הסיפור המוזר על קרן ההון-סיכון של חמי פרס: 50 מיליון שקל השקעה, 22 מיליון שקל דמי ניהול - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיפור המוזר על קרן ההון-סיכון של חמי פרס: 50 מיליון שקל השקעה, 22 מיליון שקל דמי ניהול

קרן אל־בוואדר יצאה לדרך כשבקופתה 177 מיליון שקל, כמחציתם מהממשלה, להשקעה בחברות מסורתיות ובסטארט־אפים במגזר הערבי ■ אחרי חמש שנים מתברר שלמרות דמי הניהול הגבוהים, היא השקיעה רק 50 מיליון שקל בשמונה סטארט־אפים בלבד

65תגובות

שנת 2010 היתה טובה למגזר הערבי. בעוד העולם ליקק את פצעי התרסקות 2008, וקרנות הון־סיכון ישראליות שיוועו למשקיעים, הושקה חגיגית, בחסות ממשלת ישראל, אל־בוואדר, קרן הון־סיכון ייחודית. כל השמות הגדולים עמדו מאחוריה: אבישי ברוורמן, שהיה השר לענייני מיעוטים; איימן סייף, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של המיעוטים; וחמי פרס, בנו של הנשיא דאז שמעון פרס ושותף מייסד בקרן פיטנגו שעומדת מאחורי אל־בוואדר. "הפריצה הבאה של ישראל בתחום הצמיחה תבוא משילוב כוחות פנימי, שילוב של הפוטנציאל הערבי בתוכנו", אמר פרס, יו"ר אל־בוואדר, בכתבה שפורסמה ב–TheMarker חודש לאחר ההשקה.

הכוונה בהקמת אל־בוואדר ("ניצנים") היתה ברורה: להרחיב את התעשייה הערבית (המסורתית והחדשה), לייצר מקומות עבודה ולצמצם פערים כלכליים מול המגזר הכללי. הממשלה התחייבה להשקיע 80 מיליון שקל בקרן שתנוהל על ידי גורם פרטי מתחום ההון־סיכון, שתגייס לכל הפחות סכום זהה, ותנהל את תהליכי ההשקעה באופן זהה לפעילות בשוק הפרטי: היא תמצא חברות בעלות פוטנציאל, תשקיע בהן במהלך חמש השנים הראשונות (ובחמש שנים נוספות תעשה השקעות המשך), והיא ומשקיעיה יקבלו את ההשקעה בחזרה, וברווח, בדמות אקזיטים. על אף שמדובר בהתנהלות רגילה ומוכרת בעולם ההון־סיכון, הרי שהקרן הזו היתה חלוצית וייחודית, משום שזו הפעם הראשונה שהוקמה קרן כזו שפעלה בחברה הערבית בלבד.

במכרז התעניינו 12 קבוצות, אך רק פיטנגו, קרן ההון־סיכון הגדולה בישראל שמנהלת הון בשווי מצטבר 1.6 מיליארד דולר, עמדה בתנאיו כשגייסה סכום גבוה מן הנדרש. פרס הציג אז, כמו אביו, עניין מיוחד בקידום אוכלוסיות מוחלשות. בינואר 2010, שבועיים לפני תום המכרז, ערך פרס האב סיור מתוקשר שכלל 30 אנשי עסקים וטייקונים במטרה להרחיב את ההשקעות בחברה הערבית. בין המסיירים היו נוחי דנקנר, ניר גלעד, ציון קינן, צבי זיו, חיים גבריאלי, ישראל מקוב, יוסי בכר ודוד פתאל. חלק מהגופים שקשורים לאישים האלה גיבו בהמשך את אל־בוואדר. 97 מיליון שקל נוספים הגיעו מגופים מוסדיים, בהם בנק מרכנתיל דיסקונט, הראל חברה לביטוח, כלל חברה לביטוח, מגדל חברה לביטוח, מבטח שמיר אחזקות, לאומי פרטנרס ופועלים ונצ'רס, וממשקיעים פרטיים שכוללים את שרי אריסון, עו"ד צבי אגמון, ליאון קופלר, מורי ארקין, זאבי ברגמן, עידן עופר וגיל שויד. התחושה היתה שהמגזר העסקי מתחבר סוף־סוף גם למטרות חברתיות־כלכליות שיזניקו את כלכלת ישראל קדימה, וכי אל־בוואדר תשחזר את הצלחת קרן יוזמה הממשלתית הוותיקה שהוקמה בשנות ה–90 ונחשבת לאחראית להולדת תעשיית ההון־סיכון בישראל.

תומר נויברג

אל־בוואדר יצאה לדרך כשבקופתה התחייבויות ממשקיעים בסך 177 מיליון שקל ורוח גבית טובה. לקרן מונו שני שותפים מנהלים: ג'ימי לוי, בכיר לשעבר בקומברס ומייסד חברת התוכנה גליל סופטוור, ומצד המגזר הערבי חביב חזאן, לשעבר יועץ בכיר במקינזי וביבמ. ראשיה הצהירו כי בכוונתם להשקיע ב–20–30 חברות. כמחצית מהסכום אמור היה להיות מושקע בחברות בוגרות מהתעשייה המסורתית, והיתר בסטארט-אפים טכנולוגיים.

אל מול ההבטחה הגדולה נראה ההמשך שונה במקצת. ההשקה החגיגית של הקרן נשכחה וההשקעות במגזר הערבי ירדו מהכותרות. במארס 2015 הסתיימה תקופת ההשקעות, ומתברר שהתחזית השאפתנית לא התממשה. אל־בוואדר השקיעה בשמונה חברות בלבד, אף אחת מהן לא מהתעשייה המסורתית. סכום ההשקעות של הקרן הסתכם בכ–50 מיליון שקל - פחות משליש מהסכום שגייסה.

בשנה הראשונה פגשו השותפים המנהלים בקרן כ–300 יזמים, אך לא בוצעה אף השקעה. ב–2011 בוצעו שתי השקעות, וב–2012 חמש נוספות. אלא שאז נבלם קצב ההשקעות, וב–2013–2014 לא ביצעה הקרן כל השקעה. ב–2015 בוצעה השקעה אחת. ההון שאותו השקיעה אל־בוואדר נמוך מהמקובל בקרנות הון־סיכון בתום תקופת ההשקעות (שאחריה, כאמור, מבוצעות רק השקעות המשך). לפנים משורת הדין, בעקבות בקשת הקרן מהחשב הכללי, הוארכה תקופת ההשקעות שלה עד סוף השנה כדי שתצליח להשקיע במיזמים נוספים. גם אם תשקיע בעוד שתי חברות בתקופה זו, כפי שפרס מאמין שיקרה, מספר ההשקעות של הקרן יהיה קטן יחסית לצפי.

העובדה כי הקרן לא עמדה ביעדיה וכי סכום ההשקעות מצומצם לא מנעה מחברת הניהול שלה, שנמצאת בבעלות קרן פיטנגו, לגבות במשך חמש השנים האחרונות דמי ניהול מקובלים של 2.5% בשנה - שהם 22.5 מיליון שקל בסך הכל, קרוב למחצית מהסכום שהקרן השקיעה. ראוי לציין כי דמי הניהול של הקרן כוללים עבודה מאומצת, החל ביצירת תשתיות פיזיות - שכירת משרדים בנצרת ומספר קטן של עובדים - דרך מיון מאות יזמים וכלה בהחלטת ההשקעה וליווי ההשקעות לאורך הדרך, הכל בתוך סביבה שבה התנהלות מהסוג הזה לא קיימת, ויש לייצרה מאפס. עם זאת, ועל אף שמדובר בתהליך מוכר ומקובל, העובדה שדמי הניהול שגבתה הקרן הם מחצית מגובה ההשקעות שביצעה בפועל בתקופת ההשקעות חריגה.

מי קיבל את דמי הניהול? מחצית מהסכום הגיעה לפיטנגו, שמחזיקה ב–50% ממניות חברת הניהול. לשותף המנהל ג'ימי לוי, שמחזיק ב–37.5% מחברת הניהול, מיוחסות הכנסות של 8 מיליון שקל בחמש שנים. הקופה הציבורית מימנה כ–45% מדמי הניהול - כ–10 מיליון שקל - בהתאם לחלקה היחסי של המדינה בהשקעה בקרן.

בשנים הבאות תמשיך הקרן ליהנות מדמי ניהול, אולם אלה יפחתו משמעותית ויסתכמו ב–2% בשנה מההון שהושקע (בניכוי השקעות שנמחקו), כלומר כמיליון שקל בשנה. פרס טוען כי מדובר בסכום שיש לבדוק על פני עשר שנים ולא על פני חמש בלבד. "ממארס דמי הניהול ירדו בצורה משמעותית", הוא אומר. "את המשך הפעילות אנחנו צריכים לממן מכיסנו. אתה מחזיק משרד ואנשים, עושה המון עבודה חלוצית. היינו לבד במקום הזה. אסור להסתכל על פעילות הקרן כעל פעילות במגזרים אחרים". פרס טוען שוב ושוב, ובצדק, כי יש לבדוק את הקרן הראשונה אי־פעם בכלים ייחודיים. אלא שכשהוא נשאל מדוע מספר ההשקעות היה קטן כל כך הוא מזכיר שמדובר בקרן שחייבת להיבדק בכלים עסקיים לחלוטין, על אף שמדובר במגזר הערבי. גם דמי הניהול, כאמור, ניתנו בשיטה המקובלת במגזרים אחרים.

יתרה מכך, נראה כי הממשלה לא חושבת שהציבור ראוי לדין וחשבון לגבי מה שקורה בקרן. בשבועות האחרונים פנינו למשרדי הממשלה שהיו מעורבים בהקמתה - כולל משרד האוצר, משרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה - בבקשה לקבל פרטים בנוגע לתשלומים שהועברו אליה ולקבל גישה לדו"חותיה. המשרדים העבירו אותנו מגורם לגורם, ולבסוף לקרן עצמה, והפניות עלו בתוהו.

האם היה צורך בקרן מיוחדת?

לו אל־בוואדר היתה מתנהלת כקרן הון־סיכון טיפוסית, השותפים היו יוצאים בשלב זה לגייס קרן שנייה, אלא שכרגע אין אינדיקציות לגיוס נוסף. הדבר לא עולה בקנה אחד עם הצהרתו של פרס מ–2010, אז אמר: "קיבלנו החלטה שאנחנו הולכים על זה בכל מקרה - בין אם נזכה במכרז ובין אם לאו. ברגע שהתחלנו ללמוד את תחום ההשקעות במגזר הערבי בישראל והבנו את הפוטנציאל העסקי שטמון כאן, קיבלנו החלטה שהמכרז הממשלתי הוא רק טריגר. מבחינתנו, הקרן היא רק אל־בוואדר 1, כי אנחנו כבר מתכננים את הקרנות הבאות. כמו שפיטנגו מגייסת בכל שלוש שנים הון לקרן חדשה, גם הקרן הזאת היא מבחינתנו השקעה חוזרת ארוכת טווח".

אל־בוואדר 2 לא גויסה. במקום זאת חבר פרס לקרן JVP וליזם עמאד תלחמי שהקימו את Takwin Labs, חממה וקרן השקעה לסטארט־אפים ערביים צעירים. בנוסף הקים פרס את אמליה, קרן להשקעות אזוריות ששתי ההשקעות שלה שפורסמו עד כה הן ב–Takwin Labs ובחברת ההשקעות של שלום שמחון, לשעבר שר החקלאות, ושרון קדמי, לשעבר מנכ"ל משרד התמ"ת. אחת המשקיעות בקרן אמליה היא חברת סיסקו, שמעורבת גם היא במיזמים טכנולוגיים שמקדמים אג'נדה אזורית, כולל השקעות בחברות טכנולוגיה ברשות הפלסטינית ומעורבות ביוזמות לשילוב אוכלוסיות בהיי־טק הישראלי, בהן קמא־טק לשילוב חרדים בהיי־טק ומענטק לשילוב ערבים בהיי־טק. ביוזמה האחרונה מעורב גם פרס האב, שהעביר את הפעילות שנוסדה בימיו כנשיא למטרייה של מרכז פרס לשלום.

האם הפעילות הזו מוכיחה כי הקרן, רבת הכוונות הטובות, נכשלה? בעוד שבנצרת וסביבותיה מתהלכים מאות יזמים כועסים מכיוון שלא קיבלו השקעה, וטוענים כי פעילות הקרן גרמה לאכזבה ולחשדנות, הרי שהמדינה, המשקיעה המרכזית בקרן, דווקא מרוצה. "הצלחנו לייצר אקו־סיסטם שלא היה קיים בעבר בחברה הערבית", אומר איימן סייף, אחד מהוגי התוכנית ומנהל הרשות לפיתוח כלכלי של המיעוטים. "תחום ההון־הסיכון במגזר הזה לא היה קיים עד הקמת הקרן. המספרים שמציגה הקרן קטנים לכאורה, אבל האפקט ענק כי העולם גילה את הפוטנציאל בחברה הערבית. אני מרוצה ואני מאמין שאחד האקזיטים הראשונים במגזר הערבי יגיע מהקרן, וייהפך למודל לצעירים בחברה הערבית. חשוב לזכור שמדובר בכלי אחד שהממשלה מפעילה. הקרן לא אמורה לפתור את כל בעיות החברה הערבית".

גם בעיני פרס, אל־בוואדר תוכתר כהצלחה. "מוקדם מדי לשפוט", הוא אומר. "כשאתה אומר 'הצלחה' אתה שואל מול מה אתה מודד אם הצלחת, ומה היו הציפיות. חלק מהדברים שחשבנו שיקרו קרו וחלק לא. במבחן המספרים והתוצאות אנחנו יכולים לסמן כמה אבני דרך כהצלחה. גילינו שיש יזמים צעירים ערבים מוכשרים מאוד שלא מחוברים לחברה ולכלכלה הישראליות בהיבט של בניית חברות היי־טק. גילינו גם שעקומת הלמידה מהירה מאוד. אבל אם רוצים למדוד הצלחה של משקיע - צריך לחכות שהפורטפוליו יבשיל".

ניר קידר

צלילה לתוך הנתונים מוכיחה כי ייתכן שהכתובת היתה על הקיר. בכתבה "הפריצה הבאה של המשק הישראלי - שילוב המגזר הערבי" (TheMarker, מארס 2013) הצביעה מירב ארלוזורוב על הקושי שבדיעבד הכשיל את הקרן: מחסור אפשרי בחברות מתאימות להשקעה במגזר הערבי. עם זאת, במהלך שנות פעילותה, לא שונה מודל הפעילות של הקרן הממשלתית כך שהיא תצליח להגדיל את סך ההשקעות. "כל הזמן מנסים לעשות קופי פייסט של מודלים קיימים במגזרים אחרים", אומר יזם ערבי. "המודל של פיטנגו אולי טוב ונכון, אבל אי אפשר להשתמש בו כפי שהוא, במגזר שלנו. זו פשוט חוסר הבנה של השוק ושל הצרכים".

הכישלון המרכזי של הקרן הוא בהשקעות בחברות התעשייה המסורתית - אפס. השקעות אלה היו אמורות להתבצע בתצורה של השקעות פרייבט אקוויטי והקרן אף ניהלה משא ומתן והגיעה לשלבים מתקדמים עם ארבע חברות, אך אף אחת מההשקעות האלה לא יצאה לפועל. "פנינו בשלב ראשון לחברות גדולות במגזר הערבי, אלה שהכנסותיהן עולות על 100 מיליון שקל בשנה", מספר חביב חזאן, שותף מנהל ומייסד באל־בוואדר, שעזב את הקרן כבר ב–2013. "מהר מאוד התברר שבעוד חברות מהמגזר הכללי דווקא ישמחו להכניס משקיע שיאפשר להן להתרחב או להנפיק, הרי שבמגזר הערבי דברים עובדים אחרת: מדובר בחברות משפחתיות שלא מעוניינות להעניק שליטה לגורם חיצוני ולא בהכרח זקוקות לכסף של הקרן. ההשקעה הזו נכשלה. ייתכן שכדי לעודד הרחבה של התעשיה הזו כדאי להקים מרכז השקעות ייחודי. המודל הזה באופן ברור לא עובד במגזר הערבי".

קרנות שעוסקות בתחומים מסורתיים, כמו פימי, היו מצליחות יותר?

"לא בטוח. אין צורך בהשקעות הון בתעשייה המסורתית הערבית".

ובכל זאת הלכתם לכיוון הזה.

"זו היתה טעות".

פיטנגו, כקרן הון־סיכון שרגילה להשקיע בסטארט־אפים טכנולוגיים חדשניים ועתירי סיכון החל בשלבים מוקדמים ועד שלבים מתקדמים של חברות בוגרות, אינה מומחית בהשקעות בחברות תעשייה מסורתית. מבחינה הזו, הקרן לא התאימה לסוג ההשקעות שאותו היתה אמורה לבצע.

עופר וקנין

עו"ד רו"ח טארק באשיר, שליווה כמה חברות למשא ומתן עם אל־בוואדר, מסביר שהכישלון אינו רק תהליכי, אלא מבני. "בתחילת הדרך היתה הצעה להקים שתי קרנות באותו סכום במטרה שתהיה תחרות. זה לא קרה, וכך נוצר מונופול שיודע שהוא יכול לבקש מה שהוא רוצה, מכיוון שאין עוד קרן כזו שמיועדת למגזר. אל־בוואדר החילה את הכללים שהיא מכירה ללא התאמה לצרכים המקומיים, ומבלי להתחשב בהם. מעבר לאחוזים הגבוהים שביקשו, גם דרשו למשל כניסה אגרסיבית לתוך הדירקטוריון וסוג של השתלטות על אופן ניהול החברה. ייתכן שמדובר בהתנהלות עסקית לחלוטין, ייתכן שמדובר בתפישת סיכון שיש במגזר העסקי הערבי, אבל התנהלות כזו מרחיקה את בעלי החברות. כשאתה מבקש להכניס דירקטור חיצוני בלתי תלוי שלא מהחברה הערבית, או כשאתה משקיע 30% אבל מבקש קרוב בדירקטוריון - חברות רבות יסרבו".

בנוסף, טוען באשיר, תהליכים רבים עלו על שרטון בשל דיון על הערכות שווי סותרות. "אתה מגיע לחברה ותיקה ומסביר לה שהשווי שלה הרבה יותר קטן מאיך שהיא תופשת אותו - זה לא יכול לעבוד", הוא אומר. "השווי שקבעה הקרן היה תמיד, ובאופן משמעותי, נמוך מהשווי שקבעה לעצמה החברה". פרס מסכים כי הדיון על הערכות השווי היה אבן נגף, אך טוען כי מדובר בתפישה שגויה של היזמים הערבים לגבי השווי האמיתי של החברות. "נכון שצריך לחנך את המגזר הערבי בתחום ההון־סיכון", אומר באשיר. "נכון גם שאל־בוואדר הביאה את תרבות הפרייבט אקוויטי לנצרת, אבל במבחן סכומי ההשקעה - זה כישלון. התוצאה היתה טובה יותר אם הממשלה היתה מסייעת באיתור היוזמות ומחברת אותן לקרנות קיימות, במקום להקים קרן מיוחדת".

הרגל השנייה שעליה נשענת אל־בוואדר היא השקעות בסטארט־אפים טכנולוגיים צעירים. פעילות זו יצרה לקרן שמונה השקעות, שתיים מהן בחברות שכבר נסגרו. אך קצב ההשקעות היה נמוך מדי, וספק אם סוג ההשקעות התאים לצורכי המגזר. המקרה של אל־בוואדר ממחיש את החיסרון בקרן ממשלתית נטולת גמישות, שנועדה למלא מטרה, אך תוך כדי תנועה מתברר שהכלים שעומדים לרשותה לא מתאימים לצורכי המגזר בשטח. בשנים האחרונות אכן התעוררה סצנת סטארט־אפים ערבית, בעיקר בנצרת, אך מדובר בחברות צעירות, לעתים קרובות בשלב הרעיון בלבד, שזקוקות לליווי והכוונה צמודים ולהשקעות ראשוניות בסכומים נמוכים יחסית (סיד).

"פיטנגו כיוונה מלכתחילה לחברות שאפשר להשקיע בכל אחת מהן מיליון דולר", אומר גורם שמקורב לקרן. "הרעיון היה יפה, אבל רוב המיזמים בחברה הערבית נמצאים בתחילת הדרך וזקוקים לכסף ראשוני - 150 אלף דולר לפתיחה, לא יותר, וזה לא נמצא 
בדי.אן.איי של הקרן. הם היו צריכים להבין את זה מהר יותר ולפתוח חממה או מאיץ, לשנות מודל עסקי כדי להשקיע ביותר חברות. זה לא קרה".

במקום שהקרן תשנה את המודל שלה תוך כדי פעילות ותקים חממה שתפעל לצד הקרן ותספק כלים לסטארט־אפים צעירים מאוד, היא המשיכה לפעול לפי המנדט שניתן לה - ביטוי נוסף לחיסרון של שילוב כסף פרטי וציבורי. פרס מעורב בשנתיים האחרונות באופן אישי (כלומר שלא באמצעות פיטנגו) ב–Takwin - פתרון שנותן מענה לבעיה, אך הוקם מחוץ למסגרת של אל־בוואדר וללא מימון ממשלתי. הפעילות מסתמכת במידה רבה על תוכניות חדשות שהושקו בשנה שעברה במסגרת המדען הראשי, שמספקות מימון של עד 85% למו"פ של יזמים ערבים. פרס מסביר את הכפילות בכך ש–Takwin מתמקדת בשלב השקעות מוקדם, שונה מזה שאל־בוואדר פונה אליו. בנוסף, הוא מציין ש–Takwin הוקמה בשלב שבו היה כבר מאוחר עבור אל־בוואדר להיכנס להשקעות בשלבים מאוד מוקדמים. בוועידת הנשיא ב–2012 הצהיר פרס שבכוונת פיטנגו להקים אקסלרטור לחברות שיפנו לעולם הערבי יחד עם קרן אל־באוודר. הכוונה היתה להקים את האקסלרטור ביפו ובנצרת, ולגייס לשם כך 10 מיליון דולר. יוזמה זו לא יצאה לפועל והאקסלרטור הוקם מחוץ לפעילות של אל־בוואדר.

פרס מסביר את סכום ההשקעה הנמוך יחסית בחברות בכך שהקרן שמרה בעתודות שלה דולר עד שניים להשקעות המשך על כל דולר שהשקיעה בחברות. לדבריו, הצורך לשמור הון פנוי להשקעות המשך קריטי במגזר הערבי, שבו אין קרנות רבות פעילות. להערכתו, הקרן תשקיע 50–100 מיליון שקל נוספים בהשקעות המשך, ואף יותר. הוא מוסיף שבתום עשר השנים שניתנו לקרן היא תשקיע את כל ההון שקיבלה לו התחייבויות ממשקיעים - 177 מיליון שקל. "בעולם הערבי אין קרנות צמיחה (growth) ואין קרנות לייט סטייג'. אנחנו חלוצים. זו התחלה, בדיוק כמו כשהקמנו את פיטנגו ב–1992. ההשקעות שלנו כולן היו השקעות ארלי סטייג'. אתה חייב לשמור הרבה כסף להמשך".

אל־בוואדר אכן הצטרפה כבר לסבבי המשך של השקעות בחברות שהיא השקיעה בהן. אולם, איש הון־סיכון ותיק טוען כי פיזור ההשקעות של אל־בוואדר אינו תואם את הנורמות המקובלות בעולם ההשקעות בסטארט־אפים. לדבריו, כדי להגיע לתשואות סבירות, קרן בגודל של כ–50 מיליון דולר שמשקיעה בסטארט־אפים צעירים תצטרך לפזר את ההשקעות ב–20–25 חברות, מתוך הנחה שכשליש מהן יסגרו, שליש נוסף יצופו והשליש האחרון ישיג תשואות משמעותיות. מבחינת גודל ההשקעות, מקובל לפזר כמחצית מהסכום בסבב הגיוס הראשון בחברות ואת היתר להשקיע בסבבי המשך בחברות המוצלחות בלבד. במקרה של אל־בוואדר, פחות מ–30% מההון שהקרן גייסה הושקע בשמונה חברות בלבד. ההסתברות שהיא תצליח לקלוע בכל ההשקעות האלה ולהשיג תשואה למשקיעים נמוך.

בתגובה לטענות על מספר ההשקעות הקטן אומר פרס: "אין דבר יותר פשוט מלזרוק את הכסף. יכולנו להשקיע ב–30 חברות. היינו מוחקים 90% מההשקעות. אנחנו לא רוצים לייצר כישלונות מיותרים, שמנו את הרף הכי גבוה. בחרנו חברות שיהיו כוכבות". הוא מעדיף דווקא לא לדבר על החברות שעוסקות בעולם הערבי ולכן מתנהלות מתחת לרדאר התקשורת הישראלי. פרס מוסיף כי נדרשו מצד הקרן תשומות רבות כדי לסייע ליזמים המתחילים לבנות חברות וללוות אותם בשלבים קריטיים כמו בניית תוכנית עסקית. עם זאת, זהו קצב נמוך יחסית גם למקובל בתעשיית ההון־סיכון, שבה שותפים בקרנות משקיעים לרוב בשתיים־שלוש חברות בשנה. הטיעון של פרס מעלה את השאלה אם לקרן שמשקיעה כספי ממשלה לא צריך להיות גם תפקיד חברתי בפיתוח אקו־סיסטם, ולכן היא צריכה למדוד מיזמים לא בפרמטרים פיננסיים גרידא אלא לשקלל תועלות נוספות.

אייל טואג

"שפה חדשה בחברה הערבית"

ליזמים במגזר הערבי יש הרבה טענות כלפי התנהלות אל־בוואדר. בין היתר טוענים היזמים כי תהליכי הבדיקות שהקרן ערכה היו ארוכים ושהיא ניצלה את מעמדה כמונופול במגזר. דרישת הקרן לאחוזי בעלות גבוהים - 35%–65% - גם היא הבהילה לא מעט יזמים. התחושה העולה משיחות עם יזמים היא שהקרן לא מימשה את ההבטחה. אולם כדאי לזכור כי גם כלפי שותפים בקרנות הון־סיכון במגזר הכללי יש לעתים תלונות על כך שהם מושכים יזמים זמן רב או מתנהגים באגרסיביות. דווקא החשש כי הזיהוי של אל־בוואדר עם הממשלה יפריע ליזמים שפונים במקרים רבים לשוק הערבי, שנרתע מעסקות עם הממשל, מתברר כלא נכון. "לא היתה בעיה כזו", אומר יזם. כמו כן, לממשלה לא ניתנה אפשרות להתערב בקבלת ההחלטות בוועדת ההשקעות בקרן. במקביל טוענים מקורבים לנושא כי אנשי עסקים ערבים שהשקיעו בקרן כועסים משום שהכסף הופנה לדמי ניהול ולא להשקעות.

אז האם הקרן היא הצלחה או כישלון? תלוי את מי שואלים. חזאן טוען כי די באקזיט אחד בן 30 מיליון דולר כדי להפוך אותה להצלחה, מה שעשוי בהחלט לקרות בחמש שנים הקרובות. "ההשקעות עצמן מצוינות", הוא אומר. נכון להיום החברה המבטיחה בפורטפוליו של אל־בוואדר היא דאטומייט (Datumate), שהוקמה על ידי היזם ג'אד ג'רוש וגייסה בשנה שעברה 5 מיליון דולר בהובלת הקרן האמריקאית באטרי ונצ'רס. אל־בוואדר השתתפה גם בסבב ההשקעה השני בחברה. "במקביל נוצרה בחברה הערבית שפה חדשה", אומר חזאן. "הבשורות הפחות טובות הן שכסף שהוקצה על ידי המדינה ומשקיעים אחרים לא הושקע בעצם, בשל מודל לא נכון שלא עודכן במהלך חמש שנות הפעילות. צריך ללכת בצעדים יותר קטנים. זה היה רעיון שאפתני שהופעל על מגזר לא בשל. הקרן היתה צריכה להתנהל כמו Takwin שפועלת כיום - לתת כסף ראשוני בהשקעות קטנות כי זה מה שצריכה תעשיית ההיי־טק המתחילה בחברה הערבית". סייף מצר על העובדה שלא היו יותר השקעות בחברות מסורתיות, ובכלל, אבל מזכיר שלממשלה אין מנדט להתערב בפעילות הקרן וכי בשורה התחתונה מדובר בהצלחה.

פרס מסכם: "צריך להבין שלא יהיה אקזיט מחר. תמדדו אותנו בתוצאה הסופית, לא באמצע הדרך. בסופו של דבר אל־בוואדר פרצה את המחסום של החברה הערבית להיכנס לתעשיית ההיי־טק ולהתחבר למה שאנחנו מכנים הסטארט־אפ ניישן. החברות ישיגו רכישות, אולי ינפיקו, הן יהיו הצלחות משמעותיות, וזה לוקח זמן ודורש סבלנות. מי שלא מבין שהון־סיכון זה השקעות לטווח ארוך לא יודע על מה הוא מדבר. יש לנו חברות שהבשילו רק אחרי 10–15 שנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#