איך הפך מפעל קטן לעסק ששווה 630 מיליון שקל? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך הפך מפעל קטן לעסק ששווה 630 מיליון שקל?

חברי מושב שהגיעו לגיל 75 ורצו להשאיר משהו לנכדים, חברה עם פוטנציאל ליהפך לענקית גלובלית - ומנכ"ל מיתולוגי אחד שעל ערש דווי ביקש מממשיכיו להשלים את העסקה ■ כל הדרך של המפעל הקטן ממושב רם און אל האקזיט

23תגובות

כבר בכניסה לבניין המזכירות במושב רם און, משהו מרגיש מוזר. התחושה הזאת מתגברת ככל שמתקדמים במסדרון הצר עד כדי כך שלא ברור אם צורת הקיר שמולנו דומה יותר למקבילית מאשר למלבן. כמה דקות מאוחר יותר מתקבלת התשובה: אכן, הבניין נוטה על צדו. "מה, אתם לא יודעים? זה מגדל פיזה של הצפון", אומרת יונית, עובדת המזכירות, כשאנחנו מביטים בהשתאות איך העט שאנחנו מניחים על השולחן מתגלגל אל קצהו. הנטייה של הבניין הצדה מתבטאת בסדקים רבים בקירות ובכיורים שבורים בשירותים, אבל מעל הכל היא מאשרת בצורה מוחשית את דבריו של עמית רגב, מרכז המשק, על כך שמדובר ביישוב של אנשים צנועים.

רם און הוא מושב עובדים בחבל תענך, שבדרום־מזרח עמק יזרעאל, דרומית לעפולה. סיור במושב לא מגלה פאר מיוחד. לצד בתים חדשים אפשר למצוא כאן גם בתים ישנים ומוזנחים יותר. כבר בתחילת שנות ה-80 חשבו כאן על הרחבה והציעו לבנים לרכוש מגרשים לבנייה עצמית בזול. כיום כבר מתחילים לחשוב על לאפשר לבנים ממשיכים לבנות בית נוסף על הנחלה הישנה של ההורים.

עופר וקנין

הצניעות של אנשי רם און עומדת למבחן בשנים האחרונות. לפני שבועיים אישרו חברי המושב עסקה למכירת המפעל שבשליטתם - פולירם - לידי קרן פימי. פימי שילמה 347 מיליון שקל תמורת 65% מפעילות המפעל, המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. בנוסף היא תכסה חוב של 70 מיליון שקל שיש למפעל לבנקים, בגין דיווידנדים שחילק לבעלי המניות בינואר - עסקה המניבה לא מעט כסף עבור כ-110 החברים מ-60 המשפחות של המושב, שהקימו את המפעל לפני 30 שנה. אם לא די בכך, החברים יישארו גם עם הנדל"ן של המפעל - ועם 35% ממניותיו.

חבל תענך לא הוליד הרבה אקזיטים. רבים מהמושבים בסביבה, שהיוו יעד לעולים מצפון אפריקה, התמחו בחקלאות עד שהתחום איכזב - והאדמות ברובן נמכרו. רם און הוא יצור שונה בנוף. כפי שמגדירה זאת רושל, תושבת המקום שאנחנו פוגשים בצרכנייה של המושב, "רם און זה סביון של התענכים, בכל האזור תמיד רצו לגור פה".

ב-1961 הגיעו לכאן בני גרעין ההקמה של הנח"ל, והחליטו להקים מודל ייחודי בנוף ההתיישבות הישראלי. כל משפחה קיבלה כ-50 דונם לעיבוד. הם לא רצו להקים קיבוץ או מושב שיתופי, ולא מושב רגיל. התוצר היה מה שמגדיר רגב, "יישוב שבו לקחו את הטוב גם מהקיבוץ וגם מהמושב. מושב שמעניק אפשרות לאיחוד אמצעי הייצור - כלומר מי שרצה לגדל באופן משותף עשה את זה, ומי שרצה - עבד לבד".

המשבר בהתיישבות העובדת בשנות ה–80 לא פסח על רם און. "הזמנים שבהם 2 דונם של חממות היו יכולים להחזיק משפחה עברו, והחברים פה חיפשו אפיק פרנסה נוסף. הם ראו את הקיבוצים מסביב, שהתחילו להקים מפעלי תעשייה - והחליטו לפנות גם כן לתהליך של הקמת ענף תעשייתי במשותף", אומר רגב.

"לקחנו פרויקטור שהסתובב בעולם וחיפש עבורנו הזדמנויות", אומר יוסי ביתן, יו"ר פולירם. "הגענו לתחום הזה לגמרי במקרה. ראובן איילנד (מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר, אביו של גיורא איילנד; ח"ע) עזר לנו להגיע ליהודי בניו ג'רזי שהיה לו מפעל בתחום. הוא עסק במיחזור פלסטיק, תיווך לנו את הנושא ומכר לנו את הידע והמכונות הראשונות. אמרנו לעצמנו שזה יכול ללכת. לא בדיוק הבנו עד הסוף את המשמעויות של הקמת המפעל, ושכמו שזה הצליח זה היה יכול להתחרבן בבת אחת".

מבט רחב יותר על התנועה ההתיישבותית מעלה שמה שביתן מתאר כמקרי, לא היה בהכרח כזה. ממפעל פלסאון של מעגן מיכאל, דרך מפעל פוליגל של רמת השופט ומפעל פלציב של קיבוץ עין הנצי"ב ועד מפעל פלרם של רמת יוחנן - שנות ה-80 היו השנים שבהן ההתיישבות העובדת בישראל גילתה את תעשיית הפלסטיק. מה שהביא לכך היה שמצד אחד רכישת הידע הטכנולוגי לא היתה מורכבת - ומהצד השני יכולות גיוס ההון של קיבוצים ומושבים העניקה להם יתרון על השוק הפרטי. כפי שמגדיר זאת גורם שהיה מעורב בעסקת פולירם, "על כל טבעול אחד שהקימו לוחמי הגטאות יש תשעה קיבוצים ומושבים שהקימו מפעל פלסטיק. 70%–80% מהמפעלים בתנועת ההתיישבות נמצאים בתחום הזה".

עופר וקנין

אלא שלא כל המפעלים הצליחו - וגם פולירם לא עלה מיד על דרך המלך. "בהתחלה היו לנו שנים קשות. רק ב-1998 המפעל התחיל להראות סימני יציבות של עלייה בהכנסות. עד אז הוא לא הרוויח - והכביד עלינו מאוד. רק על בסיס התוצאות הכספיות הטובות של 1997–1999 יכולנו להתחיל לעשות הסדר חובות עם הבנקים, בגלל המפעל. ההקמה דרשה הרבה כסף - ואלה היו שנים שבהן כל ארגוני הקניות של המושבים והקיבוצים התמוטטו. היה שלב שבו קיבלנו הלוואה, הפקדנו אותה באופן זמני בארגון הקניות של המושבים, וכשהוא התמוטט הכסף הלך לאיבוד. היה לנו עדר בקר בגלבוע שהיינו צריכים למכור ולהכניס את כל התמורה למפעל", מספר ביתן.

"זה לא היה פשוט. אלה היו שנים שבהן שוקה נאלץ לפטר חברים מהמושב שעבדו במפעל. אנשים שעזרו בהקמה שלו. בעצם רק ב–1997 הוזמן קו הייצור הראשון בנוסף לאלה שהנחנו עם ההקמה. אבל מאז אנחנו לא מפסיקים לקנות קווים - בקצב של לפחות קו אחד בשנה", אומר ביתן. "שוקה" הוא יהושע שגב, ואם יש דמות מפתח בסיפור של פולירם - זה הוא. שגב כיהן כמנכ"ל פולירם מהיום שבו הוקם המפעל ועד פטירתו ממחלה, בינואר האחרון.

עופר וקנין

"אם תחפש, תראה שאין מושב במדינה עם מפעל כזה. פולירם, רם און והשילוב ביניהם זו תופעה של אדם אחד, שקראו לו שוקה שגב. בו הכל מתחיל. איש מדור הנפילים. אדם מאוד פשוט, שלא מעשן סיגרים ולא טס במטוסים פרטיים - אבל הוא והצוות שלו היו מזן האנשים הפשוטים שנותנים למפעל את כל היתרון על המתחרים. כשב-2004 הוא גייס למפעל כסף בשוק ההון - כל מי שניהל אתו משא ומתן לא האמין שזו ההנפקה ראשונה שהוא עושה. חשבו שהם יפגשו איזה מנהל שתקוע בחור בעמק יזרעאל עם הפלסטיקים שלו — ופגשו מישהו שמבין ומנהל משא ומתן כמו אריה", אומר מקור שהיה מעורב בעסקה.

לדברי המקור, "הוא היה זה שכל אנשי המושב האמינו בו. הוא זה שהצליח לאחד את כל המושב לבצע השקעה כזאת. בגללו משפחות במושב נתנו ערבויות של מאות אלפי שקלים למפעל. הוא גם היה זה שלאורך כל השנים החזיק את החברים שלא ימכרו מניות.

"היה במושב ריטואל של ישיבות ארוכות שבהן שוקה מציג את ההצעה שלו, ואז 80% מחברי המושב מדברים - תוקפים את ההצעה ויוצאים נגדה, שוקה מקשיב, מתייחס לכולם, ובסוף 90% תומכים במה ששוקה הציע בהתחלה", אומר המקור. "ולא סתם הוא זכה באמון הזה במושב. הגישה שלו היתה לעבוד ברמת הסיכון הכי נמוכה - ולהוציא ממנה את המקסימום".

"שוקה בנה ברם און מפעל עם תרבות ארגונית ייחודית", אומר מקור אחר. "חברה עם מבנה שטוח ודלתות פתוחות - שאיפשרו יצירת רוח חדשנות של חברה שיודעת לייצר בונדירם או פוליטרון ולהיות בתחומים שלה אחת מעשר החברות המובילות בעולם".

פולירם

מי שלא מכיר את משמעות המושגים בונדירם (בעיקר דבקים פלסטיים), או פוליטרון (פלסטיק מעורב בסיבי זכוכית המהווה תחליף מתכת בתעשיית רכב) ויבוא כמשקיף חיצוני לפס הייצור של פולירם עשוי לחשוב שמדובר בסיפור פשוט. כפי שאומרים בחברה, "בסופו של דבר החומר שאנחנו עובדים אתו נכנס בצורת גרגירים ויוצא בצורת גרגירים". במבט מבחוץ, פס הייצור של החברה לא מרשים. הבסיס של התהליך הוא גרגירים פולימריים קטנטנים, המועברים דרך מנהרה מרובעת הנראית כמו תעלת איוורור של מערכת מיזוג אוויר. בתוך המנהרה הם מתחממים, מומסים, וזוכים לכל מיני תוספים כימיים, המשנים את תכונותיהם. כשהם במצב כמעט נוזלי, הם יוצאים מהחימום בצורה של אטריות ארוכות - ומוכנסים לאמבט מים כדי להתקשות. אחרי שהם מתקשים הם נקצצים שוב לגרגירים קטנטנים - ונשאבים בצינורות דקים וארוכים למעלה, לאולמות האריזה.

לחברה יש 19 קווי יצור כאלה, שבהם מיוצרים 2000 מוצרים (מק"טים) משלוש משפחות של חומרים. 65% מתוצרי פולירם מופנים ליצוא, ו-55% מהתוצרים מגיעים לתעשיית הרכב. אם אתם נוהגים בב.מ.וו, במרצדס, בפורשה, או במכוניות יפניות שיוצרו בארה"ב - יש סיכוי טוב שחלק מרכיבי הפלסטיק במכונית שלכם נוצרו מחומרי הגלם שייצרה פולירם. שאר 45% מתוצרת החברה משמשת את תעשיית ההשקיה העולמית, ומוצרים מתעשיית ה"עשה זאת בעצמך". כך שגם אם יש לכם מקדחה ביתית - ייתכן שחלק מרכיביה הפלסטיים הגיעו מכאן.

התורה כולה נמצאת בהרכבו הכימי של הגרגיר. בסופו של דבר פולירם מוכרת תכונות של חומר. חוזק, גמישות, צבע או עמידות לשמש - המוגדרים על ידי התוספים הכימיים.

שלוש החטיבות של פולירם הן חטיבת תרכובים, חטיבת בונדירם וחטיבת פוליטרון. תחום התרכובים הוא תערובות פלסטיק בסיסיות שמרבית מפעלי הפלסטיק בעולם יודעים לייצר. הפעילות בתחומי הבונדירם והפוליטרון, לעומת זאת, היא פעילות ייחודית - שחייבת להיות מפותחת בתוך המפעל ורק חברות מעטות בעולם יודעות לבצעה. תחום הבונדירם ספציפית מהווה את מנוע הצמיחה המרכזי של החברה בשנים האחרונות.

העובדה שפולירם מתמחה בשלוש משפחות המוצרים האלה בו־זמנית והמספר הרב של מק"טים שהיא יודעת לייצר מייחדים אותה יחסית למתחרותיה, המתמחות בתחומים מסוימים. הסיבה לכך היא המדיניות שאימצה פולירם במשך השנים - להעניק לשוק על כל גווניו שירות מלא.

75% מכושר הייצור של החברה נמצא במפעל בעפולה, והיתר מיוצר במפעל שבמושב. היא מחזיקה גם חברות בנות בסין, בצרפת ובבריטניה, לצורך שיווק והפצה.

פוטנציאל צמיחה בלתי מוגבל

בחמש השנים האחרונות צמחו הכנסותיה של פולירם ב-33%, והרווח מפעולות רגילות צמח ב–34%. מניית החברה עשתה הרבה יותר מזה - והציגה תשואה של 240% בחמש שנים. במבט לטווח ארוך יותר, הצמיחה חדה אף יותר. ב-2004, כשהחברה הונפקה בבורסה, היא קיבלה הצעה לרכישתה על ידי חברת חוטי הניילון נילית לפי שווי של 60 מיליון שקל. בסופו של דבר החברה הונפקה לפי שווי של 100 מיליון שקל. לפני שנתיים, כששגב התחיל במהלך לאיתור משקיע - הוא קיבל הצעות השקעה בחברה לפי שווי של 300–330 מיליון שקל. בנקאי ההשקעות אליהם פנה אמרו לו בתחילת הדרך לא להסכים למחיר נמוך מ-400 מיליון שקל. בסופו של דבר, המחיר שבו נמכרה החברה לפימי לפני שבועיים שיקף לה שווי של 623 מיליון שקל.

ניתוח השאלה אם המחיר שבו נמכר המפעל הוא גבוה או נמוך יחסית לפוטנציאל שלו מורכב. גם אחרי הצמיחה של פולירם, מדובר במפעל שהוא זבוב יחסית לשווקים העצומים שבהם הוא פועל - ואפשר לומר שפוטנציאל הצמיחה שלו כמעט בלתי מוגבל. בבואנו לנתח את האינטרס של המושב במכירה, צריך להתחשב במניעים הדמוגרפיים של חברי מושב רם און. דור המייסדים של המושב והמפעל - המחזיק במניות - נמצא כבר באמצע שנות ה–70 שלו.

"אם ההחלטה היתה בידיים של דור בני ה-50, לא היינו מוכרים", טוען רגב, המשתייך לדור הבנים. "אבל ההחלטה היתה של אנשים שרוצים להיפגש עם הכסף לקראת זיקנה, ונבעה מהתחושה שאם לא היינו מוכרים - היינו עלולים להתמודד לבסוף עם ניסיון להשתלטות עוינת".

"רצינו להכניס שותף - או למכור - כי החברים מבוגרים כבר, ולאט־לאט זה הולך לעולמו וזה הולך לעולמו, והמניות יתפזרו בין היורשים, ופחדנו שנאבד את השליטה במפעל בלי שנרגיש, ואז לא היינו יכולים לא למנות מנכ"ל ולא למנות יו"ר", אומר ביתן, המשתייך לדור המייסדים. "דבר שני, אנשים מזדקנים ורוצים להיפגש עם הכסף. המצב במושבים הוא שאתה יכול להוריש נחלה רק לבן אחד. לנו יש ארבעה ילדים בממוצע — ואנחנו צריכים שתהיה אפשרות לפצות גם את האחרים. מצד שני, עכשיו כשהמפעל במצב טוב, אנחנו יכולים למקסם את הרווח. אנחנו מוכרים כשאנחנו בשיא. בכל רבעון יש שיא של מכירות".

לא היו חברי מושב שמכרו את האחזקות שלהם במשך השנים?

ביתן: "להערכתי, מעטים מכרו. רק חברים שהיו ממש לחוצים. היו כאלה שסבלו מהסתבכויות כספיות וזה מה שהציל אותם. אבל גם אז הרוב נמכר בפנים, בתוך המושב, כי את רוב המניות חסמנו למכירה החוצה, שלא תהיה השתלטות חיצונית".

אז מה יעשו עם הכסף שיקבלו?

"אני לא חושב שמחר תראה פה ג'יפים במושב. אלה אנשים מבוגרים שיסדרו את הבנים. בסופו של דבר כואב לכולם שנפרדים מהחברה. זו חברה טובה מאוד, שחילקה דיווידנדים פעמיים בשנה. היו פה משפחות שחיו מהדיווידנד הזה. זה היה הקיום שלהן. אלמנות שזה מה שהחזיק אותן. רובנו הרי כבר לא חקלאים, ובחלק מהמשפחות הבנים לא חזרו למשק".

"המפעל הגיע לתקרת זכוכית"

הסיבה למכירה לא היתה רק הזדקנות החברים, אלא הצורך להרחיב את אתרי הייצור של החברה מעבר לעפולה ומושב רם און. "פולירם הגיע לתקרת זכוכית. הוא זקוק לשינוי. בתחום הבונדירם למשל, בארה"ב, הגענו למצב שבו אנחנו שולטים על 70% מהשוק בחומרים מסוימים - ואנחנו לא מספיק גלובליים כדי להמשיך את התהליך הזה. הבעלים הנוכחיים, מושבניקים בני 75, לא רצו לקחת את הסיכון שבהפיכה לכאלה גלובליים - כך שאחת הסיבות לאקזיט הזה היה הרצון בשותף שיהפוך את החברה לגלובלית", אומר ביתן. וכפי שאמר מקור שהיה מעורב בעסקה, "פולירם היה זקוק למישהו שילווה אותו במסע מחוץ לעמק".

תהליך המכירה נוהל על ידי בנקאי ההשקעות רמי מנדולה וחנן בן עוז, ולהם סייע צוות רואי חשבון ממשרד ארנסט אנד יאנג, בהובלת רו"ח חן שיין. היועצים המשפטיים היו עו"ד דוד גוטליב ועו"ד דן שמגר. הם יצרו קשר עם יותר מ–180 חברות ברחבי העולם - רובן יצרניות בינלאומיות בענף הפלסטיק שזיהו הזדמנות להתרחב. רוב החברות נבהלו מהמחיר הגבוה שבו נסחרה החברה בבורסה, אבל כ–30 מתוכן הגישו הצעות לרכישת החברה, וכשבע חברות הגיעו לשלב שבו משלחות שלהן הגיעו לישראל כדי לבדוק את הסחורה.

מסוקים ובהם מנהלים של חברות אמריקאיות בשווי מיליארדי דולרים נחתו בחצר המפעל ברם און, אבל אף עסקה לא נסגרה. גם מבצע צוק איתן בקיץ האחרון לא סייע לתהליך המכירה. בשלב זה עלה הרעיון של מכירת שני־שלישים מהחברה לגורם פיננסי והותרת שליש בידי חברי המושב, כדי למקסם את פוטנציאל הרווח העתידי. שתי קרנות השקעה פרטיות שהיו מוכנות לשלם את המחיר בתנאים אלה היו קרן טנא ופימי.

ישי דוידי, בעל השליטה בפימי, עוקב אחרי פולירם כבר קרוב לעשור, וראה לנגד עיניו חברה מוטת יצוא ולא ממונפת, העונה לקריטריונים שלו. הישורת האחרונה לא היתה המקום שבו הוא ייתן לעסקה להישמט מבין ידיו. דירקטוריון פולירם מצדו בחר בסופו של דבר בפימי מתוך אמונה שהיא זו שמגלמת עבור המושבניקים של פולירם את פוטנציאל ההשבחה הגבוה יותר בטווח הארוך.

בינתיים, לפחות בחודש האחרון, שוק ההון הישראלי דווקא לא מתלהב מהעסקה, והמניה איבדה 26% משוויה - מגמה העשויה להעיד על אכזבה של המשקיעים מהמחיר בו נעשתה העסקה, או מצד שני תחושה שהמחיר מגלם בתוכו ציפיות לא ריאליות בנוגע לעתיד החברה אחרי העסקה. בשוק ההון נמצאו השבוע אנליסטים שהעריכו כי פימי שילמה מחיר מופקע, ואחרים שצחקו למשמע ההערכה הזאת. כפי שאמר גורם שהיה מעורב בעסקה, "נראה לך שדוידי יכול לשלם מחיר מופקע על חברה? אין סיכוי שבעולם. עוד לא נולד האיש שיכול להוציא מדוידי מחיר מופקע".

למושבניקים בעלי המניות הוצגה העסקה הנוכחית כאנלוגית לעסקה לרכישת ישקר — שבה מכרו 80% מהחברה לפי שווי של 4 מיליארד שקל בתחילת הדרך, ועוד 20% שנותרו לבעלים המקוריים בהמשך לפי שווי חברה גבוה פי שניים. אנליסט המכיר את החברה העריך השבוע כי האופציה שאנשי רם און אכן יממשו את שארית המניות של פולירם שבידיהם בהמשך לפי שווי כזה אינה גבוהה.

פימי, שזו החברה ה–79 שהיא רוכשת, צפויה לסייע לפולירם לפתח פעילות ייצור הרחק מעמק יזרעאל. זה עשוי להיות על ידי תהליך של מיזוג או רכישה של חברה בעלת יכולת ייצור במזרח הרחוק, או דרך סיוע בהקמה של פעילות בארה"ב. הכל אפשרי. היעד של הקרן כיום הוא להביא את פולירם ממכירות של 400 מיליון שקל בשנה למכירות של מיליארד שקל בשנה תוך שלוש־ארבע שנים. לאחר מכן סביר שנראה את פולירם נמכרת לידי חברה בינלאומית גדולה יותר.

קשה להעריך מה יישאר בעמק יזרעאל מהמפעל הקטן שיזמו החברים באמצע שנות ה-80 - אבל הדנ"א של פולירם, שהינדס שוקה שגב, לא יכול היה להוביל אותו למקום אחר. כפי שאומר ביתן, "כששוקה היה על ערש דווי, הוא קרא לי ואמר לי 'יוסי, תמנה את יובל למנכ"ל ותמשיך עם זה. ומינואר - מאז שהוא נפטר - אני עוסק בזה. אני לא אדם דתי, אבל כשהעסקה נחתמה עליתי לקבר שלו, שמתי אבן - ואמרתי 'שוקה, המשימה בוצעה'. אני מכיר אותו די טוב, ואני מאמין שזה נעשה לפי רצונו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#