך חור המנעול את המקרה הבודד. יש גם שופטים שקשורים למנהלים של חברות ביטוח או לעורכי הדין שלהם בקשרי חברות או זוגיות.

חלק מהפתרון חייב לבוא ממערכת המשפט.

בתי המשפט חייבים להעניק פיצויים עונשיים בהיקפים גדולים, כמו בארה"ב. זה ירתיע הרבה חברות מלנסות את שיטת מצליח, למשל, להכפיל את הסכום שמגיע ללקוח. אם חברת הביטוח לא מסלקת את התביעה בצורה הוגנת, בית המשפט יכול לפסוק לטובת התובע מיליוני דולרים. אפשר לראות את זה יפה בספר "מוריד הגשם" של ג'ון גרישם, שעובד לסרט מצליח. מסופר שם על עורך דין צעיר שמתמודד עם חברת ביטוח עשירה ומושחתת, המיוצגת על ידי עורכי דין מהשורה הראשונה. הוא מבין שחברת הביטוח עושה עוול לחולה הלוקמיה הצעיר שהוא מייצג, והוא מחליט להילחם בה בבית המשפט.

בסך הכל תביעה בבית המשפט היא כלי טוב?

חברות הביטוח משחקות על הקצה בכל תיק. את רוב התביעות הסיעודיות הן משלמות מיד אחרי שמוגשת תביעה לבית משפט, כשהן מבינות שלא יוותרו להן. בשלב ראשון הן דוחות, אחר כך מתמקחות ואם הן רואות שאתה נחוש - הן מוותרות. היתה לי לקוחה שהיתה צריכה לעבור ניתוח לייזר בעיניים. הם אמרו שזה לא מכוסה, אני אמרתי שזה כן מכוסה, בסוף הם שילמו אחרי שנה וחצי ואחרי שהיא כמעט התייאשה. היא קיבלה 500 שקל הוצאות. אז מה הם הפסידו? כלום. רק מרחו את הלקוחה.

היה לי לקוח שהיה צריך תרופה לכליות, הם לא נתנו לו, ואחרי תקופה הוא נאלץ לעבור ניתוח קשה. הגשנו תביעה בטענה שהם ניהלו את העניין שלא כדין, ובסוף הם שילמו 1.5 מיליון שקל - אבל בתנאי שלא נחשוף את שמה של חברת הביטוח. ההפסדים האלה לא מטרידים את חברות הביטוח, כי שם מסתכלים על המסה - הם דוחים הרבה מבוטחים ובסוף אחד מקבל 1.5 מיליון שקל, אז לא נורא.

הן גם מסתירות חלק מהזכויות של הלקוחות שלהם?

בוודאי. חולים נכנסים לפעמים למצב סיעודי מבלי שהם או משפחתם יודעים שיש להם ביטוח. זה היה צריך לקפוץ במחשב של הרופא המטפל, שהיה מעדכן את החולה ואת משפחתו, אבל זה לא קיים אצלנו. גם אין להן חובה למצוא אותך, והן עושות ים של כסף רק מזה. זה אפילו יותר חמור, כי אם אדם שעבר תאונה פונה לחברת הביטוח לקבל את המגיע לו על אובדן כושר עבודה, ויש לו ביטוח נוסף באותה חברה, נניח תאונות, לחברת הביטוח אין חובה להודיע לו על כך. פתאום אנשים מגלים, אבל את הפרמיה הם ממשיכים לגבות בהוראת קבע. במסגרת תיק שניהלתי בעבור אלמנה עם ארבעה ילדים, נחשפה בפני התכתבות פנימית של חברת הביטוח שבה היה כתוב "יש להקשות על משרד קליר...יש ללקוח כיסוי לתאונות אישיות בסך 350 אלף שקל, כיסוי שנכון יהיה להצניע כי הוא אמור להתיישן".

מה זאת אומרת "להתיישן"?

זו גם בעיה, כי הציבור יודע שהתיישנות ברוב המקרים המשפטיים היא של שבע שנים, וכאן התיישנות היא רק של שלוש שנים. אני מרצה לפעמים בפני סוכני ביטוח, ואפילו הם לא יודעים שיש התיישנות של שלוש שנים. יש מקומות שההתיישנות קצרה יותר, למשל יש תקנונים שקובעים שאתה חייב לפנות לקרן פנסיה על נכות ומוות של בן משפחה תוך שלושה חודשים, וערעור צריך להגיש תוך 45 ימים. היה מקרה של אשה שבתה נהרגה בפיגוע והיא לא היתה מסוגלת לפתוח את המסמכים של הבת. כעבור חמש שנים הבן התחתן, והוא בא עם הכלה הביתה. היא זיהתה את הפוליסה. חברת הביטוח אמרה שהתיק התיישן ובית המשפט לא קיבל את הטענה, אבל אם זה לא היה פיגוע אני לא יודע מה היה.

כל חברות הביטוח דומות בעניין הזה?

יש דמיון רב. כל הניסוחים בפוליסות זהים, אפילו את הפסיקים הם לוקחים אחד מהשני. כלומר, זה לא רק ריכוזי - גם הכל מועתק אחד מהשני. אין לך אמצעי להתווכח כלקוח ואין תחרות על טיב המוצר. באחת ההרצאות שלי בפני שופטים, הצגתי להם סיפור על גידול במוח. בפוליסה שנמכרה יש כיסוי מפני גידול שפיר במוח שמסכן חיים, אלא שעם כל החריגים שהם כתבו לסעיף הזה - אף חולה לא יוכל לקבל פיצוי. אתה צריך לבוא עם 20 רופאים, וגם אז לא תנצח. זה מצב שבו החריגים מרוקנים מתוכן את הכיסוי. במקרה הזה המבוטחת נפלה על השופטת אריקה פריאל, שאמרה לחברת הביטוח - תציגו בפני מקרה אחד שבו שילמתם את הסעיף הזה, ואני מוציאה אתכם בלי פיצוי. הם לא הביאו. בערעור למחוזי הצדדים הסכימו על הפיצוי הכספי, אבל בתנאי שיימחק פסק הדין של בית משפט השלום. משפטית זה כמובן לא בוטל, אבל מבחינה שיווקית הם יכולים להציג את העניין כניצחון.

למה המחוזי שיתף פעולה עם זה?

כי הם רוצים ללכת הביתה והם רצו לסגור עניין וכי הלקוחה היתה זקוקה לכסף. מה מקומם? שהתברר שזה בכלל ניסוח של המפקח על הביטוח מתוך חוזר מחלות קשות. הוא מוציא טיוטה, הם מביאים סוללה של רופאים, והוא מאשר להם - אולי בגלל חוסר תקציב, אבל זה אבסורד. אין מי שישמור על האדם הקטן.

מה דעתך על התפתחות תחום הזכויות הרפואיות?

מצד אחד זה טוב, כי זה יוצר שיח על זכויות של אנשים כלפי חברות הביטוח וביטוח לאומי, וזה נושא שחייבים לעסוק בו. הם לימדו אנשים שצריך להילחם על המגיע להם. מצד שני, גם הם עושים דברים נוראיים. לקוח שחלה בסרטן בא אלי לבדוק מה מגיע לו. אמרתי לו שהוא לא צריך עורך דין ושהוא יקבל את כל מה שמגיע לו מביטוח לאומי בלי בעיה. הוא חשב שאני לא רוצה לייצג אותו והלך ללבנת פורן. הם החתימו אותו שם על הסכם שמבטיח להם 18% ממה שיקבל. ארבעה חודשים אחרי זה הוא מת, ועכשיו דורשים מהבן שלו 230 אלף שקל. אני בהתדיינות משפטית מולם.

אתה מייצג חברות ביטוח?

לא, לא. עד לפני 15 שנה ייצגתי אותן, אבל לא יכולתי יותר.

מה שבר אותך?

מקרה של עורך דין שחלה בפרקינסון, ובמשך עשר שנים החזיק מעמד והמשיך לעבוד, ואז התפרק פיזית. הוא הגיש תביעה על אובדן כושר עבודה, והם שלחו חוקר שיצלם אותו. אנחנו יודעים שאנשים מסרבים להודות במצב הבריאותי הקשה שלהם, אז עורך הדין הזה הבטיח לחוקר - שהציג את עצמו כלקוח -- שהוא ייצג אותו. היה ברור שהוא לא מסוגל לעבוד, אבל התביעה שלו נדחתה. אני אמרתי: "חבר'ה, אני יודע שהוא לא מסוגל לעבוד. אני מכיר אותו". הם לקחו עורך דין אחר וזכו. מאז אנחנו לא מייצגים חברות ביטוח. יום אחד צילצל אלי מנכ"ל חברת ביטוח ואמר לי שהוא רוצה שאייצג אותם. אמרתי לו: "אתה הרי יודע שאני לא מייצג חברות ביטוח". הוא אמר לי: "אנחנו עכשיו המבוטחים". היה איזה עניין בלונדון שמבטחי המשנה לא רצו לשלם להם. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שטסתי במחלקת עסקים. כשיצאנו החוצה אחרי שהשלמנו את המשא ומתן אתם, הוא אמר לי: "תראה איזו כמות של שטויות הם טענו - איחרנו בדיווח, לא דיווחנו על משהו, כל מיני קשקושים, אבל מהותית ברור שאנחנו צודקים". אמרתי לו: "אתה יודע? ככה בדיוק מרגיש מבוטח שרב אתכם".

זה שינה אצלם משהו?

לא.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker