איך איבד יוסף גרינפלד 2 מיליארד שקל?

רק לפני שמונה שנים היה יוסף גרינפלד, בעל השליטה בחברת קרדן, יזם מצליח, חביב הבנקים ואיש עתיר נכסים ■ שרשרת טעויות עסקיות בשילוב המשבר הכלכלי באירופה הביאו את החברה לקריסה - ואותו לסף פשיטת רגל

שוקי שדה
שוקי שדה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים37
שוקי שדה
שוקי שדה

, בעל השליטה בחברת קרדן לא אוהב להיחשף. "עיתונאים הם כמו רופאי שיניים", אמר באחד הראיונות הבודדים שהעניק לתקשורת. "יש כאלה שאוהבים אותם, ויש כאלה שלא". למרות זאת, החליט גרינפלד בקיץ 2007 ללוות קבוצה של עיתונאים לסין, כדי שיראו מקרוב את פעילות החברה שם. גרינפלד, שהחזיק אז מניות בשווי מוערך של 2 מיליארד שקל, האמין שהחברה המצליחה שבראשה הוא עומד לא מקבלת את היחס המגיע לה ושהמהלך המבריק בפולין ובמזרח אירופה, שהניב לה רווחים אדירים, לא זוכה להערכה הראויה בשוק ההון. "חברה ציבורית מצפה שהשוק יעריך אותה, וזה לא קרה", אמר אז. גם כיום, אחרי שהדברים השתנו לגמרי, גרינפלד משוכנע שקרדן לא מקבלת מספיק הערכה. מקורבים לחברה טוענים שהאיש, שאיבד מאז אותו סיור את כל הונו כמעט, עדיין מאמין ביכולת השיקום של החברה, שנמצאת בשפל חסר תקדים.

נפילתה של ושל העומד בראשה היא סיפור על חברה יזמית שידעה לזהות הזדמנויות לפני כולם, אבל לא השכילה להבין שהן עומדות להתפוגג. קרדן היתה אחת החברות הראשונות שראו את הפוטנציאל העצום במזרח אירופה של סוף שנות ה–90, אך לא הצליחה לזהות מבעוד מועד את המשבר הכלכלי באירופה לקראת 2008, ולאחר שרשרת של החלטות עסקיות שגויות נכנסה למערבולת הפסדים, שממנה התחילה לצאת רק דרך מימוש נכסים. עדיין לא ידוע מה יהיה סופה של החברה, אך מכירת הנכסים המתמשכת מלמדת כי בסוף לא יישאר שם הרבה.

גרינפלד בבית המשפט עם עורך דינו יעקב וינרוט, 2006צילום: מוטי קמחי

קרדן היא גם סיפורו של איש אחד, יוסף גרינפלד, שקשר את גורלו בחברה, והתמוטט אתה. הוא לקח הלוואות בשנים הטובות רק כדי לרכוש עוד ועוד מניות, וסירב להיפרד מהן גם כששותפים אחרים עשו זאת ויצאו ברווח גדול. כאדם דתי, הוא רואה במשבר הגדול שפוקד את החברה ואותו "ניסיון", ועדיין מאמין שאם רק ייתנו לקרדן את ההערכה המגיעה לה, היא תוכל להתאושש. אחרי שחי את החיים הטובים, עם דירות יוקרה ומכוניות פאר, הוא נאלץ בגיל 72 להילחם על החברה שהקים ועל הונו.

גרינפלד, מספרים המקורבים לו, טוען שנולד פעמיים. הפעם הראשונה היתה בבודפשט ב–1942. הפעם השנייה היתה לפני שש שנים, כשהתייצב באולמה של השופטת זיוה הדסי בבית המשפט השלום בתל אביב ושמע את החלטתה לזכות אותו סופית מהפרשה שהעיבה עליו במשך 11 שנה - האשמות בנוגע לתרמית בניירות ערך ושימוש במידע פנים, בעת שעשה ארגון מחדש בקרדן ורכש מניות בעשרות מיליוני שקלים. "לא נותר ספק בלבי שאמונתו בחברה ובעתיד הטמון בה היו הכוח המניע אותו, ולאורך כל שנות קיומה של החברה הוא פעל בכל דרך אפשרית לבסס את מעמדו ולהגדיל את אחזוקתיו בה", פסקה השופטת.

גרינפלד עדיין זוכר כל פרט בפרשה שטילטלה את חייו. "זה היה הרגע הכי קשה שלו", אומר אחד ממקורביו. "זה פשוט היה הלם בשבילו, הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו ולא איך לעכל את זה. הזיכוי היה הרגע המאושר בחייו".

כעת ניצב גרינפלד בפני משבר חדש, שפרץ בתקופה שבה הסתיים הקודם. הוא מציע למכירה את שלוש דירותיו במגדלי אקירוב, כדי לכסות חובות אישיים. גם בסעיף הנסיעות לחו"ל ושאר פינוקי החיים הוא יצטרך להצטמצם. אף שמקורביו מדגישים שהדברים האלה לא באמת חשובים לו, הם לא יכולים להכחיש שהוא חש כאב גדול.

ההסתבכות של גרינפלד נגרמה מהפגיעה במפעל החיים שלו - קבוצת קרדן, ובפרט חברת קרדן NV, שהיתה עד לפני כמה שנים אימפריית נדל"ן במזרח אירופה. לפני כחודש פתח בנק לאומי בהליכי פשיטת רגל נגד גרינפלד, שחייב לבנק 110 מיליון שקל. ב–2007 הוא שיעבד כנגד החוב (תמורת קבלת אשראי של 40 מיליון דולר) 9 מיליון מניות של קרדן NV, בתקופה שמניית החברה היתה בשיא. באופן מעט אירוני, הרצון הכן שלו להגדיל את אחזקתו בקרדן, כפי שנכתב בפסק הדין שזיכה אותו, הוא זה שגרם לנפילה הנוכחית: את ההלוואה מלאומי הוא לקח כדי לקנות עוד מניות של החברה, ובכך הגדיל את חלקו בה.

עו"ד עופר שפירא מונה מטעם הבנק למנהל מיוחד לנכסיו של גרינפלד, ומתוקף כך ישמש גם משקיף בישיבות הדירקטוריון של קרדן NV. גם בנק אגוד ביקש להצטרף להליך פשיטת הרגל (ובינתיים לא נענה). במסגרת הבקשה התגלה שב–2010 מישכן גרינפלד את שלוש הדירות שלו בקומה העשירית של מגדלי אקירוב בתל אביב (שתיים מהדירות מחוברות זו לזו), וכיום הוא חייב לבנק 27.5 מיליון שקל. לפי הבקשה של אגוד, בזמן האחרון הפסיק גרינפלד לשלם את תשלומי המשכנתא, והפיגורים שלו מסתכמים ב–116 אלף שקל. לפי הבנק, חובו של גרינפלד מורכב מיתרת המשכנתא שעדיין לא שולמה (כ–18 מיליון שקל) ומשתי הלוואות אחרות שלקח מהבנק. לפי הבקשה, זהו רק חלק מהחובות של גרינפלד, לקוח ותיק מאוד של הבנק. מלבד זאת, לגרינפלד יש חוב לבנק הפועלים, וגם בגינו שיעבד את מניות קרדן NV.

"עבורו זה משבר אדיר", אומר חבר של גרינפלד. "הוא לא לוקה בשיגעון גדלות. במהלך השנים הוא שמר על רמת חיים גבוהה, אבל צבר נכסים בצורה לא ראוותנית ומשוגעת. מה שקרה לו זה ליקוי מאורות, כי הוא השתדל לנהל את החברה באחריות. הוא חווה פריחה עצומה בפולין, כל דבר שעשה עלה יפה, עד שאירופה קרסה". שלום שפילמן, שהיה עד לפני כמה שנים מנהל בקבוצת קרדן, מוסיף: "המצוקה שלו בלתי נתפשת. תבין, זה לא נוחי דנקנר, אילן בן דב או יצחק תשובה — השמות המפורסמים שעשו תספורות. הוא לא מהמילייה הזה. הוא אדם עם חזון, שלא עשה תספורות וגם לא רוצה לעשות. הוא לא האמין לרגע שלא יוכל להחזיר את החוב שבגינו ישועבדו המניות. הוא עשה טעות אחת גדולה - הוא לא חזה את המשבר של 2008. זה הרס לו הכל".

גרינפלד מתגורר כיום במגדלי אקירוב, אך קודם לכן גר בשתי דירות שחוברו בפרויקט סי אנד סאן הסמוך לחוף הצוק בתל אביב, ולפני כן התגורר בווילה בצפון הישן של העיר. עד לפני כמה שנים לא היתה לו שום סיבה לחשוב שהוא או ילדיו ונכדיו יחיו ברמת חיים נמוכה מזאת. ב–2007, למשל, הוא היה שווה 
כ–2 מיליארד שקל, בעיקר בזכות השגשוג של קרדן NV, שבשיאה היתה שווה 7.5 מיליארד שקל, אז החזיק רבע ממניות החברה. באותה תקופת שיעבד גרינפלד את מניותיו לבנקים, בין השאר כדי להגדיל את הנתח שלו בחברה. כיום, לעומת זאת, שוויה של קרדן NV נאמד ב–136 מיליון שקל בלבד (לגרינפלד 19% בחברה).

גרינפלד סבל בעיקר מהמשבר הכבד של ענף הנדל"ן במזרח אירופה, אך ספג גם חבטות תדמיתיות בישראל. הבולטת שבהן היתה פרשת הולילנד. קרדן היא בעלת 30% בחברת הולילנד פארק, שהורשעה לפני שנה במתן שוחד והלבנת הון. שמעון גלאון, מנכ"ל קרדן נדל"ן, שעמד בראש הולילנד פארק, זוכה מחמת הספק. הסתבכות פלילית נוספת שבה נקשר שמה של החברה היתה בפרשת ליברמן־לנגנטל. ראש מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, בנצי ליברמן, חשוד בהפרה של הסכם ניגוד העניינים שעליו חתם, ומכאן בעבירה של הפרת אמונים, משום שהשתתף לכאורה בישיבות שקשורות לפרויקט של קרדן בלוד, שהרוח החיה בו היה נחום לנגנטל (שהוא שותף של קרדן בקרקע ובמקביל שותף של קרדן בחברה אחרת, חברת הבנייה אל הר). השניים מכחישים את המיוחס להם. קרדן אינה חשודה בדבר בפרשה זו.

"ידע לבנות דברים מאפס, לא 
היה פיננסייר טוב"

גרינפלד נחשב לעוף מוזר בעולם העסקים המקומי. מצד אחד, לא תתפסו אותו מבלה במסיבות קוקטייל של האלפיון העליון, ומצד שני הוא איש עסקים קשוח, בעל כריזמה שקטה, שבהחלט ידע להיעזר בחברים לאורך הדרך, ובעל קשרים טובים עם גנרלים ולובשי מדים. הוא אמנם נתן יד חופשית למנהליו, אבל מעורב ויודע כל פרט במה שקורה בחברות שמתנהלות מתחתיו, בין השאר כי הוא דורש להיות מכותב במיילים שנשלים בהן. בלשכתו רחבת הידיים בקומה ה–19 של בית קרדן בתל אביב אפשר למצוא עותק של התלמוד הבבלי, לצד מזכרות מהקריירה שלו - כמו המשקולת הראשונה שבה השתמש כיהלומן בבלגיה ושלל תמונות למזכרת מימי הקמת הקניונים במזרח אירופה.

למרות הצלחתו העסקית, גרינפלד לא הצטייר ככוכב זוהר, אולי משום שהקפיד להתרחק מהתקשורת ומיעט להתראיין. הסביבה הבוחשת סביב אנשי העסקים הגדולים מעולם לא גילתה בו עניין מיוחד, פרט לתשומת הלב שמשך במהלך המשפט נגדו. במובנים מסוימים הוא האנטיתזה לאנשי עסקים אחרים שצמחו במקביל אליו - כמו דנקנר, העומד כיום למשפט פלילי בגין תרמית בניירות ערך. דרכיהם אף הצטלבו: בשלב מסוים היה דנקנר, דרך החברה הפרטית גנדן, שותף בעסקי הנדל"ן של גרינפלד במזרח אירופה. ב–2002 הציע ליאון רקנאטי לגרינפלד להצטרף כשותף בקונצרן אי.די.בי, לאחר שבני משפחת רקאנטי ביקשו להיפרד זה מזה. גרינפלד שקל את ההצעה ברצינות, אבל לבסוף הבין שעליו לוותר, בין השאר בגלל העננה הפלילית ששרתה אז מעליו. המפקחת על הביטוח במשרד האוצר, ציפי סמט, סירבה לאשר לו את רכישת כלל ביטוח, ובשל כך החליט גרינפלד שלא כדאי לו להיכנס לעסקה. לאחר מכן, כשדנקנר החל לגבש את קבוצת המשקיעים שלו, התנהלו מגעים בינו לבין גרינפלד, אבל גם מהם לא יצא דבר.

"גרינפלד הוא בדיוק ההפך מהמוחצנות והשואו שדנקנר שידר לאורך השנים", אומר איש עסקים שעבד עם השניים ומכיר אותם היטב. "זה לא אומר שהוא לא יודע להיות מתוחכם וקשוח כשצריך. בדיעבד, גם הוא וגם דנקנר מהמרים. ההבדל הגדול הוא שהוא באמת בנה דברים, ודנקנר קנה עסקים מוכנים. כוחו הגדול היה בזה שהוא ידע לבנות דברים מאפס. הוא פשוט לא היה פיננסייר טוב. עובדה שהוא לא ידע לצאת בזמן מההשקעות שלו. זה היה מתוך אמונה שהחברה שלו היא ההשקעה הכי טוב שיש. הוא הלך שבי אחרי החברה, באופן שהוא קצת לא רציונלי. לאנשי עסקים אסור לפעול ככה, אבל כנראה שזה מה שקרה לו. אם היה פועל אחרת, הוא היה יכול להיות היום מיליארדר שיושב על סכומי עתק".

בתוך הסחרור הזה עולה שאלת יחסיו של גרינפלד עם הבנקים. בעבר הבנקים בישראל, וגם בחו"ל, אהבו מאוד לעבוד עם גרינפלד - אהבה קצת עיוורת, לפחות במקרה של הפועלים ולאומי, שראו כיצד מניות קרדן NV, שאותן שיעבד לטובתם, צונחות צניחה חופשית - ולא עשו דבר. בדצמבר 2014 אף פנתה עמותת הצלחה להפועלים בדרישה שיפעל כדי לממש את החוב של גרינפלד, מתוך עיקרון של שוויון בין כל לקוחות הבנק. "ההתנהלות הזאת של הפועלים פשוט לא שוויונית", אומר יעקב סבו, היועץ המשפטי של העמותה. "כשלעם ישראל יש חוב - יממשו את הבטוחה מיד. כשלטייקון נוצר חוב - לא פועלים באופן דומה. בנק הפועלים היה חייב להתעורר הרבה יותר מוקדם במקרה הזה. כיום אפשר להגיד שלפחות חלק מהסוסים ברחו מהאורווה, וזה משהו שאפשר היה למנוע".

קניון שבנתה קרדן נדל"ן בצ'נגדו, סין. רשמה תשואה של 24% על ההשקעה

את אותה שאלה אפשר היה להפנות גם ללאומי, אף שהוא החליט בסופו של דבר לפעול. מקורב לבנק אומר כי "בלאומי ציפו שמה שיירד ייעלה, ופרט לזה היו פעולות שבוצעו במישורים אחרים. הניחו שבהסדר בקרדן NV (שנערך בחודשים האחרונים), ערך המניות יעלה. זה קרה, אבל לא בצורה משמעותית".

בסביבתו של גרינפלד רואים את הדברים בצורה שונה לגמרי. גרינפלד, מבחינתם, הוא קורבן לשינויים שהתרחשו בסביבה העסקית בישראל בשנים האחרונות, והעובדה שהוא אינו חלק מהמילייה הסגור של "המועדון" עמדה בעוכריו. "הם לא צדיקים, אבל הסביבה העסקית השתנתה", אומרים בסביבתו. "היא אגרסיבית יותר וסלחנית פחות. הבנקים לוחצים, וכך גם המוסדיים. הבנקים הבינו שאגרסיביות זה מטבע שיש לו שווי ציבורי. הגישה של לדבר על 'גברת כהן מחדרה', והסיפור שהיה עם בנק לאומי ו–150 מיליון הדולר שעליהם הוא התעקש בסופו של דבר מול דנקנר, יצרו שינוי באווירה, וזה משפיע. הסכום שהבנק דורש לגמרי לא ברור. 100 מיליון שקל? הרבה מאוד זה ריבית, כמעט ברמה של שוק אפור. קשה להבין את ההתנהלות הזאת. הם רוצים את הדירות שלו? הוא חי טוב, נכון, אבל הדברים האלה הם לא הכי חשובים אצלו. אם הוא יגיד שהוא הולך לגור בג'בליה וזה ישביע את רצון הבנקאים - אז בסדר, שיהיה. גם אשתו תסכים לזה".

"הקשר עם המנהלים בנה אותו"

גרינפלד, 72, נולד בבודפשט במלחמת העולם השנייה, באזור שזמן קצר לאחר מכן נהפך לגטו. הוא בן אמצעי למשפחה עם שלושה ילדים, שמקורותיה הם היהדות החרדית של הונגריה. אביו היה סוחר בשוק ואמו היתה תופרת עלית לחברה הגבוהה. את ימי המלחמה העבירה המשפחה ללא האב, שהיה במחנה ריכוז, חלה בטיפוס, והתאחד עם המשפחה רק לאחר המלחמה. אמו, שגידלה שני פעוטות ותינוק בימים הקשים ביותר של הגטו, נאלצה להתרוצץ ברחובות כדי להשיג עבורם אוכל. לבסוף הגיעה המשפחה לפריז עם יהודים אחרים מקהילת הונגריה. פעילים רבים מתנועות ציוניות שונות הגיעו לפגוש את הפליטים, כדי להביא אותם לישראל. אמו של גרינפלד התעקשה לחכות שם לפעילים של אגודת ישראל, כי ביקשה לשמור על הציביון הדתי של המשפחה. רק כשהגיעו פעילי האגודה נאותה המשפחה להצטרך אליהם, והם קיבלו דירת שיכון בשכונת יד אליהו בתל אביב.

אב המשפחה עבד בישראל כפועל במלטשת יהלומים ולאחר מכן במפעל מתכת, ואמו המשיכה לעבוד כתופרת. "הוא גדל בבית של ניצולי שואה", אומר אדם שהכיר אותו בתקופה ההיא. "זה בית שכל הזמן, יום יום, השואה ברקע". בילדותו למד גרינפלד בבית ספר יסודי בתל אביב, אבל כבר בגיל 14 יצא מהבית, ללימודים בישיבת כפר הרא"ה - מוסד לימודי יוקרתי של הציבור הדתי־לאומי, שרבים מבוגריו הגיעו לעמדות מפתח בפוליטיקה ובעסקים.

לאחר שירות צבאי בחיל הקשר, פנה לקריירה בתחום היהלומים, בעצת דודו הבלגי, שהמליץ לו להיכנס לענף. הוא ניסה ללמוד את ההתמחות בישראל בעזרת יהלומן שאת שירותיו שכר במיוחד, אך לאחר מכן נסע לבלגיה, שם התאכסן תחילה אצל דודיו. הוא שהה בבלגיה שבע שנים. שם פגש את אשתו, ג'ורג'ט, בת למשפחה יהודית בלגית, שדרכה התוודע לעולם היהלומנים הבלגים, רבים מהם יהודים. ג'ורגט היא זו שהכירה לו את האדם המשמעותי ביותר בקריירה שלו - אבי שנור, שנולד בישראל וגדל בבלגיה אצל משפחה בעלת אמצעים שאימצה אותו.

גרינפלד חזר ארצה בתחילת שנות ה–70, פיתח את עסקי היהלומים והצליח להתבסס. ב–1980 עבר משבר קשה בעקבות ירידה חדה במחירי היהלומים, שבאה אחרי נסיקה גבוהה במחירם. הוא נעזר רבות בשותפו שנור, שבא לישראל ב–1984 עם הון של משפחתו המאמצת מבלגיה. השניים נהפכו לשותפים עסקיים, דבר ששידרג את עסקי ההילומים של גרינפלד: בין היתר הם היו הבעלים של חברת אסטרא, שמשרדיה מוקמו בבורסת היהלומים ברמת גן, ונחשבה לאורך השנים לאחת מ–25 היצואניות הישראליות הגדולות של הענף.

ב–1990 השתלטו גרינפלד ושנור על השלד הבורסאי קרדן, ובהמשך הדרך הצטרף אליהם כשותף איתן רכטר. אחת העסקות הראשונות של הקבוצה היתה רכישת חברת יבוא המכוניות ליאו גולדברג, שהיתה שותפה של משפחת עיני ביבוא מכוניות ג'נרל מוטורס. ב–1990, כשגרינפלד נכנס לקרדן, היתה זו חברה קטנה בשווי של 2 מיליון דולר בלבד. בחברה היו חמישה עובדים, שישבו במשרד בן שני חדרים בבורסת היהלומים ברמת גן. השנים הראשונות התאפיינו ברכישה מסיבית ובהתפזרות לכיווני השקעה שונים ומגוונים, מה שיצר רושם שקרדן נמצאת בדרכה ליהפך לקונצרן חדש, מהסוג של כלל, גם מכיוון שמיכאל שטייגרט, בכיר לשעבר בקונצרן, היה המנהל בשנים האלה. מלבד עסקי הרכב והנדל"ן, קרדן גם החלה לעסוק במחשבים עם רשת החנויות באג, נכנסה לשותפות ביבוא נעלי נייקי, ברשת המזון המהיר סברו, בעסקי הביטוח והקימה את מפעל ההגרלות הלאומי בדרום אפריקה בימיו הראשונים של המשטר הדמוקרטי אחרי 1994. מלבד זאת, קרדן נכנסה לעסקי הפיננסים בבולגריה וברומניה כשהקימה בהן קרנות פנסיה וביטוח, מיזם שנחשב מוצלח למדי. מלבד מיזם זה, קרדן זנחה במשך השנים את רוב העיסוקים האחרים, או לכל הפחות הוציאה אותם מהמסחר בבורסה. כך קרה, למשל, בעסקי ההיי־טק: קרדן טכנולוגיות, שבעבר נסחרה בבורסה וראשי הקבוצה תלו בה תקוות רבות, מנוהלת כיום באופן פרטי ונחשבת לפעילות זניחה יחסית, מלבד האחזקה בחברת הלוויינים RRsat. בשנות ה–90 עסקה קרדן גם באבטחה באמצעות חברת לבדן, שאותה הקים גרינפלד עם משה לוי, סוחר הנשק הישראלי המתגורר בניו יורק. היא הוגדרה אז כחברה שנותנת ייעוץ בתחום ההפעלה של מערכות ביטחון, ופעלה בעיקר באפריקה. כיום החברה כבר לא פעילה, וכבר יותר מעשור גרינפלד אינו פעיל בעסקי האבטחה. "זה היה עסק קצר מאוד, סוג של אפיזודה מבחינתו. הוא עצמו לא נסע לקונגו, אלא נתן לאחרים לנהל את זה", אומרים מקורביו.

במשך השנים ידע גרינפלד ליצור קשר הדוק עם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, ונהג להעסיק רבים מהם בחברות שלו. הראשון בהם היה הטייס אבישי ברקמן (שנהרג בתאונת מטוס ב–2001), שבעבר היה מנהל חברת היהלומים של גרינפלד. גרינפלד הכיר את ברקמן דרך רעייתו ג'ורג'ט, שהכירה את אשתו של ברקמן. אחריו ברקמן הגיעו כל האחרים בשיטת חבר מביא חבר. אביהו בן נון, לשעבר מפקד חיל האוויר, הופקד על עסקי יבוא המכוניות; בני צינקר, לשעבר מפקד בסיס תל נוף, היה ממונה על קרדן טכנולוגיות; אלי אלרואי, לשעבר מפקד זרוע הבינוי של חיל האוויר, מונה ליו"ר חברת GTC פולין, הזרוע שהקימה את עסקי הנדל"ן האדירים של גרינפלד במזרח אירופה. בשלב מסוים העסיק גרינפלד גם את אמנון ליפקין־שחק המנוח, כיו"ר חברת התשתיות תה"ל. גרינפלד מעסיק כיום את יואב הורוביץ, מנכ"ל חברת אוויס, יוצא סיירת מטכ"ל ואחד האנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו.

שוקי אורן
שוקי אורן. מכר את GTC פוליןצילום: תומר אפלבאום

"בן נון קצת הופתע מההצעה שלו, ומצד שני היו כאלו שצחקו על גרינפלד שבכלל הציע לו את זה", אומר מקורב לגרינפלד. "אבל הוא הסכים, ובסוף זו היתה הצלחה גדולה. זו היתה תחילת הדרך במודל שבנה גרינפלד - מתן אופציות למנהלים. גרינפלד היה מהראשונים שעשו את זה, עוד לפני שזה היה מקובל בהיי־טק ובשוק ההון. הקשר המיוחד שלו עם המנהלים שלו זה בעצם מה שבנה אותו".

מזרח אירופה גרר את פולין למטה

המנהלים שבחר גרינפלד, הם אלו שהזניקו את קרדן קדימה בשנות ה–90 ובעשור שלאחר מכן. ההצלחה העיקרית שלו היתה GTC פולין. באמצע שנות ה–90 הגיע גרינפלד למפעל סוללות נטוש בוורשה, במתחם שהיה שייך לחברה בקשיים כלכליים. גרינפלד זיהה את הפוטנציאל של האזור, בעיקר בגלל הקרבה לכביש המוביל לשדה התעופה, סייר עם מארחיו בקור מקפיא והדהים אותם כשהתעקש לקנות לא רק את המפעל, אלא את האזור כולו - שטח של כארבעה רחובות.

"הוא הלך על הכל. מבחינתו, לא היתה ברירה, משום שכדי לקדם את החברה ולשלם משכורות לעובדים, הוא היה צריך לממש את החזון", אומר מקורב לו. "למזלו, החברה נכנסה להליך של כינוס נכסים, ולכונס היה אינטרס לשתף אתו פעולה. זה היה הפרויקט הראשון שלו בפולין, הוא השקיע שם 6 מיליון דולר וכעבור עשור החברה היתה שווה 400 מיליון דולר, בעת ההנפקה".

בשיאה, ב–2009, היתה GTC פולין שווה 4.3 מיליארד דולר, יותר משווי השוק של חברות נדל"ן ישראליות גדולות כמו גזית גלוב ושיכון ובינוי יחדיו (קרדן החזיקה ב–43% מהחברה, והשאר היה בבעלות גופים מוסדיים). בשנה זו החזיקה החברה עוד 360 אלף מ"ר מניבים של משרדים, קניונים, מרכזי קניות ושכונות מגורים. הבעיה של קרדן NV היתה שמנהלי GTC פולין לא הסתפקו בפולין, שם פעלה החברה בשמונה ערים, והחליטו להתפשט לשבע מדינות נוספות - בהן רומניה, בולגריה ואוקראינה. מטעמי תדמית ושיווק הוחלט שהפעילות מחוץ לפולין תתקיים תחת GTC פולין, החלטה שהיתה נכונה באותה עת אך לימים התבררה כשגיאה גדולה, כשהחל המשבר במזרח אירופה, שכן הפעילות בפולין היתה דווקא יציבה יחסית והתרסקה רק בגלל האירועים בשכנותיה. גרינפלד חשב שמדובר במשבר חולף בלבד, ושהשוק יירד 
ב–20%–30% בלבד, אבל הוא טעה: בגלל הנפילה הכלכלית של שכנותיה של פולין, ובמיוחד רומניה, קרדן נפגעה באופן קשה, המניה ירדה ב–98%, ובתחילת 2015 הגיעה החברה להסדר חוב עם המשקיעים מחזיקי האג"ח בשתי סדרות, בשנתיים הקרובות. עם זאת, הסדר החוב הזה נעשה ללא תספורת.

כמו יזמים ישראלים רבים, קרדן התייחסה לרומניה כמדינה שאזרחיה ייהפכו בקרוב לבורגנים וקפיטליסטים, דבר שהתברר כמופרך לחלוטין עם פרוץ המשבר העולמי ב–2008. סרטוני ההדמיה ששיווקה החברה הציגו אנשים צעירים בלבוש מעודכן לוגמים קפה הפוך בשטחים הירוקים שבין בנייני הדירות, בצפון בוקרשט. במציאות, רבות מהדירות בפרויקט הזה כלל לא אוכלסו או נבנו. קרדן תיכננה לבנות את הקניון הגדול ביותר ברומניה תחת השם גלרה בוקרשט, בקרקע שקנתה כבר ב–2005. אלא שהקרקע, ששוויה על פי ספרי החברה היה 20 מיליון יורו, התבררה כשטח ירוק שאי אפשר לבנות בו. אלה רק שתי דוגמאות לשורה עצומה של כישלונות של קרדן במזרח אירופה. רק כעת ניכרת התאוששות קלה: הדו"ח השנתי האחרון, שפורסם כמעט במקביל להסתבכות האישית של גרינפלד, העיד כי 2014 היתה השנה הראשונה שבה קרדן NV רשמה רווח נקי, 5.1 מיליון יורו, לעומת הפסד של 105 מיליון יורו ב–2013. הרווח הזה נשקף בעיקר לזכות כך שבסוף 2013 מכר שוקי אורן, מנכ"ל החברה שנכנס לתפקידו ביוני 2012, את חברת GTC פולין ובכך נפטר מהחובות העצומים של החברה, שהעיקו על החברה האם.

מקורביו של גרינפלד מתגאים בכך שבסדרה של מימושי נכסים הוא הצליח עד כה להחזיר חובות של 550 מיליון יורו (כ–3 מיליארד שקל). במסגרת זו הוא מכר גם חלק ניכר מהפעילות הפיננסית שלו (פנסיה וביטוח) במזרח אירופה. "מאוקריאנה הוא פשוט ברח", אומר אחד ממקורביו. "זה מקום מטורף, בלי קשר למלחמה כיום. זה פשוט בית משוגעים, כולם מושחתים, אתה לא יודע מי יותר מושחת - השר, ראש הממשלה, נגיד הבנק או בית המשפט. גרינפלד חיכה שם שנה עד שמצא קונה מקומי, והוא השאיר לו קופת מזומנים של 30–40 מיליון יורו. הוא ידע שאותו קונה יוכל לעשות דברים שהוא עצמו לא יעשה".

בסוף 2014 נמכרה גם הפעילות בתחום תשתיות המים של קרדן NV בסין (דרך חברת תה"ל, שבעבר היתה חברה ממשלתית), כדי שהחברה תוכל לעמוד בהתחייבויותיה למחזיקי האג"ח, בהתאם להסדר שגובש. כיום החברה מנהלת בעיקר פרויקטים למגורים ולמרכזים מסחריים בסין. בתחילת הדרך בסין שיווקה קרדן לתקשורת הצלחה בעיקר בתחום המגורים: החברה מכרה בשש ערים כ–15 אלף דירות, ומתכוונת להשלים את בנייתן של עוד 12 אלף יחידות דיור. ואולם בשלב מסוים החליטה החברה להוריד את הרגל מהגז בתחום זה, ולא לרכוש קרקעות חדשות. בדו"ח השנתי האחרון היא אף כתבה שחברת הנדל"ן בסין חוותה "נסיבות שוק מאתגרות" ב–2014 בכל הקשור לשוק המגורים. בתחום הנדל"ן המסחרי, מנגד, החברה חוותה הצלחה גדולה יותר כשמכרה קניון בעיר צ'נגדו, שבו רשמה תשואה של 24% על ההשקעה. בימים אלה מושלמת הקמתו של מרכז מסחרי בעיר דיליאין.

האתגרים בשוק המגורים הסיני, לצד העובדה שמניית קרדן NV רחוקה מלחזור לימי הזוהר שלה, מותירים את האנליסטים בשוק ההון ספקנים לגבי הפעילות בסין, שהיא הפעילות המשמעותית ביותר של החברה כיום. "הפרויקטים שהושלמו בסין נמכרו ברווח, אך יש פרויקטים שלא הושלמו ועדיין לא נמכרו, ולכן יש בעיה תזרימית", אומר אנליסט המסקר את החברה. אנליסט אחר מוסיף: "שוק ההון לא יודע לתמחר את מה שקורה בסין, זו מין קופסה שלא יודעים איך להתייחס אליה. אני מניח שאם הפעילות שם היתה באמת שווה הרבה, בקרדן היו יודעים להציף את זה. בינתיים, בואו נראה את קרדן מחזירה את חובות האג"ח שלה".

פרויקט הולילנד. הולילנד פארק הסתבכהצילום: אייל טואג

מנגד טוען גורם המקורב לחברה: "השוק בישראל חושש מסין, מדינת ענק שיש בה הצלחות לצד כישלונות. קרדן הוכיחה שהיא יודעת לעשות את שיעורי הבית שלה בסין ולהשקיע בערים בעלות פוטנציאל גדול יותר".

לדברי אדם המכיר את החברה, המהלך המשמעותי ביותר שביצע המנכ"ל אורן מאז נכנס לתפקידו היה מכירת GTC פולין, צעד שעשה אף שבעלי המניות - וגרינפלד בהם - לא היו מרוצים מכך. "חלק מהתרומה של אורן נעוצה בכך שהוא הוריד אנשים מגובה החלומות אל הקרקע. אנשים כמו גרינפלד חשבו וקיוו ש–GTC פולין תחזור לשיאים שבהם היתה, וככה קרדן תינצל. אבל אם מסתכלים על המספרים מבינים שאם החברה הזאת לא היתה נמכרת, קרדן היתה מגיעה לפשיטת רגל. אפשר להבין את הכאב של גרינפלד, הרי ברגע שמוכרים נכס כזה מאבדים את פוטנציאל העלייה שלו, אבל לא היתה ברירה". מקורב לגרינפלד מטיל בכך ספק: "נכון, היו לו הרבה סנטימנטים ל–GTC פולין, אבל הוא איש רציונלי, ומה שקובע זה השיקול הכלכלי. לכן הוא נתן לאורן גיבוי במכירה הזאת".

האירוניה בסיפורו של גרינפלד טמונה בכך שאותם מנהלים שהזניקו את קרדן באירופה הם אלה שגרמו לריסוקה - אך באופן אישי נהפכו למולטי־מיליונרים. גרינפלד, שהעניק להם את התנאים המפנקים, צפוי להיפרד ממעמדו. הבולט במנהלים אלה הוא אלי אלרואי, שבזכות אופציות שמימש בכמה מנות, בשנים שלפני המשבר, צבר עשרות מיליוני שקלים ובנה בית מפואר בסביון. גם המנהלים בסין, אלון שלנק וארז אפלרוט, עזבו את החברה לפני כשנתיים עם עשרות מיליוני שקלים בכיסם. "המוסדיים לא אהבו את חגיגות השכר של המנהלים שלו", אומר בכיר באחד הגופים האלה, שהיה קשור עם קרדן. "מה שהלך שם היתה ממש הפקרות וחוסר פרופורציה קיצוני בין השכר של המנהלים לביצועים שלהם. גם תשובה פינק מנהלים עם אקוויטי ומשכורות מטורפות. ההבדל ביניהם הוא מזל בלבד: תשובה מצא גז טבעי, לגרינפלד לא היה מזל כזה".

לדברי שלום שפילמן, שניהל במשך שנים את העסקים הפיננסיים של קרדן במזרח אירופה, והתעשר בעיקר בזכות מימוש אופצית פוט, המפתח להתעשרות היה עבודה קשה. "נכון, גרינפלד ידוע לפרגן, אבל התשלום הגדול היה מוצדק", הוא אומר. "אם אדם כמו אלרואי לקח חברה מאפס לשווי של 4.3 מיליארד דולר, אז מגיע לו. זה לא שגרינפלד הפך אותי לאדם עשיר. בנינו יחד את קרדן, וזה מה שהפך אותי לאדם עשיר. זו העבודה המאוד קשה. לך תבלה 15 שנה במזרח אירופה, כל שבוע במדינה אחרת, ותקים מערך מסיבי של פיננסים או נדל"ן. זה לא דבר פשוט".

מקורבים לגרינפלד מוסיפים: "המנהלים האלה בנו את החברה, והאופציות הן מה שהמריץ אותם. ההבדל היחיד בין אלרואי לגרינפלד הוא שאלרואי מימש את האופציות שלו, זה הכל. זכותו לעשות את זה. גרינפלד לא מטיל עליו את האחריות. הרי הוא לא חזה את המשבר, אלא לכל היותר תיקון מסוים של השוק. הוא היה שותף מלא להחלטה להתרחב לשבע המדינות הנוספות. אלמלא האור הירוק שנתן גרינפלד, זה לא היה קורה".

"הכסף היה רק על הנייר"

המשבר הגדול בחו"ל השפיע גם על העסקים בישראל. קרדן ישראל, שדרכה מחזיק גרינפלד בכמה אחזקות בארץ - המרכזיות שבהן קרדן נדל"ן וקרדן רכב - מחזיקה 11% מקרדן NV, ולכן גם מנייתה ספגה נפילה גדולה. בינואר 2011 היתה החברה שווה 700 מיליון שקל, וכיום שווה 300 מיליון שקל בלבד. פעילות הרכב, שהיתה מוצלחת בעבר, ממשיכה לשמור על יציבות, אם כי בשנים האחרונות חלה נסיגה מסוימת, בעיקר בפעילות הליסינג.

לעומת האימפריה שהקים בחו"ל, הרי שפעילות הנדל"ן של גרינפלד בישראל נשארה צנועה יחסית. ב–2010 הונפקה קרדן נדל"ן בבורסה, ובשיאה - מיד לאחר ההנפקה - הגיעה החברה לשווי של 366 מיליון שקל, אך מאז שווי המניה רק מידרדר, והיא נמצאת כיום בשווי הנמוך ב–30% מזמן ההנפקה, בעוד ששוק הנדל"ן הישראלי שובר שיאים. כדי לצמצם את החוב של החברה, ביקש גרינפלד למכור את החברה, ולמזג אותה בחברת אשדר. הדבר הוביל לגל עזיבות מנהלים בסוף 2013, שכללו את היו"ר איתן סורוקה ומנהלים אחרים. "בקרדן הכל קשור בהכל", אומר בכיר לשעבר בקבוצה. "בגלל החובות שרבצו למעלה, גרינפלד רצה למכור את קרדן נדל"ן, שהיא בסך הכל חברה מוצלחת. זה לא נראה טוב שקבוצה של מנהלים עוזבת. בסופו של דבר המהלך הזה בכלל ללא יצא לפועל, כך שבדיעבד כל המהומה היתה מיותרת".

אביהו בן נון. חבר מביא חברצילום: קידר ניר

מה שעדיין מעיק על החברה, כפי שעולה מהדו"ח השנתי האחרון שלה, הוא פרויקט הולילנד. החברה כבר רשמה הפסד של 17 מיליון שקל בגין הפרויקט, לאחר שהמדינה ביטלה זכויות לבנייה למגורים והגישה תוכנית חדשה שקובעת כי הבנייה המתוכננת למבני ציבור תוסב לשטחים ציבוריים ולמבני ציבור (בתגובה תובעת החברה פיצויים מהמדינה בגין הפקעת מגרשים לבנייה). להולילנד פארק חוב של 63 מיליון שקל לבנקים, ובנוסף הלוואות בעלים בסך 250 מיליון שקל, הנחותות לעומת החוב הבנקאי. החברה מתמודדת כיום עם תביעה מצד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, בגין תשלום היטל השבחה של 129 מיליון שקל. מדובר בתביעה בגין החזר ההנחה, למעשה, שאותה השיג עד המדינה שמואל דכנר, לפי הכרעת הדין הולילנד, באמצעות שוחד לבעלי תפקיד בעיריית ירושלים. החדשות הטובות הן שלקרדן יש עוד מגרש לבנייה מלונאית במתחם, שאותה מעריכה החברה בשווי של 11.6 מיליון שקל. ואולם השורה תחתונה פסימית, כפי שכתוב במפורש בדו"ח השנתי האחרון של קרדן ישראל: "קיימים ספקות משמעותיים בדבר המשך קיומה של הולילנד כעסק חי בעתיד הנראה לעין".

הסחרור שלתוכו נכנס גרינפלד גרם לפרידה מחבר קרוב שהלך אתו כברת דרך - צבי גצוביץ', המכיר את גרינפלד מילדות. הורי השניים היו חברים עוד מימי בודפשט. גורלן של המשפחות נקשר כשאמו של גצוביץ' סייעה למשפחת גרינפלד בימים הקשים של סוף מלחמת העולם השנייה בהונגריה. גצוביץ' וגרינפלד עבדו יחד מתחילת שנות ה–70, אז גצוביץ' ניהל חלק מעסקי היהלומים של גרינפלד בישראל והיה מעורב בקמת קרדן.

לדידו של עו"ד יעקב וינרוט, פרקליטו של גרינפלד, גצוביץ' הוא זה שבגללו הסתבך גרינפלד עם בנק לאומי. באוקטובר 2013 הגיש גצוביץ' תביעה בבית הדין המחוזי בתל אביב, באמצעות עו"ד בני ברץ, שבה טען כי גרינפלד חייב לו 17 מיליון שקל בגין הלוואות שהעניק לו. בתביעה אחרת, בפני בורר, הוא טען שגרינפלד חייב לו 7 מיליון שקל נוספים. גצוביץ' טען שהעניק לחברו את ההלוואות על בסיס היכרות אישית ויחסים קרובים, אבל כשהגיע מועד הפירעון גרינפלד התחמק מפניותיו, והסביר לו כי "הפרוטה אינו מצויה עוד בכיסו, ולמעשה אין ביכולתו לפרוע את חובותיו". גצוביץ' אף טען בכתב התביעה כי הוא קיבל ממנו "יחס של השבת רעה תחת טובה".

גרינפלד לא הכחיש את עצם ההלוואות, אבל טען שהדבר נעשה בשורה של הסכמים בעל פה, שלפיהם הוא דווקא היה זה שהלווה לחברו 64 מיליון שקל. לכן, בקיזוז הסכומים, דווקא גרינפלד צריך לקבל כסף מגצוביץ', 44 מיליון שקל. מקורבים לשניים טוענים שמקור ההסכמים ביניהם היה רצונו של גרינפלד לקנות 5% ממניותיו של גצוביץ' בחברה הפרטית שלו, שדרכה החזיק בעסקי קרדן הציבורית, כדי להפוך את החברה הפרטית למשפחתית ובכך לזכות בהטבות מס. לפי אותם מקורבים, בגלל האמון העמוק ששרר בין השניים, הם ערכו הסכמים בעל פה, שבהם דובר על כך שגצוביץ' יחזיר לגרינפלד כסף אם מניית קרדן תרד, דבר שאכן קרה. זו הסיבה, לפי המקורבים, שגצוביץ' חייב כסף לגרינפלד.

הסכסוך הגיע לבורר מיקי צרלמאייר, שקבע שגרינפלד הוא זה שישלם לחברו 22 מיליון שקל, בין היתר בהסתמך על הסכמי ההלוואה החתומים בין השניים, בשישה תשלומים שווים מדי שנה, שהראשון בהם יהיה ב–2016. "גצוביץ' בסך הכל עשה את מה שהוא צריך לעשות", אומר אדם המקורב לשני הצדדים. "מבחינתו, זה היה לא רק עניין של כסף אלא גם עניין עקרוני. הוא רצה לפתור את המחלוקת אחת ולתמיד, גם כדי שהחברים במילייה שלהם יידעו שהוא צדק כל הזמן וגרינפלד הוא זה שחייב לו כסף. זה סיפור של אכזבה גדולה, כי גצוביץ' הלווה כסף גם לבני הדודים של גרינפלד. כיום הקשר הקרוב הזה הלך פייפן. במצב העניינים הנוכחי בכלל לא בטוח שגצוביץ' יראה את הכסף, אבל לפחות יש לו את העניין ההצהרתי".

למרות כל הצרות, גרינפלד משדר למקורביו אופטימיות, ומשוכנע שהוא יצליח לצאת מהמשבר באופן אישי, וכך גם יקרה לחברות. קשה להבין כיצד: לא רק המניות שלו בקרדן NV משועבדות, אלא גם המניות של קרדן ישראל (דרך קרדן יזמות), ששווין ממילא נמוך - 22 מיליון שקל בלבד, ומשועבדות לגורם פרטי שמקורבים לגרינפלד מסרבים לספר מי הוא. אדם המכיר את גרינפלד כמעט מראשית דרכו העסקית סבור שלמרות שוני מסוים בינו לבין יזמים כמו דנקנר או מוטי זיסר (שבאחרונה איבד את וילה ענקית שבבעלותו), גורלו של גרינפלד צפוי להיות דומה לגורל שלהם. "מי שהכיר את גרינפלד באמת, ועקב אחריו מקרוב, לא היה צריך להיות מופתע שהוא נקלע לכינוס נכסים", אומר אותו אדם. "גרינפלד באמת בנה את העסקים שלו במו ידיו, אבל בד בבד לא היה לו אף פעם כסף גדול. לא היו לו מיליון דולר בחשבון העובר ושב, למשל. בתחילת דרכו הכל הושקע ביהלומים ולאחר מכן, כשקרדן צמחה, כל ההון שלו היה במניות. כולם הסתכלו עליו כעל איש עשיר מאוד ושכחו שהעושר הזה היה תמיד על הנייר. רק עכשיו אפשר להבין את המשמעות האמיתית של זה".

תגובת גרינפלד: "תמכתי ללא היסוס במכירת GTC פולין"

גרינפלד מסר בתגובה על שכר הבכירים הגבוה: "קרדן היתה חלוצה בתחום תגמול מבוסס ההצלחה, וככזאת היא אימצה כבר בתחילת שנות ה–90 חבילת תגמול של שכר שאינו גבוה יחסית, בשילוב הקצאת אופציות. בהינתן העובדה שהחברות שאותן הם ניהלו הוקמו בסמוך לתחילת הפעילות, מחיר האופציות היה בהתאם לשווי הנמוך של החברות. ההצלחה של אותן חברות במהלך 10, 15 או 20 השנים שלאחר הקמתן יצרה ערך גבוה למניות שהחזיקו. הם בחרו לממש מניות שהחזיקו בזכות, ואני שמח בהצלחה של כל אחד מהם".

על ההחלטה למכור את GTC פולין: "עקב הצורך בגיוס מקורות לפירעון הלוואות של קרדן NV, החליטה מועצת המנהלים של החברה ב–2013 לממש את אחזקתה ב–GTC פולין, החלטה שבה תמכתי ללא היסוס".

דרכו העסקית של יוסף גרינפלד

על עזיבת הבכירים בקרדן נדל"ן: "לפני כשלוש שנים בחנו בעלי השליטה הצעות מיזוג עם גופים אחרים. כתוצאה מאי הבהירות שנוצרה באותה תקופה פרשו כמה מנהלים מהחברה. עם זאת, ברקורד של קבוצת קרדן אפשר לגלות כי רוב רובם של האנשים נשארים בקבוצה לתקופה של עשר שנים ויותר".

על המעורבות בפרשת הולילנד: "החברה הצטרפה לפרויקט הולילנד לאחר בדיקת נאותות, שבה הציגו 'היזמים' של הפרויקט את קיומם של כל האישורים הרגולטוריים הרלוונטיים להתחלת עבודות בשטח. על בסיס הממצאים של בדיקת הנאותות, רכשה קרדן נדל"ן 30% ממניות חברת הפרויקט ובנק לאומי רכש במקביל 10% ממניות חברת הפרויקט. ההליך המשפטי הסתיים בזיכוי של שני המנהלים הבכירים, וחברת הפרויקט נקנסה ב–100 אלף שקל. חברת הפרויקט הגישה ערעור, והנושא תלוי ועומד בבית המשפט".

על החשדות נגד לנגנטל: "אין בסיס לחיבור שעשתה התקשורת בין קרדן נדל"ן, המינהל והאנשים שנחשדו לכאורה בפעילות לא תקינה. המשטרה הודיעה עוד ביום הראשון לפרסומים שאין למשטרה חשדות הקשורות לקרדן נדל"ן, אך לדאבוננו הכותרות קישרו את החברה לחקירה בכל פרויקט אפשרי, תוך אזכור קצר של הודעת המשטרה בגוף הכתבה".

על הסכסוך עם גצוביץ': "הקשר עם משפחת גצוביץ' הוא בן למעלה מ–70 שנה, והמהלך המשפטי גרם צער לשני הצדדים. עקב כך אני לא מעוניין להתייחס לנושא".

על מינויו של בנימין אושמן לדירקטור חיצוני בקרדן נדל"ן: "מעולם לא היה ולא נבחן באופן מעשי שיתוף פעולה ביננו, למעט היותו מנהל סניף ולימים מנכ"ל בנק אגוד עד 2003, בנק שמלווה אותי מאז 1971. העדות שנתן אושמן במשפט היתה המשך ישיר לעדות שמסר במשרדי רשות ניירות ערך. ב–2010, עת נרשמה קרדן נדל"ן למסחר בבורסה בתל אביב, חיפשנו מועמדים ראויים לתפקידי הדירקטור החיצוני, ומצאנו באושמן את המועמד הראוי לתפקיד. כל התהליך נעשה על פי חוק והוראות רשות ניירות ערך. אני מניח שמערכת Markerweek מכירה מקרים אחדים של מנהלים ממערכת הבנקאות שעברו לשמש דירקטורים חיצוניים בחברות שעבדו עם הבנקים שמהם פרשו. אני מכיר לא מעט כאלה, ואני מניח שיש הרבה שאני לא מכיר. אני מצר על כך שהמערכת מחברת נתונים שאין להם חיבור ואין בהם אפילו אבק של טעם לפגם".

על שעבוד המניות שלו וההלוואות לבנקים: "מניות קרדן NV ששועבדו לבנקים לאומי והפועלים לפני 2008 שימשו ביטחון להלוואות ביחס של 20% חוב לביטחונות. ב–2007 נרכשו מניות נוספות של קרדן NV, וכשהמניה ירדה ב–75% מהשיא, נעשו ב–2008 רכישות נוספות של מניות החברה. במבחן התוצאה ובחוכמה שלאחר מעשה, זו היתה טעות. את ההלוואה־משכנתא בבנק אגוד החליפה הלוואה־משכנתא בבנק אחר תוך שיפור תנאי ההלוואה".

מנכ"ל בנק אגוד לשעבר - דירקטור חיצוני בקרדן / שוקי שדה

במהלך השנים פיתח גריפנלד קשר הדוק עם בנק אגוד, שממנו לקח בשנים האחרונות הלוואות וכן משכנתאות עבור הדירות במגדלי אקירוב. בלי קשר לכך, דירקטור חיצוני של גרינפלד בחברת קרדן נדל"ן הוא בנימין אושמן, שהיה מנכ"ל הבנק (לפני שניתנו ההלוואות), ופרש מתפקידו ב–2003.

לאושמן וגרינפלד היכרות ארוכה: גרינפלד הכיר אותו באמצע שנות ה–70, כשעבד כיהלומן בבורסת היהלומים ברמת גן, ואושמן שימש כפקיד בסניף בנק אגוד בבורסה. אושמן התקדם בבנק אגוד, וגרינפלד המשיך לפעול כיהלומן עד אמצע שנות ה–90 (אז עבר להתרכז בעסקיו האחרים) במיליה שהוא קהילה סגורה שבה בנק אגוד הוא הממן העיקרי של הפעילות. מלבד זאת, היה אושמן עד הגנה במשפט של גרינפלד, שם תיאר ישיבות שנערכו בבנק אגוד בנוגע להונו של גרינפלד. ב–2003, כאשר פרש מהבנק, הוא סייר יחד עם גרינפלד בהודו, במסגרת חברת הייעוץ הפרטית שהקים, כחלק מהמגעים שנוהלו בינו לבין גרינפלד על עבודות ייעוץ שבסופו של דבר לא יצאו לפועל.

ב–2010, לאחר שקרדן נדל"ן הונפקה, מונה אושמן לדירקטור חיצוני בחברה, כלומר זה שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור בה, מבלי שציין את התחנות השונות בהיכרותו עם גרינפלד. לטענת של מקורבים לגרינפלד, אין בכך טעם לפגם. "הם אף פעם לא היו חברים, כל ההיכרות ביניהם היתה על בסיס מקצועי בלבד. כשהוקמה החברה, גרינפלד רצה להביא אדם ישר, בעל מומחיות פיננסית, ואושמן התאים. הוא עושה את תפקידו כדירקטור חיצוני בצורה הטובה ביותר". אושמן מסר באמצעות עורכי דינו שאין קשר בין היכרותו עם גרינפלד לאורך השנים לבין המינוי בקרדן נדל"ן. "הוא מונה לתפקיד שבע שנים לאחר שסיים את התפקיד באגוד - תקופת צינון ראויה ללא כל ספק", נמסר בשמו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker