הבדואי שנולד בשם רפי, ופונה מביתו בגלל בסיס של חיל האוויר: "נטשו אותנו לחלוטין" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מי אחראי למצב המגזר הבדואי?

הבדואי שנולד בשם רפי, ופונה מביתו בגלל בסיס של חיל האוויר: "נטשו אותנו לחלוטין"

עטאף מסאעיד גר בערערה, יש לו משפחה ועסק מצליח, אבל חוץ מזה הוא לא מרוצה מהמצב במגזר הבדואי ■ "למה לא משקיעים אצלנו כמו בעומר? בגלל מה שאנחנו עושים לעצמנו"

17תגובות

עטאף מסאעיד, ספר על עצמך.

אני בן 36, גר בערערה בנגב. אנחנו 11 אחים במשפחה - חמישה בנים ושש בנות, כולם נשואים חוץ מאחותי הקטנה, שהיא בת 19 ועדיין לומדת. יש לי שלושה ילדים: נסים, 8, בושרה, 3, וגזל, 9 חודשים.

אז אתה לא ישן בלילה?

לפעמים אני לא ישן בלילה. בעיקר כשהיא חולה.

איפה נולדת?

נולדתי בשם רפי, כך אני מופיע בתעודת הזהות, כי לאבא שלי שעבד בתשתיות עפר היה שותף יהודי בשם רפי שאותו הוא אהב. אף פעם לא שאלתי אותו למה בעצם הוא נתן לי את השם הזה. באותה תקופה גרנו במקום שבו נמצא היום שדה התעופה של חיל האוויר, נבטים. כשהייתי בן 3 פינו אותנו כי הקימו את הבסיס, וכך עברנו לערערה.

הפינוי מנבטים הוא אירוע טראומטי במשפחה?

אני לא שומע את זה מהדור הצעיר, אבל מהדור הוותיק כן. הם מתגעגעים.

איך זה התנהל?

זה היה בתקופה שבה לא היה לאף אחד כוח להגיד לא. כל מה שנתנו להם הוא בחירה בין שלושה יישובים בדואיים והם בחרו לגור ליד השכנים מהעבר בערערה. הם לא התנגדו ולא היו תביעות. קיבלנו פיצויים מזעריים, בעיקר קרקעות חלופיות לעיבוד. אם זה היה קורה כיום, ברור לי שהתגובה של הבדואים היתה שונה. אבל אז הם היו צנועים וקיבלו מה שהמדינה אמרה להם.

זה עשה לכם טוב או רע?

גם וגם, אבל בסופו של דבר נראה לי שהיתרונות גדולים יותר. קיבלנו אדמה, התחברנו לעולם חדש והיינו חייבים להשתלב בו. נכון שהמחיר היה גבוה. היתה תקופה קשה מאוד בהתחלה, כשאבא עבד באילת ולא היה אוכל בבית. שני האחים הגדולים שלי סיימו תיכון ולא היו יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה כי הם היו חייבים לצאת לעבוד. כיום אנחנו חיים באיכות חיים גבוהה יותר, אבל המחיר היה גבוה.

גם כיום מדברים על פינוי הרבה מאוד בדואים בנגב.

נכון, ואני לא חושב שצריך לעשות את זה בדרך שבה עשו את זה אז. חייבים הידברות ובעיקר צריך לעשות את זה בשכל. המשפחה שלי הצליחה להתרומם מהפינוי כי אנחנו חזקים ומאוחדים, אבל יש הרבה משפחות שלא הצליחו כמונו. הבעיה הגדולה היא שהמדינה לא עושה תהליך ולא מלווה. נטשו אותנו לחלוטין. אנשים לא ידעו מה זה בית ספר, לא ידעו עברית, לא ידעו מה זה חשמל, לא היתה עבודה. כאילו אמרו לנו - 'תסתדרו, הכל פתוח, פשע, לימודים ועבודה', בלי שום ליווי.

מתי נפגשת בפעם הראשונה עם יהודים?

בניגוד לאחים שלי, שלמדו בכפר בצפון כי באותה תקופה לא היה אצלנו תיכון, אני למדתי בערערה. בכיתה ט' ההורים שלחו אותי לקורס פסיכומטרי בבאר שבע בהמשך לרעיון של אחי - שאקבל מושג מה זה פסיכומטרי וגם שאכיר קצת את האוכלוסיה. הקורס היה קשה ולא ממש הצלחתי בו, כי בקושי ידעתי את השפה, אבל בסופו של דבר זו היתה חוויה נעימה, בין היתר כי היה לי שם חבר בשם דני, יהודי ממוצא מצרי שליווה אותי ועזר לי מאוד. אני לא יודע למה הוא עזר לי כל כך, ועד היום אני מחפש אותו ולא מוצא. כל הזמן אני נזכר בו כי אני רוצה להגיד לו תודה. הוא לימד אותי המון, אולי מכיוון שהוא ידע קצת ערבית מהוריו ואולי הוא פשוט הרגיש שאני זקוק לעזרה כי לא הייתי מחובר שם לאף אחד. כל הפסקה היינו יחד. הוא היה בא עם מדים לשיעורים.

לא שירתת בצבא?

לא. יש אצלנו כאלה שמשרתים, אבל כל עוד אין פתרון לאוכלוסיה שלנו אני לא חושב שצריך לשרת. וחוץ מזה - איך אלחם באנשים שמדברים בשפה שלי?

אבל בתור אזרח ישראלי אתה לא מרגיש שאתה צריך למלא גם את החובות?

אני ממלא חובות אחרות. אני עוזר לאנשים להשתלב בשוק העבודה, אני משלם מסים וביטוח לאומי. כלומר אזרחית אני עומד במחויבויות שלי, צבאית לא. אנחנו מנסים למצוא הזדמנות לסגור את הפתרון הזה, אני מסכים שזה לא צריך להישאר בסימן שאלה.

מה אתה חושב כשאתה רואה ביישוב בדואי לובש מדים?

שסימן שאין לו פתרון אחר. אתה לא מגיע לשום מעמד מלהיות חייל. אף בדואי שהולך לצבא לא יוצא טייס או מהנדס. הצבא מסתכל עלינו מלמעלה, כגששים בלבד. זה כמו שרופאים מסתכלים על מנקות בבית החולים.

אתה רצית להיות רופא.

ליתר דיוק, ההורים רצו. בכיתה י', אחרי סיום קורס הפסיכומטרי, התקבלתי למחזור הראשון של תוכנית ניצני רפואה באוניברסיטת בן גוריון, שמטרתה היתה שילוב של בדואים במקצועות הרפואה. למדנו שנה וחצי בימי שישי.

אז גם האמא הבדואית רוצה שהבן שלה יהיה רופא?

בטח. זה כבוד. מקצוע הרפואה מכניס אותך ישירות לאליטה, נותן לך תעסוקה מיידית ומשפר את המעמד. אבל אני לא רציתי.

למה?

אני לא יכול לראות מישהו שסובל. לא אהבתי את הניתוחים בקורס, ואפילו כשדוקרים אותי זה קשה לי.

כמו בכל מקום, גם אצלכם ההורים רוצים לראות את הילדים לומדים באקדמיה.

כן. וגם נוצרת תחרות ואחד מושך את השני. אם אח אחד נכנס לאקדמיה אז ישר רוצים לראות גם את השני. אצלנו התעסוקה בדרך כלל מבוססת על עבודה קשה, במפעלי ים המלח, בציוד מכני הנדסי או במקומות אחרים, ולכן במשפחות רוצים שהבנים ילכו לאקדמיה ויעבדו פחות קשה.

אליהו הרשקוביץ

אז ביאסת את ההורים?

כן, קצת, אבל הם לא ממש קשים מבחינת הקריירה. הורים אחרים דוחפים חזק מאד. יש לי דוד רופא, אבל אף אחד מהאחים לא. אם יש רופא במשפחה זה כבר סוג של עוגן מעמדי, כי משפחה עם רופא נחשבת יותר. וזה גם יוצר תחרות: אם הבן של ההוא מתחיל ללמוד רפואה, למה שהבן שלי לא?

לוקח שנים ללמוד רפואה. ההורים לא לוחצים להתחיל לפרנס את המשפחה?

זאת אחת הסיבות לכך שחלק לא הולכים ללמוד רפואה, כי רק בגיל 40 אתה מתחיל את החיים שלך, וזה גם יקר. לכן גם שני אחים באותה משפחה אף פעם לא הולכים ללמוד רפואה.

בסורוקה ראינו לא מעט אחים בדואים, אבל רופאים פחות.

יש המון רופאים בדואים. בכל שנה לומדים יותר מ-200 סטודנטים מערערה את מקצועות הרפואה, ובכל שנה נוספים ליישוב ארבעה-חמישה רופאים חדשים. מצד שני יש מעט עורכי דין כי יש הצפה במקצוע הזה והתחרות קשה, בהשוואה למחסור גדול ברופאים.

גם להיות בעל עסק זה נחשב, לא?

כן. בדיוק כמו בחברה היהודית כסף נותן כבוד ומעמד ויכולת לקיים את המשפחה בכבוד.

אז מה למדת בסוף?

החלטתי ללמוד הנדסת בניין כי הייתי חזק במתמטיקה. היום אני מהנדס בניין והנדסאי תוכנה. למדתי במכללת סמי שמעון בבאר שבע.

תאר את היחסים שלכם עם היהודים.

היתה תקופה מצוינת ביחסים בין בדואים ויהודים בדרום, ועד עכשיו אני לא מרגיש שיש הבדל גדול. רק בתקשורת שומעים שיש בעיות וקשרים לא טובים. התנועה האסלאמית מחוברת טוב, והיא פועלת בתיאום עם הממסד הישראלי. זה עוזר לקדם את המגזר הבדואי, כי הם מקדישים את הפעילות להעצמת האדם.

בכל זאת לא הכל אידילי.

נכון, אחרי האינתיפאדה השנייה ואחרי שהתנועה הקימה זרוע פוליטית התחילו ההתנגשויות. ואז גם התחלתי להרגיש שיש הבדל בין התנועה האסלאמית לביני.

אין מסרים קיצוניים במסגדים?

רק בזמן האחרון, בעבר לא היתה פוליטיקה כזאת. ההסבר היחיד לשינוי ולהקצנה הוא התרבות הפוליטית. הם רוצים לצבור כוח והם מקצינים את המסרים, ומן הסתם זה פוגע בפעילות בקהילה.

זה מושפע מהמבצעים של צה"ל בעזה ומהמלחמות?

בוודאי. את התמונה הכללית אנחנו רואים בטלוויזיה. בערערה צופים ברשתות מעזה ובכל הרשתות המוכרות - אל ערבייה, אל קודס ואל ג'זירה.

אין אצלכם yes או HOT?

לא, אצלנו אין כבלים. יש הרבה נושאים בטלוויזיה שלא מקובלים מבחינת התרבות, וכמובן השפה, וחוץ מזה, להתקין לוויין זה זול יותר: אתה משלם 300 שקל ומקבל את כל הערוצים לתמיד. במיוחד אנחנו מחפשים ערוצי ילדים בערבית שנקלטים מסעודיה ומצרים.

אליהו הרשקוביץ

אתה רגוע שהתכנים של הילדים בסדר?

לא כל כך. יש הרבה אלימות בסרטונים של הילדים, גם קראתי על זה מאמרים. אבל אין הסתה כלפי ישראל בערוצי הילדים. אין אנטי ישראל שם.

יותר מ-90% מתושבי ערערה, כלומר גם כמעט כל הנשים אצלכם, הצביעו לרשימה המשותפת ששניים מחבריה שמייצגים את הנגב הם פוליגמים (נשואים ליותר מאשה אחת). יש כאן לגיטימציה לדיכוי האשה.

זה אחד המנהגים שלנו. מבחינת דתית זה מותר: ברגע שהאשה הראשונה מסכימה לכך עוד לפני החתונה והאשה השנייה מסכימה להיות שנייה, אז זה מקובל.

זה עדיין מקובל בדור הצעיר?

כן, אבל לא כמו בעבר.

איך אפשר להסכים לזה?

תראו, כל אזרח ישראלי יכול לבגוד באשתו, ולהיות עם חברה או שתיים מחוץ לנישואים. אצלנו זה לא מקובל ומבחינתי זה יותר גרוע מאשר להתחתן עם שתי נשים. כי כשאתה בוגד אתה הורס משפחה. אז אם זה בהסכמה מה הבעיה? זו בחירה. אצלנו גם להתגרש זה פחות מקובל.

מצד שני אתה מודרני ומתקדם, יש לך עסק מצליח ואתה מחובר לתרבות הישראלית.

נכון, אני מאמין שצריך לשלב את הכל יחד. אני למשל מתפלל חמש פעמים ביום. אני מנסה לקחת את הטוב בכל דבר. יש המון דברים שאפשר לנצל, וכל חיסרון צריך לראות כיתרון. אפילו עם האחים שלי אני מתנגח בדברים האלו.

בוא נחזור לבעיות הקשות במגזר הבדואי.

כמו בעבר גם כיום לא מנהלים את המעבר של הבדואים ליישובי קבע כמו שצריך. כשעושים בחו"ל פינוי של אוכלוסיה, קודם כל בונים מפעל ואחר כך מביאים את האנשים, ואילו בישראל לא חושבים על זה בכלל. ובלי תעסוקה אין פתרון. המפעל לעיבוד בשר עוף־עוז, שפועל ביישוב שגב־שלום, מעסיק יותר מ-1,500 עובדים, ובזכותו זה היישוב הכי משגשג במגזר. ההצלחה הזאת ייקרה את הקרקעות, ולמעשה אין להשיג קרקע שם.

זה לא היי־טק, זה בסך הכל עוף.

בדיוק. ותראו כמה אנחנו צמאים לעבודה. וזה דווקא פרויקט מוצלח של המדינה, כמו המפעל החדש של סודה סטרים, שבו רוב העובדים הם מרהט. וזה גם בסדר ואני יכול להבין שלא תמיד מצליחים. עוף־עוז זה הצלחה וגם סודה סטרים, אבל לא תמיד זה מצליח.

אז אולי המדינה בעצם דואגת לכם?

אבל בלי שכל. ב-2005 התחלתי להרגיש שהמדינה דואגת לנו ומשקיעה כסף, אבל לא משקיעה בתכנון. יש אזור תעשייה ענק בבאר שבע והוא לא מנוצל, ולעומת זאת בערערה אין כלום, רק עסקים קטנים. לא יכול להיות שלא יהיו מפעלים באזור תעשייה. עוד דוגמה: יש תקצוב לבתי ספר, אבל חלק גדול מהכסף הולך למשכורות המנהלים. המשכורת השנייה בגובהה ברשת עמל היא של מנהל בית ספר אצלנו, שמקבל יותר מ-60 אלף שקל בחודש והשלישית היא של מנהל בית ספר בכסייפה - יותר מ-50 אלף שקל בחודש. למנהל יש כוח להחליט איזו רשת תיכנס לבית הספר ותקבל את תקציב המדינה, ועל סמך זה הוא סוגר מראש על שכר גבוה.

זה קצת מושחת.

בדיוק. אתם יודעים מהו התקציב של מחלקת הספורט בערערה? 30 אלף שקל בשנה.

לא ייאמן.

וגם את זה לא ניצלו. וזו פאשלה של המועצה. אני מעדיף לכעוס על התושבים שלנו ועל המועצה המקומית. יש הרבה משאבים שלא מנצלים. לא היתה לי בעיה לשפוך כעס בלי סוף על המדינה, אבל אנחנו בעצמנו לא מנצלים את המשאבים. למה לא משקיעים אצלנו כמו בעומר? בגלל מה שאנחנו עושים לעצמנו.

מה, היהודים יודעים לבחור יותר טוב מכם מנהיגים וראשי מועצות?

כאן האחריות היא של המדינה כבעלת הבית. היא צריכה להשקיע באיך לשפר את האדם מבחינת ידע. הבאת אותי לכאן? תמצא את הפתרון, ולא מעניין אותי איך. לקחנו בדואי שחי חיים מסורתיים לחלוטין ושמנו אותו בערערה — לך תטפל בעצמך, או שאני ארביץ לך או שאעסיק אותך. זה לא עובד ככה. הבעיה הכי גדולה אצלנו זה אדמה, ואין אדמה כי מי שמוכר אדמה נחשב לבוגד. וגם הפיצוי שהמדינה נותנת הוא סמלי — 4,000 שקל לדונם. אין צדק בזה. מי שיש לו פחות מ–200 דונם בכלל לא מדברים אתו. מי שגר בפזורה לא רואה פוטנציאל לבנות בית.

אתה אומר שלאנשים אין תמריץ להסכים לפינוי היישובים הלא מוכרים והעברתם ליישוב מסודר.

נכון, יש להם מכונית ובית יפה, אז למה להם. יש גם אנשים משכילים, מורים, מנהלים, בעלי חברות שגרים ביישובים לא מוכרים, בלי תשתיות.

איך מסתדרים?

חשמל סולרי, מים ממכלים ובתים מעץ עם קירות פנימיים מגבס, אז טוב להם ככה. אנשים רוצים שיהיו להם חוות.

עם מי אתה מזדהה יותר - יהודי מדימונה או פלסטיני מחברון?

עם יהודי מדימונה. ראיית העולם שלי היא קצת שונה. אני תמיד חושב איך להשתלב בעולם המודרני. במיוחד כשאני מדבר על מה שאני עושה, כבעלים של מכללה של מבוגרים. מי שחי בבאר שבע מבין את זה יותר טוב.

איך הגעת להיות בעלים של מכללה?

זה התחיל מרעיון של אחי וחבר שלו, שלמדו משפטים. התחלתי לעבוד אתם, וב–2007 הם יצאו ונשארתי בעצמי. התחלנו מסניף בבאר שבע ומאוחר יותר פתחתי בית ספר בערערה, וסניפים ברהט ובירושלים. כיום לומדים אצלנו 700 סטודנטים. אני מעסיק יותר מ–60 איש, מתוכם עשרה במשרה מלאה ועוד כ–45 לפי שעות. המרצים הם מכל המגזרים - בדואים, יהודים וערבים.

מה אתם מלמדים?

קורס עיוני של רישיונות נהיגה למשאיות, אוטובוסים וציוד מכני הנדסי (צמ"ה), זה קורס של משרד הרישוי. במגזר הבדואי זה מקצוע טוב ויש הרבה שמשתלבים בהמשך בנהיגה של צמ"ה ואוטובוסים. בתחום הזה לבדו לומדים אצלנו 350 תלמידים בשנה. תחום אחר הוא קורס למנהלי עבודה לעבודות בניין, תעשייה, כבישים ותשתיות אחרות. בנוסף לומדים קורס ספרות לנשים וגברים, קורס איפור וכן מקצועות טקסטיל כמו תפירה, עיצוב שמלות, וגם חינוך - לימודי גיל הרך, מטפלות וסייעות. התחום האחרון הוא מחשבים. בחלק מהמקצועות יש סטאז' וזה עוזר להם למצוא עבודה, ואחרים אנחנו לא יכולים ללוות אותם אחרי הלימודים אבל אנחנו מחברים אותם למסגרות שעוזרות במציאת עבודה.

אלה מקצועות בסיסיים. זה לא תוקע את האנשים ברמת שכר נמוכה?

תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת. התשובה שלי היא שקטן יותר טוב מכלום. אני נותן הכשרה לאנשים שכמעט לא מוכשרים בכלום, ואצלנו הם מקבלים מענה שאין בשום מקום אחר. בהמשך הם גם יכולים ללכת לאקדמיה ולהשתלב בקלות. אלה הכשרות של תחילת החיים ויש סיפורי הצלחה, וחלקם הולכים ללמוד באקדמיה.

כמה משתכר נהג משא כבד?

12–14 אלף שקל. גם מנהלי עבודה מקבלים סכומים כאלה.

ברוטו?

הברוטו אצלנו זה כמעט נטו כי אנחנו אזור עדיפות לאומי. במקצועות הנשיים מקבלים הרבה פחות. כיום לומדות במכללה 200 נשים, והמספר הולך וגדל כי נשים רוצות לצאת לעבוד.

מכללה זה ביזנס טוב?

אפשר להגיד שכן. אני מקובל. אני לא יכול להתעשר מזה.

אתה מקבל תמיכה כלשהי?

לא. באופן ישיר לא אבל התלמידים מקבלים ואוצ'רים לפעמים, מימון חלקי ללימודים.

כמה עולה קורס מנהלי עבודה?

16.5 אלף שקל לשנה.

מתי אתה רץ לבחירות לראשות ערערה?

אני חושב על זה אבל בעתיד הרחוק. אני רוצה לבנות את עצמי כמו שצריך.

יהיה לך סיכוי?

לא יודע. אני לא קשור לאף חמולה גדולה. אנחנו משפחה קטנה ולכן יהיה לי קשה להתחרות שם. אולי אני קודם אתמודד על חברות במועצה.

מי ששייך לחמולה של ראש המועצה מרוויח?

כן, מי שקרוב לצלחת מרוויח. אבל זה על שטויות, לסדר עבודה בגן וכאלה דברים. זה לסדר ג'ובים אבל זה ברמה מביישת. הישוב טובע בבלגן ואין לו יכולת להתרומם, והם מתעסקים בשטויות.

ולפי זה מצביעים בבחירות?

כן. לשייחים אצלנו כבר אין תפקיד יום־יומי, אבל בבחירות זה מתבטא. אנחנו בוחרים באדם לא לפי היכולת, אלא לפי החמולה.

הצבעה שבטית.

בדיוק, זה משתנה, אבל בצורה אטית מדי.

מה לגבי אלימות בכפר?

אין אצלנו מוזיקה רועשת ממכוניות ואין אלכוהול, אין גניבות. בסך הכל היישוב די שקט, פה ושם יש קטטות בין חמולות, אבל פחות מבעבר. הסיבה אינה קשורה להשקעת המדינה בחינוך או בשיטור, אלא לפרנסה. מי שעובד משקיע יותר בעצמו ובהתפתחות שלו. זה שונה מכפרים אחרים, שבהם יש אבטלה ופשע. אנשים אצלנו מכבדים אחד את השני.

היו לך עוד עסקים?

בעבר היה לי אתר אינטרנט לימודי למגזר הערבי ועיתון מקומי בשם יאללה־נט. השקעתי בזה המון כסף, אבל היה לי מאוד קשה כי כשהיינו מפרסמים כתבה ביקורתית הייתי מקבל איומים והיו עימותים עם בעלי אינטרסים - התנועה האסלאמית ובעלי אדמות שלא רוצים להגיע להסדר עם המדינה, ואפילו עם ראש המועצה. כעסו עלי. כשאתה נמצא בעיתונות אתה רואה דברים שלא היית מתאר לעצמך. לא שפחדתי שיעשו לי משהו רע, אצלנו עושים כבוד. זה עניין חברתי. לא יכולים לקחת את הידיים בנושא כזה.

מתי זה מסוכן - בכבוד המשפחה?

כבוד המשפחה זה הכי גבוה.

איך תריב עם אנשים כפוליטיקאי במועצה אם אתה לא יכול לריב אתם כעורך עיתון?

כשהיה לי עיתון לא רציתי לפגוע במכללה. וגם מבחינה כלכלית היה קשה. כראש מועצה זה יהיה אחרת. היום אני מעביר את רוב פעילות המכללה תחת עמותה. זה יסייע לגיוס מלגות הסעות ועוד פרויקטים חברתיים. כמו שאמרתי הרי אי אפשר להתעשר מזה. יש לי ראייה גדולה מבחינה חברתית.

אתה מאושר, עטאף?

אני מאושר. כואב לי המון על דברים, בעיקר בנושאים החברתיים. בנושאים המשפחתיים אני מרוצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#