התהום קרובה מאי פעם: מרוששות - נשים מצליחות שקרסו והידרדרו לעוני - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התהום קרובה מאי פעם: מרוששות - נשים מצליחות שקרסו והידרדרו לעוני

ג'ולי שלז, במאית "מרוששות": אנחנו חיים על הקצה של הקצה. הפחד הוא חלק מהחיים שלי, פעם הוא לא היה שם

95תגובות

ברגע קורע לב שואלת במאית הסרט "מרוששות", ג'ולי שלז, את בתה של סמדר קילצ'ינסקי מה היא עושה אם היא צריכה לקנות משהו, או לשלם לחוג. קילצ'ינסקי מצולמת כשהיא מקשיבה לבתה שמספרת ש"היא לא מבקשת כלום". "לאמא אין", אומרת הנערה כשהיא יושבת על כורסה בבית קטנטן במיוחד. התמונה הזו מעבירה בפשטות את המסר העיקרי שעולה מהסרט של שלז: אשה שהיה לה הכל נותרה בלי דבר, ובתה, שיודעת זאת, יודעת גם לא לבקש.

ענת גלילי־בלום, "מרוששת" אחרת שנחשפת בסרט, חזרה אחרי גיל 50 לגור בביתם הקטן של הוריה ואיחסנה את רכושה במחסן. שלז מצטרפת אליה כשהיא באה עם בנה לחפש רגליים של שולחן במחסן שעבורו היא משלמת 300 שקל בחודש. "היא כל הזמן שאלה את הבן שלה - אתה צריך כלי עבודה? אתה צריך משהו אחר, מתוך הרצון של אמא לתת", מספרת שלז. "פתאום אתה מבין איך אנחנו קונים ויש לנו, עד שאין. הארגזים האלה, שלא נמצאים שם כי יוצאים לרילוקיישן, מספרים סיפור על חיים שלמים בתוך מחסן".

איליה מלניקוב

הרגעים המטלטלים האלה, שחוזרים בלא מעט סצינות בסרט, נגעו לשלז, במאית קולנוע מוערכת, במקום הכי פרטי, הכי חשוף. "את מסתכלת סביבך ומבינה שהמקצוע שלך, זה שלא רק מפרנס אותך אלא גם מגדיר אותך, הולך ונעלם. פעם היינו על במה מרכזית, כיום לא מדברים עלינו במכולת. בוויקטורי לא מדברים על סרטי דוקו, וזה מפחיד. האם אפשר להתפרנס מהמקצוע שלי? כנראה שכן. עובדה, אני חיה. גם הייתי בהמון מערכות זוגיות ומעולם לא נשענתי על בן זוג, אז אפשר להתפרנס, אבל אני תמיד עובדת בהמון עבודות במקביל, וזה סיוט. זה לא מתאים לי כי אני טוטאלית, מצד שני, זה שומר עלי מפני הנטייה להיות מעורבת רגשית בנושאים הקשים שבהם אני מטפלת; ומצד שלישי, גם אין הרבה ברירות. אני לא מרשה לעצמי לא לעבוד אפילו חודש. אם אני לא אעבוד חצי שנה, אנגוס בחסכונות".

אפשר להגיד שאת סובלת מחרדה כלכלית קיומית?

"חרדה קיומית היא מקום נפשי, אבל היא יכולה להתקיים במובן זה שאני אלך לישון, והשדים של הלילה יתקפו. באותם רגעים יגיעו מחשבות שביום יש להן פחות אחיזה, ואז אני מתחילה לעשות חשבונות - מה יש לי, וכמה הוא שווה אם משהו יקרה. אז עולות גם תוכניות המילוט: מקסימום אני אסע להודו ואחיה על גרוש וחצי כמה שנים. למרות זאת אני אגיד משהו פרדוקסלי: מגיל 16 אני מפרנסת את עצמי, ויש בזה משהו מאוד מחזק, לעומת חברות שלי שהפסיקו לעבוד די מזמן לפרנסתן. מנגד, הענף שהן יושבות עליו פחות שביר משלי".

"מרוששות", שהתחרה בפסטיבל דוקאביב וישודר בערוץ 8 בתחילת ביוני, עוקב אחר סיפוריהן של ארבע נשים מצליחות בנות 40–50, שנפלטו ממעגל העבודה והצטרפו למעגל העוני. סמדר קילצ'ינסקי, דיאן האריס, ענת חלפין וענת גלילי־בלום נפלטו, כל אחת מסיבותיה, ממקומות העבודה שלהן, האמינו שהשכלה וניסיון תעסוקתי יאפשרו להן להשתלב מחדש בשוק, אך גילו שהמציאות קשה, אכזרית ולא הוגנת. זהו אמנם סרט שבו מקבץ סיפורים אישיים, אך מאפשר הצצה רחבה יותר למושגים כמו עבודה בכבוד, שוק תחרותי, אפליה מגדרית ואפליה על רקע גיל. העבודה על הסרט נמשכה שנתיים, בהפקתן של שולה שפיגל ודנה עדן, והושקעו בו 300 אלף שקל.

כמו הנשים המוצגות בסרט, שסובלות מקריסה כלכלית אחרי שנים של הצלחה, גם שלז לא חוששת מחשיפה עמוקה. אולי מדובר במבנה אישיות, אולי כי מי שעוסקת כבר יותר מ–20 שנה בתיעוד מציאות - והיתה אחראית על העונה הראשונה של "מחוברות" - לא פוחדת לתווך אותה באופן אישי. מאוד אישי. כסף, מבחינתה, הוא לא מלה גסה, והחשש מהיעדרו נמצא על השולחן ונוכח במהלך השיחה כולה. אם בסרטה "תחנה סופית", שעסק בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, איש לא יכול היה לחשוב שדובר בנגיעה אישית של הבמאית, הרי ש"מרוששות" מדבר גם קצת עליה.

"התהום קרובה מאי־פעם"

שלז, 54, בוגרת המחלקה לקולנוע בבית הספר בית צבי, חתומה על סרטים כמו "עפולה אקספרס" ו"מוכרחים להיות שמח", אך ביימה גם סדרות דוקומנטריות, כמו "דרומה", שיצרה עם דורון צברי, וכמה תחקירים עבור "עובדה". היא נמצאת בדיוק במקום הנכון לאישיותה וליכולותיה, מה שמגובה בעשרות פרסים שבהם זכתה, והקריירה שלה משפיעה ומלאה עניין, אך גם מאוד לא כלכלית. בכל פעם שהיתה יכולה לרפד עצמה בתפקיד נעים ומשכורת מצוינת, בעטה בסופו של דבר בכד המלא, ויצאה לדרך עצמאית. כאשה שחיה לבד, ללא רשתות ביטחון - שלז גרושה ואם לבן בוגר - היא הראשונה להודות כי "הפחד הוא חלק מהחיים שלי. פעם הוא לא היה". על השאלה אם זה קשור לגילה היא עונה: "אני רואה צעירים וגם הם חרדים מאוד, אבל בגיל מבוגר יותר הניראות חשובה, והיא עולה כסף. כשאין לך כסף לנסיעות, יותר קשה ללכת לחדר כושר. מדובר בביצה ותרנגולת: לא תיראי טוב, גם יהיה יותר קשה לקבל אותך לעבודה".

את העבודה על "מרוששות" החלה שלז בעקבות משבר שחוותה חברתה הטובה נרי ליבנה, עיתונאית מוערכת שנקראה לשיחת שימוע ב"הארץ" אחרי שנים רבות של עבודה. ליבנה המשיכה לעבוד בסופו של דבר, אבל התהליך היה קשה. "נרי אמרה לי: 'אני לא יודעת לעשות כלום מלבד לכתוב', ואני התחלתי לשאול את עצמי מה אני יודעת", מספרת שלז. "מתוך החרדה הגדולה נרי אמרה שני דברים: אני לא יודעת לעשות כלום מלבד כתיבה, וגם איך עזבתי את בעלי. ברור שאתה אומר את זה ממקום מבוהל שאומר - הייתי יכולה לסבול הכל בידיעה שיש על מי להישען, ואין. בנקודה הזו אמרתי: אני רוצה לעשות סרט על נשים משכילות, אינטליגנטיות ומצליחות, שהמקצוע שלהן הוא הזהות שלהן, שבלי זה הן מרגישות שהן כלום, שהפרנסה תלויה במקום הזה, וחוו את הנפילה".

שלז היתה מופתעת ממספר הפניות שקיבלה מנשים שרצו להשתתף בסרט. "פנו אלי עשרות ומאות נשים שחוו את אותה חוויה. הבנתי שמדובר בתופעה אמיתית. יותר מזה, הבנתי שהתהום קרובה מאי־פעם, עד הסרט הזה לא הבנתי עד כמה. אי אפשר לעבור בחיים האלה איזה שבר כמו גירושים, סרטן, בעיות עם הילדים, אם אין לך תמיכה תוך כדי הצניחה הזו - הורה, בן זוג, ירושה בבנק. הבור הזה ייהפך לכזה שלא תצאי ממנו. אנחנו חיים על הקצה של הקצה, ולכן כל משבר מעיף אותך מהענף השביר שאת יושבת עליו, ואחרי זה קשה מאוד לטפס למעלה, בעיקר לנשים".

התרוששות כזו, חזרה לבית של ההורים בגיל 50 אחרי שכבשת את העולם, כמו מה שקרה לסמדר קילצ'ינסקי, יכולה לקרות לכל אחד ואחת?

"לגמרי. אני בטוחה בזה. מנגנון ההגנה שלנו מסתכל על הנשים שזה קרה להן ואומר - ההיא דפוקה, ההיא לוזרית, לי זה לא יקרה. אתה שופט את הנשים האלה ממקום של כוח, אבל הכוח הזה עלול להיות זמני".

לנשים שפגשת יש מאפיינים דומים?

"כולן נשים שעובדות בעבודה שאתה לא גומר בפנסיה. בדרך כלל אין להן קביעות במגזר הציבורי, אבל תמיד היתה להן עבודה. הן משכילות, הן בעלות מקצוע, עצמאיות, שבעבר היה עובר חודש בין תפקיד לתפקיד ופתאום תקרת הזכוכית ירדה. פתאום קרה משהו שעצר, משבר, וההתאוששות ממנו קשה במיוחד. פרנסה היא דבר משמעותי מאוד, ויש המון צביעות בעניין הזה, למשל, במשפט 'אין עבודה שמביישת את בעליה'. אנחנו חיים בעולם שבו העבודה שלנו מגדירה אותנו. קשה לנקות בתים אחרי שהיית בעלת עסק מצליח, אבל הקושי האמיתי הוא בהתפרקות הזהות, בהדרה החברתית המוחלטת, בכישלון, בטייטל שנעלם. הבעיה היא שאנשים לא מבינים שהם נופלים. אתה לא מבין שאתה בקריסה, וגם לא יודע לבקש עזרה, כי מעולם לא נדרשת לבקש. מדובר במקום קשה במיוחד, והמרחק ממנו, המרחק של כל אחד ואחת מאתנו, קטן. כולנו על הסף".

ומה צריך לעשות כדי לא לעבור לצד של התהום?

"אני לא יכולה להגיד לבחורה: תתחתני עם גבר עשיר ותעבדי בעבודה שאת שונאת למען הנוחות הכלכלית. אני כן אומרת שהביטחון המוחלט שאת חיה אתו כי תמיד הצטיינת, לא בטוח יותר. לנשים, בעיקר אם בחרו לחיות לבד כדי לא להתפשר על מערכת יחסים, קשה יותר, כי אין עוד משכורת אבל ההוצאות לא מצטמצמות בחצי אלא אולי ב–20%, ולא תמיד רוצים לחשוב קדימה. אני מסתכלת על עצמי: בארבע השנים שבהן עבדתי כמנהלת המחלקה הדוקומנטרית של רשת הייתי מסודרת כלכלית. הרווחתי המון והרגשתי שאין מחר. הייתי טסה להופעה בלונדון בלי לחשוב פעמיים. מי עשה אז חישובים? אני לא מדברת על חיסכון בזמן שפע, אלא על סדרי עדיפויות. הפריווילגיה להגיד 'אני לא מתעסקת בכסף' לא קיימת יותר, היא חלק ממי שאת, כי השפע הזה לא אמיתי, הוא אחיזת עיניים אחת גדולה.

"מה שאיפיין בעבר קהילה שלמה - הקלות שבקבלת הלוואות, התחושה שמה שאתה מרוויח יכול לקדם אותך בחיים - לא נכונה כיום, כי בדור שלי ההוצאות גדולות מההכנסות. העיתונאי יגאל סרנה אמר לי פעם: אנחנו נהיה הדור הראשון שיצטרך לעזור גם להורים וגם לילדים. הוא צדק, זה מביא אותך במקום מאוד מצומצם לגיל השלישי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק לעבוד, ואני גם לא רוצה. אני אדם עם אנרגיות, ואני עובדת עם אנשי צוות צעירים מאוד. מדובר בעבודה פיזית קשה. הם צעירים ולהם קשה, ולפעמים אני שואלת עד מתי, בעיקר כשאני לא רוצה ללכת לצד המסחרי מאוד, וכשאני רואה שבמאים פה לא מזדקנים בכבוד, אבל אז אני מסתכלת על הבמאי היפני אקירה קורסוואה שעשה את הסרטים שלו המדהימים בגיל 80, ואומרת - זאת תשוקה. אני שם. חוסר השקט שלי פועל נגדי כשאני לא יודעת לעצור, אבל מאפשר לי להמשיך לרוץ".

מפנטזת, אבל גם מדחיקה

אם זה היה תלוי בך, איך היו נראות עשר או 20 השנים הקרובות?

"אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה להיות במאית, אבל הלוואי שהייתי יכולה להשקיע פחות בהרמה של כל סרט ויותר בלעשות אותו. הייתי רוצה להיות עכשיו יותר בפיתוח ופחות בגיוס. הפנטזיה הגדולה היא שיהיה סרט שירוויח מיליונים, אבל זה לא יקרה. אני יכולה לפנטז, אבל באיזה שהוא מקום אני יותר בהדחקה".

אז מה בכל זאת תציעי לאשה צעירה שלא רוצה להגיע למקום הזה, של הפחדים הקיומיים?

"לבנות לעצמה עוגנים, להתרחב, ומצד שני לזכור שעוגנים לא יכולים להפריע לחיים שלך. זה מאבק יום־יומי".

במבט לאחור, יכולת לבחור לך מקצוע שונה, אולי רווחי ונוח יותר.

"קולנוע תמיד היה דבר דומיננטי בחיי, וזה מגיע מאבא שלי, שהקים את הסינמטק ביוהנסבורג ובגיל צעיר כבר צפיתי ב'נהג מונית' ארבע פעמים. בחוויה שלי זורקים אותי מבית הספר כי אני לא אדם של מסגרות, אמא שלי נסערת, ואבא שלי אומר 'לא נורא', ולוקח אותי לסרט. במסגרת ההתמודדות למדתי לעשות בין סרטים והתפרנסות. סרטים בהגדרה פנימית הם האמנות שלי, הסרט הוא העיקר, לא מה יביא אתו. לפעמים זה גם מאוד מפרנס. ויש דברים שהם פשוט עבודה".

על מה את עובדת כעת?

"סרט על ירושלים, יחד עם חיים יבין. הוא בן 83 ומעורר קנאה, לא רק בגלל הכישרון והמעמד. חיים יבין הוא מהעיתונאים שחיו בתקופה שבה אפשר היה לא רק להתפרנס יפה, אלא גם לצאת לפנסיה ברמה כלכלית גבוהה. העיתונאים של היום, ואנחנו בתוכם, כבר לא נהנים מהפריווילגיה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#