יוצאים למלחמה: "עשו להורים שלנו שטיפת מוח - לימדו אותם שהלבן תמיד צודק"

"באנו להחזיר את הכבוד של ההורים שלנו, אחרי שבמדינה עשו מהם צחוק במשך כל השנים", אומרים צעירים יוצאי אתיופיה בעקבות הפגנות המחאה של הקהילה בשבוע האחרון ■ בניגוד להוריהם, הם לא מוכנים לפעול יותר על פי תכתיבי הממסד, ורוצים להיות שותפים בהתוויית עתידם: "מה שקורה עכשיו זאת מהפכה, לא שום דבר אחר"

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים27
חגי עמית
חגי עמית

"ברוך דיין אמת. בשמחה ורינה רבה, אנו מכריזים על פטירתו בטרם סוף־סוף של תוארנו 'אתיופי נחמד ז"ל' שנפטר במוות טבעי לאחר תהלוכה מירושלים דרך נתיבי איילון. ההלוויה התקיימה בבית עלמין כיכר רבין בתאריך 3.5.2015 ונמשכה עד אחר חצות. המשפחה האבלה".

המודעה הזאת, שהועלתה לרשת בתוך קבוצת הפייסבוק "אתיופיה הקטנה", סימלה השבוע יותר מהכל את האווירה בקרב בישראל. מי שהופתע מאירועי תחילת השבוע בכיכר רבין בתל אביב, ולא הבין מאיפה צמחה פתאום ההפגנה הזו, יכול היה להיכנס לקבוצה זו ואחרות של יוצאי העדה ברשת - ולראות את השיח הער שקדם לה בפייסבוק ובטוויטר.

ההפגנה של יוצאי אתיופיה בתל אביב, השבועצילום: אי־אף־פי

"כל הזמן שואלים מי המנהיג שלנו. אנחנו לא שבט. יש לנו מנהיגות פוליטית ויש מנהיגות רוחנית. אבל מה שקורה עכשיו זאת מהפכה, ולא שום דבר אחר", אמרה לנו השבוע אשת החינוך יובי תשומה־כץ, כשפגשנו אותה בכניסה לשכונת שפירא בגדרה, שרוב תושביה הם יוצאי אתיופיה. תשומה־כץ, שהדליקה בעבר משואה ביום העצמאות, ראתה הרבה בשנותיה כפעילה חברתית. "אנשים שוכחים שב–1996, בפרשת מנות הדם (אז נחשפה מדיניות מגן דוד אדום שלא להשתמש במנות הדם שנתרמו על ידי יוצאי אתיופיה מפאת חשש ממחלות), היינו יותר אלימים, ושגם בשנות ה–80 יצאנו להפגנות". ועדיין, גם היא מרגישה שמדובר ברגע מכונן.

זו גם התחושה בקרב חבורת הצעירים מקרב העדה שתשומה־כץ לוקחת אותנו אליה. רובם בשנות ה–20 המוקדמות, והם משקפים היטב את המקום שממנו צמחה המחאה הנוכחית. העליבות של השכונה המוזנחת עומדת בסתירה חדה לשפה שלהם. מדובר בצעירים אינטליגנטים שהשיח החברתי־כלכלי של מדינת ישראל כבר שגור בפיהם. הם שולטים בהיסטוריה המקומית ויודעים לנתח את התהליכים החברתיים הסובבים אותם.

בניגוד להוריהם, הצעירים ממוצא אתיופי לא מוכנים לפעול על פי תכתיבי הממסד - הם רוצים להיות שותפים בהתוויית עתידם: לבחור היכן להתגורר, במה לעבוד, איפה לבלות - כל אותן החלטות שהממסד קיבל עבור הוריהם כשאלה הגיעו לישראל.

הסיבות לעיתוי ההתקוממות רבות ושונות. הכאת החייל ממוצא אתיופי דמאס פיקדה על ידי המשטרה היתה רק הטריגר. "במשך שנים אף אחד לא רצה לשמוע את האתיופים", אומר בן העדה, בשנות ה–40 לחייו, העובד בגוף ציבורי. "הממסד ניפץ את התרבות ואת המנהגים שעליהם גדלנו בלי להבין את המחיר של זה. הדור הוותיק, שהגיע מהכפרים באתיופיה, לא היה מסוגל לבקש יותר, הוא לא ידע שאפשר. אבל הדור הצעיר משכיל יותר ודעתן יותר, וחושב שמגיע לו לחיות פה בחירות כמו כולם. הרעשים האלה קיימים כבר הרבה זמן, ועכשיו זה מתפוצץ".

שוטר מכה מפגין בהפגנה בתל אביבצילום: אי־אף־פי

"ההבדל בצבע עושה 
לאנשים משהו בעין"

"היית ב? ואתה היית?" שואלים הצעירים מגדרה זה את זה וחולקים את מורשת הקרב מאירועי כיכר רבין. אחד מהם מרים את חולצתו ומציג בגאווה סימן בולט ונפוח שנגרם לדבריו מרסיס של רימון הלם. צעיר אחר, שעבר לילה במעצר וחושש להזדהות, זוכה למעמד של גיבור מקומי, וחבריו לא מפסיקים לדבר על מכרים אחרים שנפצעו ונעצרו. ברמת הגאווה המקומית, נראה כי את מה שלא עשו שלושה עשורים של פעילות קהילתית עשתה הפגנה אחת ששודרה אפילו בפריצות בשידור חי ב–CNN. כפי שמכריז אליהו מספן, צעיר עם עיניים יוקדות, "באנו עכשיו להחזיר את הכבוד של ההורים שלנו - אחרי שבמדינה עשו מהם צחוק במשך כל השנים".

מספן הוא הלוחמני שבחבורה. "אנחנו כבר לא רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית", הוא מכריז. "תנו לנו את האוטונומיה שלנו, כמו שיש לחרדים ולערבים את האוטונומיה שלהם. הרי בכל מקרה אני חי בקהילה, מנותק מהחברה הישראלית. ההבדל בינינו לבין האחרים, הצבע, זה דבר שלא ישתנה. ואין מה לעשות - הבדל הצבע הזה עושה לאנשים משהו בעין, והתגובה לזה תמיד תבוא לי בבום, לא משנה מה אעשה. אז אני לא רוצה שזה ישתנה. במקום זה אנחנו רוצים לעשות את מה שעשו השחורים בארה"ב, לפתח את התרבות שלנו. בארה"ב הם כבר לא מנסים להשתלב. יש להם את המוסיקה שלהם, את התרבות שלהם. כיום בארה"ב זה הרי 'קול' להיות כושי, ולנו השחורים, יש הרבה מה להציע — אם זה מוסיקה ואם זה אוכל. אני מבטיח לך שלאט־לאט כל מי שבדעה הזאת יהיה הרוב".

לעומת מספן, אשר הוא סטודנט במכינה המשפר כיום בגרויות מתוך מטרה להתקבל ללימודי משפטים וממשל, שמנסה לייצג קול מתון יותר. "מה שקורה עכשיו זאת התחלה של תהליך אטי וארוך לתיקון ההשפלה שלנו שגם אנחנו צריכים להתאמץ בו. 40% מבני הקהילה האתיופית כבר נולדו בארץ. הם חיים בחברה ישראלית. זה דור שאתיופיה היא בשבילם חלום רחוק, ומצד שני הזהות החדשה מעורפלת. והדור הזה - או שהוא ישתלב, או שהוא יפנה לפשע. כמו שקרה לכל אוכלוסיית מהגרים בעולם", אומר אשר.

"כבר 30 שנה אנחנו מנסים לפעול בדרך שלך, אשר", אומר לו מספן, "הדרך של 'להיות כמוהם'. הנה, יובי, אנחנו מכירים אותך כבר הרבה שנים. את באת, תרמת לקהילה כל כך הרבה. תגידי לי — משהו השתנה? את באה לפה ועוזרת לי, ואז אחרי שאת הולכת בא מישהו לא אתיופי, ובהערה אחת מוריד אותי ומוריד לי את כל תחושת היכולת שבנית".

מחאת יוצאי אתיופיה בירושלים צילום: אמיל סלמן

מה מרגישים בני הדור הוותיק כלפי המחאה?

מספן: "להורים שלנו עשו שטיפת מוח. לימדו אותם שהלבן תמיד צודק. אנחנו, הילדים, לא רואים את זה כך וזה יוצר חיכוך עם ההורים. תשאל את אחד הזקנים פה, והוא יגיד לך 'המדינה זה טוב'. אבל הצעירים לא יגידו את זה.

"גם בגלל פער השפה, אין כימיה בין דור הילדים לדור הורים. תראה לדוגמה את ההגירה הרוסית, אצלם יש קשר בין הילדים להורים, כי הילדים מדברים רוסית. אצלנו הילדים כבר לא מדברים אמהרית".

למה באמת הם לא דוברים את השפה?

אשר: "כשהיינו בבית הספר אמרו לנו 'אל תדברו אחד עם השני אמהרית'. היו משעים אותנו כשהיינו מדברים בינינו בשפה של ההורים".

מספן: "בעלייה מאתיופיה העליתם לנו את רמת החיים, אבל הורדתם לנו את איכות החיים. הייתי באתיופיה לפני חודש — אבא שלי מייבא משם את הסחורה שהקהילה צורכת פה ולכן נסעתי — וראיתי שהכל טוב שם. זו מדינה שאם אתה רעב בה, אתה מכין לעצמך לחם. הצעירים האתיופים פה כבר לא יודעים איך זה שם, הם מתביישים באתיופיה, חושבים שאריות מסתובבים שם ברחוב".

"אתיופיה היא מדינה בת 3,000 שנה, מדינה עשירה בתרבות, ואנשים שוכחים את זה", אומר אבטם טלה, צעיר נוסף מהחבורה.

מה אפשר היה לעשות אחרת בקליטה של ההורים שלכם?

מספן: "כמו ששלחו חוקרים לאתיופיה לפני שעלינו ארצה, כדי לבדוק אם אנחנו יהודים, היו צריכים לחקור ולבדוק גם מה המסורת והמנהגים שלנו. אם היו בודקים לפני שהעלו אותנו, היו רואים שמדובר בקהילה ש–80% ממנה חקלאים, ואולי היו שמים אותנו בקיבוצים ובמושבים והיינו משתלבים . במקום זה, סתם זרקו אותנו בכל הארץ".

אבל בשנות ה–80 כבר לא נשארו אדמות חקלאיות לחלק כאן.

מספן: "אנחנו בקושי 2% מהאוכלוסיה. היו יכולים לתת לנו. בסוף תבדוק מי נמצא במושבים, זה האשכנזים".

"השוטרים באים 
לפה סתם כי אין 
להם עבודה"

פער הדורות בשכונת שפירא ניכר בכל מקום. גם היום כמעט בלתי אפשרי לדובב את המבוגרים בעברית, והצעירים אמנם מובילים את המחאה - אבל כשהמבוגרים עוברים לידם הם עדיין ממהרים להסתיר את הסיגריות שבידם באקט של כבוד.

בישראל יש יותר מ–50 שכונות שמוגדרות כשכונות אתיופיות, כלומר שכונות שבהן אחוז משמעותי מהתושבים מורכב מיוצאי העדה. שכונת שפירא אינה שונה מהן. הנוף הוא של אותם שיכונים, מחסור בצמחייה ירוקה, גני ילדים ושעשועים שבולטים בהיעדרם וקבוצות של בני נוער שיוצאים עם ערב על המדרכה לעשן נרגילה. אותה הזנחה בולטת של הרשויות שנמצאת גם בשכונות הקהילה ברחובות, בנתניה ובאשקלון. רק קבוצה של ילדים קטנים מתעקשים לחגוג את ל"ג בעומר במדורה קטנטנה שהם מדליקים במגרש חנייה, בהיעדר אמצעים לנייד עצמם לאזורי החולות שמחוץ לשכונה.

למרות זאת, כשאנחנו מדברים עם הצעירים לגבי דרישות המחאה, הם לא מזכירים את הטיפוח העירוני או דאגה למשרות. המשטרה היא המוקד גם כאן. "אין לי בעיה עם אזרחי ישראל והגזענות שלהם. האזרחים לא עושים לך בעיות. אני מצפה ששוטרים לא יבואו לפה לחפש בעיות. המשטרה מציקה. לפעמים השוטרים באים לפה סתם כי אין להם עבודה", אומר מספן.

מה הכוונה במציקה?

מספן: "שוטר רוצה שהמפקד שלו בתחנה יראה שהוא עשה משהו היום במשמרת. שהוא היה פעיל, שהוא ביצע איזה שהוא מעצר. אז הוא בא לפה".

תשומה־כץ: "המשטרה היא רק הקצה של הבעיה בסיפור הזה. הקצה של היחס של החברה הישראלית".

הפגנת הקהילה האתיופית בירושלים צילום: אוליבייה פיטוסי

ואין פה פשע?

אשר: "כשאין פה משטרה, אין פה פשע. לא ירו פה על אף אחד".

מספן: "תסתכל בעצמך. אין כאן נרקומנים שמזריקים או ג'יפים של עבריינים. הדבר היחיד שיקרה הוא שזו תהיה משאלה שמגשימה את עצמה. אם חושבים שאני פושע, אני נהיה פושע. מי ראשי הפשע היום בישראל? לא אתיופים. בארגוני הפשע האתיופים הם בסך הכל אלה שעושים את העבודה השחורה. אנשי השטח, הרוצחים השכירים".

טובה היא תושבת השכונה, אם צעירה לילד בן 3.5, העובדת כסייעת בגן ילדים. כשאנחנו שואלים אותה מה היא רוצה שהמחאה תשיג, היא אומרת: "אני רוצה שוויון במקום העבודה, אני רוצה אפשרות לשכור או לקנות דירה במקום שבו אני בוחרת. היום אני מתקשרת כדי לקבוע תור לראות דירה — ואני רואה איך בשיחת הטלפון הכל בסדר, בקושי מזהים שאני אתיופית, ואז, כשאני מגיעה למקום — אני רואה את היחס משתנה. זה מגעיל. זו לא המדינה שרצינו ולא העם שרצינו להיות אתו. מה שכן, אצל הבן שלי שנמצא בגן מחוץ לשכונה, אני עוד לא מרגישה שמתייחסים אליו ככה. אולי הוא לא יסבול מזה כמוני".

כמו לטובה, לכל אחד כאן יש סיפור על הגזענות הסמויה והגלויה שהוא ספג בחיי היום־יום. אשר מספר על חוויה בשירות הצבאי: הוא חזר הביתה עם חבר ליחידה, ששוחח בדיבורית במכונית בנוגע למסיבה שהשניים שקלו להצטרף אליה. הדובר מהצד השני של הקו הזהיר אותם: "אין לכם מה לבוא למסיבה הזאת. יש פה רק אתיופים". בחור נוסף בחבורה מספר על מקרה שבו חבר מהפנימייה הכיר מישהי, ולאחר תקופה שבה הם יצאו היא הביאה אותו לביתה כדי שיכיר את הוריה. "שבוע אחרי שהוא היה אצלה הם נפרדו. ההורים שלה פשוט לא הסכימו שהיא תהיה עם אתיופי".

"אפילו בצבא זה ככה", אומר מספן. "כמה שאומרים על הצבא שהוא כור היתוך — אתה מתגייס ורואה ישר, שאם יש תפקיד טוב אז למי שלא אתיופי יש דוד שמסדר אותו. אם יש משפט על עבירות בצבא — אז האמא המרוקאית של ההוא שמואשם מתקשרת לצעוק על המפקד, והוא משתחרר. האתיופים, לעומת זאת, הולכים בשורה לכלא הצבאי. זה נמצא בכל מקום. תראה את השופט ההוא שבמשפט נגד עובדת הניקיון שנדרסה, שאמר לה שהיא צריכה להגיד תודה על זה שעל אף שהיא אתיופית התייחסו אליה כמו אל בן אדם רגיל בתהליך המשפטי".

כל הצעירים מודעים גם לשיח העדתי שאינו נוגע לאתיופים. "ראיתי בטלוויזיה את הראיון עם ענת וקסמן אחרי הבחירות ואת מה שקרה בעקבותיו, ואמרתי לעצמי 'מה זה? וכל זה קורה אחרי שהם, האשכנזים והמרוקאים, חיים ביחד 60–70 שנה. אז מה כבר יכול להיות עם האתיופים עוד 50 שנה?'", אומר אשר. הם גם מודעים לעובדה שלחלק מהגזענות נגדם אחראית העובדה שהם חולקים צבע עור עם אוכלוסיה נוספת הסופגת בשנים האחרונות יחס מוקצה בישראל, ונהנית מהרבה פחות זכויות מהם.

"בעבודה אני פוגש הרבה את האריתראים, שקונים מאתנו סחורה", אומר מספן. "האתיופים מתכחשים לזה, אבל לטעמי האריתראים יותר אחים שלנו מהרבה בחינות מאשר היהודים. הרי לאריתראים יש את האוכל שלנו, את המנהגים שלנו, אתיופיה ואריתראה היו מחוברות פעם. האריתראים אפילו שאלו אותי למה לא קראנו להם להפגנה שיעזרו. אמרתי להם את האמת - שיש רוב בקהילה האתיופית שהוא גזען כלפיהם ולא היה מקבל את זה בעין יפה".

"או כיוון טוב, או פשע"

"אני הולך עכשיו לעשות פסיכומטרי, אני אהפוך את העולם כדי לקדם את החיים שלי ולזוז קדימה. אבל אם אחרי חמש־שבע שנים שאני אנסה להתקדם, ללמוד משהו, זה לא ילך — אני עף מפה. נמצא את עצמנו במקום אחר בעולם", אומר אשר. "אמרתי מקודם שאו שהמחאה הזו תיגמר בכך שהעדה תלך לכיוון של פשע, או שזה ילך לכיוון טוב. אבל האמת היא שרוב הסיכויים שזה יהיה לכיוון של פשע".

אבל לא כולם מיואשים. תשומה־כץ נחושה להמשיך בדרכה, להאמין שהגורל נמצא בידי הקהילה, ולטעת אופטימיות וגישה חיובית בקרב אנשיה. היא לא מתייאשת וממשיכה להטריד את הצעירים בשאלות אם הם מקדמים במשהו את תוכניותיהם ללמוד ומציקה להורים שיתנדבו בוועד ההורים בפעילות הבית־ספרית, כדי ש"הדמות האתיופית הראשונה שהילדים רואים לא תהיה המנקה, אלא מישהו שפעיל בבית ספר.

"אני חושבת שבסופו של יום אנחנו חייבים להיות נוכחים בכל המקומות כדי שנוכל לקחת חלק בהחלטות", אומרת תשומה־כץ. "הרשויות המקומיות הן המשפיעות הגדולות על חיינו ואנחנו חייבים להיות שם. חוסר השוויון צועק מהשכונות שלנו והפתרון הוא לא קוסמטי - על ידי צביעה של השכונות בעזרת מתנדבים, או חלוקת מזון בחגים - אלא במתן שירותים טובים יותר של חינוך ובריאות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker