המיליארדר שעשוי להיות האיש הכי חשוב במשק הישראלי - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המיליארדר שעשוי להיות האיש הכי חשוב במשק הישראלי

אחרי שרכש מנוחי דנקנר את כלל תעשיות ושילם על כך מחיר גבוה, המיליארדר הרוסי־אמריקאי לן בלווטניק מהמר על ערוץ 10 ומקווה כנראה להשיג דרכו יוקרה, כוח והשפעה על פוליטיקאים ■ בניגוד ליוסי מימן ורון לאודר, הוא לא מתכוון להפסיד כסף

4תגובות

השבוע, אחרי משא ומתן שנמשך עד הדקה ה–90 + זמן פציעות ממושך, נחתמה סוף־סוף עסקת ערוץ 10. ביום שלישי בבוקר הוציא מנכ"ל הערוץ, יוסי ורשבסקי, מייל לעובדים עם הכותרת "סוף־סוף עשינו את זה - ההסכם מסדיר את עתיד ערוץ 10 ל–15 השנים הקרובות", כתב במייל. ואולם גם אז העסקה לא היתה סגורה סופית, מכיוון שעדיין לא נפתרה בעיית הערבויות מבנק לאומי. הבנק ביקש שיפוי ל–11 מיליון דולר ערבויות שהוא מעמיד, למקרה שהעסקה לא תצא לפועל. רק ביום שלישי אחרי הצהריים, אחרי עוד סבב של לחצים ודיונים, נפתרה הבעיה כאשר הרשות השנייה התחייבה שלא תחלט ערבויות אם העסקה עם קבוצת RGE לא תתבצע.

כל העניין עשוי להיראות מהצד כהתנהלות סבירה, אם לא מביאים בחשבון שאחד משלושת הבעלים של RGE הוא המיליארדר לן בלווטניק, יהודי המתגורר בלונדון וניו יורק, שלפי ה"סאנדיי טיימס" הבריטי הוא האדם העשיר בממלכה המאוחדת, אפילו יותר מהמלכה. לפי מגזין "פורבס" האמריקאי, הונו נאמד ב–21 מיליארד דולר - מקום 41 ברשימת המיליארדרים העולמית. את רוב הונו עשה בזכות עסקים שונים בתחום האנרגיה והכימיקלים.

לפני קצת יותר מחודש, בעת שהמגעים על ערוץ 10 היו בשיאם, פורסם שבלווטניק קנה דירה בשדרה החמישית במנהטן, מול הסנטרל פארק, תמורת 77 מיליון דולר, דירה המצטרפת לאחוזת הענק ברחוב קינגסטון בלונדון, היקר ביותר בבריטניה, שם יש לו בית בשווי של יותר מ–300 מיליון דולר. מלבד זאת יש לו בתים ברוסיה ונדל"ן ומלונות יוקרה במקומות שונים בעולם.

"ככה הוא", אומר ישראלי המכיר את בלווטניק, "זה לא שהוא מעורה בפרטי הפרטים של עסקה כמו ערוץ 10, אבל האנשים שלו יודעים שצריך להשיג את העסקה הטובה ביותר. הוא מיליארדר גדול, אבל יכול להתקמצן על כל מיליון וגם לא לעשות עסקה בגלל מיליון או שניים, כי ירגיש שדפקו אותו. ככה הוא מתנהל, ככה הוא גם מגדיל את ההון שלו כל הזמן. ייתכן שדרך ערוץ 10 הוא רוצה להשיג השפעה על פוליטיקאים או שווקים אחרים בישראל, אבל הוא גם רוצה להרוויח, או לפחות לא להפסיד. זה אדם ששונא להפסיד".

via Bloomberg

באופן רשמי, RGE שייכת לשלושה בעלים באופן שווה - בלווטניק, איש העסקים אודי רקנאטי והמפיק וסוכן השחקנים אביב גלעדי, לשעבר מבעלי זכיינית ערוץ 2 רשת. מי שצפוי להיות כעת יו"ר הערוץ הוא מודי פרידמן, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 וכיום מנכ"ל RGE .RGE פועלת במשך שנים בשוק התקשורת הישראלי דרך בעלות על ערוצי ילדים, ערוץ הספורט ולשעבר ערוץ 8.

מבחינה חוקית, בלווטניק אינו יכול להיות בעל השליטה בערוץ, מכיוון שאינו אזרח ישראלי - ובעל השליטה בערוץ חייב להיות אזרח ישראל. אבל לכל מי שמעורב בעניין ברור שאלמלא הכיסים העמוקים של בלווטניק, RGE לא היתה מעזה להיכנס לעסקה בערוץ, שעד להבראתו בשנה האחרונה גרם להפסדים של קרוב ל–1.3 מיליארד שקל לבעלי המניות הקודמים, ובעיקר ליוסי מימן. בלווטניק, שב–2008 כמעט רכש את "מעריב", החליט הפעם ללכת על העסקה. לדברי מקור ישראלי שמכיר אותו היטב, לא רק שיקולים כלכליים עומדים כאן. "במהות, תופעת הגביר שבא לעיירה לא השתנתה מימי רוטשילד עד ימינו. בא הגביר, משקיע ותורם - ורוצה לקבל הכרה", הוא אומר.

"גם ביזנס, גם פלז'ר"

בלווטניק, 58, נחשב לאיש עסקים אמריקאי קלאסי: נחוש, אסרטיבי, קשוח. אחד שיודע לפנק את המנהלים שלו במשכורות ובצ'ופרים, ומצד שני להילחם ביריבים עסקיים בבתי משפט עד זוב דם. בעולם הוא מפורסם הרבה יותר מאשר בישראל. כאחד מעשירי תבל הוא חבר של רבים בצמרת העסקים והפוליטית. אחד מהחברים הקרובים אליו ביותר הוא שגריר ישראל בווינה, עו"ד צבי חפץ. מקורב נוסף הוא אבי פישר, יו"ר חברת כלל תעשיות, שהביא אותו להשקעה הראשונה המשמעותית שלו בישראל - בכלל תעשיות.

נטייתו הפוליטית של בלווטניק אינה ברורה. מצד אחד, חברים ישראלים מתארים אותו כליברל בדעותיו, דבר שמשייך אותו לאגף השמאלי של המפה הפוליטית; ומצד שני, לדברי מקור ישראלי המכיר אותו, בכל הנוגע לפוליטיקה ישראלית הוא "עומד במרכז". במקומות שבהם בלווטניק מתגורר - ארה"ב ובריטניה - הוא תרם לשתי המפלגות היריבות (שמרנים ולייבור, דמוקרטים ורפובליקאים), דבר שמעיד שהוא אולי אכן באמצע. בין היתר, בלווטניק תרם במשך השנים לפוליטיקאים מפורסמים בארה"ב כמו הילרי קלינטון, ג'ון קרי, ג'ו ביידן, ג'וזף ליברמן מהצד הדמוקרטי; ולג'ון מקיין, ג'ורג' וו. בוש ומיט רומני מהצד הרפובליקאי. ככל הידוע עד כה, אין לו קשרים מיוחדים עם פוליטיקאים ישראלים.

Getty Images

בלווטניק, שנפגש לפני שלושה שבועות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע העסקה המתגבשת בערוץ 10, מעסיק אצלו את המזכיר הצבאי לשעבר של נתניהו, האלוף במיל' יוחנן לוקר, שגם אחיו, הראל, עבד אצל נתניהו עד לאחרונה, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.

"בחו"ל הוא דמות ידועה מאוד", אומר איש עסקים ישראלי העובד בעיקר עם משקיעים מחו"ל. "פעם היו מגיעים לכאן כל מיני יהודים שיצרו את הרושם כאילו הם באמת גדולים בעולם, אף שלא היו כאלה. בלווטניק הוא באמת שחקן גדול בעולם". לדברי אדם שמכיר אותו היטב, אביב גלעדי ומודי פרידמן הם אלה ששיכנעו את חברם המיליארדר ללכת על ההשקעה. ואולם ההחלטה הזו גם התיישבה עם הנטייה של בלווטניק בשנים האחרונות, הן כמשקיע והן כפילנתרופ, להשקיע בתחומי הבידור והמדיה. זאת הסיבה שלפני ארבע שנים רכש את חברת התקליטים השלישית בגודלה בעולם, וורנר מיוזיק, תמורת 3.3 מיליארד דולר; ושבאוגוסט 2014 תרם 20 מיליון דולר לאוניברסיטת תל אביב, וחלק מההשקעה נותב לחוג לקולנוע.

"זה לא שהוא שוכח את הצד העסקי", אומר אחד מחבריו בישראל. "הוא נכנס לערוץ 10 רק כשהערוץ מאוזן, וזה גם משתלב טוב עם הפעילות הנוכחית של RGE - האולפנים שיש להם והערוצים בכבלים, שאת התוכן שלהם אפשר לשלב עם ערוץ 10. אבל כאיש עסקים, כל התחום הזה הוא יותר בשביל הנשמה, דרך לתעל את התשוקה היצירתית שלו לעיסוק בתחומי המדיה והתקשורת. אפשר לקרוא לזה, אם רוצים, ביזנס אנד פלז'ר".

חבריו מתארים את בלווטניק כצנוע, במובן זה שאינו רודף פרסום, אך בד בבד אדם שהכבוד האישי חשוב לו מאוד. אם משהו ממש מקפיץ אותו מהכיסא, זו המלה "אוליגרך". "כשכותבים שהוא רוסי, הוא חוטף ג'ננה", אומר אחד מחבריו. "בגיל 21 הוא הגיע לארה"ב מרוסיה, ואת כל הונו עשה בדרך האמריקאית - דרך חינוך טוב שקיבל באוניברסיטאות יוקרתיות ועבודה קשה. החלום שלו היה להיות אמריקאי, לא להיות מיליארדר". מנגד, אנשים שעבדו עמו סבורים אחרת. "כשהוא הגיע לאחד הביקורים בישראל, ראיתי איך בסביבה שלו ממש מתייחסים אליו כמו אל מלך", אומר ישראלי שעבר אתו.

קם - נופל - ושוב קם

בלווטניק אכן אינו אוליגרך במובן הקלאסי של המלה. הוא היגר בגיל צעיר לארה"ב, ואת תאגיד הענק שלו, אקסס אינדסטריז, הקים ב–1986 כעסק קטן להשקעות בתחום הנדל"ן. ב–1991, כאשר בריה"מ התפרקה, היה כבר אזרח אמריקאי זה עשר שנים, בעל עסק משלו, עם תואר שני במדעי המחשב מאוניברסיטת קולומביה ותואר שני במינהל עסקים מהרווארד.

את הונו המשמעותי צבר בשנות ה–90 ברוסיה, בהשקעות בחברות ממשלתיות שהופרטו, שם נעזר בחברו הטוב מימי הלימודים במכון להנדסת תחבורה במוסקבה, ויקטור וקסלברג. השניים למדו במכון בסוף שנות ה–70, ממש לפני שבלווטניק היגר עם הוריו לארה"ב. וקסלברג הציע לחברו היהודי, שכבר יכול היה אז ללוות כספים מבנקים בארה"ב, להיכנס כשותף לחברת רנובה שהקים, שרכשה כמה חברות ממשלתיות בתחום הנפט והאלומיניום. בזכות הקשרים הנכונים של וקסלברג בממשל החדש ברוסיה, ההשקעות האלה התגלו כהצלחה גדולה. עסקי הנפט התגלגלו לחברה בשם TNK, שב–2003 מוזגה עם ענקית האנרגיה הבריטית BP. ב–2013 נמכרה השותפות הזו לחברת רוזנטוף הממשלתית ברוסיה, תמורת 55 מיליארד דולר.

טס שפלן

השקעה מצוינת אחרת של בלווטניק ווקסלברג היתה בחברת האלומיניום סואל, שבאמצע העשור הקודם מוזגה לתוך חברת רוסאל בבעלות האוליגרך אולג דריפסקה ותאגיד גלנקור, ונהפכה ברבות השנים ליצרנית האלומיניום הגדולה בעולם. וקסלברג, אגב, נחשב עד היום לאחד ממקורביו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

ב–2005 נכנס בלווטניק לעסקת ענק שהתבררה בהמשך כמשבר הגדול של חייו - שממנו יצא להצלחה גדולה נוספת. הוא רכש אז את יצרנית הכימיקלים והפלסטיק הבינלאומית באזל תמורת 5.7 מיליארד דולר, בעסקה ממונפת, וההון שהביא מהבית היה 1.1 מיליארד דולר בלבד. כעבור שנתיים רכש בלווטניק את החברה האמריקאית ליונדל, ומיזג בין שתי החברות. גם כאן זו היתה עסקה ממונפת, ובאזל רכשה את מניות ליונדל בסכום של 20 מיליארד דולר. כך נולדה חברת ליונדל־באזל, חברת הכימיקלים השלישית בגודלה בעולם.

שנה לאחר מכן התברר ההימור הגדול של בלווטניק כמסוכן מאוד, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, דבר שעצר את ההזמנות מצד לקוחות. בנוסף, הוריקן אייק גרם לסגירה זמנית של מפעלי החברה בטקסס, דבר שרק החריף את המשבר. ב–2008 נאלצה ליונדל־באזל לפטר כ–2,500 עובדים, כ–15% מכוח העבודה, ובתחילת 2009 הגיעה החברה לפשיטת רגל.

"זו היתה חוויה שלעולם לא ארצה לחזור עליה. זה היה רגע אפל באמת", אמר בלווטניק בכתבה שפורסמה ב"פורבס" באוגוסט 2014, על התהפוכות שעברה החברה בעשור האחרון. באופן אישי הפסיד בלווטניק לפחות 1.2 מיליארד דולר, וכיום עדיין מתנהלות נגדו תביעות מצד נושים של החברה.

ואולם בלווטניק הצליח לצאת מהמשבר. אנשי עסקים אחרים אמנם השתלטו על ליונדל־באזל, אבל אחרי שהחברה עמדה על רגליה הצליח בלווטניק, בכמה עסקות פרטיות עם נושים, לאסוף מניות. כיום, תחת בעלי שליטה אחרים, הוא מחזיק כ–16% מהחברה, השקעה ששווה, על פי "פורבס", כ–10 מיליארד דולר. "אני מרגיש צודק וגאה בהחלטות ההשקעה שלי", אמר בלווטניק ל"פורבס", "השאלה היא אם המזל ימשיך להאיר לי פנים".

הסתבכות עם חבר פרלמנט רוסי, קלצ'ניקוב ועוזרת פיליפינית

ואולם לצד ההצלחות העסקיות המסחררות של השנים האחרונות - עליית מניית באזל־ליונדל ומכירת TNK־BP - בלווטניק נאלץ להתמודד בבית המשפט בניו יורק עם תביעות מהעבר, הנוגעות לעסקים של בלווטניק עם וקסלברג ברוסיה בתחילת העשור הקודם.

תביעה אחת היא של חברת נורקס הקנדית, על סך מיליון דולר, בטענה שבלווטניק ושותפו, בעזרת אלימות ושחיתות, גרמו לצמצום דרמטי בחלקה של החברה בשדה נפט במערב סיביר. מדובר בחברת ZAO Yugraneft, שבזמן ההוא היתה שווה 500 מיליון דולר ובבעלותה שדה הנפט. במארס 2011 הגישה נורקס את התביעה בניו יורק, אך כמה ערכאות משפטיות דחו את התביעה מטעמים של אזורי שיפוט. בספטמבר 2014 אישר בית המשפט הגבוה של מדינת ניו יורק את קיום התביעה שם, החלטה שעליה בלווטניק ושותפו מערערים.

שוקה כהן

בתביעה נטען כי ביוני 2001 נכנס אדם לבוש מדי צבא וחמוש ברובה קלצ'ניקוב למשרדי החברה הרוסית, והשתלט על המשרדים. לפי התביעה, הוא עשה זאת בשליחותם של בלווטניק ווקסלברג, שביקשו להשיג שליטה על המשרדים, כדי לצמצם את חלקם של השותפה הקנדית. במקרה אחר נטען בתביעה ששני המיליארדרים שיחדו פקידים רוסים כדי לזכות בהליך משפטי שהתנהל בין נורקס לבין החברה הרוסית, שבו ירד חלקה של נורקס מ–60% ל–20%. בתביעה נטען שחברת האם, BP־TNK, הרוויחה מהמזימה. בלווטניק ואנשיו הכחישו בתגובה את כל הטענות וטענו שמאז 2002 מחפשת החברה מקומות לתבוע אותם, לאחר שנכשלה במקומות שונים.

הליך משפטי אחר נוגע לחבר הפרלמנט הרוסי ליאוניד לבדב. כמה חודשים לאחר עסקת המכירה של BP־TNK מ–2013, הגיש לבדב תביעה נגד בלווטניק ווקסלברג, בטענה שהוא זכאי ל–2 מיליארד דולר מכספי המכירה. לפי התביעה שהגיש, ב–1997, כשהוקמה TNK, היו אמורות להיות לו שליש מהמניות, אך בהסכם בין הצדדים שנחתם בניו יורק ב–2001, סוכם שיהיה לו 15% מהחברה, ואילו שני השותפים האחרים יחזיקו 85%. לטענת לבדב, בלווטניק לא חתום על ההסכם הזה מכיוון שעזב את העיר ברגע האחרון לפני חתימת החוזה, והוא עצמו נאלץ לחזור לרוסיה. לבדב הציג הוכחה לכאורה למעורבותו של בלווטניק - מסמכים על חברת אוף־שור שהחזיקה את המניות של השלושה, והפיקה שטרי חוב כביטחונות לתשלומי דיווידנד לבעלים.

בלווטניק דחה את הטענות, ודוברו טען אז שמדובר שבטענות כוזבות ובניצול ציני של מערכת המשפט האמריקאית לצורך תביעה. בלווטניק ווקסלברג הגישו תביעה בניסיון להעביר את ההליך המשפטי ללונדון, ואולם בספטמבר 2014 תביעתם נדחתה.

פסק הדין התייחס גם לראיון שנתן לבדב לעיתון רוסי, שבו תיאר את מערכת היחסים שלו עם בלווטניק ווקסלברג. "לא תמיד שמחתי מהנוקשות והחסכנות שלהם", אמר לבדב באותו הראיון, "בלווטניק הציג את הגישה הקשוחה יותר כלפי. הוא חישב באופן קפדני את כל הדברים שעשיתי או לא עשיתי בחברה וכך צימצם את חלקי ל–15%. הוא זה שהוביל את המשא ומתן ב–2001".

בשנים האחרונות נאלץ בלווטניק להתמודד גם עם תביעות שלא נוגעות לעולם העסקים. בנובמבר 2011 הוגשה נגד המשרת הראשי בביתו בניו יורק תביעה לבית המשפט הפדרלי על רקע אפליה של קבלה למקום העבודה. לטענת עוזרת בית ממוצא פיליפיני כבת 50, בראיון שעשתה אצל המשרת הראשי של בלווטניק, הוא אמר לה, בעל פה, שהוא מחבב אותה. לאחר מכן, ששלחה לו מייל כדי לשאול אותו בנוגע לקבלה למשרה, הוא כתב לה בחזרה: "מצטער, יש הוראות חדשות —אין פיליפיניות מהיום". את המייל הזה היא הגישה לבית המשפט. בהסתמך על אותו מייל הגישה אשה אחרת תביעה נוספת. בלווטניק ואנשיו הכחישו בחריפות את הסיפור, שהתפרסם ברחבי העולם. כיום לא ברור אם ההליך עדיין מתנהל, וככל הנראה הצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. "הסיפור הזה הוא פשוט קשקוש", אומר אחד ממקורבי בלווטניק. "מי שמכיר את בלווטניק ואת דעותיו יודע שהוא בעל דעות ליברליות, דומה בכך להרבה יהודים עשירים שגרים בניו יורק. אפליה זה הדבר שהכי רחוק ממנו".

דובר מטעם בלווטניק סירב להתייחס השבוע לתביעות שהוגשו נגדו.

20 מיליון דולר לאוניברסיטת תל אביב, 120 מיליון דולר לאוקספורד

ב–2008, במקביל לכניסתו לקבוצת RGE, נחשף לראשונה בלווטניק בישראל, כאשר עמד לרכוש את "מעריב" מידיו של עופר נמרודי. העסקה הגיעה לשלבים מתקדמים, אך ברגע האחרון בלווטניק החליט לסגת.

לדברי מקורב אליו, היה זה לאחר שהבין שהעסקה ממש לא משתלמת מבחינה כלכלית. אם העסקה היתה יוצאת לפועל, אחד הרעיונות שעלו בסביבת בלווטניק היה לאחד את "מעריב" עם "הארץ".

כאשר עמדה עסקת "מעריב" על הפרק, הקפידו מקורביו של בלווטניק להדגיש שאין לו סנטימנטים מיוחדים לישראל, וכי מהלכיו נובעים ממניעים עסקיים גרידא. ואולם כיום מוצגת תמונה שונה, או שמשהו אצל בלווטניק אכן השתנה בשנים האחרונות. בסביבתו אפשר לשמוע לא מעט אנשים שמדברים על כך שהקשר שלו לישראל, כמו גם הקשר שלו לאוניברסיטת הרווארד שבה למד תואר שני, הוא קשר רגשי, וזה מה שמניע אותו לבקר בארץ כמה פעמים בשנה, לתרום למוסדות שונים ולעשות עסקים.

"יש לו אהבה גדולה לישראל", אומר אחד ממקורביו בישראל. "הוא מאוד אוהב את הארץ. כשהוא מגיע לכאן, הוא ממש זורח. בשלב מסוים, כשאתה עובר את גיל 50, כנראה שאתה נזכר איפה השורשים שלך".

בשנים האחרונות, למשל, מממן בלווטניק את המלגות המוענקות לחיילים בטקס המצטיינים המסורתי ביום העצמאות בבית הנשיא, שבו מוענק לכל חייל סכום של 1,000 דולר. "ישראל מאוד חשובה לו", אומר יוסף קלפטר, נשיא אוניברסיטת תל אביב. "מאוד אכפת לו ממה שקורה כאן, ובשנים האחרונות הוא מגלה עניין גובר במה שקורה באוניברסיטה". קלפטר מכיר את בלווטניק כתורם גדול של האוניברסיטה — לפני כשנה הודיע איש העסקים על תרומה של 20 מיליון דולר לאוניברסיטה. מחצית מהסכום ילך למרכז מחקר בין־תחומי בנושא תרופות, וחלק אחר של הכסף יגיע לתחומי מדעי המחשב, סייבר וקולנוע. במסגרת התרומה ייקרא על שמו של בלווטניק מרכז הסייבר של האוניברסיטה.

"אני מעריך שעם הקשרים שיש לו בישראל, הוא עוד יעשה יותר", אומר צבי זיו, לשעבר מנכ"ל בנק הפועלים וחבר בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב. "אנחנו מקווים שהחיבור אתו יהיה לטווח הארוך". תרומתו לאוניברסיטה היתה השנייה של בלווטניק למוסד, אחרי שב–2008 תרם 5 מיליון דולר לבית הספר למדעי המחשב באוניברסיטה, שמאז נקרא על שמו. מי שגייס אותו לתרומה היה נשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' צבי גליל, שכעבור כמה חודשים נאלץ להתפטר לאחר סכסוך עם הוועד המנהל של האוניברסיטה, מהלך שעורר אז הדים רבים. גליל הכיר את בלווטניק לאחר שב–1995–2007 כיהן כראש בית הספר להנדסה באוניברסיטת קולומביה, ובלווטניק הוא בעל תואר שני במדעי המחשב מקולומביה. 
"אחרי שמוניתי לנשיא אוניברסיטת תל אביב ביקרתי אותו כמה וכמה פעמים בלונדון והצעתי לו לתרום, ושבית הספר למדעי המחשב ייקרא על שמו", אומר גליל. "הוא לא ביקש כלום. הצענו לו את זה והוא קיבל. אחרי שאני עזבתי, הוא בכלל רצה לבטל את התרומה, שהתפרסה על פני כמה שנים, כי הוא אמר לי שהכל נעשה דרכי. שיכנעתי אותו להשאיר את התרומה".

הפילנתרופיה בישראל היא רק חלק קטן מפעילותו הפילנתרופית של בלווטניק, המתמקדת בעיקר בתחום החינוך. ב–2010 הוא תרם כ–120 מיליון דולר לאוניברסיטת אוקספורד כדי להקים את בית הספר לממשל על שם בלווטניק, מתוך מגמה להקים מרכז דומה לבית הספר על שם קנדי בהרווארד. ב–2013 תרם 50 מיליון דולר למחקר באוניברסיטת הרווארד, המוסד שאליו הוא תורם כבר שנים ארוכות. מלבד זאת, הוא תורם גם לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ולאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה.

בלווטניק תורם מזה שנים, אך הפרסום לגביהן היא מגמה של השנים האחרונות. בקהילה העסקית הבינלאומית היו גם מי שהסתכלו על כך בחשדנות. בכתבה שהתפרסמה עליו בבלומברג בנובמבר 2011, נערכה השוואה בין הפעילות הפילנתרופית הענפה של בלווטניק לפעילות הפילנתרופית של האוליגרך רומן אבמרוביץ'. "הם בעצם מנסים לצאת מהמקום של אוליגרכים לא מעודנים למקום של אנשי עסקים מודרנים", אמרה האנליסטית לילית גוורין ממכון המחקר הבינלאומי IHS, המתמחה בסוגיות של פוליטיקה וכלכלה ברוסיה. "הם רואים את זה כחלק מניסיון ליהפך ליותר מתורבתים". מנגד, אחד ממקורביו של בלווטניק סבור שזו אמירה מופרכת. "מה שמניע אותו לתרום זו הגישה האמריקאית הקלאסית שעליה הוא התחנך: התעשרת - תחזיר לחברה", הוא אומר. "יש לו קרן משפחתית גדולה שדרכה הוא תורם לעוד המון מטרות: לא רק לגופים גדולים, אלא גם לדברים קטנים יחסית, שלא שומעים עליהם".

"כל מה שהוא תעשייה מסורתית - צריך להיפטר ממנו"

האחזקה המשמעותית ביותר של בלווטניק בישראל היא חברת כלל תעשיות, שבבעלותה חברות כמו נייר חדרה ומונופול המלט נשר. את השליטה בחברה רכש בלווטניק ב–2012 מקבוצת אי.די.בי, אז בשליטת נוחי דנקנר ומשפחות לבנת ומנור. אלה היו ימי שיא המשבר של דנקנר, והוא מכר את החברה בעקבות חובות הענק שרבצו על אי.די.בי והחשש שהחברה תידרדר לחדלות פירעון כפי שאכן קרה מאוחר יותר, באי.די.בי אחזקות. מי שסגר את העסקה היה אבי פישר, חבר משותף של דנקנר ובלווטניק ושותפו של דנקנר בחברה הפרטית גנדן, שהצליח לשכנע את חברו המיליארדר לקנות את החברה, בלי לערוך לה בדיקת נאותות. פישר ניצל את המהלך כדי להתנתק מנוחי דנקנר ולא להיות מזוהה עם הכישלון באי.די.בי.

ואולם במבט לאחור נראה שבלווטניק שילם על החברה ביוקר, במיוחד לאור הכישלונות של נייר חדרה, אחת האחזקות העיקריות של בלווטניק בכלל תעשיות, שלא הצליחה להתמודד עם הירידה החדה במחירי הנייר והחובות הכבדים שרבצו עליה. בסך הכל, השקיע בלווטניק בחברה 2.5 מיליארד שקל, ברכישתה מידי אי.די.בי והציבור. ב–2013 קנה בלווטניק את מניות כלל תעשיות מהציבור ומחק אותן ממסחר; ב–2014 קנתה כלל את האג"ח שלה מהציבור (1.5 מיליארד שקל). מחיקת האג"ח הפכה אותה לחברה פרטית שלא חייבת בדיווח על תוצאותיה. עם זאת, חברות בנות של כלל תעשיות, כמו נייר חדרה, מנועי בית שמש וחברות קטנות אחרות נשארו בבורסה.

השבוע הודיעה נייר חדרה שהיא מנהלת משא ומתן עם קרן ההשקעות פימי לרכישת השליטה בחברה. לפי ההערכות, העסקה תתבצע בפרמיה של 25% לפחות על שווי הבורסאי של האחזקה - 278 מיליון שקל. מי שמכיר את החברה לא הופתע מהידיעה הזו. בשנה האחרונה עזבו לא מעט מנהלים את נייר חדרה. המנכ"ל האחרון, שלמה לירן, כיהן פחות מחצי שנה בתפקיד, ומאז עזיבתו בינואר לא נמצא לו מחליף. לירן, אגב, עזב בעקבות חילוקי דעות עם לוקר, האיש שמינה בלווטניק כדי לנהל את התעשיות הכבדות של כלל תעשיות.

לדברי מנהל לשעבר בכלל תעשיות, מכירת נייר חדרה היתה צעד צפוי. "את ההגעה של בלווטניק הרגישו היטב בקבוצה", הוא אומר. "מאז שהוא הגיע השתנה הקו של כלל תעשיות באופן ברור - לא השקעות לטווח ארוך של הקבוצה, אלא מאמץ להיפטר מתעשיות מסורתיות ולחזק רק את ההיי־טק ואת מונופול המלט נשר, ששם ברור שתמיד יהיו רווחים. את נייר חדרה הוא התחיל למכור בחלקים, ועכשיו הוא מגיע לחלק העיקרי. מבחינתו, כל מה שהוא תעשייה מסורתית - צריך להיפטר ממנו".

אותו מנהל מתכוון, בין היתר, למהלך שביצעה נייר חדרה בתחילת השנה כאשר מכרה את חלקה בחוגלה־קימברלי לקימברלי־קלרק, תמורת 648 מיליון שקל. החברה החזיקה במותגים מצליחים ונמכרים כמו חיתולי האגיס ומותגים של נייר טואלט. עם זאת, מכירת החברה המצליחה נועדה לייצב את החברה האם, שרבצו עליה חובות.

מאז כניסתו של בלווטניק מכרה נייר חדרה גם את חברת אנרגיה משולבת תמורת 60 מיליון שקל, ואת חברת גרפיטי, המשווקת צורכי משרד, תמורת 50 מיליון שקל לחברת קרביץ, עסקה שעדיין צריכה את אישור הממונה על ההגבלים העסקיים. מהלכי מכירה אלה צימצמו את החובות שרבצו על החברה מימי הבעלות הקודמת, ל–450 מיליון שקל בלבד.

מכירת נייר חדרה נובעת גם מכך שבשנים האחרונות היא סובלת מירידה ברווחיות בשל השימוש הגובר במחשבים על חשבון נייר. הפסדים אלה באו לידי ביטוי גם בשוק ההון, כאשר בשנה האחרונה נפל מחיר המניה שלה ב–40%. לפי הערכות בשוק ההון, כלל תעשיות עשויה למכור גם את חברת האופנה גולף שבבעלותה, אך בינתיים מהלך זה לא יצא לפועל.

עם זאת, מקורב לכלל תעשיות רואה את הדברים בצורה שונה: "מכירת חוגלה־קימברלי פשוט נתנה חמצן לנייר חדרה. אחרי כל זה, צריך להגיד שכלל תעשיות היא חברת אחזקות, וזה סביר שהיא מבקשת למכור נכס כמו נייר חדרה. גולף לא על המדף כרגע, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. בכל מקרה, לא נכון לומר שיש מגמה למכור תעשיות מסורתיות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם